ערוך לנר/יבמות/מח/ב
בגמרא ירח שלשים יום. בלחם משנה (פ"ח מהל' מלכים) הביא הספרי דמפרש הטעם דג' חדשים משום הבחנה וכן כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל וא"כ משמע דהבחנה דאורייתא הוא ומזה קשה אמה שמשמע מסוגיא דלעיל (מ"ב.) שהוא מדרבנן ואפילו לשמואל לדעת הבית שמואל, ועיין מש"כ שם וא"ל דאדרבא יקשה אפכא אי דאורייתא היא מ"ט דת"ק דלא בעי ג"כ ג' חדשים די"ל דלת"ק לא איירי התורה הכא מדין הבחנה ויש נפקותא כגון שהיא מעוברת כבר כמעשה דדוד באם תמר שאז משום הבחנה א"ל להמתין אבל מכ"מ משום בכיי' תמתין ל' יום, א"נ ביפת תואר פנוי' דבמזנת לא חיישינן להבחנה כמש"כ ה"ה בהל' גירושין (פ' י"א דין כ"א) ע"ש:
ואחר כן כי הני קשיא. בסנהדרין (כ"א.) פליגי תנאי אי לא ירבה לו נשים יותר משמנה עשר או מעשרים וארבעה ומ"ד כ"ד הוא דמפרש כן וכהנה בתרא ככל מה דמרבינן ברבויא דרישא אבל מ"ד י"ח לא דריש כן אלא דמכהנה לא מרבינן רק כחד מהני רבויא דרישא ורב כהנא מפרש התם טעמא דהך מ"ד משום דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית משמע דכהאי גוונא דהכא כ"ע מודו דמרבינן ככל רבויא דרישא, ולכאורה קשה מה דחק לר"כ לתרץ קושית רבינא שם הקשה כמו הכא ולפרש טעם דהך תנא כיון דחזינן הכא דדרש רשב"א כן אפילו היכא שאין שייך למידרש היקש, אכן בכריתות (ו':) דרש מסמים חמשה כי קמא ע"ש וזה ראי' לכאורה דהיכי דליכא היקשא דרשינן כי קמא, ואפשר דמשום זה רצה לפרש ר"כ טעם דאידך תנא דלא לפלוג אברייתא דכריתות:
הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. ק"ק למה הקשה מקרא דוינפש דיש לתרץ בלוקח עבד בין השמשות למה לא הקשה מקרא דוכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו דל"ל קרא הא בלא"ה צריך למול אותו משום חצות מילת עבדיו ובזה לא שייך בלוקח ביה"ש ולא הספיק למולו דהא ע"כ איירי קרא ביש שהות למול שהרי כתיב ומלתה אותו אז יאכל אלמא דאיירי בשיכול למול ועוד כשהוא אונס אין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח וכמו דאמרינן לקמן (דף ע"א) לענין מילת זכריו, ולכאורה הי' נלענ"ד ע"פ מה שיש להקשות עוד מאי מייתי ר' ישמעאל ראי' דמותר לקיימו מקרא דוינפש בן אמתך דלמא איירי באי עבר וקימו בלא מילה לעבור עליו בשני ע' אם מניחו לעשות מלאכה שבת שהרי דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח), אכן י"ל כמו דאמרינן בפסחי' (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, וכן אמרינן בחולין (דף פ"א) גם לענין לאו וע' לפי' התוספות שם הכי אמרינן ג"כ דלאמוקמנן בע' יתירי אלא אדרבא דייקינן דמותר לקיים עבדים שאינם מולים, ולכן א"ש דלא פריך מקרא דומלתה אותו די"ל דהוא סובר כמ"ד אז יאכל בו העבד וא"כ שפיר יש לאוקמי' קרא באי עבר האדון וקיימו בלא מילה שצריך העבד שימול אם יאכל בפסח דבזה לא שייך ע' יתירא דמצות מילת עבדים מוטלת על האדון ומצות מילה לאכול פסח היא על העבד ולכן לא פריך רק מקרא דוינפש, אבל באמת זה אינו מספיק דאכתי קשה לר"ע לשיטתו שהרי הוא ס"ל דאז יאכל בו קאי על האדון כמו שכתבו התוספות לקמן (ע':) וא"כ קשה לר"ע לשיטתו מקרא דומלתה שהם ג"כ תרי ע' על האדון וביותר הוי לי' לאוקמי' לדייק מזה שמקיימין עבדים שאינם מלים מלאוקמי' לע' יתירא, אבל נ"ל דהנה יש לפרש מה דס"ד דר"י להקשות לר"מ מקרא דוינפש אף דלכאורה יש לתרץ דאיירי בלוקח ביה"ש או היכי דפסקא למלתא או היכי דאתני בהדי שראיית ר' ישמעאל הי' מקרא דוינפש בן אמתך דמדתלי עבדותו באמו משמע דקרא לא איירי בשלקחו לעבד אלא שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולכן הוכיח ר"י שפיר דמקיימין עבדים שאינן מלין דבזה לא שייכי כל תירוצי ר"ע ור"ע דמתרץ כן צריך לדחוק ולפרש דקנה שפחה ובנה קאמר קרא כמש"כ הרא"ש ולקמן אכתוב עוד בזה אליבי' דר"ע, ועכ"פ א"ש מה שדייק ר"י מקרא זה דוקא ולא דייק מקרא דומלתה דבזה ידע שפיר דאף דלא שייך בלוקח עבד ביה"ש מכ"מ י"ל דאיירי בפסקה למלתא או באתני בהדי דהרי זה לא איירי ביליד בית אלא בעבד מקנת כסף, ולפ"ז יש ראי' מזה נגד דעת השאגת ארי' (תשובה סי' נ"ג) שהחליט מכח סברא דאין מילת עבדים מעכבת לאדון מפסח אלא היכי שמצות מילה שלהם מוטלת עליו אבל לא בפסקא או באתני ע"ש, ולפ"ד ע"כ אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה לפי האמת לר"ע מקרא דומלתה:
בלוקח עבד ביה"ש. זה פשוט דפקוח נפש דעבד שמל לשם עבדות ג"כ דחי שבת דהא לכל מילי יש לו דין ישראל וההורגו נהרג עליו וא"כ ק' לדעת התשב"ץ הביאו הש"ך (סוף הל' מילה) דגר אין מלין ג' ימים קודם השבת כי הכי דלא ליתי לחלל שבת משום פקוח נפש א"כ למה צריך לאוקמי' בקנאו ביה"ש דוקא אפילו קנאו כל יום ו' ואפי' כל יום ה' ג"כ לא הי' יכול למולו עד לאחר שבת, ונ"ל דהך דאין מלן תוך ג"י קודם שבת הוא רק גזירה דרבנן ואף דהתכב"ץ יליף כו ממה דאמרינן שבת (דף י"ט) אין מפליגין בספינה ואין צרין על עיר פחות מג' ימים ולענין צרין מדאורייתא הוא דבספרי ילפינן מכי תצור ימים רבים מכ"מ לענין מילה רק דרבנן דבמלחמה שייך חלול שבת בקרוב יותר, ולכן לק"מ מה שמקשין העולם בסוגיא דלקמן (ע"א:) בהא דערל מקבל הזאה דבעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחה הא ע"כ מלו בעשירי דמשה מת בשבת ז' אדר וא"כ הי' י"א ניסן ביום ה' וע"כ מלו ביום ד' שהוא עשירי אבל אי רק דרבנן הוא ניחא:
הרי עבד מהול אמור. ממה דכתיב בהאי קרא למען ינוח שורך וחמורך לא קשה דכתיב כבר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך דלמען ינוח נדרש במכילתא למלתא אחריתי עשה לו נייח שמעמידו על העשבים כמו שהביא גם רש"י בחומש, גם ל"ק מאי דייק דלעבד מהול לא צריך דכבר כתיב למען ינוח עבדך ואמתך א"כ למען ינוח גופא לא אצטריך דכבר כתיב ברישא דקרא ל"ת כל מלאכה וגו' ועבדך ואמתך וגו' וגם למה הביא סיפא דפסוק דואתחנן ולא רישא דועבדך ואמתך וכן למה הביא פסוק דואת חנן ולא דיתרו דכתיב ג"כ ועבדך ואמתך, בזה י"ל דמהני לא יקשה אף דכתיב ועבדך ואמתך בלשון לאו כתיב ג"כ וינפש משום כי לעבור עליו בע' ול"ת ויש נפקותא בזה לאלים הלאו שלא יהי' נדחה מפני ע' אבל כיון דכבר כתיב ע' דלמען ינוח בסיפא דקרא דואתחנן תרתי ע' ל"ל דלא מוקמינן לע' יתירי כיון דאין נפקותא בזה וכמש"כ התוספות (ר"פ איזהו נשך) דלא מוקמינן בלאווי יתירי לעבור עליו בב' לאווין היכי שאין לוקין עליהם, ולענין ועבדך ואמתך דגבי לאו דדברות האחרונות ודאי ל"ק ל"ל הא כבר כתיב בדברות הראשונות משום דבדבור א' נאמרו וכמש"כ התוספות בכיוצא בזה בב"ק (ס"פ שור שנגח) תדע שהרי בכ"מ לוקין תרתי אם נכפל אותו הלאו עצומו במשנה תורה כמו גבי אוכל נמלה לוקה חמש במכות (ט"ז:) ובמחמר אחר בהמתו דלקי משום ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כדאמרי' בשבת (דף קנ"ד) לא לוקה אלא אחת אף דכתיב הלאו ב' פעמים בדברות הראשונות ובדברות האחרונות אע"כ דלא נחשבו השתי דברות רק כאחד וכן כתבו התוספות ג"ה בפסחים (דף ו') דעשרת הדברות כחד חשיבי:
בן אמתך בעבד ערל. עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' שבת) שהביא שם לענין עבד שמל קרא דוינפש בן אמתך וה"ה הקשה עליו מסוגיא דהכא והניחו בצ"ע, ולענ"ד י"ל דלכאורה ק' היאך מוקי ר"ע קרא דוינפש בן אמתך בלוקח עבד בין השמשות דהא כתיב בן אמתך שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולא שייך לשבות שהוא תנוק בן יומו ומאז עד שיגדל ודאי הי' ראוי למול ומהרא"ש נראה שהרגיש בזה ולכן כתב שאיירי שלקח שפחה ובנה גדול, אכן זה ודאי דוחק דאיך תלה אותו הכתוב בבן אמתך וכמו שכתבתי לעיל ולכן י"ל כיון דכל הראי' הוא שאיירי קרא בעבד ערל משים דגבי מהול כבר כתיב קרא דעבדך א"כ י"ל דודאי לר' ישמעאל דס"ל מקיימין עבדים שאינן מלין מוקמינן קרא דלמען ינוח דחשבינן לי' כאלו כתיב בדברות הראשונות לעבד מהול ולכן דרש כן בברייתא דסוגיין שהיא במכילתא וסתם מכילתא היא רבי ישמעאל ומקרא דוינפש דרשינן עבד ערל אבל לר"ע דס"ל אין מקיימין וע"כ מוקמינן קרא דעבד ערל בלוקח בין השמשות או בפסקא למלתא או באתני בהדי וכל זה לא שייך גבי בן אמתך שהוא יליד בית לכן מוקמינן קרא דעבדך בעבד ערל ובלוקח ביה"ש או בפסקא וקרא דבן אמתך לענין עבד מהול, והא דהוצרך להשיב לר"י בלוקח עבד ביה"ש משום דעכ"פ חד קרא מיותר לעבד ערל, ולכן הרמב"ם דפסק כר"ע הביא לענין עבד מהול קרא דוינפש, ועיין ברמב"ן בחומש דכתב גם נענין גר כה"ג דמוקי קרא קמא לפשוט יותר אבל לר"ע דלא שייך כן ע"כ מוקמינן קרא קמא לעבד ערל וקרא בתרא לעבד מהול וא"ש שיטת הרמב"ם:
אבל היכי דפסקא למלתיה פסקא. הרמב"ם (בהל' מילה והל' א"ב והל' עבדים) הביא דין זה דר"י ב"ל דהלוקח עבד מן הנכרי סתם ולא רצה למול מגלגל עמו י"ב חדש ולא חלק בין פסקא למלתיה ללא פסקא, ותמהני דלכל הפירושים בין לפי' רש"י קמא ובתרא בין לב' פירושי התוספות הי' לו לחלק בכך, דלפי' קמא דרש"י אין מגלגלין אלא בנתרצה מתחלה להתגייר ואח"כ חזר והוא כתב סתמא דמגלגלין משמע אפילו אם מיד לא רצה, ולפי' בתרא דרש"י לא מגלגלין אלא היכי דאמר לי בפי' הריני מגלגל עמך י"ב חדשים והוא לא כתב תנאי זה, ולפי' ר"ת אין מגלגלין אלא היכי שדוחה אותו מיום ליום שימול והוא כתב סתמא שלא רצה למול ולא שדוחה אותו מיום ליום, ולפי' ר"י אין מגלגלין אלא היכי דפסק שלא ימול אבל היכא דנתרצה ודוחהו אין מגלגלין ואי ס"ל להרמב"ם כן ה"ל להביא חילוק זה כיון שמבואר בגמרא, וראיתי להכס"מ (בהל' מילה) שכתב שיש פירושים בהך דלא פסקא והרמב"ם לא גילה דעתו כאיזה פי' סובר, ולא ידעתי למה לא תמה שהרמב"ם השמיט לכל הפירושים החילוק המבואר בגמרא, ונ"ל שהרמב"ם ס"ל כפי' ר"י רק הא דלא פסקא למלתיה לא מפרש כפירושו דאיירי שדוחה אותו יום יום אלא מפרש דהא דאמר רבי עקיבא אין מקיימין היינו בעוד שלא פסק שאינו רוצה למול אז אין מקיימין אותו אפילו זמן מועט בלא שאלה אם רוצה להתגייר וכמש"כ הרמב"ם (בפי"ד מהל' אי' ביאה) שאומרים לו רצונך להיות מן העבדים הכשרים אבל אם שאלו אותו ופסקא למלתא שאינו רוצה אז מגלגלין עמו י"ב חדש וכיון שהרמב"ם הביא הדין שאומרים לו רצונך להיות מן העבדים הכשרים ואם לא רצה מגלגלין עמו י"ב חדש שפיר הביא כל החילוק שבין פסקא ללא פסקא, ואדרבא בזה א"ש מהיכי אתיא להרמב"ם הך שאומרים העבד רצונך להיות מן העבדים הכשרים שלא הוזכר בגמרא, אבל לבזה א"ש דאתיא מדאמרינן אין מקיימין בלא פסקא למלתא והיינו ע"כ ששואלין אותו:
וליטעמך לשני לי' הך. ק"ק מאי וליטעמיך שייך בזה הא רב זביד גופא דמקשה הכא באמת גם לעיל אהך דפסקא למלתא הקשה כן ורק רב כהנא דמשיב הכא דחדא מתרי טעמא נקיט גם לעיל השיב כן וי"ל דקאמר וליטעמיך משום דידע דרב זביד קבלה מני':
אין משהין אותו כל עיקר. לא ידעתי פירושו דמשמע דבא"י איירי והרי בלא"ה אין מקיימין שם מפני הפסד טהרות וא"ל דהך ובעיר הסמוכה לספר ת"ק קאמר לי' דא"כ ה"ל להרמב"ם להביאו:
כקטן שנולד דמי. ודאי גם ת"ק הכי ס"ל דליכא מ"ד דיש קורבא לגר וכמש"כ בתוספות הרא"ש אלא י"ל דת"ק ורבי יוסי בהא פליגי ת"ק סובר דאף דחשבינן לי' כקטן שנולד מכ"מ לא חשבינן כאילו לא חי מקודם גירות כלל אלא כאלו הי' חי ומת ונולד עתה וא"כ יש עליו עונש במה שחטא בחייו הראשון אבל ר"י סבר דחשבינן לי' כקטן שנולד שלא חי מקודם כלל וא"כ אין עליו עונש, א"נ י"ל דבהא פליגי לת"ק רק בדיני אדם חשבינן לי' כקטן שנולד ולא בדיני שמים ולרבי יוסי אפילו בדיני שמים, ועיין בתוספות סנהדרין (ע"א:) ומה שכתבתי לקמן (ס"ב.):
מאי קראי ישלם ד'. לפי' רש"י ותוספות לא קאי זה רק אטעם דאחרים, אבל לפענ"ד י"ל דרצה להביא ראי' לכל הטעמים דדקדק הכפל ישלם וגו' ותהי משכרתך שלמה כמו שדייק גם המרש"א ח"א, ועוד דייק למה בהכפל קאמר אלקי ישראל וברישא לא קאמר רק ישלם ד' פעלך ולכן מפרש כן דאמרה לה ישלם ד' פעלך בעה"ב כמו בשאר גיורת אבל לא בלבד שיהא לך שכר בעה"ב אלא יהי משכרתך שלמה גם בעה"ז דטעם שאין בקי בדקדוקי מצות כישראל אין אצלך דיהי' משכרתך מאלקי ישראל שאתה מקיימת המצות כמו הם וטעם דעושין מיראה אין אצלך דבאת לחסות אחת כנפיו דגירות שלך הוא מאהבה לחסות תחת כנפי השכינה וגם מפני ששהו אין אצלך אחרי שבאת שמיהרת ולא אחרת:
בתוספות ד"ה רבי אליעזר. ולפירושו לא אתי כר"ע. ק"ל מאי ראי' דלמא לקבל עלי' לא צריכה להתקבל להתגייר כמו שפי' רש"י דהיינו לקבל כל המצות כגר אבל מכ"מ צריכה שתכפור בע"ז ולהיות כגר תושב, ואפשר דכוונת התוספות כך היא דכיון דטעם דר"ע דיהבינן לה ל' יום הוא כדי שתכפור בע"ז וא"כ כשתכפור מיד בע"ז מותרת לו מיד ואינה צריכה המתנה ל' יום רק דקרא נתן לה זמן ל' יום שתוכל לכפור בהם ותהי' מותרת לו אף אם לא כפרה מיד א"כ האי במה דברים אמורים בשלא קבלה עלי' אבל קבל' עלי' מטבילה ומותר בה מיד דלעיל ע"כ לא אתי כר"ע דלר"ע לא בעינן קבלה עלי' להתגייר דוקא להיות מותר בה מיד דאפילו לא קבלה רק לכפור בע"ז ג"כ מותר בה מיד, והנה מהרמב"ם נראה כמזכי שטרא לבי תרי דכתב ובכתה את אביה ואת אמה וכן בוכה על דתה והיינו כר"א וכר"ע, וצ"ל דס"ל כתי' ראשון דהתוספות דלמיסבר קראי פליגי אבל בדינא לא פליגי, א"נ י"ל אפילו ס"ל כשיטת הריב"ן מכ"מ לר"ע אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריכה לבכות על או"א ג"כ, ולפ"ז אין ראי' דהא דלעיל לא אתיא כר"ע דבשלמא בקבלה עלי' דנעשת גיורת וכקטנה שנולדה דמי דלית לה קורבה דאו"א לא שייך לבכות או"א ולכן מותר בה מיד אבל בלא קבלה רק לכפור בע"ז דלא נעשית כקטנה שנולדה קפיד קרא שצריכה לבכות או"א דוקא ולא מותר בה תוך ל' ועיין ברמב"ן בחומש:
בד"ה ירח רשב"ג אומר חדש. ביישוב קושיא זו י"ל דיש להקשות לת"ק האי ימים מאי עביד לי' דחדש סגי בלא ימים כדכתיב או חדש או ימים אבל י"ל דחדש בלא ימים מורה על חדש ירח שהוא כ"ט יום וחצי ולכן סתם חדש חסר אבל חדש ימים משמע חדש שלם שנשלם בימים והוא של ל' יום ולכן הכא דוקא משמע ל' יום מדכתיב חדש ימים וכן במתאוננים דכתיב חדש ימים אבל רשב"ג קאמר חדש סתם שהוא רק כ"ט יום ואף דמהך ימים דגבי חדש דרשינן במגילה (ה'.) שאינן מונין שעות לחדשים מכ"מ י"ל דבחדא סני דאל"כ בכל מקום דכתיב חדש בלא ימים מנ"ל שאין מונין שעות אע"כ כיון דגלי קרא בחדא ה"ה בכולהו ולכן מיותר הכא ימים לת"ק לדרוש חדש של ימים דהיינו של ל', אכן לפ"ז צ"ל לרשב"א דס"ל דסתם ירח הוא של שלשים כיון דדרש ימים לחוד:
בד"ה אין מקיימין. ועוד דבתשובתו של ר' ישמעאל. ליישב שיטת הריב"ן י"ל ע"פ הכלל אשר הניח הט"ז בי"ד (סי' קי"ז) ובא"ח (הל' שופר) דמה שהתירה התורה בפי' אין כח ביד חכמים לאסרו א"כ י"ל דר"י ידע ג"כ דטעם דר"ע משום גזירה שלא יתנסך יינו רק דהקשה לו כיון דכתיב וינפש בן אמתך דע"כ איירי בעבד ערל א"כ התורה התירו בפי' לקיימו לישראל ואיך יש כח ביד חכמים לאסרו ור"ע השיב דמקרא דוינפש לא מוכח מידי, וביישוב קושיא הראשונה על הריב"ן י"ל דאם אמנם מהא דאם אתני בהדי מותר מוכח כדעת התוספות דלא מדרבנן הוא אלא מדאורייתא מכ"מ מהא דרבי יהושע בן לוי דאמר דאם פסקה למלתי' מגלגל עמו עד י"ב חדש מוכח לכאורה דלאו דאורייתא דאי דאורייתא ובפסקה מותר משום דהוי כשכיר אצלו מ"ש די"ב חדש דוקא ולא יותר הא שכיר איכא ג"כ לשלש שנים כדכתיב שלש שנים כשני שכיר ובשלמא לפי' ראשון של רש"י א"ש דכ"כ משהינן לי' אולי יחזור אבל לפי' השני קשיא, ולכן י"ל דהריב"ן תי' כפירש השני ולכן סבר דלר' יהושע ב"ל ודאי הטעם דאין מקיימין הוא מדרבנן שלא ינסך יינו וי"ב חדש נתנו חכמים רשות לשהותו ולשמרו שלא ינסך אבל לא יותר וכל שיעורי חכמים כך הם ולכן פי' הריב"ן שפיר אליבי' דריב"ל שהוא מימרא קמא דמייתי הכא, וביותר י"ל דהוכיח הריב"ן כן ע"פ מש"כ התוספות בע"ז (נ"ז:) דריב"ל דקבע התם הם דברי ריב"ל דהכא הרי ע"כ דטעם דריב"ל הוא ג"כ משום שלא ינסך ולכן התיר י"ב חדש דבתוך זמן זה אין חילוק בין מל ללא מל דאפילו מל עושה י"נ כדאמרינן התם ולכן אפילו לא מל נמי, ומהא דצו' הקב"ה לאברהם אין ראי' דדאורייתא הוא דא"כ יקשה לר' ישמעאל אע"כ דזה תלי בהא דאמרינן לעיל (ע"א) דאין אתה מל עבד איש בע"כ וס"ל דמצות מילת העבד לא נאמרה רק כשירצה העבד למול ואם לא ירצה יהי' אצלו בתורת בן נח כנלענ"ד:
בד"ה זה גר ותושב. וקשה דא"כ נפישי להו. נלענ"ד ליישב שיטת רש"י דבלא קושיות התוס' עוד יש להבין בשיטתו דאם אמנם בגר חושב איסור שבת מאיסור ע"ז אתיא א"כ ל"ל וינפש ב"א והגר על זה ועוד כבר העירו התוספות בתירוצם דמסתמא הוי והגר דומיא דבן אמתך דקאי אעושה מלאכה בעד ישראל ומהיכי תיתי לחלק בינייהו, ולכן נ"ל דשיטת רש"י כך היא דכבר הקשו התוספות בע"ז (דף ס"ד) מאי רבותא לקבל עליו ז' מצות הא גם כשהוא נכרי מצווה עליהם ונהרג אם אינו מקיימם, ונראה דזה הוקשה לרש"י ולכן ס"ל דהחילוק בין גר תושב לנכרי הוא כן דלכאורה הביאו התוספות ראי' לסתור בזה מה שהקשו על רש"י מהא דמתיר ר"ע לעשות מלאכה לעצמו בשבת (בפ"ב דכריתות) שהרי ר"ע לא התיר רק כישראל בי"ט ולהת"ק דוקא כישראל בחה"מ וכתבו בתוספות ישנים שם הטעם דאסור כי האי גוונא דוקא משום דכתיב וינפש דמשמע נפישה בעלמא ולא שביתה ממש ע"ש הרי דמוכח בפי' דוינפש קאי אעושה מלאכה לעצמו בשבת ולכן סובר רש"י דאף דלר"ש ורבי יוסי דס"ל דעושה מלאכה כישראל בחול ע"כ קאי וינפש אעושה מלאכה בשביל ישראל דוקא מכ"מ לת"ק ור"ע ע"כ קאי אעושה מלאכה לעצמו והיינו דצריך לקבל ז' מצות דאי משום נכרי אין צריך לקיים רק ז' מצות ממש ולא יותר אבל כשנעשה גר תושב צריך לקבל ז' מצות כמו שמקיים אותן ישראל וכיון דבישראל שוה מחלל שבת לעוע"ז עיין בסנהדרין (עד.) צריך לקיים שבת ג"כ ובכלל ע"ז הוא רק דמשום הך סברא לחוד לא הי' מצוה על שבת אי לאו דכתיב קרא בהדיא וינפש בן אמתך והגר ורש"י לא נקט סברא זו אלא ליתן טעם למה לענין בן אמתך דרשינן לענין מלאכה בשביל ישראל דוקא אבל לעצמו מותר ולענין גר תושב דרשינן דאפילו לעצמו אסור אם לא בדבר האבר לת"ק או אוכל נפש לר"ע ולזה נתן רש"י הטעם דבשלמא גר תושב שקבל ז' מצות כישראל השוה לו שבת לע"ז רק מדלא כתיב שביתה גבי' אלא נפישה משמט דמיעט קרא דלא צריך שביתה ממש לעצמו רק נפישה בעלמא אבל בן אמתך שלא מל ולא קבל ג"כ ז' מלות אינו אלא כנכרי ולא מחוייב לשבות לעצמו כלל ומשום ב"נ ששבת חייב מיתה לא שייך בעבד ערל שהרי עושה מלאכה לעצמו ולא בגר תושב שהרי עושה מלאכה דאוכל נפש או דדבר האבד, ובלא"ה ל"ק זה לפמש"כ שהרי בו צוה הכתוב בפי' שביתה וב"נ ששבת שייך באותו שלא קבל ז' מצות כישראל והוא אינו מצוה לשבות בשבת, וא"ש שיטת רש"י כיון דבמכילתא מסיים הך ברייתא דגר חושב הוא בשבת כישראל בי"ט וכמו שהביא גם הרמב"ן:
בד"ה שאין עושין. אבל הכא קשה. אם לפי' ר"י הך יראת המקום הוא יראה מלפני המקום שלא יענישהו ולא יראת התרוממות א"כ י"ל דאף דבשאר מקומות יראה מעליותא היא היינו דוקא היכי שכבר קבל עול מלכות שמים מאהבה כדכתיב ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך וגו' בזה לא איכפת לן אם מניח מלעשות עבירות רק מפני שירא מלפני המקום שיענישהו וזהו לישנא דקרא ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה דהיינו ועתה אחרי אשר קבלת בסיני עול מלכות שמים בשמחה ובאהבה באמרך נעשה ונשמע אינך צריך רק ליראות מפניו אבל בגר אם לכתחלה לא מגייר מאהבת המקום רק מיראה א"כ כל גירותו אינו רק מפני הנאת עצמו שלא יהי' ענוש וזה גירות גרוע הוא דדמי למתגייר לשום עבדי שלמה לשום שלחן מלכים שעושה משום טובתו שאינו גר לחד תנא ולכ"ע אין מקבלין אותו לכתחלה כן כמבואר לעיל (כ"ד:):
עוד י"ל ביישוב קושיא זו ע"פ מה שהביאו התוספות בסוטה (דף כ"ב) הירושלמי דקאמר עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט, וכוונת הירושלמי פי' הברטנורא (בפ"א דאבות) במתניתן ויהי מורא שמים עליכם דאהבה צריך במצות עשה ויראה שלא לעבור על ל"ת ע"ש וא"כ לענין זה דוקא אהבה ויראה שניהם טובים אבל הגר שנכנס תחת כנפי השכינה וכל קיום מצותיו בין ע' בין ל"ת רק מחמת יראה ולא מחמת אהבה לא טוב הוא דגם גבי ישראל לאו מעליותא הוא:
בד"ה אשר. ולעת זקנתו נשאה דכתיב. בל"ה היו יכולים להביא ראי' דאיתא במדרש דבאותה לילה שנשאה בועז מת גם איתא במדרש שבועז הי' בן שמונים ורות בת ארבעים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |