ערוך לנר/יבמות/ל/ב

ערוך לנר יבמות ל ב

דף ל' ע"ב

בגמרא למעוטי מאי למעוטי כנס ואח"כ גירש. ק"ק דאכתי איך מתורץ בזה קושית רב אשי דאכתי ליתני מת ואח"כ גירש ואח"כ כנס דשמעינן תרווייהו דאין זיקה שכנס ואח"כ גירש אסור דאל"כ ליתני רבותא טפי דהיינו מת וכנס וגירש וי"ל בשלמא לרב אשי דאכתי לא שמעינן דאין זיקה ממתניתן דלעיל מהא דקתני עשה מאמר דהא מתרצינן אליבי' דקתני מאמר לאפוקי מב"ש א"כ שפיר קדייק מדלא תני רבותא טפי דהיינו מת ואח"כ גירש מותר להשמיענו דאין זיקה דהך תנא יש זיקה ס"ל אבל לרב נחמן אין זה דיוק להשמיענו רבותא טפי במתניתן די"ל דלא חש התנא למיתני הכי כיון שכבר השמיענו דלעיל דאין זיקה ולכן ל"ק רק מדקתני זו היא שאמרו דמשמע דאתי למעוטי מת ואח"כ גירש ועל זה מתרץ שפיר דאתא למעוטי כנס ואח"כ גירש, ועיין במהרש"ל ומהרש"א שהאריכו בפי' דברי הרי"ף, והמהרש"א לא ראה את דברי הרשב"א שכתב בפי' כגירסת המהרש"ל:

ברש"י ד"ה ספק קרוב לו שהיו ח' אמות מצומצמות. עיין ברשב"א שהקשה על רש"י למה לא פי' בשמסופקים העדים אי היא יכולה לשמרו או הוא כמסקנא דגטין דהא בהך אוקמתא לא קיימינן לפי המסקנא, ולכאורה אין זה קושיא כ"כ דהא כמסקנא דהתם ע"כ ליכא לפרושי דהתם מפרש לא בשיש ספק אם היא או הוא יכולן לשמרו אלא כשודאי שניהם יכולים לשמרו או א"י לשמרו והיינו משום דהתם לא קתני ספק רק מחצה על מחצה אבל הכא דקתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"כ בספק צריך לאוקמי' ולכן גם הרשב"א שינה מסוגיא דהתם ומפרש במסופקים אי היא יכולה לשמרו או לא וכיון דלא דמי לאוקמתא דהתם ניחא לי' לרש"י לפרושי כאוקמתא קמייתא דשם שהיו ח' אמות מצומצמות:

אכן לולא פי' רש"י ורשב"א הי' אפשר לפרש כתירוץ ראשון דגמרא דגטין שם שמונח בד' אמות של שניהם ובאו שניה בהן בבת אחת ואף דמקשה שם והא אי אפשר לצמצם אדרבא מכח זה הוי ספק קרוב לה ס"ק לו והא דלא מתרץ התם כן היינו טעמא דלשון מחצה על מחצה לא שייך בזה כמו שפירשו התוס' והרשב"א שם אבל הכא דקתני ספק קרוב לו וכו' שפיר יש לפרש כן:

אכן לכל הפירושים ק"ל דלפי מש"כ הרמב"ן והרשב"א בגטין הא דד' אמות קונות הוא רק מדרבנן ובגטין חשו רבנן להכי משום חשש עגונות ואף דמן התורה אינו גט מכ"מ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ועקרינהו רבנן לקדושין מיני' ע"ש א"כ מאי פריך ואלו בגירושין ספק קרוב לו סק"ל לא קתני דלמא באמת הוי מצי למיתני ג"כ רק הא דקתני בג' גטין משום דרצה הך תנא להשמיענו דמיתה מפלת ס"ל נגד הך תנא במתניתן שלפני זה דסבר נשואין ראשונים מפילין וכמו שכתב באמת הרמב"ן עצמו בספר המלחמות בסוגיא דלעיל דהך תנא דהכא מיתה מפלת ס"ל ודלא כמש"כ התוספות לקמן דלר' ירמי' אייר ג"כ בגירש ולבסוף כנס ולכן אי הוי קתני בספק קרוב לי לא הי' מוכח דמיתה מפלת דגם אי נשואין ראשונים מפילים מכ"מ א"ש דצריכה חליצה דהא אי הגט קרוב לה הוי א"כ עקרינהו רבנן לקדושין מינה ולא היתה צרת ערוה אפילו ע"י נשואין ראשונים משא"כ גבי ג' גטין דלעולם לא צריכה חליצה אי נשואין ר"מ כיון דהיתה ודאי צרת ערו' בנשואין ובשלמא לתי' רבא דהך תנא דלעיל ג"כ מיתה מפלת ס"ל וזו ואצ"ל זו קתני א"ש דלא מצריך להשמיענו הכא דמיתה מפלת אבל לרב נחמן ור' ירמי' דהך תנא דלעיל סבר נשואין ראשונים מפילים לכאורה לא מקשה מידי, ודוחק לומר דקושית הש"ס היא באמת רק לרבא ורב אשי וי"ל דכבר סמך המקשן אמה דקאמר זהו ספק גירושין דע"כ למעוטי אתי וכמו דמפרש רבא הקושיא בסוף הסוגיא:

בד"ה יש עליו עדים. הלכך אי שרית לי' אמרי אינשי צרת. ערו' מתייבמת. ק"ק הרי לפי מה דמשמע בגטין (פ"ו:) אדרבא חששינן לטעות שיסברו העולם דגט מעליא הוא אם יראו דלא תצא וכמ"ד לא תצא פסקינן, ולא ידעתי למה לא פי' רש"י כיון דמחמרינן דהגט פסול ולחד מ"ד שם אפילו אם נשאית תצא אבל לכ"ע לכתחלה לא תנשא אפילו בהלך בעלה למדינת הים דלית לה תקנתא א"ר מה"ט מחמרינן נמי גבי יבמה דלא מת מתייבמת דאי מתייבמת א"כ היינו מחזיקים הגט לכשר:

בד"ה ודבתרא לאו קדושין. ומקדש לאחותה. צ"ל שהיא אחותה מן האם ולא מן האב והראשונה היא ערוה להיבם והאחרת לא דאל"כ מאי ראי' מדאסרינן הצרה ליבומי דהא ממנ"פ צרת ערו' היא אי מכח קדושי האחות הראשונה או מכח השניי', גם צ"ל לפי מה שמפרש רש"י הסוגיא בצרת הבת דאיירי ששתי האחיות נולדו מן הפנוי' האחת מאחיו והאחת מן הנכרי דאל"כ אכתי ממנ"פ היא צרת ערו' או שהיא צרת בתו או שהיא צרת בת אשתו, שוב א"ע ראיתי שגם בתוספות הרא"ש כתב כן ועיין לקמן:

בא"ד. וישאנה אחיו מאמו. דאחיו מאביו ליכא למימר דהוא ממנ"פ שפיר קנסיב או מכח יבום או מכח שהיא נכרית וא"ל שיהי' תקלה אחר שכבר חלצה הצרה א"כ שמא האחרונה מקודש' ונושא צרת חלוצתו או חלוצת אחיו הרי בזה ליכא רק ספק לאו ולכן ניחא לרש"י לנקוט אחיו מאמו דהוי ספק כרת ואף דאכתי הוי מצי לפרש שישא אותה אחיו מאביו שלא היה בעולמו דג"כ הוי איסור כרת גבי' אי יבמתו היא די"ל דדוחק הוא שטעות בזה יתהוה אחר כמה שנים כשיגדל האח וישא אותה ולכן נקיט רש"י הפשוט יותר, ועל כן לא הבנתי מש"כ הרשב"א דרש"י הל"ל אחיו מאביו וכתב שהאריך בזה בתשובה, ואני בעניי לא מצאתי שם, שוב ראיתי בריטב"א שהקשה ג"כ קושיא זו דלנקט אחיו מאביו ותירץ כיון דרש"י מפרש לענין צרת הבת א"כ אחיו מאביו לא משכחת שהרי היא בתו ע"ש אכן זה תמו' ע"פ מש"כ לעיל דע"כ החי אחותה הייני מאמה שאינה בתה דאל"כ היא ממנ"פ צרת ערו', ולא זכיתי להבין למה לא תרצו הראשונים כמו שכתבתי שהרי באחיו מאביו לא יבא כלל לידי ערו' וצ"ע:

בתוספות ד"ה כתב בכתב ידו. וא"ת מאחר שדעתו לגרשה. א"ל הא בגטין (דף י"ז) מפורש דלמ"ד משום פרי תקנו זמן בגטין היינו שלא יאכל הבעל פירות האשה שלא כדין וא"כ אדרבא כיון שדעתו לגרשה חיישינן לזה, די"ל דהא חשש זה לא שייך רק בשיאחר זמן הגט אז יאכל פירותי' משעת נתינה שלא כדין אבל זה לא שייך הכא דאם יאחר הזמן האשה לא תקבל ממנו אותו הגט או תביא אותי מיד לב"ד ותערער ולכן באמת כתב הר"י דוקא שיכול להקדים הזמן כמו שירצה ובזה אין חשש רק שהיא תעשה קנוניא עמו שיקדים הזמן למען תטרוף מהלקוחות שלא כדין כאלו מאותה שעה נתגרשה ועל זה הקשו שפיר הא מאחר שדעתו לגרשה איך חיישינן לקנוניא עמה:

בא"ד. א"כ אנן לא נסמוך על הזמן הכתוב. עיין בגטין (ג:) שתירצו על קושיא זו דחיישינן שמא תתפוס האשה ולא יוכלו הלקוחות להוציא ממנה מכח ספק וגם מבואר שם שהקושיא היא רק לר"ל אבל לר' יוחנן שמפרש משום שמא יחפה בפשטות לק"מ דזה הטעם שייך גם הכא אכן לא זכיתי להבין דכפי מה שהקשו לר"ל דלא נסמוך על הזמן ואכתי אמאי פסול כמו כן יקשה לר' יוחנן ובזה לא שייך לא תירוצם דהכא ולא תירוצם דגטין, אכן לקמן כתבתי תירוץ ששייך גם לר' יוחנן:

בא"ד. ואמאי פסול. לולא דברי התוספות הי' אפשר לומר דהחשש הוא שמא יקדים הזמן למען לקלקלה שאם תתעבר ממנו אחר הזמן יאמר שגטה קודם לבנה והבן לא ממנו הוא או בלא מתכווין יביא את עצמו ואותה לחשש קלקול זה דהיינו שלא ידקדק בכך לכתוב זמן הגט כראוי ואח"כ ימשך מזה שיאמרו שגטה קודם לבנה וכה"ג מפרשינן בגטין (כ"ו:) הטע' דתקנו זמן בגט ארוסה אף ששם ג"כ לא שייך משום פירי אבל כשיש עדים ליכא חשש זה שהם לא יחתמו על גט מוקדם משום חשש קנוניא על הלקוחות וא"ל דאכתי איכא חששא שיכתוב הזמן כראוי ויחתמו העדים ואח"כ ישהה מליתן לה עד אחר זמן ויאמרו גטה קודם לבנה להא ע"כ לא חיישינן דאל"כ גם התם לא הועילו חכמים בתקנתם מה שתקנו זמן בגט ארוסה:

בד"ה אשה זו. ואומר ר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה. במה שיוצא מדברי התוספות הללו דהיינו אי אסרינן ספק טרפה שנולד קודם שחיטה בדלא שכיח יש פלוגתא בין הפוסקים כמבואר בי"ד (סי' נו"ן) ע"ש, אכן לכאורה תלי קושיתם דהכא בפלוגתא שבין רש"י ותוספות בביצה (ממ|כ"ה.) דרש"י סובר דחזקת איסור דרב הונא הוא איסור אבר מן החי והתוספות סוברים שהוא איסור דאינו זבוח ע"ש, והנה לכאורה לשיטת התוספות שם יש לומר כיון דמבואר הוא בש"ס ופוסקים דנקיבת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה ועיין בש"ך (יו"ד סי' ל"ג) אי אפילו נבלה מחיים הוי אבל זה פשיטא דלאחר שחיטה הוי נבלה גמורה וגם מבואר בחולין (נ"ד.) דושט דרוסתו במשהו ואפילו בקנה אמרינן שם דדרוסתו במשהו משום דמקלי קלי זיהרי' ואזיל וא"כ בדרוסה נגד הושט והקנה לכאורה נבלה הוי דמקום הדריסה שנשרף ע"י הארס הוי בשר שרופא גורדו והוי כאילו ניקב, והנה הראיות שהביאו התוספות הכא שחיישינן לספק טרפה שנולד מחיים הם מדחיישינן לספק דרוסה ומישב לה קוץ בושט שחיישינן שמא הבריא ומארי שנכנס לבין השוורים שהוא גם כן ספק דרוסה וי"ל דודאי אין מחזקינן מאיסור לאיסור אחר ולכן שפיר אמרינן הכא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דזה ודאי כשימות בעלה אזיל לי' איסור אשת איש אבל התם לענין ס"ט דבהמה בחיי' בחזקת איסור שאינו זבוח עומדת בזה לא שייך לומר שיש לה חזקה דלאחר שחיטה מותרת כיון דהספק הוא שמא נדרסה א"כ ש חשש ג"כ שמא נדרסה נגד הושט והקנה ואז נבלה היא וכן בשמא הבריא ואי נבלה היא לא מהני לה שחיטה ונשארת באיסור שאיני זבוח ולכן אסורה שעדיין עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח של קודם שחיטה:

והיוצא מזה לענין דינא דבספק טרפה שאיני שושט וקנה שעושה אותה נבלה באמת לא אמרינן דאסורה אף שנולד מחיים ואף דאמרינן בחולין (נ"ג:) דדרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים ונקבו בני מעים טרפה היא לא נבלה מכ"מ אין קושיא מזה די"ל דהתם כיון דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה, אכן כל זה לא שייך רק לטעם התוספות אי החזקה היא איסור אינו זבוח אבל אי החזקה היא דאבר מן החי כפי' רש"י א"כ כל החילוק הזה נפיל בבירא וע"כ צריך לחלק כמו שחלקו התוספות בין ריעותא דשכיח ודלא שכיח התוספות אפשר דאזלו הכא אליבי' שיטת הריצב"א שהביאו בשבועות (כ"ד.) דלא ס"ל הך סברא דאיסור שאינו זבוח וטעם דרב הונא לפ"ז ע"כ הוא מטעם אבר מ"ה וסובר דבהמה בחיי' לאברים עומדת ולכן הוצרכו לחילוק זה וכיון דהרמב"ם פסק דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת כמו שהוכיח המהר"ל בן חביב מדבריו (בפ"ה מהל' מאכלות אסורות) הביאו הלחם משנה שם וגם פסק כרב הונא (פ"א מהל' שחיטה) א"כ החזקת איסור הוא ע"כ איסור דאינו זבוח דלמ"ד לאו לאברים עומדת פשיטא דלא שייך איסור אבר מן החי כמו שכתבו התוספות הנ"ל בביצה ובשבועות א"כ יש טעמא רבה להחמיר בספק טרפה בקנה וושט כיון דעדיין חזקת איסור אינו זבוח עלי' ואפילו בריעותא דלא שכיח דחילוק זה לא כתבו התוספות רק היכי שחזקת איסור הלך לגמרי ובא אחר במקומו אבל בנדון זה שעדיין לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח לעולם אפשר דגם התוספות מודו, וצ"ע לדינא לפ"ז לענין ספק טרפה בושט וקנה במקום שהש"ך מיקל לענין ספק טרפה בי"ד (סי' נון) ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף