ערוך לנר/יבמות/יד/ב

ערוך לנר יבמות יד ב

דף י"ד ע"ב

בגמרא אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאווין. ק"ק דאימא ב"ש ס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין, ואף דר"א קאמר לעיל מודים ב"ש וב"ה שאין ממזר אלא מאיסור ערו' וענוש כרת דלמא ר"ש דאליבי' קיימינן השתא לא ס"ל כר"א:

ברש"י ד"ה חן הספק. כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי. הקשה הרשב"א היכי סתים סתומי לקרוא זה בשם ספק ולספק צרות בשם סתם, ולכן כתב דנראה לו יותר פי' הרמב"ן, ולענ"ד רש"י בפירושו א"ש שרצה לתרץ ב' קושיות דהיינו מה שהקשה כבר הריטב"א לס"ד דמקשן מ"ט דת"ק דלא פירשו מן הודאי ומה שהעירו כבר התוספות (בד"ה ומאי שנא) למה פריך קושיא זו אתירוץ רנב"י ולא בפשטות אברייתא, אבל לפי' רש"י הכל א"ש דהמקשן הי' ס"ד דת"ק ור"ש בהא פליגי דת"ק ס"ל דאהבה ואחו' נוהגין זה בזה ולכן הי' נושאים זה מזה אף שהיו יודעים שנעשה מעשה שעושה איסור אשת איש לב"ה אבל ר"ש סובר דמן הודאי דהיינו אם נטמעו מה שהוא ודאי אשת איש לב"ה כגון שידעו שנתקדשה אשה בשו' פרוטה ואח"כ בדינר מאחר וב"ה הורו שמקודשת לראשון וב"ש הורו שמקודשת לשני ממשפחה זו היו פורשים ב"ה ולא סמכו שב"ש יודיעו להם אם היא מזרע אותה האשה אבל כשלא נעשה רק מה שלב"ה עצמם הוא ספק אשת איש כגון לנה עמו בפונדקי ממשפחה כזו לא היו פורשים כלל דהוי ספק ספקא שמא לא בא עלי' לשם קידושין ואת"ל בא שמא אשה זו אינה מזרעה וכמו דהתיר ר' יהושע מטעם ספק ספקא אלמנת עיסה בעדיות (פ"ת), ולכן פריך הרי עכ"פ מוכח דעשו ב"ש כדבריהם, ותירץ דלא נצרכה אלא לצרה עצמה פי' דהך ודאי אין הפירוש השתא שהאיסור שנטמע הוא איסור ודאי אלא שפירשו מן הצרה שהיא להם ודאי איסור ולכן פריך שפיר ומ"ש מן הודאי וכו' ספק נמי איסורא הוא, פי' דלפי פירושו השתא אי נפרש ספק דהיינו לנה עמו בפונדקי צריך לפרש ג"כ כמו במן הודאי שמן הלנה עמו עצמה לא נמנעו ב"ה ואמאי הא זה לדדהו הוא ספק אשת איש ולכן מתרץ דהך מן הספק אין פירושו שהאיסור מצד עצמו הוא ספק אלא מן הסתם וקאי באמת אכולי איסורי דקחשיב הכא ולא נמנעו לא מטעם ספק ספקא דהא באיסורי ודאי ליכא בטימוע רק חד ספק אלא מטעם דמודעי להו ור"ש באמת לא חולק את"ק אלא כולה ר"ש היא:

בתוספות ד"ה בשלמא. אלא תרי מילי דטומאה וטהרה. הרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו ג' דברים דהיינו חבית של זיתים מגולגלים ואדם שהוא נתון תחת הסדק ודם נבלות והקשו מזה על רש"י שכתב דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש, ולענ"ד י"ל דרש"י לשיטתו אזיל דלכאורה קשה אתוספות והראשונים דלא חשבו אלא תרי ותלת והא איכא טובא עוד דשנינו בעדיות (פ"ה) דהיינו ד"נ ודם טהרה של מצורעת וחמת צרורה וטבילה בחרדלית ומי חטאת שעשו מצותן והקצח לענין טומאת אוכלין ודם יולדת שלא טבלה ביבש דבכולהו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, אבל י"ל דכבר כתב הראב"ד (שם) דכל השנויים שם מקולי ב"ש הם תנאים יחידים אבל ת"ק דלא חשיב (פ"ד) רק הני תרי מילי דחבית ואדם שהוא נתון תחת הסדק חולק עליהם וס"ל בכל הני ב"ה לקולא, ולכן שפיר כתבו התוספות דליכא רק תרי מילי (ואף שיש עוד פלוגתא [שם] דלכ"ע ב"ה לחומרא דהיינו הסך בשמן טהור ונטמא, י"ל דזה לא חשבו הראשונים דבזה ליכא חשש טומאה לב"ה בכלים דב"ש כיון דאין שם רק טומאת ידים כמבואר בתוספות י"ט שם וספק ידים טהור לכ"ע) אבל רש"י חולק על הראב"ד שכתב בשבת (דף ע"ז) אהא דר' יהודה העיד ו' דברים לאו דאיכא הני ותו לא דאכתי טובא איכא אלא כל א' מהתנאים העיד על אותן שבידו ע"ש, הרי דס"ל דהתנאים לא פליגי אהדדי, ועיין בתוספות י"ט (רפ"ה דעדיות) שכתב ג"כ שרש"י חולק על הראב"ד, ולכן רש"י לשיטתו כתב שפיר דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש כיון דאיכא כל הני ג"כ אבל התוספות י"ל דס"ל כהראב"ד ולכן כתבו דליכא רק תרי מילי דהיינו חבית ואדם תחת, הסדק דקחשיב גם הת"ק (בפ"ד) מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ולכן א"ש ג"כ דלא קחשבי התוספות השלישי שחשבו מראשונים דהיינו דם נבלות כיון שזה ר' יהודה הוא דתני ות"ק חולק עליו לדעת הראב"ד, אבל מכ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א צ"ע דאי ס"ל כרש"י ה"ל למיחשב כל הני דמייתינן ולמה כתבו ג' דוקא ואי ס"ל כהראב"ד היאך קחשבו דם נבלות וצריך עיון:

בד"ה ובספק. לא נהירא דבהדיא. לענ"ד י"ל דקמ"ל טובא דגם בהא פליגי ב"ש דה"א דוקא במגרש ולנה עמו בפונדקי בזה ס"ל לב"ש דלא אמרינן שבא עלי' לשם קידושין כיון שגירשה ודא ולא אגידי בי' עוד אבל בספק א"א שלא גירש רק בספק ועדיין אגידי בי' שהרי אם לא ימות מחולי זה עדיין היא אשתו ה"א שמידו ב"ש שבא עלי' ודאי וכן יש סברא אפכא לב"ה דה"א דהכא בספק אפילו ב"ה מודו דאפילו בא עלי' לא אמרינן שבא עלי' לשם קידושין מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דלא הוי ודאי בעילת זנות שהרי אם לא ימות אפילו לא בא עלי' לשם קידושין מכ"מ אין בעילתו ב"ז שהרי אשתו היא לכן קמ"ל דאפילו בהא פליגי ב"ש וב"ה:

בד"ה בגט ישן. תימא למ"ד. לפי מה שכתב רש"י בגיטין שם הך תנשא לכתחלה אינו רק בהלך הבעל למדינת הים ע"ש, ולפ"ז לא יקשה קושית התוספות ספ' די"ל דהי' להם למנוע דדלמא יבואו לישא אשה שנתגרשה בגט ישן והרי לכתחלה עכ"פ לא תנשא כל זמן שהבעל כאן ויכול לגרשה בגט מעליא, אכן כבר כתב הב"י אהע"ז (סימן קמ"ח) שהרמב"ם והרא"ש חולקין על רש"י וס"ל דאפילו הבעל כאן תנשא וכ"כ הבית שמואל שם ולכן י"ל דגם התוספות ס"ל הכי. אבל עכ"פ לשיטת רש"י והר"ן דס"ל כוותי מתורצת קושית התוספות:

בד"ה נעשה כדברי ב"ה. ולית לי' פירכא וכו'. ק"ק לפ"ז לקמן (מ"ד:) דפריך לר"ש בר רבי הנך ב' קושיות דמה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת ועוד דהיא תועבה ואין בניה תועבין ומכח קושיא זו חזר בו דר"ש ברבי כר' יהושע אמר לענין חייבי כריתות, והשתא לפ"ז מי דחקו לזה לימא דר"ש בר רבי כרבי יוחנן בן נורי דשמעתין ס"ל דלית לי' הפירכא ובשלמא לתירוץ שני דהתוספות א"ש די"ל דמפרש טעם דריב"נ דיליף מדאצטריך היא תועבה אבל התם דאמחזיר גרושה גופא קאי פריך ממנ"פ אבל לתירוץ קמא קשה:

בא"ד. דהיינו יבמה לשוק בני' תועבין. עיין בנדה (דף ע') שהקשו התוספות ג"כ הקושיא דלקמן ל"ל לר' יהושע היא תועבה הא הק"ו אית לי' פירכא ותירצו דה"א דילפינן מאלמנה ונכ' ועבד במה הצד שמתחללת כר' יהודה ע"ש, ולפ"ז בלא"ה מתורץ קושית התוספות לר' יוחנן בן נורי די"ל דכר' יהודה ס"ל ולא איפרך ק"ו:

בא"ד. דאתא למידק דביבמה לשוק בני' תועבין. הא דלא הקשו בפשטות דלענין יבמה לשוק אמרינן ק"ו יש לומר שרצו להסיר בזה מה שכתב בתוספי הרא"ש שהקשה באמת כן לתרץ קושיא זו דהק"ו לא שייך לענין יבמה לשוק אי מחזיר גרושתו הולד כשר כיון די"ל על הק"ו דמ"ג יוכיח ששוה בכל ואעפ"כ הולד כשר ולכן הקשו דלא ע"י הק"ו יפסל ולד יבמה לשוק אלא מכח דיוקא דהיא תועבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף