ערוך לנר/יבמות/טו/ב

ערוך לנר יבמות טו ב

דף ט"ו ע"ב

בגמרא אלא שסתמוה שמרים. פי' והוי שלא לרצון שאין מכשירין, וק"ל דמה בכך דשלא לרצון הוא הא כיון שחשש שמא טמא ע"ה את החבית כפי' רש"י א"כ החבית טמא את המשקה ומשקים טמאים מכשירין לרצון ושלא לרצון דטומאתן והכשירן באין כא' כמבואר במכשירין (פ"א) ובשלמא אהא דנקב וסתמוה שמרים דמתניתן ל"ק היכי משכחת לה די"ל דמשכחת דהוכשר בחבית טהורה ואח"כ נתנגב ונגעה בו טומאה והוי נפקותא דלא נטמא משום דהכשירו לא חשיב הכשר אבל כאן לא שייך זה, ואין להשיב מהמתניתן דמכשירין (פ"ד משנה ב') דהתם ה"ט כיין שנבלעו המים בשיער לא חשיב משקה כן הוי לפי' הראב"ד והר"ש והרא"ש א"נ שלא נטמאו המים כשניער המים בכח לפי' הרמב"ם אבל כאן אכתי קשה, ונ"ל ע"פ מה דאמרינן בשבת (דף י"ז) הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקים וכו' ע"ש שהביאו התוספות שיש פלוגתא בתוספתא דלר"מ משקה טמא לכ"ע בכי יותן ולרבי יוסי לא ע"ש, ולכן י"ל דר"י החורני סבר כרבי יוסי דלכ"ע אין כלי טמא חושב משקה ולכן הותר לו:

מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. ק"ק במאי מספקא להו הא ק"ו אדם דן מעצמו וגם פירכא אדם פריך מעצמו, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספות דנילף במה הצד ותירצו דדוקא ר' יהודה אית לי' הך סברא ולא רבנן, וא"כ י"ל דבהא מסופקים השואלים אי כר"י אי כרבנן, אי נמי י"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ן לקמן (דף מ"ד) דטעם דריב"נ דס"ל לעיל דלב"ש בנה פגום דיליף מק"ו ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת דס"ל דגם ביבמה לשוק מתחללת דלא בעינן זר מעיקרא ע"ש, וא"כ י"ל דבזה מסופקים אי בעינן זר מעיקרא או לא:

ברש"י ד"ה שהן לחין. ושמא נגע בגב החבית. הריטב"א תמה על פירושו דהא חבית כלי חרס הוא שאינו מטמא מגבו, ועוד דלמה לא פירש דשמא נגע מתוכה והניח בצ"ע, ולענ"ד אולי דהנה בה' אבות הטומאות (פ"ז) יש פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד שלהרמב"ם אם נגעו משקים טמאים באחורי כלי אפילו כלי חרס נטמאו אחוריו וע"ש בראב"ד שכתב שיצא כן להרמב"ם ממה דאמרינן בבכורות (דף ל"ח) מה כלי חרס נטמא גבו ולא נטמא תוכו וכו' אבל הוא חלק עליו וס"ל דמשקים טמאים לא מטמאים כלי חרס מגבו, גם מבואר ברמב"ם (שם) דטומאה זו דאחוריו אינה רק לענין אוכלי קדש דכלי שנטמא אחוריו כולו טמא לקדש אבל לענין תרומה לא נטמא ע"ש, ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל הכא כשיטת הרמב"ם וס"ל דר"י החורני הי' אוכל חולין שלו על טהרת הקדש ולכן חשש שמא נגע ע"ה בגב החבית שהי' שם משקה טופח להטפיח וטמא את המשקה והמשקה טמאה החבית והאוכלים שבתוכו די"ל דס"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולכן כלי שנטמאו אחוריו כולו טמא לחולין שנעשו על טהרת הקדש, ומה שהכריח לרש"י לפרש כן ולא פירש בפשטות שחשש שמא נגע ע"ה מתוכו, י"ל דהוקשה לו קושית התוספות איך הי' חושש ר"י החורני שר"צ ובנו רבי אלעזר לא יחושו למגע ע"ה, ועל מה שתרצו התוספות דהי' חושש שמא לא הקפיד ר"צ מפני שמתלמידי ב"ש הוא והם ס"ל דאין צריך לנקוב, קשה קצת דא"כ כי דייק בגמרא אא"ב עשו היינו רבותי' אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותי', עדיפא מזה ה"ל למידק אי לא עשו מה הי' חושש ר"י, ולכן הי' ס"ל לרש"י דר"י הי' חושש שמא הניח ר"א ב"ר צדוק ליגע ע"ה מאחורי החבית דלו לשיטתו ליכא חשש בזה אפילו הי' אוכל חולין שלו על טהרת הקדש דהוא ובתרומה כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו כמבואר (שם) אבל הוא הוי ס"ל דכקדש דמי ולכן לדידי' חשיבי הזיתים כטמאים אם הוכשרו, ואל תתמה על מה שכתבנו דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם שהרי מפירושו בבכורות (דף ל"ח) נראה בפירוש שס"ל כהראב"ד דליכא טומאת אחוריו בכלי חרס וכן ביאר דעתו המשנה למלך (ה' כלים פ"א) ע"ש שהרבה פעמים מצינו לרש"י כן שפירש על פי שיטות חלוקות ואזכיר רק אחת לדוגמא שבע"ז (ס:) כתב בפשיטות דאדם הנוגע בזב בקנה טמא ובנדה (מ"ג.) דחה שיטה זו בשתי ידים ע"ש, ולכן שפיר י"ל ג"כ דפירש הכא ע"פ שיטה זו דס"ל הרמב"ם כוותה אף שבבכורות ס"ל כשיטת הראב"ד:

בד"ה אין צריכה לנקב. דמי פירות הן ואין מכשירין. הרמב"ם והראב"ד ותוספות שנץ והברטנורא בעדיות (פ"ד) פירשו דכ"ע אית להו דמוהל ה"ה כשמן רק דפליגי אי סגי במחשבה דלא ניחא לי' או אם צריך לעשות מעשה לגלות מחשבתו ע"ש, וא"כ צריך טעם למה לא פירש גם רש"י כן, אבל י"ל ע"פ מה שהקשתי לעיל דמה מועיל שסתמוהו שמרים הרי אם טמא ע"ה את החבית משקים טמאים מטמאים שלא לרצון ותרצתי דר"י החורני ס"ל כר"י דאין כלי טמא חושב משקה, אכן י"ל עוד דרש"י רצה ליישב קושיא זו גם לאידך מ"ד ולכן פירש דטעם דב"ש הוא דלא חשיב לי' משקה שהרי לפי מש"כ התוספות מה שלא רצה ר"י החורני לאכול היינו משום שחשש שמא ר"צ ובנו ס"ל כב"ש והניחו לע"ה ליגע כיון שב"ש ס"ל א"צ לנקב אך זה לא שייך רק אי ב"ש לא חשיב מוהל משקה דאי חשיב משקה ורק משום דלא ניחא לי' ס"ל לב"ש דא"צ לנקב אכתי היו צריכים לזהר ממגע ע"ה כיון דאם טמא ע"ה את המשקה אזי מכשיר אפילו שלא לרצון ולכן פירש דטעם דב"ש משום דלא חשיב מוהל משקה כלל ולכן חייש ר"י החורני שמא ס"ל כב"ש והניחו לע"ה ליגע אבל אחר שהודיעו לי שסתמוהו שמרים הרי הראו לו שחיישי לב"ה לחשבו משקה שהרי נקבו החבית שלא לעשותם מוכשר לכן אכל מהם ר"י החורני, ולפ"ז מיושבת קושיתנו הנ"ל גם למ"ד דכלי טמא חושב מקשה ואף דלעיל כתבתי לשיטת רש"י במה שפירש שמא נגע בגב החבית דרצה ליישב בזה קושית התוספות שלא חשד לר"צ שמא עשה כב"ש אלא שמא ס"ל דכתרומה דמי, י"ל שזה כתב רש"י להך שיטה אי נימא דר"י החורני ס"ל דאין כלי טמא חושב משקה דלפ"ז באמת טעם דב"ש כפי' הראשונים אבל הכא פירש לאידך שיטה שיתיישב טעם דר"י התורני לשני התנאים לר"מ ולר"י:

בד"ה היא עצמה מתחללת. ועמיו היינו אשתו. עיין במהרש"א שהקשה הא בתמורה (דף ד') ילפינן כן מלא יחלל, ולכאורה זה לא יקשה כ"כ דלפי המבואר שם רק לאביי אמרינן כן, וי"ל דדרשא דהכא אליבי' דרבא אזלא, וא"ע מצאתי כן בספר שער המלך (הל' א"ב) ע"ש, ועוד הביא שם תירוץ בשם ש"מ כ"י דצריך בעמיו לגלות דחלול שני דמרבינן מלא יחלל הוא באשתו, אכן לכל התירוצים ק"ל הרי בעמיו ליכא למידרש על אשתו דצריך להא דדרשינן מיני' בת"כ לפסול בת חלל זכר לכהונה וע"פ דרשה זו דרשינן גז"ש בקידושין (דף ע"ז) להכשיר בת חללה ולכן דעת רש"י צ"ע:

בתוספות ד"ה צריכה לנקוב. דמוהל אינו מכשיר. לפי' רש"י דטעמא דב"ש משום דס"ל דמוהל מי פירות חשיב לכאורה ל"ק קושיא זו דמה שגזרו על הבצירה הוא כב"ש דלב"ה בוצרין בטומאה והר"י פורת גופא אב"ש התם מפרש כן והרי ב"ש גם הכא ס"ל דמוהל אינו מכשיר אבל לפי' הברטנורה דלעיל דטעמא דב"ש משום דלא ניחא לי' שפיר ק' קושית התוספות, ולכאורה מזה ראי' לפי' רש"י, אכן בשבת (דף קמ"ד) כתב רש"י בעצמו כדברי התוספות דכאן דג' מיני מוהל הן:

בד"ה למאי. לב"ה דקאי בה. לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו ע"פ מה שכתבתי לעיל בשם תוספות הרא"ש דאחר דדרשינן היא תועבה למעט ולד מחזיר גרושתו תו ליכא למילף ולד יבמה לשוק מק"ו די"ל דולד מ"ג יוכיח דאיסורה שו' בכל ואעפ"כ אין בנה פגום ולכן כיון דשם בנדה כבר הקשו אנשי אלכסנדריא לר' יהושע על ולד מ"ג והשיב מהיא תועבה לכאורה לא הקשו לו מידי כאן דאפילו ליכא למיפרך מה לאלמנה וכו' מכ"מ ליכא למילף מק"ו מאלמנה לכן האמר למיפשט מחזיר גרושתו להשמיענו שהשואלים דהכא לא ידעו מתשובת ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא:

בד"ה מה לאלמנה. דלהכי אייתר לי' חללה. פירש דהך חללה גבי כה"ג מיותר דנוכל ללמוד מכ"ה אלא לדרשה אתיא דאין חללה אלא מאיסור כהונה כדאמרינן בקידושין (דף ע"ז) ע"ש:

בא"ד. דדוקא ר"י אית לי' הך סברא. ק"ק לפ"ז מאי פריך לקמן (דף מ"ד) לר"ש בר רבי הך פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וחזר ע"י קושיא זו מאוקימתא אימא דכר' יהודה ס"ל ויליף במה הצד, וי"ל ע"פ מש"כ התוספות דר' יהודה כר"ע ס"ל דיש ממזר מח"ל והכל מודים דלקמן ע"כ לאו כר"ע ס"ל כמבואר שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף