ערוך לנר/יבמות/ז/א

ערוך לנר יבמות ז א

דף ז' ע"א

בגמרא. לאו ל"ת חמור מיני'. מה דפשיטא לי' דל"ת חמיר מעשה פירש רש"י משום דלוקין על ל"ת ואין לוקין על ע', אך ק"ק לפי מה שכתב המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד) ע"פ טעם הסמ"ג במולך דמה דאמרינן אין עונשין מן הדין היינו כיון דחמור היא דלמא לא סגי ליה בעונש הקל ע"ש, א"כ מה ראיה דע' קיל משום דאין לוקין עליה דלמא משום דחמור צא סגיא ליה במלקות, ואולי י"ל דקולא דע' נגד ל"ת הוא דעבירת ע' היא בשב ואל תעשה ועבירת הלאו בקום וע' ומעשה חמיר יותר, א"נ י"ל דמוכת דל"ת חמיר מע' מד' חלוקי כפרה שמנה ר"י ביומא (דף פ"ו) שהרי עבירת עשה תשובה מכפרת ועבירת ל"ת תשובה תולה לבד עד שיבא יוה"כ ויכפר:

דתניא דבר שהי' בכלל. התוספות הרא"ש הקשה בשם הקדוש שבדרום שאין דבר שבכלל זה דומה לבשאר מקומות כיון דהכא לא צריך לגופי' כלל ולא בא רק ללמד על אחרינא ע"ש, גם בבר העירו על זה התוספות במנחות לדף נ"ה) ע"ש, אכן באמת מצינו גם דבר שהי' בכלל בה"ג בסנהדרין (דף ס') דאמרינן זביחה בכלל הי' ויצא ללמד על הכלל ולמעט כל עבודות שאינן עבודת פנים ושם זביחה ג"כ לא צריך אלגופא דבכלל סתם עבודה היא וכן מצינו ג"כ דבר שהי' בכלל כמו הכא בתמורה (דף י"ג) דקאמר ר"ש והרי מעשר בכלל הי' ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ואף ששם לא הוזכר לשון דבר שהי' בכלל מכ"מ הענין הוא כן, והי' נלענ"ד לזמר שאדרבא עיקר המדה היא כן ללמד על אחרים דוקא היכי שאין צריך לגופי' דבמקום דצריך לגופי' מנא לן ללמד על הכלל, וכן משמע גם לשון הברייתא דר' ישמעאל דקאמר לא ללמד על עצמו יצא ולא קאמר לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד גם על הכלל כלו יצא משמע דלא דרשינן מדה זו אלא היכא שאין צריך לגופי', ומה שהביא הרא"ש ראי' מהא דעריות דהכא דצריך לגופא ואעפ"כ חשיב דבר שהי' בכלל, על זה יש להשיב דהא באמת הקשה על זה שזה יצא נידון בדבר החדש ובכלל זה היינו הך דצריך לגופא, גם לא יקשה על זה ממה דדרשינן פסחים (דף ק"כ) מה שביעי רשות אף ששת ימים וכו' ע"ש, הרי דשם ג"כ צריך אשביעי לגופא דרשוה הוא ואעפ"כ דרשינן אכל הכלל דששת ימים ג"כ, די"ל דשם אי אפשר בענין אחר כיון דכתיב קרא אחרינא שבעת ימים תאכל מצות הרי דכלל יום השביעי עם ששת ימים וכיון דלענין שביעי גלי קרא דרשות הוא ע"כ ה"ה גט לשאר הימים שנכללו בטבעת ימים אבל לעולם בעלמא היכי דמצרכינן לגופא י"ל דלא דרשינן ללמד על כל הכלל:

ובזה יתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה לפי מש"כ התוספות הכא בד"ה לפי שיצא דמה דמצורע טעון נסכים לא חשיב דבר החדש ביון שאינו סותר את הכלל, דא"כ נימא ששאר חטאות ג"כ יטענו נסכים דיהי' חטאת מצורע דבר שהי' בכלל שיצא ללמד גם על כל הכלל אע"כ כיון דצריך לגופא לא דרשינן ללמד על הכלל, אך דאי אפשר לומר כן דמלבד מה שהביא הרא"ש בשם הקדוש ראי' מהא דהבערה לחלק יוצאת שגם היכא שצריך לגופי' דרשינן גם על כל הכלל אלא שמוכח ג"כ הכי מהא דדרשינן בסנהדרין (דף ס"ז) אוב וידעוני בכלל הי' ע"ס והדי באוב וידעוני ג"כ צריך אגופא ואעפ"כ דרשינן ללמד גם על כל הכלל דמכשפים, אכן מהא ל"ק כ"כ דכיון דבמכשפה כתיב סתם לא תחי' ולא ידעינן באיזה מיתה וכיון דגלי באוב וידעוני שבסקילה א"כ זה למוד על הכלל רק גילוי מלתא דלא תחי' פירושו בסקילה, וכן הא דהבערה דלחלק יש לתרץ ע"פ מה שכתב רש"י בשבת (דף ע') דלכך לא ילפינן לחלק מבחריש ובקציר דה"ל ב"כ הבאים כאחד והקשו התוספות דא"כ היכי יליף מלא תבערו כש"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד ותרצו דלא הוי ג"כ מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה עכ"ל, ולכן ע"כ מוכח דיצא הבערה ללמד גם על כל הכלל דאי ללמד על עצמו בלבד יקשה למה שינה הכתוב ולא כתב גם הבערה בלשון ע' כמו בחריש ובקציר, אבל קשה ממה דדרשינן במנחות (דף נ"ה) מה אפי' חייב עלי' בפני עצמה אף כל מעשה יחידי ע"ש והרי שם צריך אפי' ללמד על עצמו ואעפ"כ דרשינן גם על כל הכלל וכן קשה ממה דאמרינן כריתות (דף ב') דפרט כרת באחותו לחלק וללמד על כל הכלל אף דצריך לגופא לחלק, וכן נלענ"ד דודאי בתרי גווני דרשינן מדה זו דדבר שהי' בכלל דהיינו היכא דצריך לדבר שהיה בכלל גופא בזה אמרינן דנילף כל הכלל מיניה דגילוי מלתא הוא על כל הכלל כיון דאין בו דבר החדש שהרי אינו סותר את הכלל ולא אמרינן דאתי למעט מהכלל דבר שהיינו מרבין בו בתחלה דמנ"ל לומר כן כיון דצריך לגופי' אבל היכא דלא מצרכינן היוצא מן הכלל לגופיה כגון הכא בשלמים או שם בסנהדרין בזביחה ע"כ דאתי למעט מן הכלל מה שבלא זה היינו מרבין בו דאל"כ למאי פרטיה קרא והוציאו מן הכלל כיון דלגופיה לא אצטריך, ומה שהקשינו לעיל דאם יש לדרוש כן נילף נסכים בשאר חטאות מחטאת מצורע, יש ליישב דבמנחות (ד' צ"א) ממעטינן מקרא אשם וחטאת נזיר מנסכים ע"ש וע"י מיעוט זה נמעט ג"כ שאר חטאות, ואין להקשות לפי החילוק שכתבנו מה פריך בכריתות (דף ב') א"ל רב ביבי בר מינה וכו' ע"ש דהאיך נאמר דאתי אחותו למעט אשת איש כמו דאתו שלמים למעט קדשי בדק הבית הא שאני שלמים דל"צ לגופיה וע"כ דלא אתי רק למעט משא"כ אחותו דצריך לגופי' לא נילף מיניה למעט די"ל דלא פריך דנמעט אשת איש אלא כיון דלא דמי א"א לאחותו א"כ בא"א לא גלי קרא לחלק וממילא ממועטת דלא נימא בה לחלק:

ברש"י ד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי. כתב כן לתרץ בזה קושית התוספת דדלמא הטעם הוא משום דגברא לא חזי, וע"ז כתב דהא ע"כ זה אינו שהרי אם כבר התחיל בעבודה יגמור כדילפינן מולא מעל מזבחי וכמו שתרצו גם התוספות, אכן ק"ק דלפ"ז היכי בעי למילף רציחה בשבת מעבודה הא גם עבודה כשהתחיל לא נדחת וכן לא ידחה שבת מפני רציחה כש התחיל וא"כ לא משכחת רציחה שתדחה שבת דהא שבת כבר התחיל, וי"ל דגם זה מתורץ במה שתירצו התוספת אקושיתם שהקשו דנימא דיו שלא תדחה רק בשוא"ת ועיין בה' רוצח (פ"ה) שתמה המשנה למלך על הרמב"ם שנראה מפסקו דאפילו התחיל בעבודה פוסק, וכתב שהוא מפרש סוגיא דהכא דרציחה דוחה עבודה אפילו התחיל, ולפי דברינו יש סעד לזה מכח מה שהקשינו דאל"כ ליכא ק"ו:

בתוספות ד"ה ומה עבודה. דאתיא כר' טרפון. כבר כתבתי לעיל יישוב על מה שקשה לכאורה לתירוץ זה דא"כ לרבנן דר"ט דליכא ק"ו יהיה מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ועוד נ"ל ליישב זה ע"פ מה שקשה דאיך בא לדייק מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא אצטריך קרא שלא ידונו בשבת בשריפה ע"י שנים דהיינו שיבעירו שנים הפתילה ויתנו לתוך פיו דבזה ליכא חלול שבת דהו"ל שנים שעשאוהו שפטורים, ועיין בשו"ת רמ"א (סי' ע"ו) שדייק כה"ג למה עבודה דחי שבת הרי אפשר ע"י שנים ותירץ שכיון שהתיר הכתוב בכל ענין שרי וא"כ הרי צריך לאסור הכא שלא לעשות ע"י שנים דמשום מלאכה ליכא ששנים שעשו מלאכה פטורים כדאמרינן שבת (דף צ"ב) ואין לומר הרי ר"מ ס"ל שם חייב ובעירובין (דף י"ג) אמרי' דהיכי דאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמיד א' הוא ר"מ, דז"א שזה דוקא היכא דאמר לפני ר"ע כמבואר שם והכא לא נזכר כן וא"כ למ"ד פטור וכוותיה פסקינן מנ"ל לדייק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא רבי ישמעאל כהך מ"ד ס"ל, אבל י"ל דדייק דאי קרא לאסור ע"י שנים אתי א"כ מוכח חזה דבהבערה שנים שעשאוה חייבין כמו דדייק ר"ש דמקלקל בהבערה חייב וכי תימא ה"נ א"כ מנ"ל לר"נ ולר"י לידוק הבערה לחלק או ללאו הא צריך להשמיענו דשנים חייבין ולא מסתבר לש"ס לומר שיפלוג תנא אהא דר"י ויסבור דמיתת ב"ד דנין בשבת ולכן דייק שפיר דר' ישמעאל לא איירי ע"י שנים:

ולפ"ז מתורץ קושיתנו על התוספת דאפי' ליכא ק"ו מ"מ ליכא למידק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דדלמא אתי קרא למעט שנים ובאמת בהבערה שנים שעשאוה חייבין, ומזה ק"ל על התוספת דלעיל שהקשו דאכתי מנ"ל דסייף וחנק לא דוחין שבת דהבערה לא הוי רק מכשירי מצוה ותרצו דהוי כמצוה עצמה, אכן וקשה מנ"ל דחנק לא דוחה שבת דבזה לא הוי חלול שבת כלל דנעשה ע"י שנים כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ב) זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, אבל לפמש"כ לעיל לשיטת רש"י ורמב"ם דילפינן כל חייבי מיתות מהבערה גם זה א"ש ולכן גם מזה ראיה לשיטה זו:

בא"ד. היכי דמיפרך ק"ו. לכאורה משכחת ג"כ חלול שבק בשוא"ת כגון שנתן פת בתנור בשבת בשוגג או במזיד ואם אינו רודה קודם שנאפה איכא חיוב מלאכה ומותר לרדותו קודם שיבא לידי חלול שבת כדאמרי' שבת (דף ד') ואם עי"ז ובטל ממצות רציחה יהיה רציחה דוחה שבת, ולפ"ז איך מתרצים התוספת דא"כ מפריך הק"ו דהא עכ"פ מהני להכי דרציחה דוחה שבת בשוא"ת ואין לומר הא מ"מ לא מהני ק"ו דהא אינו יכול לדון בשבת משום דרציחה גופא היא חלול שבת בקום ועשה די"ל דהא להך ס"ד דליכא קרא לאסור היה יכול לדון ע"י שנים וכנ"ל ומהני ק"ו שיניח מלרדות וא"כ לא מפריך ק"ו:

בא"ד. יש הנאה להזיקן. ק"ק דאין זה פירכא דכל זה נכניס בק"ו ונימא ומה שן ורגל שאף שיש הנאה להיזקן פטור ברה"ר לגמרי וחייב ברשות הניזק נזק שלם קרן שאפי' בלא הנאה להיזקו חייב ברה"ר חצי נזק לא כש"כ שחייב ברשות הניזק נזק שלם ועיין בתוספות קידושין (דף ד') שכתבו ג"כ כזה, ואולי מטעם זה תירצו בב"ק (ד' כ"ה) ובסנהדרין (ד' ל"ה) התוספת תירוץ אחר על קושיתם ולא תירצו תירוצם דהכא:

בד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי. אין להקשות דלהרמב"ם דלא פסק הך דרשא דולא מעל מזבחי וכמו שכתבתי לעיל א"כ לדידי' קושית התוספות במקומה עומדת די"ל דאף לדידיה מוכח דרוצח כשר לעבוד דהא כהן ועבודה בידו המזבח קולטו כשהרג בשוגג כמו שפסק הרמב"ם (בה' רוצח פ"ה) ואי רוצח פסול לעבוד גם כשהרג בשוגג יפסל דהא מהאי טעמא פסול כהן לדוכן אפי' כשהרג בשוגג כמו שנפסק בא"ח (סימן קכ"ח) ע"ש. ודע שבמשנה בבכורות (דף מ"ה) קחשיב גבי כשרות באדם ופסולים בבהמה גם שהמית את האדם אבל יש נוסחאות שלא גרסו כן כמו שהזכיר גם התי"ט שם, ומדברי תוספת דהכא שמסופקין אם הרג את הנפש פסול לעבודה נראה ג"כ דלא גרסו כן:

בד"ה ת"ל לא תבערו. לשום דרשה אחריתי. לא ידעתי למה הוצרכו לכתוב כן ולא כתבו בפשיטות כיון שזה היה פשוט להגמרא למילף מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ רק שע"ז השיב דלמא אצטריך קרא שלא נילף מק"ו דדחי וא"כ אי ליכא ק"ו נשארה דרשה קמייתא למילף מינה בעלמא דע' דוחה ל"ת שיב"כ ולמה הוצרכו התוספת לומר דאתי לשום דרשה אחריתי:

בא"ד. מק"ו דאביי. אף דהשתא אליבא דרבא קיימינן דהא רבא הוא דאית ליה התם דרשה דמזבחי ואביי לא ס"ל וא"כ איך כתבו דהוי ילפי' מק"ו דאביי דהא רבא ל"ל הך ק"ו מדפריך התם דא"כ לא יהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו, י"ל כיון דהך פירכא אק"ו שהקשה רבא לא שייך רק למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ולדידיה לא צריך מזבחי אבל למ"ד אין קריבין בי"ט דלדידיה הק"ו לא הופרך דרשינן דרשה דמזבחי, וא"כ קושית התוספות דכאן היא רק למ"ד זה ולדידיה תרצו שפיר מק"ו דהא לדידיה גם אליבא דרבא ליכא פירכא ולמ"ד דנו"נ קריבין בי"ט לא קשה דהא ע"כ לא דרש מזבחי כיון דל"ל להך דרשה כמו שגם אביי לא דרש:

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאור' אהך דרשה דמזבחי שפירשה רש"י שם בסנהדרין דהיינו תמיד, דא"כ לת"ק דר' יהודה בפסחים (דף ס"ד) דלא דרש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד לא שייך הכא דרשה דמזבחי לתמיד והשתא לדידיה קושית הגמרא במקומה עומדת, אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהוא ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין בי"ט דל"צ למידרש מזבחי, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם קושית אביי כיון דפסק נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ופסק ג"כ כת"ק דר' יהודה ואעפ"כ פסק דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור, ואולי י"ל דדוקא גבי זבחי דלא תשחט על חמץ לא דרש ת"ק לרבות תמיד כיון דפשטא דקרא בפסח איירי שהרי גם לר' יהודה עכ"פ פסח הוא ג"כ בכלל זבחי אבל הכא גבי מזבחי י"ל דגם לת"ק דר' יהודה דרשי' אתמיד לבד, א"נ י"ל דאפילו דרשינן מזבחי כמו זבחי אפסח ג"כ מוכח דקרא בקרבן צבור איירי דפסח מקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא כדאמרי' ביומא (ד' נ"א):

ובזה מיושב מה דקשה אמה דפריך בסנהדרין הניחא למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אלא למ"ד וכו' שהרי לפמש"כ התוספת בחגיגה (ד' ז') עולת נדבה לכ"ע א"ק בי"ט והרי שלמי חובה ודאי דלכ"ע קריבין בי"ט כמבואר בביצה (ד' י"ט) וא"כ יקשה ממנ"פ אם מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד יקשה גם למ"ד נו"נ א"ק בי"ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הם ודחי י"ט וא"כ לא תהא רציחה דוחה אותם ואם לא מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ"ד נו"נ קריבין בי"ט קרא דמעם מזבחי במאי מוקמי' דלמא איירי בעולת נדבה דלכ"ע אינו דוחה י"ט ולכן רציחה דוחה אותה, אבל לפי הנ"ל י"ל דלעולם אי קרא בקרבן יחיד איירי בכל קרבנות יחיד צריך לאוקמא ולא קשה דהא איכא שלמי חגיגה ושמחה דרחו י"ט דשאני הני דקרבן צבור מקרי משום דאתו בכנופיא כדאמרי ביומא (שם), אכן בזה עדיין צ"ע שלפי מה שכתבו התוספת בחגיגה (ד' ו') לא מקרי חגיגה קרבן צבור רק לגבי פסח שני ע"ש ואין להאריך כאן:

בד"ה לכי שינא וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן. אין זה מ"ד שם אלא באת"ל קאמר ליה ומשמע שם דמיבעיא להגמרא אי כללו גמר מיניה או לא, ובזה א"ש מה דקשה על הרמב"ן שהקשה ג"כ קושית התוספת דנילף מתן בהונות גם בשאר אשמות ותירץ דמיעוטא כתיב א"נ מה לאשם מצורע שכן מכשיר, הרי דלא ס"ל כתי' התוספות אלא דגם דבר החדש גופא גמר מיניה אי לאו מיעוטא, וא"כ לכאו' קושית התוספת מעריות במקומה עומדת מאי מקשה בגמרא הא שפיר מצרכינן עליה אף דיצא אשת אח לדון בדבר חדש מ"מ הוי ילפינן שאר עריות מיניה דכללו גמר מיניה וזה הוקשה לר"א אב ב"ד ולכן נדחק לומר שמה דקאמר דדמי ליצא לדבר החדש לא הוי רק דחייה בעלמא כלומר אי דמיא אדרבא להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא ע"ש ברמב"ן, אבל לפי דברינו א"ש טפי די"ל דקושית הש"ס היא להך שיטה את"ל דכללו ג"כ לא גמר מיניה וע"ז משיב דהו"א דילפינן מאשת אח ובאמת כללו גמרי מיניה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף