ערוך השולחן העתיד/זרעים/ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כמה שיעור הפרשת תרומה וכיצד מפרישה ובו ל"ב סעיפים

(א) כתב הרמב"ם ריש פ"ג תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים ובזמה"ז שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה. וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים עין יפה אחד מארבעים והבינונית אחד מחמשים רעה אחד מששים ולא יפחות מאחד בששים עכ"ל:

(ב) והנה הא דחטה אחת פוטרת את הכרי מרגלא בש"ס בכ"מ ויש להבין דהנה רש"י פי' בכ"מ וכן הרמב"ם משום דלשון ראשית משמע כל שהוא והרי במקרא זה כתיב גם ראשית הגז כדכתיב ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו ולמה תנן בראשית הגז [חולין קל"ה.] שצריך ליתן לו כדי לעשות ממנו בגד קטן דכתיב תתן לו שיהא בו כדי מתנה והא גם בראשית הגז כתיב ראשית והך תתן לו אתרוייהו קאי. ואפשר לומר דראשית הגז כיון שיש לו שיעור בתחלתו כדתנן התם דאינו חייב אא"כ גוזז חמש רחלות לפ"ז יש ליתן שיעור גם להראשית משא"כ בתרומה דאפילו קצר שבולת אחת הרי היא טבל וצריך להפריש ממנה תרומה וא"כ איזה שיעור תתן לו אלא ודאי דראשית הוי אפילו כל שהוא ותתן לו אנתינת התרומה קאי ולא אכדי נתינה כמ"ש התוס' בגיטין [כ'. ד"ה דילמא] ואפשר דמהאי טעמא אומר שמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי דכיון דליכא שיעור לחיוב התרומה ממילא דליכא שיעור להתרומה:

(ג) ועוד נ"ל דתרומה אינו דומה לראשית הגז דראשית הגז עיקר נתינתה לכהן כדכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וגו' אבל תרומה דכתיבא בהך פרשה כתיבא מקודם בפ' קרח בכלל קדשי המקדש דכתיב בהו כל קרבנם לכל מנחתם וגו' אשר ישיבו לי וגו' לך הוא ולבניך וגו' לך נתתים וגו' כלומר דהמתנות הם שלי ואני נותנם לך כמו שאמרו חז"ל קנאו השם ונתנו לכהן וכן אמרו כהנים משלחן גבוה קזכו וגם בתרומה כתיב שם כל חלב יצהר וגו' אשר יתנו לד' לך נתתים נמצא דעיקר התרומה לד' והוא יתברך נתנה לכהנים ולכן בראשית הגז דהמתנה היא מהישראל לכהן צריך שתהא בה כדי נתינה אבל תרומה שהיא לד' לא שייך אצלו כביכול כדי נתינה ולכן גם חטה אחת פוטרת [ונראה דתתן לו קאי רק אראשית הגז בלבד]:

(ד) ויש מהגדולים שרצה לומר דשני דברים הם דלהתיר איסור טבל די בחטה אחת ולצאת ידי נתינה לכהן צריך שיעור [נוב"ת חיו"ד סי' ר"א] ותמיהני איזה חלוקה יש בזה והרי התורה התירה את הטבל ע"י נתינה לכהן ואיך נחלקם לשני דברים ואין בזה שום סמך לא מן הכתוב ולא מן הש"ס אלא ודאי דליתא והעיקר דהטעם הוא כמ"ש בס"ד [ומחולין קל"ז: מבואר נגד סברת הגדול דא"כ מאי פריך מדשמואל ע"ש היטב]:

(ה) אך זהו ברור לענ"ד דאין הכוונה דמדאורייתא מותר לו לכתחלה לעשות כן אלא דאם תרם חטה אחת יצא וזהו אצלי כהך דתנן בספ"ב דתרומות אין תורמין מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה ומפרש הש"ס ביבמות [פ"ט:] דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואם אינו קדוש נשיאת חטא למה ע"ש הרי דהתורה עצמה קראה זה חטא ומ"מ מה שעשה עשוי וה"נ כן הוא דגם מן התורה מצוה להפריש כדי מתנה הגונה לכהן אך אם הפריש אפילו חטה אחת יש עליו חטא ומ"מ מה שעשה עשוי ומדרבנן תקנו דאחד מששים מחוייב לתרום כמו שיתבאר ומתקנת נביאים הוא שהרי למדנו מקראי דיחזקאל ואם לא תרם כשיעור הזה מחוייב להשלים:

(ו) וכמה הוא שיעורו מדרבנן תנן בפ"ד שיעור תרומה עין יפה אחת מארבעים והבינונית אחד מחמשים ועין רעה אחד מששים דכתיב ביחזקאל [מ"ה] זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר שעורים והחומר הוא ל' סאין והאיפה ג' סאין נמצא ששית האיפה חצי סאה וששיתם היינו תרי ששית ותן תרי ששית על חד ששית הוי סאה ומחצה לשני חומרים לחומר חטים ולחומר שעורים והוי אחד מארבעים [ירושלמי שם]. ואין לפרש כפשוטו ששית האיפה מחומר חטים וכן משעורים דהוה אחד מששים כמו שהעין רעה באמת מפרש כן דא"כ למה שינה בלשון וששיתם וה"ל לומר וששית האיפה מחומר שעורים אלא ודאי דה"ק וששיתם הטל הששית על תרי ששית כמ"ש [ומ"ש אח"כ וחק השמן וגו' דהוה אחד ממאה זהו לתרומת מעשר וחז"ל דרשו גם לתרומה שבטילה במאה ואחד]:

(ז) והעין רעה מפרש כפשוטו ששית האיפה מחומר דהוי חצי סאה משלשים סאין והבינונית אחד מחמשים דבתרומת מדין כתיב וממחצית בנ"י תקח אחד אחוז מן החמשים ולמדנו שכל האחיזות להפרשת תרומה תהיה אחד מחמשים [שם בירושלמי] ויראה לי דמי שנהג פעם אחת אחד מארבעים שוב אינו רשאי לפחות דהרי זה כקבלת נדר או הסכם דפירושא דקרא כן הוא ואסור לו לשנות ולפחות ועי' ביו"ד סי' רי"ד דמי שנהג באיזה דבר ודעתו לנהוג כן תמיד צריך התרה ע"ש:

(ח) אמנם נראה דאפילו העין יפה שמפרש אחד מארבעים דהטל ששית וכו' מודה דעיקר פירושא דקרא הוא אחד מששים דאל"כ הרי יש דברים שאמרו חכמים שלא נפריש רק אחד מששים כמו שיתבאר ואי ס"ד דהעין יפה מפרש דוקא אחד מארבעים איך יועיל באלו אחד מששים אלא ודאי דזהו פשיטא דפירושא דקרא הוא אחד מששים אך משינוי הלשון רמז לנו הנביא שנהדר להפריש אחד מארבעים [ובזה א"ש מה שפירש"י ביחזקאל שם אחד מששים ע"ש וקשה למה פי' כעין רעה אלא משום דהכל מודים דכן הוא פירושא דקרא]:

(ט) כתב הרמב"ם בפ"ג דין ג' כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת החרובין והקליסין ניטלת לכתחלה אחד מששים ואלו ניטלין אחד מששים תרומת גידולי תרומה ועירובי תרומה ותרומה טמאה שהיתה הטומאה באונס או בשגגה ותרומת הקדש ותרומת ח"ל ותרומת הקצח והקליסין והחרובין והגמזיות והתורמסין ושעורין אדומיות וכיוצא בהן ופירות עציץ שאינו נקוב וכן האפטרופסין כשתורמין פירות יתומים תורמין אחד מששים עכ"ל וזהו בתוספתא דתרומות פ"ה הלכה ז' ע"ש ודוקא כשנטמא באונס או בשוגג אבל במזיד מפריש אחד מארבעים או מחמשים כדי שלא יהיה חוטא נשכר ואמנם הך דתרומת הקדש לא ידעתי מהו תרומת הקדש והרי הקדש פטור מתו"מ ואם הכוונה שהקדיש התרומה דהקדש חל על תרומה כמ"ש הרמב"ם בפ"י הרי הפרישה מקודם ואם נאמר שמדרבנן הקדש חייב בתרומה לא מצינו זה בשום מקום. ונ"ל דהכוונה שהקדיש התבואה לאחר מירוח ופדאה דחייבת בתו"מ כדתנן בפ"ד דפאה דכיון שחל עליה שם הקדש די באחד מס' וגם הך דעציץ שאינו נקוב במשנה דדמאי פ"ה [מ"י] משמע דעציץ שאינו נקוב פטור לגמרי וגם הרמב"ם בחבורו לא הזכיר שמדרבנן חייב בתו"מ אמנם הרמב"ם בפי' המשנה כתב שם דחייב מדרבנן ע"ש ומתוספתא זו ראיה לדבריו ועמ"ש בסי' נ"ז סעי' ט':

(י) ודע דבחולין [קל"ז:] אמרינן דכל שחיובו מדרבנן א"צ להפריש רק אחד מששים ע"ש ולפ"ז לרש"י ותוס' שכל הפירות חיובן מדרבנן דיו באחד מששים והרמב"ם לא חשיב לה דהולך לשיטתו שהם מן התורה כמ"ש בסי' נ"ד אך למה לא חשיב ירקות שגם הוא סובר שהם דרבנן כמ"ש שם [מל"מ] אך מתוספתא מבואר דלא כש"ס דילן דהא חשיב תורמסין והוא מין ירק ולהש"ס הרי כל הירקות כן וגם קליסין נ"ל שזהו קליא [עירובין כ"ח:] והוא ג"כ מין ירק ונ"ל דמפני זה סובר הרמב"ם דבחולין שם תירוצא בעלמא הוא מדלא מקשה מהתוספתא [ודברי רב ושמואל שם יתפרש שאומרין השיעור האחרון וע"ש בתוס'] וכן נלע"ד דכרשינין שעיקרן למאכל בהמה והאדם אינו אוכלם רק בשני רעבון כמ"ש בסי' נ"ד סעי' ז' ג"כ די באחד מששים ובתוספתא תני ושייר ואולי יש עוד איזה דברים בכה"ג:

(יא) אין תורמין תרומה זו לא במדה ולא במשקל ולא במנין לפי שלא נאמר בה שיעור אלא אומד ומפריש בדעתו כמו אחד מחמשים או מארבעים או מששים כפי מנהגו ושמא תאמר איזה קלקול יש אם אמדוד ואשקול ואמנה על זה אמרה תורה ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם כלומר באומדנא ולא במדידה כן הוא בירושלמי פ"א [הל' ד'] ואע"ג דהך קרא בתרומת מעשר הוא דכתיב אך אם אינו ענין לתרומת מעשר שהרי יש בו שיעור אחד ממאה תנהו ענין לתרומה גדולה [רמב"ם בפי' המשנה שם] וגם לענין מוקף אשכחן כן בירושלמי ריש פ"ב דהא דכתיב בתרומת מעשר קאי אתרומה גדולה ע"ש ועמ"ש בס"ס זה:

(יב) וי"א הטעם כדי שיתרום בעין יפה [ר"ש שם] כלומר דאם ימדוד או ישקול וימנה יצמצם בשוה אבל באומד בע"כ שיתן מעט יותר דא"א לצמצם וי"א שיש עוד קלקול כשימדוד או ישקול וימנה דכיון שיתן דעתו להקפיד חיישינן שמא יוסיף או ימעט ויקלקל את התרומה בהוספה כיון שאין רצונו כן או יקלקל את החולין כשימעיט [ראב"ד שם] ופי' הראשון שהוא להרמב"ם מרווח יותר ובפרט שכן מוכח בירושלמי ומיהו בדיעבד אם מדד ותרם נ"ל דהוי תרומה:

(יג) שנינו במשנה שם אין תורמין לא במדה וכו' אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי כלומר דהטבל קודם ההרמה ימדוד או ישקול וימנה ויש להסתפק אם זהו חובה שצריך למדוד או היתר שמותר לו למדוד ובתוספתא פ"ג [הל' ג'] מוכח דהתירא קאמר וגם יותר טוב בכה"ג ויש שם פלוגתא בזה וז"ל התוספתא ר"י אומר מודד אדם את טבלו וכו' ובלבד שלא יתרום במדה וכו' ר' יוסי בר"י אומר לא במדה ולא במדוד וכו' ולא במנין ולא במנוי אמרו לו מעשה וכו' ואמר לנו היו מונין וכו' מעשה שהיה שוקל כלכלתו והיה שוקלה ריקנית ושבחו ר"מ עכ"ל אלמא שיש מי שאוסר ולזה המשנה התירה ומדשבחו ר"מ ש"מ שזה יותר טוב מאם אינו מודד ואולי הטעם שלא יאמר אלולי ידעתי שאין בה כל כך כמו ששיערתי לא הייתי תורם כל כך:

(יד) וכיון שאין תורמין במדה לכן לא יתרום בכלי שהיא של מדה ואע"פ שהוא אינו מכוין למדה מ"מ הרואה יאמר שתורם במדה ולכן אם אינו ממלא אותה כולה אלא חציה או שליש הכל רואים שאין כאן מדה ומ"מ מדה של סאה לא יתרום אפילו ממלא רק חציה שהכל יודעים שסאה גם חציה מדה דע"פ רוב יש במחצית הסאה סימן להכיר שעד כאן הוי מחציתה [רע"ב] ולכן נ"ל דשליש או רביעית ממנה מותר וזה תלוי בכל מקום ומקום לפי אופני המדות:

(טו) ושנינו שם בתוספתא התורם את הכלכלה ונמצאו פירות בצדי כלכלה הרי אלו פטורין [כצ"ל] מפני שבלבו לתרום על הכל התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקשין על מה שבתבן על מה שבצדדים על מה שבגורן כלומר המקוטעים והנופלים שנתפזרו בגורן ולשון הרמב"ם ספ"ד על הכרי ועל מה שבמקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הבור [של שמן] צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת ואם לא כיון תנאי ב"ד הוא שהתרומה על הכל עכ"ל התוספתא והרמב"ם הביא זה ספ"ד ע"ש וע' בס"ס ס"ה:

(טז) יכול להרבות בתרומה אפילו ביותר מאחד מארבעים ובלבד שישייר מקצת חולין דאם עשה כל תבואתו תרומה אינו כלום דכתיב ראשית דגנך עד שיהיה שיריה ניכרין ותניא בתוספתא פ"ה [הל' ו'] נתכוין לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים מארבעים ומחמשים ומששים תרומתו תרומה נתכוין לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה והטעם דכשנתן פחות הרי זה בכלל מה שכוון דבכלל מאתים מנה אבל בנתן יותר הרי לא כוון לכך והרמב"ם כתב זה בקצרה בפ"ג דין ה' ע"ש ובנתן יותר יחזור ויתרום אחד מששים:

(יז) יראה לי דבנתכוין לאחד מעשרה ועלה בידו בפחות דהוי תרומה כמ"ש מ"מ מחוייב להוסיף עד כדי אחד מעשרה כפי מה שנתכוין וזה שיתבאר דבעלתה בידו אחד מששים אין לו להוסיף עוד ואם הוסיף חייבים במעשרות זהו בסתמא דלא כוון לאיזה שיעור ולכן כיון שיש שתורמין אחד מששים אין לו להוסיף עוד אבל הכא כיון שכוון לאחד מעשרה ודאי דצריך להוסיף עד שיעור זה והם תרומה גמורה:

(יח) תנן בפ"ד [מ"ג] תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות עלה בידו מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד במדה במשקל ובמנין כלומר דהוא הפריש סתם ולא כוון לאיזה סכום ולכן אם עלה בידו אחד מששים אינו יכול להוסיף עוד ואם הוסיף חייב במעשרות דכיון דיש מפרישים אחד מששים לכן אע"פ שהוא רגיל להפריש יותר מ"מ כיון דלא כוון אינו יכול להוסיף אבל אם עלה בידו בפחות מששים אין התרומה חל ויחזור ויפריש כמו שהוא למוד לתרום תמיד אם אחד מארבעים או מחמשים או מששים אמנם זה התוספת התירו חכמים להוסיף במדה במשקל ובמנין ויראה לי הטעם דכיון דנכשל בהרמה הקודמת התירו לו שיכוין התרומה כפי רגילתו אמנם מן המוקף צריך גם התוספת כן מוכח במשנה שם וכן פסק הרמב"ם בפ"ג דין ו' ע"ש וגם מדמעת וחייבין עליה חומש [ע' בתוספתא שם ודו"ק]:

(יט) ולשון הרמב"ם שם בדין זה כן הוא המפריש וכו' תרם ועלתה בידו אחת מששים ואחד ה"ז תרומה ויחזור ויתרום פעם שניה כדי להשלים השיעור שבדעתו עכ"ל ולכאורה משמע שכוון לאיזה שיעור בהפרשה זו וא"א לומר כן דאם כוון לאיזה שיעור איך כתב מקודם המפריש תרומה ועלתה בידו אפילו אחד מעשרים תרומתו תרומה וזהו גמ' ערוכה בכתובות [צ"ט:] ובע"כ לא כוון לאיזה שיעור דאם כוון לפחות מזה איך הוה תרומתו תרומה והא מקודם נתבאר דאין זה תרומה אלא בודאי גם כאן לא כוון לשיעור וזה שכתב כדי להשלים השיעור שבדעתו ה"פ כמו שהוא רגיל בדעתו תמיד שיעור ההפרשה [וחזר בו מפי' המשנה ועמל"מ ואני הנלע"ד כתבתי]:

(כ) תנן ריש פ"ד המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ופי' רבינו שמשון כגון שהיה לו ק' סאין טבל והוציא מהן סאה תרומה ובדעתו עדיין להפריש את השאר חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה דטבל הוא שעולה בידו ולא מה שכבר מתוקן אבל לא למקום אחר דאם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אין יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצתן תרומה דלגבי אחריני תלינן דילמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן עכ"ל:

(כא) אבל הרמב"ם מפרש באופן אחר וז"ל בפ"ג דין ז' המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי ואעפ"כ צריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו ולא יפריש עליו מפירות אחרות עכ"ל וכ"כ בפי' המשנה וגורס במשנה אבל לא ממקום אחר אך אינו מובן למה אותו המקצת אינו תרומה וכבר השיג עליו הראב"ד בכאן וביתר ביאור בספ"ק דמעשרות וכתב כפי' הר"ש וגם בירושלמי מפורש כן ואומר שם דלאו דוקא כשבדעתו היה מפורש להפריש עוד אלא אפילו בסתמא כן הוא לאפוקי אם היה בדעתו לפטור בזה המעט את הכרי כולו בודאי הוה תרומה ונפטר כל הכרי דהא חטה אחת פוטרת את הכרי אמנם זה שייך בתרומה ולא במעשרות כמובן:

(כב) האמנם גם דברי הרמב"ם א"ש דהנה בירושלמי בסוף הסוגיא הקשה ר"ל איזה חילוק יש בין להפריש עליה ובין למקום אחר ממ"נ אם אנו תופסים שהשאר שנוטל מהכרי הוא מהטבל למה לא יועיל למקום אחר ואם חוששין שמא נוטל מהמופרש למה יועיל עליו וגם הירושלמי בעצמו מקשה דאמרינן דעליה מהני וא"כ כי נטל מהכרי להפריש עליה אמרינן שנוטל מהטבל וא"כ אם יתיישב להפריש במה שנטל על מקום אחר למה לא יועיל וכן להיפך כשנטל מהכרי להפריש על מקום אחר ואמרינן דחיישינן שמא נטל מהמופרש וא"כ אם יתיישב להפריש עליה ג"כ אינו מועיל וכל זה אינו לפי לשון המשנה וגם מביא הירושלמי ברייתא דר"א בן יעקב דאינו מוציא לא עליו ולא על מקום אחר ע"ש ומשנת ראב"י קב ונקי ובודאי כן הדין ולפי כל אלו הדברים נשארה המשנה בלי פתרון ולכן מפרשה הרמב"ם על פי מסקנת הירושלמי באופן אחר לגמרי והדין הוא כראב"י כמו שנבאר בס"ד:

(כג) דהנה הירושלמי בסוף הסוגיא אומר וייבא כהדה היו לפניו ב' כריים אחד הפריש ממנו מקצת תו"מ ואחד הפריש ממנו מקצת תו"מ מהו שיתרום מזה על זה תלמידי דר' חייא רבה שאלון לר"ח רבה אמר לון הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו ר"א בשם ר' חייא רבה אין תורמין ומעשרין מזה על זה עכ"ל הירושלמי וזהו סוף הסוגיא:

(כד) ומפרש לה הרמב"ם דהמסקנא כן הוא דהן אמת שביכולת האדם להפריש שלא בבת אחת מ"מ כוונתו צריך להיות לפטור בהפרשה זו כל הכרי אלא שנוטל מעט מעט ונותנם לכהן וללוי כמו ששנינו שם אחר משנה זו מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וכו' כלומר שמפריש כל המגורה בפעם אחת אלא שאינו נוטל ממנה כל התרומה והמעשר בבת אחת כדי ליתן למי שצריך ועד שיגמור כל ההפרשה לא יאכל מהמגורה ובזה אין שום קלקול [וזהו כוונת משנה זו דאע"פ שבמשנה הקודמת אסרנו ליטול מעט מעט מ"מ בכה"ג שרי]:

(כה) אבל אם ירצה אדם לתקן מקצת הכרי כלומר שהכרי הוא מאה סאין וירצה עתה לתקן רק עשרה סאין מהכרי והשאר ישאר טבל דבר זה אסרו חכמים מפני שבזה מבלבל כל הענין ומה יעשה אח"כ שאם יבא להפריש עוד מהכרי על המותר נאמר שנוטל מהמתוקן ולכן גזרו חכמים שהמעשה שעשה הוי כאלו אינו ואין כאן הפרשה כלל אמנם הלא עכ"פ קרא שם תרומה על הכרי ולכן אמרו חכמים שכל אחד יעמוד בפ"ע כלומר דהן אמת דהמעשה בטל מ"מ ההפרשה צריך להיות כפי מה שהן והיינו המקצת שנטל לתרומה ומעשר בטל התרומה והמעשר מיהו יפריש ממה שנטל על מה שנטל ולא ממנה על הנשאר בגורן ולא מן הנשאר עליה וכ"ש שעל מקום אחר לא יפריש כראב"י ודלא כריש הסוגיא שהיא כפי' הר"ש והראב"ד אלא מפריש מהמופרש על המופרש ומהנשאר על הנשאר וזהו שאמרה המשנה מוציא ממנו עליו כלומר כל אחד ממנו עליו המופרש והמותר שבכרי אבל לא ממקום אחר או למקום אחר כלומר לא מהמופרש על המותר מהכרי ולא מהמותר על המופרש וכ"ש שלא למקום אחר וממקום אחר ואפילו יש שני כריים בכה"ג שהפריש מכל אחד מקצתו לא יפריש מזה על זה וזהו דינא דר' חייא רבה והרמב"ם כתבו ג"כ מיד אחר דין זה וזהו כוונת ר' חייא שקרא על העושה כן המקרא דהכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו כלומר דחובק את ידיו ומתעצל מלהיות כוונתו להפריש כל הכרי ולכן אוכל את בשרו כלומר שאינו מתערב באחר אלא מפריש כל אחת מכפי מה שהיא ואח"כ שנה לנו התנא המשנה דמי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה ללוי וכו' להשמיענו דבכה"ג שרי וכמ"ש בסעי' כ"ד:

(כו) ולפ"ז יצא לנו דין חדש בהפרשת תו"מ שמי שיש לו כרי או גורן של תבואה המעורב כולו יחד אסור להפריש על מקצתו ואם עשה כן אין מעשיו כלום ומ"מ ההפרשות יעמוד כל אחד על מקומו יפריש מהמופרש על המופרש ומהנשאר על הנשאר ולא מהמופרש על הנשאר ולא מהנשאר על המופרש וק"ו שלא יפריש משניהם על תבואה אחרת ולא מאחרת עליהם ואם ירצה להפריש מעט מעט יעשה כן שתהיה כוונתו בהתחלת ההפרשה לפטור את כל הכרי אך יקח מעט מעט כגון שההפרשה מכולה היא סאה תרומה ועשרה סאין מעשר יכול ליקח עתה חצי סאה לתרומה וליתן לכהן וחמשה סאין מעשר וליתנם ללוי ובמשך זמן יטול המותר ועד שיטול המותר לא ישתמש בהתבואה ותהיה לו כטבל [כנלע"ד ברור בס"ד לדעת הרמב"ם והירושלמי והפ"מ ג"כ נדחק ליישב דעתו אבל הלך בדרך סבוכה כמו שנבאר בס"ד]:

(כז) וראיתי מי שכתב דהרמב"ם לקח דינו מתוספתא רפ"ה דתרומות דתניא היה צריך להפריש כעשר וכחמש עשרה חביות של יין מעלה את הראשונה ואומר זו תרומה את השניה אומר הרי זו תרומה דברי רשב"ג רבי אומר מעלה כולן לגב הבור ואומר ה"ז תרומה עכ"ל והלכה כרבי שאוסר להפריש מעט מעט אלא כולו כאחת ולפיכך סתר דין המשנה [פ"מ שם] ואין זה אלא דברי תימא חדא כיון דהירושלמי לא הביא תוספתא זו איך נסתור המשנה ועוד כיון דהמשנה סוברת כרשב"ג פשיטא דהלכה כמותו והרי הלכה פסוקה היא מחלוקת בברייתא וסתם במתניתן הלכה כסתמא דמתניתן ועוד דעיקר הדבר תמוה הלא כל חבית הוא דבר בפ"ע ואיך יסבור רבי שאם ירצה להפריש אחת מן החבית לא נניח אותו וזהו דבר שא"א להשמע בשלמא בכרי של תבואה שהוא מעורב ביחד נוכל לומר כן ולא בחבית בפ"ע ולמה תגרע החבית מכרי של תבואה אף שיש להבעלים עוד הרבה כריות האם לא נניחנו להפריש על כרי אחד:

(כח) והתוספתא הוא ענין אחר לגמרי לענ"ד וה"פ שהוא רוצה להפריש מעשרה חביות של יין תרומה אומר רשב"ג שיכול להעלות כל חבית אחת אחת ועל כל חבית יאמר ה"ז תרומה כלומר הנני מפריש ממנה תרומה ואח"כ בהעלותו את כולם יטול מאחד על הכל ורבי אוסר בכה"ג דאם יאמר על כל חבית ה"ז תרומה יהיה צריך ליטול תרומה מכל חבית וחבית אלא מעלה את כולן ואומר ה"ז תרומה ואז נוטל מאחת על הכל ואם לאו יטול מכל אחת ואחת והרמב"ם לא הוצרך להביא פלוגתא זו דכיון דפסק לקמן דצריך להפריש מן המוקף ממילא דבהכרח שיהיו כולם לפניו ואולי דבהא פליגי ר' ורשב"ג [וע' עירובין ל"ב א, וב"מ ל"ח.]:

(כט) האומר תרומת הכרי הזה יהיה בתוכו כיון שלא סיים המקום בצפונו או בדרומו או סימן אחר אינו ידוע מקום התרומה ומקום השיריים והתורה אמרה ראשית שיהיו השירים ניכרים בפ"ע ולא אמרינן דבתוכו משמע באמצעיתו ואם אמר באמצעיתו או בצפונו או בדרומו ה"ז תרומה כיון שסיים המקום. ואין לשאול הא גם בלא טעם זה איך אפשר לחול התרומה הא אינו ידוע מקום החולין שיהא ביכולת הישראל לאכול ממנה די"ל כגון דהישראל לא קפיד ונותנה כולה לכהן וכשסיים המקום יפריש התרומה והמותר מותר לזרים ובירושלמי [פ"ג ה"ג] דריש לה מקרא ונחשב לכם תרומתכם מה מחשבה במסויים אף התורם במסויים כלומר כשמחשב שזה יהא תרומה אם לא סיים המקום הרי אין זה כלום כמובן וע' ס"ס זה:

(ל) היו לפניו שני כריים של תבואה ועמד אצל האחד ואמר תרומת הכרי הזה בצפונו או בדרומו וזה בזה אמרינן דכוונתו דגם הכרי השני יהיה כהראשון וכ"ש אם אמר זה כזה וכך הוא לשון הירושלמי שם מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון שם נסתיימה תרומתו של שני וכן הוא לשון הרמב"ם שם והביאור כמ"ש [עכ"מ] ועמ"ש בסי' ק"ו סעי' ד':

(לא) ודע דבכמה מקומות בש"ס הובא ברייתא אבא אלעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה ע"ש דמבואר דתרומה ניטלת במחשבה והרמב"ם כתב דין זה בפ"ד דין ט"ז וז"ל הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום ה"ז תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כתרומת גרן במחשבה בלבד תהיה תרומה עכ"ל ומבואר דכוונתו דנוטל שיעור התרומה בידיו ומחשב בלבו שזהו תרומה:

(לב) ויש להסתפק בכוונתו איך הדין כשאינו נוטל התרומה כלל מהכרי אלא שמייחד התרומה בצפונו או בדרומו כבסעי' כ"ט אי גם בזה מהני מחשבה או דילמא דדוקא במקום שיש מעשה כגון שנוטל התרומה בידיו מהכרי מהני מחשבה אבל בלא מעשה צריך דוקא דיבור וברש"י ספ"ג דגיטין ובמנחות [נ"ה.] מבואר דמהני אפילו בלא מעשה ובלא דיבור ורש"י דימה זה למדומע דאמרינן בשבת [קמ"ב.] נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וה"נ כן והסכימו התוס' על ידו ואי קשיא דא"כ למה לא התירו להפריש בשבת בכה"ג כמו במדומע משום דמדומע כבר ניתקן אבל תחלת תקון לא התירו אפילו בכה"ג [שם בתוס'] ומהרמב"ם אין הכרע בזה וכיון דרש"י ותוס' פסקו כן הכי נקטינן ופלא שהירושלמי בפ"א [ה"ג] קורא לאומד מחשבה כלומר דהא דמותר להפריש במחשבה פירושו באומד שמחשב כמה יש בה ולא על עצם הפרשת תרומה ע"ש אבל בש"ס דילן אומר באומד ובמחשבה מבואר דשני דברים נינהו וקיי"ל כש"ס דילן וגם נראה פשוט דאפילו בלא ברכה מהני דברכות אין מעכבות דאם דוקא בברכה ה"ל לרבותינו לבאר זה וע' בסעי' כ"ט דגם הירושלמי מודה במחשבה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף