ערוך השולחן העתיד/זרעים/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש קצירה הפוטרת מפאה ובו י"ז סעיפים

(א) שותפות עכו"ם בכל השדה פטורה מן הפאה כמ"ש בסי' ב' סעי' י"ט מטעם דכתיב שדך ע"ש ויראה לי דאריס בשדה עכו"ם וודאי דפטור דזהו שותפות ממש אבל החוכר שדה מהעכו"ם כיון שנותן לו דבר קצוב הוה כשדה שלו לגמרי למאן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר וכ"ש בשוכר שדה מעכו"ם שחייב בפאה שהרי הקציר שלו וקרינן ביה קצירך ושדך דשכירות ליומא ממכר הוא לכמה דברים (כנלע"ד) וע' בסעי' י':

(ב) שדה של ישראל שבעת קצירתה גזלוה ממנו וקצרוה אחרים כגון עכו"ם וקצרו לעצמן או לסטים אפילו ישראל אע"פ שלאחר הקצירה נטל הרבה מהם פטורה מפאה דכיון דעיקר חיובה היא בשעת הקצירה וקצרוה אחרים לגוזלה הימנו נפטרה והכי דרשינן בת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה עכו"ם או לסטים וכן אם קרסמוה נמלים שהם הכריתו התבואה או שברתן הרוח פטורה דכל אלה לאו קוצרכם הוא וכן בהמות וחיות ועופות ששברוה פטורה דחובת הפאה בקצירת הקמה:

(ג) וכתב הרמב"ם בפ"ב דין ה' קצר חציה וקצרו לסטים חציה שנשאר ה"ז פטורה שחובת הפאה בחצי השנייה אבל אם קצרו הלסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר עכ"ל כן היא במשנה ספ"ב ויש בזה שאלה בקצר חציה וקצרו לסטים חציה למה פטר בחציו הן אמת שגזלו חצי שדה ממנו לא יהא אלא שאין לו רק חצי שדה ובאמת בירושלמי יש פלוגתא בזה והכי איתא שם מתניתן כשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת כלומר כשקצרוה לאבדה לא מקרי שגזלו ממנו חצי שדה אלא איבדוה והוה כשלו שחצי שדה השנייה נפסדה ושם היתה חובת הפאה ולכן פטור בהחצי ראשונה שקצר הוא אבל קצרוה שלא לאבדה הרי גזלו ממנו חצי שדה ואין לו רק חצי שדה הראשונה וחייב בפאה אך אח"כ אומר אמר ר' הושעיא אפילו תימא כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה ניתנה במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת כלומר כיון שאין קרקע נגזלת וחיוב פאה הוי במחובר ולכן אף שגזלוה אינו כלום ונחשבת כשלו ושם נשאר חובת הפאה ומדסתם הרמב"ם מבואר דפסק כר' הושעיא דהא באמת קיי"ל דאין קרקע נגזלת ומחובר לקרקע חשיב כקרקע אפילו הגיע זמנם לקצור לענין שבועה לדעת הרמב"ם כמו שבארנו בח"מ סי' צ"ה סעי' ד' ולהחולקים שם וס"ל דכמטלטלין דמי אפשר דבאמת יסבורו דלא כר' הושעיא אלא כשקצרוה לאבדה או אפשר דכיון דהתורה הקפידה להניח הפאה רק במחובר התורה עשתה כקרקע ויש להתיישב בזה:

(ד) קצר חציה ומכר חציה השנייה הלוקח נותן פאה לכל השדה שהרי בשלו הוי חיובא דפאה וכ"ש דאם מכר חציה הראשונה והניח לפניו חציה השנייה דהוא נותן פאה לכל השדה ויראה לי דאם מכר חציה השנייה לעכו"ם דחייב ליתן ג"כ מחציה ראשונה על כל השדה כיון שהפסיד הפאה בידים והחיוב חל עליו מתחלת הקצירה וכ"ש שאם מכר חציה ראשונה לעכו"ם וחציה השנייה הניח לעצמו או מכר לישראל דחייב הוא או הלוקח ליתן הפאה של כל השדה וע' לקמן סי' ו' סעי' י"ז:

(ה) ויש להסתפק אם מותר לישראל למכור כל שדהו לעכו"ם קודם הקצירה מי אמרינן דכיון דלא חל עליו עדיין חובת הפאה יכול למכרה לעכו"ם או דילמא דאסור לו להפקיע חובת הפאה שזיכתה תורה לעניים אף קודם שחל החיוב עליו. ונראה לענ"ד דמדרבנן וודאי חייב לשלם להעניים ההיזק כמו דתנן בגיטין (מ"ז א) המוכר את שדהו לעכו"ם לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תקון העולם כמו כן לענין פאה מפני תקון עניים דאל"כ כל אדם יעשה כן להפקיע חובת לקט שכחה ופאה אבל בתוספתא פ"ב שנינו ישראל שמכר קמתו לעכו"ם פטורה מפאה ועכו"ם שמכר לישראל חייב בפאה:

(ו) קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל כן הוא במשנה ספ"ב וברמב"ם שם ויש להבין דאם לא נמצא מי שיפדנה הפסידו העניים ואיך יכול להפסידן מחלקן והרי מתחלת הקצירה חלה עליו חובת פאה ובאיזה כח יכול להפסיד חלק העניים וצ"ל דלענין הקדש כיון דעיקר חיובא דפאה הוא בסוף הקציר ועד שלא הגיע סופה הקדישה ממילא דההקדש מפקיע חובת פאה:

(ז) איתא בירושלמי ספ"ב קצר הגזבר חצי חציה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדאה את כולה מפריש מן הקציר על הקציר וכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר עכ"ל ונ"ל דה"פ דהפודה חצי חציה השנייה מפריש מקציר זה גם על חציה הראשונה שקצר המוכר אבל קצירת חצי חציה של הקדש נפטר מפאה והרמב"ם לא הביא זה (עפ"מ שפי' בלשון בעיא ולא משמע כן ע"ש):

(ח) שנינו בתוספתא (פ"א הל' י"א) קצר חציה ומכר את הקציר קצר חציה והקדיש את הקציר נותן מן המשוייר על הכל עכ"ל דכיון דחציה השנייה נשארת בידו ממילא דחייב גם בקציר החציה הראשון ואין לו רשות למכור ולהקדיש שהרי חלה עליהן חובת פאה (והרמב"ם הביא שם דין הקדש ולא דין מכר דכ"ש הוא כמובן והתוספתא לא זו אף זו קתני ולא דמי להדין הקודם כיון דהוא קצר חציה השני ודו"ק):

(ט) שנינו במשנה ז' פ"ד הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ע"ש כלומר כשההקדש קצרה דקצירך ולא קציר הקדש והרמב"ם בפ"ב דין ח' שכתב המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה קיצר בלשונו וג"כ כוונתו כשפדה את הקמה כמו שמסיים אח"כ וז"ל קצרה הגזבר ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חיוב הפאה היתה קדש שאינו חייב בפאה עכ"ל:

(י) שנינו בתוספתא פ"ב הל' ט' ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור ר' ישמעאל אומר ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה אימתי בזמן שהעכו"ם ממחה אבל אינו ממחה חייב בפאה עכ"ל. והנה בגמ' חולין (קל"ה ב) מבואר להדיא דשותפות עכו"ם פוטר כמ"ש בריש סי' זה ובסי' ב' סעי' י"ט וא"כ תימא גדולה על הרמב"ם פ"ד דין כ"ה שכתב ישראל ועכו"ם שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם פטור עכ"ל ואיך פסק היפוך הש"ס ואע"ג דגם בת"כ פ' קדושים תניא שדך ולא שדה אחרים כלומר אם קבל עליו לקצור קמתו של עכו"ם פטור מפאה (ראב"ד) ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש שדך ולא שותף עם העכו"ם ע"ש ומשמע דלת"ק חייב מ"מ כיון דבגמ' פסק לפטור איך פסק להיפך (והכ"מ כתב דמפרש בגמ' שותפות עכו"ם פוטר היינו חלקו של עכו"ם ע"ש ותימא רבה לבד שהלשון מוכח להיפוך כל סוגיא דחולין שם אינו כן ע"ש וצע"ג):

(יא) ונלענ"ד בשנדקדק למה שינה הרמב"ם לשון התוספתא מקמה לכרם אלא דה"פ דוודאי שותפות עכו"ם פוטר אך כבר כתבנו שם דזהו כשכל השדה מעורב בשותפות אבל אם כל אחד מכיר חלקו חייב הישראל בחלקו ולפ"ז א"ש דוודאי בכל התבואות ובכל הפירות כשהם שותפים קוצרים ותולשים ביחד ואח"כ חולקים בתלוש אבל גפנים שרובן ליין ובוצרין מהאילן ונותנים להגת ופשיטא שלא יעשו ביחד מפני חשש יי"נ אלא חולקים האילנות קודם הבצירה והוי חלקו של ישראל ניכר בפ"ע ולכן חייב בפאה ואפילו אם אין חולקין האילנות מ"מ וודאי בשעת בצירה כל אחד מניח חלקו לבדו מטעם שבארנו והוי חלקו ניכר בפ"ע:

(יב) כתב הרמב"ם בפ"ב דין ז' הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש ה"ז פטורה ואם הגיעה לשליש חייבת וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבת עכ"ל כלומר אע"ג דלענין מעשרות אזלינן באילנות בתר חנטה (ר"ה י"ג ב) מ"מ לענין פאה לא מקרי פאה קודם גמר שליש והנה בתבואה מפורש כן בירושלמי פ"ג הל' ד' ובאילנות לא מצאתי מפורש מקורו ואם מקצתה הביאה שליש ומקצתה לא הביאה ביארה הרמב"ם בפ"ג דין י"ז ויתבאר בסי' הבא בס"ד:

(יג) עכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר ה"ז פטורה מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה ואע"פ ששכחה אינה אלא בשעת עשיית העמרים ואז היה ישראל מ"מ פטור דבספרי פ' תצא דרשינן לה דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר פרט לקצירת כותים מכאן אמרו דכותי שקצר שדהו וכו' פטור מן השכחה ובירושלמי פ"ד הל' ג' דריש לה מקרא אחרינא מפני שיש שתי שכחות שכחת קמה ושכחת עומר כמו שיתבאר בדיני שכחה כל שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומר וכו' ובכאן הרי בשעת הקמה היה כותי:

(יד) תנן בפ"ג משנה ג' המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וה"פ דבזמן שהבצלים זרועים רצופים נוטל אחת מבנתים כדי שהנשארים יתבדלו בריוח ויהיו גסים וזהו לשון מדל שדולה ושולפן ממקומן ואותם פטורים מפאה שהרי אינו עוקרם אלא בשביל תקנת הנשארים ולכן אינו נותן אח"כ פאה מן המשואר אלא על מה ששייר ולא על הנשלפים וזהו בנוטל אחת מכאן ואחת מכאן מפוזרים אבל המחליק מאחת יד כלומר רק ממקום אחד הוי תחילת קצירה ונותן מן המשואר גם עליהם דזה אינו בשביל תקנת הנשארים מדנוטל כולן במקום אחד ופשוט הוא דלאו דווקא בצלים דבכל דבר כן הוא שאם עוקר מעט מעט בשביל תקנת הנשארים פטור מפאה:

(טו) ואמרינן על זה בירושלמי שם תניא א"ר יהודה בד"א במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשואר על הכל דכיון שמכניסו לבית הוי כתחלת קצירה. עוד איתא שם א"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה על מנת להדל אבל אם עיבה ע"מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפילו לשוק נותן מן המשואר על הכל עכ"ל כלומר דווקא כשבעת הזריעה זרען בעובי כדי להדל אח"כ אבל אם בשעת הזריעה כוון לזרוע באופן שלא יצטרך להדל אין ההידול פטור מן הפאה (כ"מ מהר"ש ע"ש והמה"פ כתב שזה דוחק ולא ידעתי אדרבא הדעת נותנת כן דידוע דרך הזורעים כן הוא שזורע ביותר מפני שאינו יודע איזה יקלוט ואח"כ מדלה בנתים ולכן אם דקדק מתחלה לזרוע שלא יצטרך להדל אין על זה שם מדל כלל):

(טז) אבל הרמב"ם מפרש לה דאכרם קאי וז"ל בפ"ב דין ו' כרם שהיה בוצר ענבים ממנו למכור בשוק ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן ה"ז נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבד ה"ז נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור עכ"ל ומפרש דטעם הפטור כמו במעשר דאכילת עראי פטור מן המעשר כמו כן בפאה קצירת עראי פטורה מפאה ולכן בשני רוחות הוה עראי ומרוח אחת הוי קבע ודווקא לשוק אבל לבית בכל ענין הוי קבע כמו שהבאנו מהירושלמי ומה שלא ביאר זה דממילא משמע כן מדכתב לשוק מבואר להדיא דדווקא לשוק ולא לבית (וסוף הירושלמי השמיט דממילא מובן):

(יז) עוד כתב וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה עכ"ל כלומר דבזה אפילו במכניס לביתו פטור מטעמא אחרינא דדרשינן בחולין (קל"ז א) לקט קצירך ולא לקט קיטוף ותבואה אין דרכה בקיטוף אלא בקצירה אבל בדברים שדרכן בקיטוף כמו בצלים ודכוותייהו חייב בפאה כדאמרינן שם ותמיהני שלא ביאר כן הרמב"ם ודע דאע"ג דבגמ' שם הוה פלוגתא בזה ע"ש מ"מ כיון דגם בתוספתא פ"ב ובירושלמי פ"ג הל' ב' איתא כן ע"ש פסק כן (עכ"מ) וזה שנתבאר בסי' ב' סעי' א' דבכל ענין חייב זהו בשעת הקצירה ולא במלילות כשהן רכים עדיין (רש"י ביצה י"ב ב):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף