ערוך השולחן העתיד/זרעים/ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שנו חכמים במשנה ריש פ"ד הפאה ניתנית במחובר לקרקע דכתיב לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשין תלתן בעמיר תמרים במכבדות (ירושלמי) והוסיפה המשנה דאפילו אם צ"ט אומרים שהבעה"ב יחלק לפניהם ואחד אומר לבוז כלומר שהם בעצמם יטלום לזה שומעין שאמר כהלכה ואפילו זה האחד בריא וחזק יותר מחביריו או שאוכל הרבה יותר מחביריו שומעין לו (תוי"ט) כיון שהדין כן הוא:
(ב) וזהו בדברים הסמוכים לארץ אבל באילנות גבוהים כמו דלית ודקל שנינו שם דאינו כן אלא בעה"ב מורידם ומחלקם לעניים חלק כחלק דאם הם בעצמם יעלו על האילנות יבואו לידי סכנה ומייתי עובדא בירושלמי שמתו חמשה אחים מזה וגם זה דרשינן מקרא דכתיב תעזוב אותם כלומר אותם שאין בהם סכנה ולא אותם שיש בהם סכנה ואפילו צ"ט אומרים שהם יעלו ויטלו בעצמם ואחד אומר שהבעה"ב יחלקם לזה שומעין שאמר כהלכה ואפילו הוא זקן ותש כח או חולה דכוונתו לטובתו מ"מ כיון שאומר כדין שומעין לו:
(ג) בירושלמי מבואר שם דקריאת שם פאה בדלית ודקל יכול הבעה"ב לקרא או קודם שמורידן או אח"כ ואפילו אם קורא שם פאה מקודם וא"כ היה צריך להיות הוצאות ההורדה על העניים שהרי בקריאת שם נעשה שלהם מ"מ תקנו שתהא ההוצאה משל בעה"ב מפני הסכנה כלומר שהם לא ירצו ליתן ההוצאה ויעלו בעצמן ויבואו לידי סכנה וכן שנינו במשנה שם דאין מניחין להעניים לקצור הפאה במגלות וקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין ט"ו דאם רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין עכ"ל כלומר דאחר שלקטו בעצמם מהשדה נתרצו זל"ז שיבואו כולם למקום אחד ויעשו חלוקה ביניהם אין מוחין בידן דאחר שלקטו בעצמן יכולין לעשות כרצונם:
(ד) איתא בירושלמי שם התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין להם אלא בעה"ב יחלק בידיו שמא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו ר' שמואל בעי כילה את שדהו את אמרת חזרה פאה לעומרים אפילו כן בעה"ב מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו עכ"ל. ונלע"ד דה"פ דהנה המשנה אומרת אפילו צ"ט אומרים כך ואחד אומר כך לזה שומעים שאמר כהלכה דמשמע לכאורה דדוקא כשיש אחד שאומר כהלכה שומעין לו אבל אם כולם מסכימים לשלא כהלכה שומעין להם לזה אומר דאינו כן דאפילו התנו כולם לשלא כהלכה כגון לעלות בעצמן בדלית ודקל אין שומעין להן ואפילו התנו שהבעה"ב יורידם אלא שיתן לפניהם והם בעצמם יחלקו ביניהם דבזה אין חשש סכנה מ"מ אסור לעשות כן דחיישינן שמא יערים הבעה"ב וישליך מהדקל לפני עני קרובו ור' שמואל מוסיף עוד דאפילו בתבואה שהדין הוא שיקצורו בעצמם אם הבעה"ב כילה שדהו וצריך ליתן הפאה מהעומרין והייתי אומר שעכ"פ עתה ישליך לפניהם התבואה והם יבוזו כפי דינם הקצירה קמ"ל דאסור לעשות כן דחיישינן שמא ישליך לפני עני קרובו הרבה אלא עתה מחוייב הוא לחלקם חלק כחלק כנלע"ד בביאור הירושלמי (ודברי הר"ש אינם מובנים כלל כמו שתמה הפ"מ במה"פ ואולי יש טה"ד ופי' הפ"מ יותר דחוק ע"ש):
(ה) ויש מי שפי' הירושלמי דה"פ התנו ביניהן שהבעה"ב התנה עם העניים שיקח הוא המחובר ויתן להם אחרים בתלוש אין שומעין להם שיהא על שלו דין פאה ופטור מן המעשרות אלא שלו חייב ושלהם פטור ואח"כ אומר ענין אחר בעה"ב יחלק בידו (ותיבת אלא נמחק) וקאי על המשנה דדלית ודקל ומפרש הירושלמי שיחלק בידיו ולא שישליך לפניהם דשמא ישליך סמוך לקרובו ור' שמואל מוסיף דגם בחזרה פאה לעומרים הדין כן מטעם זה (הגר"א בשנו"א) והדינים ודאי כן הוא:
(ו) בשלשה עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותה לבוז כפי שנתבאר בשחר בחצי היום ובמנחה ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו כולם באותה שעה ליטול הפאה וטעם שלש עתות הללו בשחר מפני עניות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום וגם אז הילדים ישנים ויש להם פנאי ללכת ובחצות מפני עניים קטנים שאין נעורין בבוקר ואין מגיעין לשדה עד חצות ובמנחה מפני הזקנים ההולכין על משענתם שאין מגיעין עד המנחה ואיתא במשנה (פ"ד מ"ה) שהיה מקום אחד שהיו נותנין פאה מכל שורה ושורה ואמרינן בירושלמי שהיו מזכירין אותן לשבח שלא היו צריכין העניים להמתין עד שיגמור כל השדה:
(ז) באלו הג' זמנים הבעה"ב מתגלה בתוך שדהו דבלעדו לא יוכלו ליטול פאה כמ"ש בסי' הקודם סעי' י"ג ולשון המשנה שלש איבעיות ביום ופי' בירושלמי מלשון נבעו מצפוניו דמתרגם אתגליין מטמרוהי שהבעה"ב מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיטלו העניים פאה (הר"ש ודברי הגהת הרא"ש צע"ג כמ"ש במה"פ) וזה אין לחוש דהראשונים יטלו כל הפאה דהבעה"ב יסמן המקום שיטלו והוא ישער שישאר לכל חבורה וחבורה ובלעדו אין ניטלין כמ"ש:
(ח) נטל העני מקצת פאה שלקט וזרקה על השאר כדי לקנות השאר בזריקתו עליהם אין לו בה כלום אבל את שלו אין נוטלין הימנו דלא קנסינן התירא אטו איסורא (הר"ש פ"ד משנה ג') וי"א דגם את שלו נוטלין (הרע"ב) משום דבתוספתא תניא ר"מ אומר קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר וזהו דעת הרמב"ם בפ"ב דין י"ח שכתב עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר וכו' ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר וכן בלקט וכן בעומר השכחה עכ"ל דס"ל דר"מ לפרש אתי ולא לחלוק (כ"מ). ואע"ג דבשטר שיש בו ריבית ס"ל לר"מ ג"כ דקנסינן הקרן בשביל הריבית וחכמים חולקים עליו וס"ל דלא קנסינן התירא אטו איסורא כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"ד ממלוה ולוה מ"מ בכאן הכל מודים מפני שבזריקתו כיסה שאר התבואה ורצה להעלימה משארי עניים כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה לכן בזה הכל מודים דקונסין אותו כדי שלא ירגיל א"ע לעשות כן (כנלע"ד):
(ט) וכן אם נפל העני על הפאה או פירס טליתו עליה כדי לקנות זה החלק מהפאה מעבירין אותו הימנו ואינו נוטל בזה החלק כלום ואע"ג דד' אמות של אדם קונות לו לאדם מ"מ בשדה אחר לא תקינו שיקנה בד' אמותיו ועוד כיון דנפל או פירס טליתו גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד' אמותיו (ב"מ י' א) ולכן אע"ג דבירושלמי (פ"ד דפאה הל' א') מוקי לה כשלא אמר אקנה בד' אמותי אבל אם אמר קנה לא חיישינן לה כיון דהש"ס שלנו אינו סובר כן ועוד דלהדיא אמרינן שם דהאמירה אינה מעכבת ואם באמירה קונה גם בלא אמירה קונה ע"ש אלא דבכל ענין לא קנה מטעמא דכתיבנא (וזהו כוונת הר"ש במשנה דשם ודע דהתוי"ט וכן המגיה ברמב"ם שם תפסו בכוונת הרמב"ם דגם בנפל ופירס טליתו נוטלין ממנו הפאה שלקח מקודם ע"ש ואינו כן דכוונת הרמב"ם הוא רק על זרק מקצת פאה שבסעי' הקודם וכבר השיג הפ"מ במה"פ שם על התוי"ט ע"ש):
(י) מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני אם עני הוא זה שלקח מיגו דזכי לנפשיה זכה בו גם בשביל אותו פלוני ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני הנמצא ראשון (ב"מ ט' ב) וכן הוא בירושלמי פ"ד הל' ה' אלא דבירושלמי קאמר דאפילו אם בעל השדה הוא עני יכול לזכות בשביל עני אחר אבל הש"ס שלנו (שם) סובר דרק עני אחר יכול לזכות בשביל עני ולא בעל השדה אף שהוא עני כיון דמוזהר להניח פאה משדה שלו ג"כ (וכן פירש"י בב"מ שם ובזה א"ש קושית הר"ש בפ"ד מ"ט על רש"י וכמ"ש במה"פ וכ"כ התוי"ט בפ"ה מ"ה ע"ש):
(יא) יראה לי דזה שעני יכול לזכות בשביל עני אחר זהו כשהעני אחר אינו בכאן ואינו נוטל פאה בעצמו אבל כשהוא בעצמו בכאן או אשתו או בנו הסמוך על שולחנו לא יוכל אחר לזכות בעדו דיד אחד זיכתה תורה לעני ולא שני ידים דאל"כ לקתה מדת הדין דעני הלוקט יכול לבקש הרבה שיזכו בעדו וכן נלע"ד דרק אחד יכול לזכות בעדו ולא שנים מטעמא דכתיבנא ואף שאין לי ראיה בזה מ"מ הסברא נותנת כן ותניא בתוספתא פ"ו דשביעית לא יאמר לעני הילך סלע והבא לי לקט פאה שכחה אלא אומר לו בלקט שתביא בפאה שתביא בשכחה שתביא ע"ש והאומר הוא עשיר והרמב"ם השמיט זה (עמה"פ פ"ח שם ודבריו צ"ע):
(יב) כתב הרמב"ם ספ"ב בעה"ב שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו ובא עני אחד מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיעו לידו עכ"ל והבעה"ב אינו בעל דיעה לזה שאין לו בזה טובת הנאה כמו שנתבאר בסי' ב' סעי' י"ג וד' אמות שלו אינו קונה דבשדה חבירו לא תקינו ד' אמות כמ"ש בסעי' ט' ודין זה הוא בתוספתא פ"ב ובירושלמי פ"ד הל' ב' אומר דין זה בלשון אחר שנים שהיו מתכתשין על העומר ובא עני אחר וחטפו זכה בו ומוקי לה כשלא אמרו יזכו לנו הד' אמות ע"ש וכבר כתבנו שם שאין זה דרך הש"ס שלנו דאפילו אמר לא מהני וזהו כוונת הרמב"ם שמסיים שאין אדם זוכה וכו' וכלל גם מציאה מפני שכן ביאר דין זה לענין מציאה ברפי"ז מגזילה ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |