ערוך השולחן/אבן העזר/מו

ערוך השולחן ‏ אבן העזר מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני קלא בקדושין ואם מבטלין הקול ובו כ"ו סעיפים]
האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני והיא פנויה, כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט דין כ"ב דהרי זו בחקת מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת? כגון שבאו שנים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחו לה ואומרות "נתקדשה פלונית היום". שמעו אותן אומרות "פלונית תתקדש היום" – אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה, עד שישמעו שנתקדשה. וכן אם באו שנים ואמרו "ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני" והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו – ה"ז קול שמחזיק אותה מקודשת, עכ"ל.

(ב) ביאור דבריו: דקול הברה שבעיר לאו כלום הוא אא"כ הוחזק קול זה בב"ד ע"פ עדים כשירים המעידים שהם בעצמם ראו ההכנות להקדושין כמנהג העולם, ואף שמעצם הקדושין אינם יודעים אלא שמעם מפי נשים או מאחד ששמע מאחד ועידי הקדושין מתו או הלכו – זה מקרי קול, דהוה כמו רגלים לדבר כיון שעל ההכנה הם עצמם מעידים שבעיניהם ראו. וההפרש בין שמיעה מנשים או מעד אחד, אף שלדינא אחת הן, מ"מ מבואר מדבריו דהשמיעה מנשים הוא באופן שהן עצמן ראו שנתקדשה, ומעד אחד אף שהוא בעצמו לא ראה הקדושין וגם לא שמע משני עדים אלא הוא עד מפי עד שראה הקדושין, ואפשר שלכן בנשים כתב שיאמרו "היום נתקדשה" ובעד לא כתב כן, דהנשים כיון שהן עצמן ראו הקדושין צריכות לומר שהיום היה, אבל זה העד ששמעו מהם אינו אומר שבעצמו ראה אלא ששמע מאחר א"כ מאין לו לדעת מתי היו הקדושין. וזה שבנשים הצריך שיאמרו שבעצמן ראו ולא סגי אם יאמרו ששמעו, נ"ל הטעם דעד אחד עכ"פ מצינו דעדותו עדות מן התורה לחיוב שבועה לכך מהני עדות שמיעתו לעניין קול, משא"כ נשים אין בהן ממש אם לא שאמרו שראו בעצמן. עוד אפשר לומר בכוונתו דמשום דבעד הוסיף לומר שאלו העדים בעצמם שמעו קול הברה בעיר מהקדושין לפיכך די אם גם מעיד עד מפי עד, ועכ"פ שמענו מדבריו דגם בעד הצריך שיראו הכנות הקדושין [דמפרש דר"א בסוף גיטין אדעולא קאי ומפרש לא ששמעו קול הברה בלבד, ובדעולא א"צ לבאר דריבוי הנשים זהו בעצמו קול הברה, ומפרש ופלוני מפלוני ופלוני דאל"כ למה צ"ל והלכו וכו', ומתורץ קושין הר"ן, ודו"ק].

(ג) ויש מרבותינו שסוברים דבעד מפי עד א"צ שאלו המעידים יראו ההכנות להקדושין, והטעם דעד מפי עד הוה עכ"פ דבר ברור להקול שיצא שהרי מעידים שפלוני העיד מפלוני ופלוני מפלוני, ונהי דלדינא אין זה עדות מ"מ לעניין הקול מקרי דבר ברור, אבל בנשים אומרות "פלונית נתקדשה היום" אין זה כדבר ברור אלא כקול המולה בעלמא, לפיכך מצרכינן שאלו האנשים יראו ההכנות להקדושין והוה כרגלים לדבר שא"צ בזה דבר ברור [תוס' שם ד"ה עד, וכ"מ מהרא"ש ור"ן, ע"ש].

(ד) ויש מרבותינו שסוברים דשמיעה מפי הנשים וראיית ההכנות הוה יותר סימן מובהק להקול משמיעת עד מפי עד, ואם הקול יצא בשעתו לא מהני כלל מה ששמעו מעד מפי עד, אלא דווקא כשראו ההכנות – נרות דולקות ומטות מוצעות והנשים אומרות "פלונית נתקדשה היום", אבל אם הקול יצא אח"כ – די כששמעו עד מפי עד [רשב"א בתשו', הביאו ב"י].

(ה) ובזה שכתב הרמב"ם דדי כשיאמרו ששמעו מפלוני, יש מרבותינו דס"ל דבעינן דווקא כששמעו משנים [רא"ש], רק שא"צ שאלו ישמעו מפי השנים אלא אפילו אחד מאחד והשני מאחר [ר"ן] דהרי א"צ כאן עידי קדושין, אבל עכ"פ הקול יוצא משנים מפי שנים, אבל תרי מחד או חד מתרי אינו קול. ואפשר לומר דלדינא לא פליגי, דלהרמב"ם שפסק דבעינן גם בזה שיראו ההכנות להקדושין די בשנים מפי אחד, ובלא ראיית ההכנות יודה הרמב"ם דבעינן שנים מפי שנים, ורבותינו אלו יודו להרמב"ם דכשראו ההכנות די בשנים מפי אחד דלא גרע מאמירת הנשים, והם מפרשים דזה מיירי בלא ראיית ההכנות כמ"ש. וגם במ"ש הרמב"ם דאם העדים האחרונים הלכו למדינה אחרת או מתו ה"ז קול, יש מי שחולק עליו וס"ל דדווקא הלכו הוה קול דמירתתי שמא יבואו ויכחישום, אבל מתו לא הוה קול [טור בשם רמ"ה], וגם זה נ"ל דלפירוש הרמב"ם דמיירי בראיית ההכנות הכל מודים דאפילו במתו הוה קול [ע' חמ"ח סק"ד וב"ש סק"ו וסק"ז, ולפמ"ש א"צ לזה, ודו"ק].

(ו) בגמ' מבואר דדווקא באומרים שנתקדשה פלונית לפלוני, אבל אם אין מזכירים למי נתקדשה – אין זה קול, ודווקא בהקול בעינן שיאמרו כך, אבל הנשים או העדים א"צ לומר כך, וכן מבואר מלשון הפוסקים. וגם מבואר בגמ' דביצא הקול שבעיר אחרת נתקדשה אין זה קול, ולא הוצרכו הפוסקים לבאר זה, דמתוך דבריהם שכתבו דב"ד צריכין לחקור בראיית ההכנות הוה כמפורש דמיירי בעיר זו ולא בעיר אחרת, ולכן הנשים או העדים א"צ שיאמרו בעיר זו, דממילא מובן כן, אמנם אם אומרים מפורש שנתקדשה בעיר אחרת – אין זה קול [ב"ש סק"ד וע' חמ"ח].

(ז) וזה לשון הטור: פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה חוששין לו וצריכה גט, והוא שהקול ברור והוחזק בב"ד, פי' כשיצא הקול בדקו ב"ד אחריו ומצאוהו נכון, אבל אם אינו ברור או לא הוחזק בב"ד – לא. וכיצד הקול הברור? כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות ומטות מוצעות ונשים שמחות לה ואומרות "נתקדשה פלונית היום לפלוני" וכו', עכ"ל. משמע מדבריו דגם הנשים צריכות לומר שנתקדשה לפלוני היום, ואפשר דגם הטור מודה למה שנתבאר, דהטור מיירי דהקול יצא שנתקדשה סתם כמבואר מדבריו ולכן מצריך שהנשים יאמרו "לפלוני", אבל הרמב"ם שכתב דהקול יצא שנתקדשה לפלוני אין הנשים צריכות לומר "לפלוני" [ע' ב"ש סק"ד, ול"נ כמ"ש]. וגם מה שהצריכו הרמב"ם והטור שהנשים יאמרו שנתקדשה היום זהו לפי שלא הזכירו בהקול היום, ולכן רבינו הב"י שכתב פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו וכו', כתב באמירת הנשים שאומרות "נתקדשה פלונית" ולא הזכיר היום [נ"ל].

(ח) כללא דמילתא – אין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד, שב"ד חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול כמ"ש, וארבעה דברים צריך להיות: שיאמרו "נתקדשה" לשון עבר, ושיאמרו שהקדושין היו "היום", ושיאמרו "לפלוני", ושיאמרו "בעיר זו", ולפי מה שבארנו לבד לשון "נתקדשה" א"צ אלא או בהקול או בהגדת הנשים. וכל זמן שלא הוחזק הקול בב"ד – אין חוששין לו, אפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב, אין מונעין אותה מלהנשא, אמנם זה תלוי בהבנת הב"ד יראי אלקים [ב"ש]. אמנם אם יש חזקה טובה שנתקדשה, כגון שמוחזקת בעיר לוודאי נתקדשה – אז לא בעינן הוחזק בב"ד דהרי סוקלין ושורפין על החזקות, ורק בקול בעלמא בעינן חקירת ב"ד, ויש לב"ד לחזור ולדקדק אחרי הקול כל זמן שלא נשאת לאחר עדיין כדי לבררו אם יש בו ממשות, אבל משנשאת לאחר אין מדקדקין אחר הקול, דקלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה כמו שיתבאר [חמ"ח סק"ז].

(ט) יש מי שאומר דאיזהו קול שב"ד צריכין לברר, זהו דווקא כשיצא קול הברה והמולה בעיר "פלונית נתקדשה", אבל כשאין קול הברה והמולה בעיר – לא מקרי קול, דאל"כ לא תהא בת ישראל פנויה שילכו שני ריקים ופוחזים ויאמרו במסיבה פלונית נתקדשה וישמע אחד ויעיד משמם ושנים ישמעו מפי האחד ושנים אחרים ישמעו מפי השנים ואין לדבר סוף, הלכך צריך שיהא קול הברה בעיר שאין בני אדם מקבלין קול הברה אא"כ יש בו ממש, וכשיצטרף לזה שיאמרו שנים שמענו – חוששין לקדושין [ב"ח בשם מהר"ל מפראג]. ובאמת כן מורה לשון הרמב"ם והטור והשו"ע, ובפרט להרמב"ם שכתב דגם בעדים צריך שיראו הכנות לקדושין הרי מבואר להדיא שאין לסמוך על שמועות בעלמא [ב"ש]. ויש גם מי שאומר שבאמירות הנשים צריך דווקא שיהיו שמחות עמה ואומרות "נתקדשה", אבל אם שמחות עמו ואומרות שקידש לא הוה קול, ואינו מוכרח [דהש"ס והפוסקים אורחא דמילתא קתני, וע' ב"ש סק"ג].

(י) שנים אלו שמעידים לפני ב"ד שראו ההכנות וששמעו הנשים אומרות או ששמעו מפלוני כמו שנתבאר צריכים להיות עדים כשירים, דנהי דחוששין לקול אף שלא באנו ליסוד העדות שהלכו למדה"י או שכל הבירור תלוי על אמירת הנשים וההכנות, מ"מ אלו הדברים איך נסמוך ע"פ עדים שאינם כשירים לעדות, וכן משמע מלשון הרמב"ם וכל הפוסקים. ואמת שהטור הביא בשם אחד מהראשונים דאפילו אשה ששמעה מתרי חיישינן לקלא, היא דיעה יחידאה שלא נתבררה, ולבד זה יש שם בהטור טעות מהדפוס בכל עניין זה ע"ש [ע' ב"ש סק"ה שהביא ראיה מר"ש בש"ס דא"צ כשירים, וצע"ג דר"ח ור"ש לא קאי על עדים הראשונים אלא הם ממי שמעו ע"ש ברש"י ותוס', ופשוט דר"ת הוא כר' אבא ור"ש כעולא, ע"ש ודו"ק].

(יא) אפילו כשיצא הקול והב"ד ביררו ועמדו על הבירור שיש ממש בהקול ויש לחוש שנתקדשה, אינו אלא כשלא היה עם הקול אמתלא ששוברת את הקול, דאז אפילו היא מכחשת ואומרת שלא נתקדשה צריכה גט, אבל אם היה עם הקול אמתלא ושמעו את האמתלא כששמעו שנתקדשה – לא הוחזקה מקודשת, אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה הואיל שאין שם ראיה ברורה ולא קול חזק.

(יב) וכיצד היא האמתלא, כתב הרמב"ם: פלונית נתקדשה על תנאי או קדושי ספק – לא הוחזקה, עכ"ל. והטור כתב: כגון שיצא הקול שקידשה על תנאי או שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או אפילו אם יש לחוש לאמתלא לבטל הקול כגון שיש להסתפק אם יש בקדושין ש"פ או שמא קטן היה – אין חוששין לקול, עכ"ל. ביאור דבריו, שהאמתלא יש על שני פנים: או שהעולם יאמרו האמתלא מפורש כמו על תנאי או ספק קרוב לו ספק קרוב לה שזהו כאומרים בעצמם שיש ספק בהקדושין, או אפילו שהעולם אינם מטילים ספק אלא שע"י סיפורם ביכולת להטיל ספק, כהני עובדי דאיתא בגמ' שיצא קול שקידש בתמרים שלא נתבשלו ולפ"ז יכול להיות שאם באנו לשום אותם לא יהיה ש"פ, וכן מעשה שיצא קול שאחד מבני פלוני קידש אשה פלונית ולאותו פלוני היו בנים גדולים וקטנים ולפ"ז יכול להיות שאחד מהקטנים קידש ואין כאן קדושין, דעיקר החשש שחששו לקול הוא מפני הלעז ולא מעיקר דינא, וכיון שיש רק פתח לומר שאין כאן קדושין יאמרו הבריות שוודאי הב"ד עיינו שפיר בזה ומצאו שאין בזה ש"פ ושהקטן קידש.

(יג) והרמב"ם ז"ל לא הזכיר זה האמתלא השניה, וי"א דגם זה כלול בדבריו שכתב קדושי ספק [ב"י], אבל בטור לא משמע כן [ב"ש סקי"א]. ולי נראה ברור דלהרמב"ם דעת אחרת בזה, דהנה בגמ' אמרו על הני תרי עובדי שאפילו למ"ד לא מבטלינן קלא, בהא מבטלינן מטעם שיאמרו שוודאי הב"ד עיינו ומצאו שאין כאן קדושין, ואין זה עניין כלל לאמתלא, דכשיש אמתלא בדברי העולם עצמם כמו על תנאי או ספק קרוב לו או לה א"צ לבטל הקול כלל, אלא מיד לא חיישינן להקול, ויש בזה חומר ג"כ דאם לא יצא האמתלא עם הקדושין ביחד אפילו אם במשך זמן יצאה האמתלא ואומרים העולם שהיו על תנאי או ספק קרוב לו או לה – לא מהני, דאמתלא בעינן בשעת הקול כמו שיתבאר, אבל הני תרי עובדי לא מקרי אמתלא כלל, ואם העולם בעצמם אינם מטילים ספק זה דאינו ש"פ או שהוא קטן – חוששין להקול וצריכה גט, אלא דבזה צריכים לביטול הקול, והיינו שב"ד יכריזו שאין בהקול ממש דזהו פירוש הש"ס דמבטלינן קלא, כלומר בהכרזה, אבל הרמב"ם פסק דלא מבטלינן קלא והשמיט כל פלוגתא דמבטלינן קלא, וגם הרי"ף לא הזכיר בטול קול, וא"כ לא מבטלינן קלא, אלא דלעניין זה עדיף מאמתלא היוצא עם הקול ביחד, דאמתלא זו מהני אפילו אם יצאה האמתלא במשך זמן ואומרים הבריות שיכול להיות שבזה לא היה ש"פ או שהמקדש היה קטן מהני. וטעם הדבר דבאמתלא שעל תנאי או ספק קרוב לו או לה לא מקבלינן אם במשך הזמן יצאה האמתלא, דלמה לא אמרו זה בשעת מעשה, וכיון שנתחזק הקול לא משגחינן בהאמתלא, אבל באמתלא דאינו ש"פ הלא גם בשעת מעשה כשיצא הקול אמרו במה קידשה, וכן כשהוא קטן הלא בשעת מעשה אמרו שאחד מבני פלוני קידשה והרי הקטן בכלל, אלא דעכ"ז אם העולם בעצמם אינם מפרשים ההיתר לא סמכינן לבטולי קלא, אך אם במשך זמן מפרשים ההיתר מקבלינן זה לאמתלא דהקול לא נתחזק כל כך, משא"כ בעל תנאי או ספק קרוב לו או לה דהוא דבר חדש לגמרי כבר נתחזק הקול ולא מקבלינן האמתלא לאחר זמן [ומקורו הוא ממאי דאמר ר"ז במקום אמתלא חוששין לאמתלא, כלומר במקום שאפילו לפי הדברים שבעת הקול יש אמתלא כהני עובדי דלעיל חוששין לאמתלא אפילו מכאן ועד י' ימים דאדרבה קאי ע"ש, וממילא מוכח דלית הלכתא כמ"ד דמבטלינן קלא אפילו בהני עובדי דלעיל, ואם כי המפרשים לא כתבו כן מ"מ כנלע"ד, ודו"ק].

(יד) ודין זה שכתבנו אליבא דהרמב"ם ביארה הרמב"ם אח"כ, שכתב: יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר ימים אמרו אמתלא, אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן – סומכין על האמתלא ולא הוחזקה מקודשת, ואם לאו, הואיל ולא נשמעת האמתלא בעת שנשמעו הקדושין אין חוששין לאמתלא עכ"ל, וכ"כ בשו"ע סעי' ד'. וביאור הדברים – אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן כגון שהקול שיצא סובל אמתלא זו, כמו הני עובדי שכתבנו שאמרו בעת הקול במה קידשה ואח"כ ביארו בעצמם האמתלא שזה אינו ש"פ וכן בקטן כמ"ש – סומכין ע"ז ולא הוחזקה מקודשת, כי הקול לא נתחזק. אבל באם לאו, כגון שהאמתלא הוא דבר חדש כמו על תנאי או ספק קרוב לו או לה דהקול שבעת הקדושין אינו סובל פירוש זה – אין חוששין להאמתלא כיון שכבר נתחזק הקול, וזהו כוונת הטור שכתב על הרמב"ם בלשון פלוגתא, דבאמת חולק על הטור כפי מה שבארנו בהני תרי עובדי [וקושית ר"פ מדקתני שם משמע בעת מעשה, וכ"ש דקשה לרבה בר"ה, ור"כ מקשה לר"פ מנתקדשה וכו', כלומר דבהכרח מוכח דלפעמים גם שלא בעת מעשה מהני דזהו כהני עובדי כיון שאמרו לה מת בעלה הוה כעל תנאי אם מת יהא קדושין ואם לאו אינם קדושין, וכ"ש דלרבה א"ש יותר, ומשני שאני התם דאתי ומערער כלומר שהכל רואים השקר, וא"ש כל קושיות הלח"מ, ע"ש ודו"ק].

(טו) ורבינו הב"י כתב בסעי' ג' כהטור דאפילו בהני עובדי מותרת מיד וא"צ שיאמרו האמתלא, ובסעי' ד' העתיק דברי הרמב"ם שהבאנו, וא"כ א"א לפרש מ"ש אם נראים הדברים לב"ד על הני עובדי, דבהם א"צ אמתלא להטור, וגם א"א לפרש דקאי על תנאי או ספק קרוב לו או לה, דבזה לא שייך לומר שנראים הדברים לב"ד דבמאי נראה זאת, וי"א דהכוונה הוא כגון שמתחלה יצא הקול שקידשה בזריקה והאמתלא יצאה שהיה קרוב לו [חמ"ח וב"ש], ולענ"ד דא"צ לזה כלל אמתלא להטור, דמי גרע מקידשה בתמרים גרועים שאפשר לומר שאינם ש"פ אף שאפשר ששוה פרוטה, או באחד מבני פלוני שאפשר לומר על הקטן אף שאפשר לפרש על הגדול, וה"נ בזריקה כיון שאפשר לפרש שהיה קרוב לו אף שאפשר שהיה קרוב לה מ"מ הרי יש להסתפק ולמה צריך שתצא אמתלא.

(טז) ולכן נ"ל דרבינו הב"י מפרש דעל כל מיני אמתלאות קאי, אפילו יצא הקול שנתקדשה סתם ואח"כ יצא הקול שהיה על תנאי או שזרק לה קדושין והיה קרוב לה מהני אמתלא שאח"כ, אם רק הב"ד ביררו בבירור גמור שכן הוא שקידש על תנאי ולא נתקיים התנאי או שהיה וודאי קרוב לו, וזה שכתב אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן, ר"ל שכן נתוודע לב"ד שכן הוא כפי האמתלא, וטעמא דמלתא דהא בגמ' איפליגו אי מבטלינן קלא אם לאו כלומר כשנתוודעו שהקדושין אינם קדושין, אלא דאנן מחמרינן ולא מבטלינן קלא, ולכן נהי דבעצמינו לא מבטלינן מ"מ אם יצאה אמתלא זו מפי הבריות וודאי דמבטלינן הקדושין, אבל גדולי האחרונים לא כתבו כן ולכן יש להחמיר למעשה.

(יז) כתב רבינו הרמ"א: נתברר אח"כ ששקר היה הקול כגון שבאו העדים שתלו בהם הקדושין ושנתקדשו בפניהם ואומרים להד"מ – מבטלין קלא, וי"א דבזמה"ז אין מבטלין קלא, עכ"ל. וכבר בארנו דדעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ דלא מבטלין קלא ויש לזה סמוכות מן הש"ס כמ"ש בסעי' י"ג, וגם רבינו הב"י לא הזכיר זה כלל, ורבינו הרמ"א ס"ל כיון דחששא דקול הוא רק חששא דרבנן ולכן קיי"ל כדברי המיקל, ומ"מ חשש להי"א דבזמה"ז לא מבטלינן משום דבגמ' תלו זה לפי מנהג המקומות ואנן לא ידעינן מאיזה מקומות אנחנו [ע' חמ"ח]. ואפילו במקום דמבטלינן קלא אינו אלא כשהעדים שתלו בהם באו ואמרו ששקר הדברים, אבל אם העדים שהוציאו הקול באו ואמרו ששקר הוא – לא משגחינן בהו כיון שחוזרין מדבריהם הראשונים [ב"ש]. וי"א דגם בכה"ג מהני כיון שמתחלה לא הוה אלא רינון בעלמא, וכ"ש שאם מתוך חקירה ודרישה נתפסו בדבריהם ששקר הדבר – וודאי דמועיל [ע' ב"ח]. ודע, דבכל קול אם העדים שתלו בהם הם סמוכים לעיר – לא הוה קול עד שישאלו להעדים [ב"ש] כשרואים בי"ד שהקול מתחזק והולך.

(יח) עוד כתב: שלח לה סבלונות והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה, אע"ג דיצא עליה מזה קול מקודשת אין חוששין לקול, שכן דרך לקרא לסבלונות קדושין, עכ"ל. ור"ל שאין הב"ד חוששין לבדוק אחרי הקול אף שיצא קול סתם מקודשת, דזהו כקול ושוברו עמו דכיון דידוע ששלח לה סבלונות תלינן את הקול מחמתם, דאלולי הסבלונות היו ב"ד חייבים לחקור אחרי הקול וכמ"ש בסעי' ח'. אמנם אם חקרו ב"ד אחרי הקול ומצאוהו ממש, שמעידים בהכנות לקדושין ונשים שמחות ואומרות נתקדשה, או שמעידים מפי עדים שהלכו למדה"י שהיה קדושין ממש – וודאי דחיישינן לקול [ע' חמ"ח סקי"א וב"ש סקט"ו]. וכתב רבינו הרמ"א דכל מקום שאין צריכין להחמיר אין להחמיר בקול כלל, כדי שלא ליתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון, עכ"ל. ולכן במקום שא"צ לחקור אחר הקול שיש במה לתלותו נכון לב"ד שלא יחקורו כלל, אם לא שלפי ראות עיניהם יש ממש בדבר, ודבר פשוט שאם הב"ד רואים שיד רשעים באמצע להוציא קול – מחוייבים לעשות כל טצדקי בפועלי און ולהשקיט הקולות כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר.

(יט) יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני והקול הוחזק כדין באופן שצריכה גט, ובא אחר וקידשה בפנינו קדושין וודאים – חוזרין ובודקין יפה יפה על קדושי ראשון שהם בקול, אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שקדושי ראשון הם קדושין גמורים – אין קדושי שני כלום, שאין קדושין תופסין בא"א, ודווקא כשקבלה קדושין מהשני שלא בפני הראשון, דאם קיבלה בפני הראשון – פשיטא דצריכה גט מהשני, דהרי אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לקבל קדושין מאחר והוה כאומרת גירשתני כמ"ש בר"ס י"ז ע"ש, ומיהו גם להשני אינה מותרת לפמ"ש רבינו הרמ"א שם דהולכין בזה לחומרא ע"ש, אבל אם קיבלה שלא בפניו – א"צ גט מהשני אם קדושי הראשון קדושין וודאים. ולמה חייבים ב"ד לחזור ולבדוק אחר קול הראשון שכבר הובדק? מפני שאם יעמוד הקול כשהיה, אסורה על הראשון כמו שיתבאר, לכך חוזרין ובודקין ואולי ימצאו קדושי ראשון וודאים ותשאר תחתיו ולא נצטרך לכופה לגרשה [כ"מ בגמ'].

(כ) ואם הב"ד חזרו ובדקו ולא מצאו התחדשות בקדושי ראשון ועומד הקול כמקדם, אמרו חז"ל שכופין את הראשון שקדושיו בקול שיגרשנה והשני נושאה מפני שקדושיו וודאין, ומ"מ צריך לקדשה מחדש דשמא אמת היה הקול של הראשון ואין קדושיו תופסין [נ"ל], אבל להיפך שהשני יגרשה והראשון יכניסנה – אסור דשמא יאמרו שהוא גירשה והשני קידשה וגירשה ונמצא שהוא מחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר. ואם גירשה השני וכנסה הראשון אפשר שבדיעבד א"צ להוציאה דהוה ס"ס – שמא לא קידש הראשון שהקול היה שקר ומותרת לו, ואת"ל שקידשה שמא לא גירשה וממילא דאין קדושי השני וגיטו כלום, ורק לכתחלה לא יכנוס [רשב"א]. ואפשר שגם בדיעבד צריך להוציאה, דכיון דהטעם משום לעז העולם והבריות אין מדקדקין בס"ס, ועמ"ש בסי' ל"א [חמ"ח סקי"ג, וע' ב"ש]. וכל זה כשלא כנסה השני קודם גירושי ראשון, דאם כנסה ובא עליה הרי אסורה לו מדין תורה אם קדושי הראשון היו קדושין, כדין אשת איש שזינתה שאסורה לבעל ולבועל, ואסורה להראשון ולהשני ושניהם נותנים לה גט ואסורה עולמית על שניהם, ואם היה רק חופה – לית לן בה [ב"ש].

(כא) וכל זה כשקדושי ראשון היו בקול וקדושי השני וודאים, אבל אם גם של שני היה בקול כגון שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובי"ד בדקו אחר הקול והוחזק לקול כדין ואח"כ יצא קול אחר כקול הראשון שקיבלה קדושין מאחר והב"ד חקרו גם אחרי קול זה והוחזק לקול ג"כ כדין – בזה אחד מגרש ואחד נושא בין ראשון ובין אחרון, ואע"ג דגם כאן יש לחוש שלא יאמרו שמחזיר גרושתו משנתארסה לאחר, מ"מ כיון שגם מהשני אין כאן רק קול בעלמא לא החמירו בזה.

(כב) יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגירשה, אין חוששין לאסרה מפני הקדושין שהרי קול ושוברו עמו, ואסורה לכהן משום קול הגירושין אם הוחזק הקול בב"ד כדין. ואם יצא קול על קדושין וגירושין רק שהקול הוא שהגירושין היה על תנאי – י"א דגם זה מקרי אמתלא כיון דעכ"פ יש צד במה שנבטל הקדושין כמו אם היה הקול יוצא שהקדושין היו על תנאי ואומרים שנתקיים התנאי והוה גט [רמב"ן], וי"א דזה לא מקרי אמתלא [ראב"ד], ואינו דומה לתנאי דקדושין שאנו אומרים דלא נתקיים התנאי והיא בחזקת פנויה כמקדם, אבל אם בהקדושין הוה קול ברור ויצאה מחזקת פנויה ולתלות בהגירושין שהתנאי נתקיים – אין ראיה שתולין בזה [ב"ש סקי"א].

(כג) אמרו חז"ל: כל קלא דבתר נשואין ואפילו בתר אירוסין – לא חיישינן ליה. וביאור הדברים: דדווקא על פנויה אם יצא קול והוחזק הקול בב"ד חיישינן להקול וצריכה גט, אבל אם היא ארוסה וכ"ש נשואה אפילו הבעל הוא ישראל שלא תיאסר עליו אם בעל הקול יגרשנה כגון שיצא הקול שקידשה קודם שנתקדשה לבעלה, מ"מ לא חיישינן לקלא וא"צ גט מבעל הקול כדי שלא תתגנה על בעלה, דקול אינו אלא חששא בעלמא ולא חששו רק בפנויות, וה"ה אשת כהן היושבת תחת בעלה ויצא עליה קול שהיתה גרושה או זונה – לא חיישינן להקול, דלא מפקינן אשה מבעלה אלא בעדות ברורה [רש"י].

(כד) ויש בזה שאלה – היכי משכחת לה להאי דינא, והא קיי"ל דכל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו כלום הוא אפילו בפנויה, וא"כ בארוסה ונשואה לא יבדקו ב"ד אחר הקול וממילא דאינו כלום? והתשובה בזה דבאמת כן הוא שצוו חז"ל שלא יבדקו הב"ד אחר קול שיצא על ארוסה ונשואה, ואפילו אם בדקו ומצאוהו לקול מוחזק לא חיישינן ליה, ואפשר שמחוייבין לבדוק שמא ימצאו עדות ברורה אך לא משמע כן מהפוסקים, ולא עוד אלא אם אפילו הקול יצא מכבר בעודנה פנויה אך שלא הוחזק בב"ד עד לאחר שנתארסה – אין בודקים אחר הקול להחזיקו, כי אף אם יאמרו העדים שמענו מפלוני ופלוני והלכו למדה"י, ואף שיאמרו כן בפני ב"ד, אין זה אלא קול ולא דבר ברור, וכן אם יאמרו שראו ההכנות ונשים אומרות נתקדשה – אין זה עדות מדינא, ולמה נרחיב הקול ויהיה לעז יותר? לפיכך מוטב שלא לבדוק אח"ז אם לא שיבואו עדים ברורים [ע' ב"ש סקכ"א] [ע' ר"ן וצע"ג, ודו"ק].

(כה) בזה שבארנו דלא חיישינן לקלא דבתר אירוסין, כתב רבינו הרמ"א: מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון – אסורה לבעלה, הואיל ויצא הקול תחלה, עכ"ל. ואע"ג דקיי"ל דאין אשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, מ"מ בזה שהקול מסייע לה – נאמנת. אבל גדולי האחרונים חולקים בזה, דמוכח מכמה מקומות בש"ס דאין אשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אף כשיש לה כקצת סיוע [כעובדא דשילהי נדרים], אם לא בראיה ברורה או רגלים לדבר שנראה כן להדיא [והפי' בתשו' הרא"ש ברור כמ"ש החמ"ח סקי"ז דכוונתו לעניין הכתובה שביכולת ר"מ להפסידה אם רצונו לגרשה, ועמ"ש בסי' מ"ח].

(כו) כתב רבינו הב"י בספרו הגדול בסי' מ"ב בשם הרשב"א, דמי שהוציא קול קדושין על פנויה כופין אותו לברר דבריו או ליתן גט, ע"ש. ואין זה כלל גמור, דאדרבא לפעמים מייסרים המוציא קול כדי שלא להוציא לעז על בנות ישראל כמ"ש הרשב"א עצמו בתשו' שאין חוששין לקול ע"ש, אלא דהכל לפי העניין כמ"ש שם, דהכל מסור לב"ד יראי שמים כגון שמבינים שיש ממש בזה מכריחין אותו לברר או ליתן גט, אבל אם אין רואים ממש בזה – אדרבא מייסרין אותו ומשתיקין את הקול [וצ"ע על החמ"ח סקי"ז שהביא זה כהלכה פסוקה]. וכבר נתבאר שאין חוששין לקול הברה בעלמא, וכתב הרא"ש בתשו' שאם אירע שע"פ קול ההברה נתן לה גט ונתארסה לאחר ומת – אסורה לחזור להראשון, דהעולם יסברו שהגט היה כדין ויאמרו שמחזיר גרושתו משנתארסה לאחר, ועמ"ש בסי' י' ומ"ח.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >