עקידת יצחק/ג

עקידת יצחק ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השער השלישי
יבאר בו שאי אפשר המצא הבחירה אם לא תמצא ההנהגה הטבעית אשר במאמרות העשרה:
ויאמר אלהים יהי אור וכו'

בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד הומר והלא במאמר אחד יכול להבראות כו' (אבות פ"ה מ"א). למה שהיה תכלית התורה האלהית להיישיר האדם אל ההצלחה האנושיות כמו שקדם בשער הראשון. והיתה הצלחתו תלויה במעשיו הבחיריים המיוחדים אליו כמו שיבא במאמר הח' מזה השער. והיתה הבחירה בלתי אפשרית מבלי המצא אל שרשי הנמצאות טבע קיים כמו שיתבאר היה מהמחוייב כי כמו שהוכרחה הגדת מעשה בראשית להכיר אמיתת מציאותו של יוצר בראשית כי הוא מה שבא אמותו בשער ההוא הנזכר כן תוכרח להניחו ולהודיעו לגלות ולפרסם מציאות זאת הבחירה וטבעה. לקיים אמתתה ולדחות מעליה אי זו תואנה שיבקשנה האדם המשולח והלהוט אחר תאוותיו וירצה לבטלה במה שיטעון עליה ממראה עיניו אשר יראה מבלתי הסכים הנהגת העולם לפי ענינה. ומעתה האיש הנלבב ישאר קיים עומד בעצמו נכסף להמשך אחר אנושותו ומעשה תקפו. ויהיה על יושר מחזיק בתומתו. וצדיק באמונתו. ואולם היות הבחירה נמנעה מבלי מציאות זה הטבע וקיומה במציאותו. הוא מה שיורה עליו השכל הוראה חזקה: אמנם לפי שמצאתי לפי עיוני כי זאת ולא זולת היתה כונת חכמי המשנה במאמר הזה הנכבד. רצוני לגלות את אזנינו על זה הענין הנפלא. יהיה מה שאומר אותו בזה מסודר על פירושו. והוא מה שראוי שיהיה שער מיוחד לבא אל פירוש העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ואזכור ראשונה מה שכתבו עליו המפרשים ז"ל והספקות הנופלות על פירושיהן. כדי שיהיה מה שיקובל ממנו מזה הענין הנכבד חזק האמות או הכרחי בכוונתם:

פירש"י ז"ל בעשרה מאמרות תשעה פעמים ויאמר, ובראשית נמי מאמר הוא, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהילים לג ו). שמאבדים את העולם וכו' שטרח הקב"ה לברא בעשרה מאמרות עכ"ל. והנה הרשב"ם ז"ל נכדו נמשך אחריו והאריך יותר וכתב בעשרה מאמרות בר"ה (לב.) מפרש מאי ניהו. ט' ויאמר שיש במעש' בראשית. ובפרקי רבי אליעזר (פ"ג) ובפסיקתא משלימין מאותן הכתובים אצל יצירת האדם אע"פ שאינם עם מעשה בראשית לפני ויכלו איתיה ומה תלמוד לומר ויאמר ויאמר הללו מה אנו למדין מהן והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלו אמר יתקיים כל העולם כלו ברצוני זהו במאמר אחד. ומה טעם לא בראו במאמר אחד. ומפרש כדי ליפרע מן הרשעים פרעון קשה וגדול. שמאבדים את העולם שטרח הקב"ה כל כך לברא אותו בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב וכו' עכ"ל. ותמהני מאד על הסכמת רש"י ז"ל במספרי העשר' מאמרות עם בראשית. כי לפי מה שכתב בפי' התורה הוא מבואר שהספור נמשך אל ויאמר אלהים יהי אור. ושלא בא הכתוב להורות סדר הבריא' ולומר ששמים וארץ קדמו. והרמב"ן ז"ל כתב שם והנה לדעתי לא נברא ביום ראשון רק האור והוא מבואר. והנה אם כן חוייב לו שמאמרות הבריא' יתחילו מן ויאמר אלהים יהי אור. ובפירוש המאמר גם לשניהם קשיא טובא. ראשונה טורח זה מה טבו כי מה טורח יגיעו לו ית' מברוא אותו בעשר' מאמרות מברוא אותו במאמר אחד. ובורא עולם ה' לא ייעף ולא ייגע. שנית כי מה טעם שיכוין הש"י בתחלת בריאת העולם לברא אותו בעשר' מאמרות כדי להגדיל עונש המאבדים אותו. ואין זה ממדת הטוב והמטיב. והכתוב צווח עולם חסד יבנה (תהילים פט) שלישית אם נאמר שסבת עונש הרשעים הוא מפני שטרח בבריאת העולם בעשר' מאמרות. הנה לא יתחייב מזה שיוסיף ליתו שכר למקיימו. אדרב' כי אם רבוי המאמרים יחייב עונש להורסים עולם בנוי בטורח גדול. היא עצמה הסבה אשר לבעבור' אין ראוי שיוחזק כל כך טובה למקיימים. לפי שאין כל כך טורח לקיים מה שיש לו סבות חזקות לקיימו: והנה הרמב"ם ז"ל כבר נטה מפירוש זה ואמר היה יכול לספר הבריאה במאמר אחד שיכול לומר ויאמר אלהים יהיו שמים ויקוו המים וכו'. ואמנם ייחד מאמר לכל אחד להודיעך גודל כח המציאות וטוב סדרו. וכשמפסידו יפסיד דבר גדול וכאשר יתקנו יתקן דבר גדול וכו': ואחריו נמשך הרמ"ה ז"ל. ואם שכבר יצאו מידי הספקות שכתבנו במה שאמרו שלא באו לתת צורך לגופן של מאמרות. כי ודאי נברא העולם בעשרה לצורך העולם ותועלתו. אבל דרשו יתורי הכתובים שהיה יכול לקצר ולכלול הספור כלו במאמר אחד. עם כל זה איננו שוה לי. כי לא יסכים לשון המאמר אל פירושם. שהיה להם לומר והלא במאמר אחד יכול לאמרה. אבל כשאמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות. נראה בבירור שכוונתם היא לתת טעם אל עצם הבריא' היותה בעשרה מאמרות. לא אל האמירה או הכתיבה:

ולזה אני אומר שהכוונ' להם בזה מה שאמרנו מהראות צורך העשר' מאמרות בבריאת העולם. כי על ידם ישאר מציאות לפעולות הבחיריות אשר להם ימשכו השכר והעונש כמו שאבאר. ותחלה אומר, ואם שאין עיקר הדרוש תלוי בזה. כי המשנה הזאת לדעתי היא מיוסדת על ההיא דפרקי רבי אליעזר ודפסיקתא. שהם מונין אלו הי' מאמרות, מאמרו' ממש מויאמר אלהים יהי אור עד סוף כל המאמרות הנזכרים בפרשת הבריאה קודם ויכלו. להוציא מדעת המונה בכללם ויאמר אלהים לא טוב היות האדם וכו'. מפני שהוא אחר ויכלו. וגם מפני שהוא דבר נכלל במאמר הח' בלי ספק. כי זה הדרך מהמספר הוא הראוי והנאות מצד טבע המאמרות עצמן כמו שיבא. ואפילו שנודה כי באומר בראשית ברא וכו' להורות סדר הבריאה בא כמ"ש הרמב"ן ז"ל ושרמז שם אל שני מיני ההיולי אשר נעשו מהם אחר כך עליונים ותחתונים כנזכר בפירושיו. הנה אין לומר כי העשר' מאמרות הללו נאמרו אלא על הנמצאות המורגשות שיש להם ממש בעצמותם אחר שנעשו מההיולי ההוא הנברא מהאפס המוחלט ולא אחד בהם שיאמר על החמר הראשון אחר שהחמר ההוא אינו דבר נמצא לא בפועל ולא בכח. אבל שמוהו ממוצע בין הכח ובין הפועל. ישיגהו הכח לקבל הצורות בזו אחר זו כמו שכתב החוקר בראשון מהשמע. וכבר נראה שהסכים עמו הנביא בתאר אותו בזה התאר עצמו. וזה, כי אחר שאמר הלא ידעת אם לא שמעת אלדי עולם כו' (ישעיה מ כח). הזכיר תחלת הבריא' והוא ההיולי הזה שאמרנו וענין משך ההויות ממנו. ואמר נותן ליעף כח וכו' (שם) וקרא להיולי יעף למה שהוא חלוש המציאות מאד כיון שהוא לא נמצא לא בכח ולא בפועל. ואמר שהוא יתברך נותן בו הכח לקבל הצורה הראשונ' היסודית והוא התהלת ההכנ'. שעליה אמר הפילוסוף ישיגהו הכח לקבל הצורות. והצורה היסודית הזאת עם שכבר יש לה מציאות וממש בעצמו עדיין לא תתחזק להרבות ההווייות ממנה. עד שיתרכבו היסודות אלו באלו ויתהוו מהם אלו הנמצאות הרביות. ועל זה אמר (שם) ולאין אונים עצמה ירבה. ירצה על ידי תנועת הגרמים השמימיים כמו שמוזכר שם. או ירצה שאפילו לאין אונים כזה שאיני מקבל מהמציאות כי אם הענין הממוצע ההוא, עצמה ירבה, כי הוא לו הדבר היותר עצם שאפשר לו לקבל באשר הוא שם. ולא נמנע מקבל מהשלמות חלק גדול מזה ללאות הפועל או לכולותו או סכלותו כמו שהקדים לומר (שם) אלהי עולה ה' בורא קצות הארץ כו' כמו שיבא ביאורו בפרשת שמיני שער ס' ב"ה. ואיך שיהיה הדבר שהוא על זה התואר מחולשת המציאות. איננו ראוי להקרא לא עצם ולא מקרה ולא שום נמצא מהנמצאות שנגזר עליו שם מאמר מהמאמרות האלו. שענין המאמר הוא טבע קיים ומציאות מתמיד שנמצא בדבר מורגש שנאמר עליו מאמר הש"י. וכ"ש שאין שום צד ליחד מאמר אחד אל היולי העליונים והתחתונים יחד בשום אופן:

אמנם ענין המאמרות הוא חלוקת המציאות כמו שחלקו אותו החכמים האלהיים אל העצם והמקרה. וחלקו המקרה אל ט' קראו אותם י' מאמרות. וכן המאמרות הנה: העצם. הכמה. האיך. האנה. המתי. המצב. המצטרף. שיפעל. שיתפעל. הלו. כי הנה בעמוד על הכתובים הבאים במאמרות הללו שבבריאה והתבונן בהם נרא' כמבואר שהם מכוונים שם. כמו שיבא עניינם אחד לאחד בשער הזה ב"ה. ולזה אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם. רצוני שכלם היו ענינים נמצאים שנמצא להם ולכל א' מהם טבע קיים מתמיד שמהם כל אחד במינו וטבעו ימלא מציאות העולם והיותו. והלא במאמר אחד יכול להבראות. כי אפשר ויכול הוא יתברך שיחדש וימציא העולם במאמר אחד שיאמר. יברא העולם כרצוני כמו שכתב הרשבם ז"ל. אך הכונה שימצא העולם בצביונו ובקומתו רגע אחד מבלי שתהי' לקצתו על קצתו לא קדימה זמנית ולא טבעית. ויתחייב מזה שלא יהי' טבע קיים לכל מיני הנמצאות מסובב מסבותיהם הטבעיות כמו שהוא עכשיו בטבע העשרה מאמרות וכמו שיונח. רק כשיתנהג תמיד על מנהג זה הפלא מהבריאה. וכשיצטרך העולם בכלל או בפרט אל דבר ימציאהו לפי שעתו בזולת סבות מיוחדות קודמות כי אם ברצון לבד. כאלו אמר שיתנהג עם העולם בכללו על סדר הטבע המעולה אשר לפי ההשגחה האישיית אשר נזכרהו בשער הרביעי בעזרת האל. דוגמת מה שנהג עם ישראל כל ארבעים שנה שהלכו במדבר בכל הדברים שהוצרכו שם שספק צרכיהם שלא על המנהג הטבעי שנאמר (דברים כט ה) לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. הוצרכו ללחם. המטיר להם לחם מן השמים. למים. בקע צורים ויזובו. לצל. הושיב להם צללי כבוד. לבשר הגיז להם את השלו: שמלתם לא בלתה ורגליהם לא בצקה. וזולת זה מהדברים היוצאים מההקש הטבעי. כי מי יעצור בידו יתברך לעשות כמעשים האלו תמיד לכלל העולם: אמנם אם היה תמיד ענין המציאות בכללו על זה האופן לא היה שום מקום אל מציאות הבחירה האנושית אשר היא יסוד האדם ולא שום מבוא אל השכר והעונש שהיא סוד תכליתו כמו שיתבאר. וזה שלא ימלט הענין מאחד משני עניינים. אם שתהי' הנהגת העולם ופרנסתו על צד ההזדמן והקרי. או על דרך ההשגחה האישיית. ואם הית' על צד הקרי וההזדמן. הנה נא נפלנו בפח האפקורוסות והכחשת מציאות מנהיג אשר היא סבת כל הסבות וראשיתן. כי מאחר שאין השתלשלות הסבות נמצא. אין מציאות מחוייב לסבה ראשונה כלל. וזה מבואר:

ואם שתהי' על דרך ההשגחה האישיית. לא ימלט גם כן משיהי' הענין על א' מב' פנים. אם שתהי' ההשגחה האלהית שוה על כל בני העולם. לתת לכל נמצא ונמצא די פרנסתו ולכל איש ואיש די מחסורו כצדיק כרשע. מבלי בחינה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. והנה אז תבטל לגמרי זאת הבחירה. לפי שזאת ההנהגה תהי' לעדה שאין הש"י מבחין בין טוב לרע. או שאין הרשע רע אצלו. אחר שהכל נסקרין לפניו בסקירה אחת. ויחייב מזה רוע הבחירה ולומר שוא עבוד אלהים. ועל כיוצא בזה אמר הנביא למה תתענו ה' מדרכיך וכו' (ישעיה סג יז) ואם תהי' בפנים שניים. והוא שתהי' עין ה' על יראיו לבד להציל ממות נפשם ולחיותם בכל מיני צרכיהם. ומהרשעים יסתיר פניו וימותו ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. היא מבואר שיהיו כלם טובים על צד ההכרח הגמור. לא על דרך הבחירה. כי איככה יוכל ויראה שום רשע שאם יחטא ואשם באחת מכל מצות ה' וכו' שתיכף ומיד ימנע הטוב ממנו. או ישוב גמול רע על ראשו ויחזיק ברשעתו. צא ולמד מדור המדבר כמה ימרוהו ויעציבוהו שם. ועם כל זה לא מנע המן מהם. כמו שדרז"ל על זה הענין עצמו ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לרח ניחוח ויהי וכו' (יחזקאל טז יט) אע"פ שנתת אותו לפניהם לא נמנע מהיות (ש"ר פ' מ"א ע"ש) וזה לפי שאין אונס והכרח גדול מזה. והנה הוא מבואר כי לפי צד מאלו הצדדין לא נשאר מקום להעניש את הרשעים על כפרם מציאות העלה הראשונ'. וחשבם שכל הפעולות נופלות במקרה הגמור ונמשכות מהכרח החמרים מבלי שום כוונת מכוין כלל ואין אבדן עולם גדול מזה. רצוני לחשוב אדם כדגי הים ובהמת השדה. ושומם כל הדברים המשיגים אותו בין טוב ובין רע למקרה ופנע וכאשר יזדמן. וגם לא ישאר שום מקום עיון בו יוכלו השכלים האנושיים לקיים מציאות הש"י והשגחתו. שהיא מבוא וסבה ראשונ' אל הגעת הצלחתם שבה יתקיים העולם בדרך מציאות הסולם ועלייתם בו כמו שאמרנו בשער הראשון. כי היא ההכנ' והסבה העצמית לפקוח עינים עורות לדרוש ולקבל שכר. אמנם כאשר נברא על האופן הזה מקיום הטבע אשר יכללוהו העשר' מאמרות האלו. ונתן אותו לטבע מיוחד לכל החמרים שיקבלו צורותיהם המיוחדות. כאשר יוקדמו לכל אחד ואחד סבותיהן העצמיות לפי טבעם ומזגם. כמו שחוייב פרסומו מסדר המאמרות בזה אחר זה במספר הימים המור' על סדר הקדימה והאיחור הזמניים אשר היה לקצתן על קצתן בשעת בריאתן כמו שיתבאר. כבר נתן מקום להפרע מן הרשעים. שעם הרגישם זה הסדור הנפלא היותו על האופן מהשלמות שיכללוהו העשרה מאמרות אשר היא הסולם המוצב לעיניהם. ולא שתו אל לבם לעלות בו לקיים בשכלם מציאות אל עליון אשר הוא עושה כל ולא קבלו עליו אלהותו בהיות פתח העיון פתוח לפניהם. וכמו שאמר מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת (איוב יב ט) וכאשר נתבאר. וגם כי בהיות על זה האופן כבר יש להם לדעת שעל ידי זה הטבע שהוא כאפוטרופו של עולם איפשר ויכול להיות פעמים הרבה שהמקבלים את הטוב אין בידם טובם לזכות מעשיהם הטובים ואת הרע לא יקבלו ג"כ מצד רוע דרכיהם. מבלי שייוחס לבורא הכל מזה שום עול כלל. רק מצד מה שימשך מזה הטבע אשר עליו יסודר זה המציאות. וכמה הפליג שלמה המלך ע"ה להורות בחכמתו זה הענין הנפלא בספר קהלת. אשר בכלל דבריו אמר (קהלת ח) אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע. אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר ייראו מלפניו. וטוב לא יהי' לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא לפני אלהים. אמר כי למה שלא נעש' ברשעים פתגם מעשה רעתם מהרה. וטובם נשאר בידם זמן מה. הם חושבים כי הטוב ההוא אשר עמהם בא ונתחדש להם חלף רשעתם ולזה מלא לבם אותם להתמיד ברעתם לחשבם כל עושה רע טוב בעיני המנהיג. ואין הענין כן אלא שכבר יהי' חוטא עושה רע מאת ומאריך לו. אם מפני שידע ליזהר מפגעי הייסורים הממשמשות לבוא עליו. ואם שחטאיו עדין לא גברו על הסבות המקיימות. כי על זה אמרו מאריך אפיה וגבי דיליה (ב"ר פ' ס"ז) אבל לא שהטוב ההוא נמצא ונתהוה בעבורו חלילה. כמו שהוא הענין אצל הצדיק. כי יודע אני כי לא לבד יאריך לו. כי גם אשר יהיה ויתחדש הטוב ליראי האלהים בעבור אשר ייראו מלפניו. ולא שנמשך להם במקרה מצד הנהגה אחרת. אמנם מציאות הטוב וחדושו לא יהיה לרשע. ולא יתחדש אליו בשום פנים. וגם אם לא נעשה בו פתגם מעשה הרעה מהרה למנוע טובו ממנו. הנה לא יאריך ימים עליו. כצל שדרכו להתארך. מיום ליום ברגע חצות היום. רצוני מהיום היותר ארוך עד היום היותר קצר בכל האפקים הנוטים. כלומר שלא ימשך אליו הטוב רק מעט מזער. וכל זה מפני שאיננו ירא מלפני אלהים. והכוונה שהרע הזה המגיעו בעצם מפני רשעתו. לא כמו שחשבו הטועים. כך פירשתי הכתובים האלה בפירושי לקהלת. והוא ענין נכון מאד להשקיט תלונות כאלו אשר יקרו יום יום ביושר הטבע והצדק המדה. והנה לפי זה הרשעים כי תצליח דרכם ולא פנו ולא שתו לבם לאמר מה זאת עשינו להוסיף רשע יום יום. עד אשר יחרה אף השם וקנאתו עליו ויטה ידו על הטבע הזה העומד עלינו. וכשל עוזר ונפל עזור. הנה הם חייבים משני אלו הצדדים לקבל את העונש. לפי שמאבדין את העולם עם היות שנברא באלו העשרה מאמרות. המלמדים אותם דעת ומרחיקים כל השבושים האלו מהם. וגם מזה הצד עצמו יתן מקום למתן שכרן של צדיקים. כי המה יראו כנגדם סולם העשרה מאמרות ופתח פתוח לרוחה לבא להורות מציאות האל ית' וקבלת אלהותו כמו שאמרנו. ומזה הצד הם טורחים ומסגפין עצמם בהתרחקם מהדברים הזמניים ומההנאות המדומות לקנות עולמם הרוחני. עם היות שי דעים שאף על פי שיחטאו באחת מהנה לא יחסר כל להם מכל צרכיהם בפתע. כי יש לאל יד הטבע להעמידם ולקיימם זמן מה. כי הוא המנהג שנזכר ברשעים. והם לא יסמכו על זה. אבל מטילים אימת בוראם על פניהם מצד הטוב והישר. וגם בהגיע להם קצת רע לא ייחסו אותו לבלי סדר המשגיח. כי אם אל הסדר הטבעי הלזה אשר לא הספיקה זכותו לבטלו כמו שנתבאר הענין הזה אצל רבה ורב חסדא (מ"ק כח.) כמו שיבא בשער כ"ב ב"ה:

והנה הם ודאי דורשין היטב ומקבלין שכר טוב. וכל זה לא באו אליו מזה ומזה אלא מפני שנברא העולם בעשרה מאמרות: וזה הדרוש הנכבד יראה שהנביא בעצמו הודיע אותו בצורתו באותה פרשה שזכרנו למעלה. אך שתפורש על הדרך שיתבאר. אמר למה תאמר יעקב וכו' הלא ידעת וכו' נותן ליעף כח וכו' וייעפו נערים וכו' וקויי ה' יחליפו כח וכו' (ישעיה מ לא). ירצה למה יאמר איש מיעקב ומזרע ישראל לאמר נסתרה דרכי מה' מצד רוע הסדר ומיעוט ההשגחה. הלא ידעת. אם לא שמעת אלהי עולם ה' וכו' כי לא ייעף ולא ייגע ואין קצה לתבונתו. ומטעמים אלו יכול לבראת את העולם במאמר אחד ואין מעכב. ומפני מה ברא על האופן שנברא. רצוני ברבוי המאמרים ומספר הימים שנמשכה בהם המלאכה כמישהוא יגע ולואה בה ומניחה ליום אחר או מחרתו. אלא לפי שבהיות על הענין הזה הוא נותן ליעף הדעת כח ולאין אונים בהשכל עצמה ירבה. להבין ולהשכיל מתוך אופני הבריאה מה שיגיעהו להצלחתו בהכרת העשרה מאמרות כאשר אמרנו. ומעתה הנערים הבוערים בעם הבלתי מתבוננים בהם בינה המה ייגעו וייעפו ויכשלו בפורענותם. אמנם קווי ה' הזריזים הרואים את מראה הסולם בי' מדרגותיו ומכירים את טעמו. המה יחליפו כח לעלות בו ויעלו אבר לעופף ברום המעלות ירצו וילכו בלי שום יגיעה ועייפות עד שיקבלו שכרם הטוב בעמלם. הנה זה הוא פירוש נאה וטוב נמשך יפה אל כוונת המאמר הנפלא שעמדנו עליו. וגם מה שיתבאר בפרשה זו יתבאר בפרשת שמיני כנזכר הוא דרך ישר וקרוב לזה איזה מהם שרצה הנביא או שניהם או יותר הם ענינים נכבדים לקוחים מצדדי הבריאה. ועל כל פנים המשנה הזאת יקרת הערך בסבת הגדת מעשה בראשית על זה האופן מהמאמרות אשר כן נבראו בהמשך הימים ההם להודיע כי אי אפשר לעולם להתקיים כי אם על פי שתי ההנהגות יחד. רצוני הטבעית וההשגחיית. וששום אחת מהם לבדה אינה כדאי להתקיים בה העולם כפי טבע האדם שהוא הפועל לפי הבחירה כמו שנזכר. ונראה שהיא חולקת ממש על דעת הרב המורה והרלב"ג ז"ל שכתבו בזה הענין כמו שיבא כי ענין והלא במאמר אחד יכול להבראות הוא כעין מה שתראה כוונתם בזה. וכבר ראית שנדחה להם זה האופן של הבריאה בדברים של טעם הכרחיים במה שתדחהו כוונתם גם היא הקרובה אליה. ויש פנים אחרים אשר בעבורם נתן מקום לפורענות הרשעים ושכר הצדיקים בהיותו על זה האופן מהעשרה מאמרות תכלול אותו ג"כ זה המאמר יבא עניינו בפרשת נח שער י"ב ב"ה. אמנם עכשיו יספיק מה שאמרנוהו לפרש המשנה הזאת כתקנה ונתבאר מתוכה מה שרצינו אליו מצורך ספור מעשה בראשית בתחלת התורה כי הוא דבר מתייחס ומתייחד לה מצד שמציאות הטבע על זה האופן הוא נמשך אל טבע הבחירה והשכר והעונש הנועדים בה ואלו ואלו דברים נכוחים וישרים. ומה מאד הפליג רבי יצחק להורות הכוונה הזאת בעצמה באמרו לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה וכו' ומה טעם פתח בבראשית וכו' וכבר בארנו בשער הראשון טעם השאלה כי אחר שהתורה היא ראשיית על כל החכמות וכי דרך שמושה בהנה הוא דרך הנחה לבד למה פתח בבראשית כמו שעושה עקר מהענינים הטבעיים. אמנם בענין התשובה לא לבד להתנצלות ארץ ישראל כוון כי אם אל כללות התועלת שאמרנו שהוא עקר הכל והוא שזכירת מעשה בראשית בראשונה הוא כהקדמת ראיה מופתית על שלא נפלו הדברים באדמה על דרך ההזדמן אשר יעשה איש הישר בעיניו בדינא דכל דאלים גבר רק שבראה וכוננה בתחלת הבריאה בחכמה בתבונה ובדעת בכל מלאכת העשרה מאמרות הוא עדות ברורה שעיניו יתברך פקוחות על כל המעשים אשר יעשו בה וכשנטלה מזה ותבא לזה אינו בזולת חפץ ורצון ישר ונאמן. וכאשר יובן המאמר הזה על היות מצות החדש כוללת העשרה מאמרות אלו כלם. תהיה גם כן כוונתו לדייוש תוספת הביאור ובלתי סמכו על הלמידה מהכללות כמו שיבא ענינו בפר' ההיא שער ל"ח בעזרת הצור. זה מה שראיתי לבארו הנה. והניחו דרך השער ליכנס אל ביאור זאת הפרשה החמורה רצוני מה שיכלול ממנה אלו העשרה מאמרות של יצירה המתחילים מויאמר אלהים יהי אור אחר שביארנו שני הפסוקים הראשונים בשער הקודם. אמנם קודם שנתחיל בביאור אעורר הספקות הנופלים בה כמו שייעדנו בהקדמה:

א ויאמר אלהים יהי אור. מה טעם שיברא האור בראשונה מאחר שלא היו עדיין נמצאים צריכים לו והוא יתעלה היוצר אור ולאו לאורה הוא צריך. ולמאמר (ב"ר) האומר שנרמזו כאן המלאכים כבר כתבנו בשער הקודם שהיה ראוי בטבע היצירה שיוקדמו לכל. רצוני קודם שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו וכו':

ב אמרו ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב. למה לא אמר ויהי כן וירא אלהים כי טוב בסתם כמו שעשה כן בכל שאר המלאכות. או למה יאמר כי טוב בשום אחד מהן וכי לא ידענו שהמציאות הוא טוב מאי קא משמע לן:

ג אמרו ויבדל בין האור ובין החשך אחר וירא אלהים את האור כי טוב היה לו להפך המאמרים. ודרך המדרש כתבה רש"י ז"ל:

ד מה טעם אומרו ויהי ערב ויהי בקר איפכא מבעי ליה ויהי בקר ויהי ערב שהרי הערב אינו רק מה שחוייב מהשקע אור היום תחת הארץ ובא בצלה:

ה וגדולה היא אצל הכל איך נמצאו ערב ובקר מיום ראשון שני ושלישי כיון שעדיין לא נתלו המאורות ולא נמצאת התניע' שאליה נמשך הזמן:

ו מה טעם נאמר ביום הראשון יום אחד ולא נאמר ראשון כמו שאמר שני ושלישי וכו' וגם על זה דברו חכמינו ז"ל והמפרשים ז"ל:

ז מה טעם אומרו ויהי מבדיל בין מים למים כי אחרי אומרו יהי רקיע בתוך המים ידוע שהרקיע ההוא יהי מבדיל בין מים למים גם יש לדעת מה הם אלו המים אשר על הרקיע שדברו עליהם רבים:

ח מה טעם שיאמר אחר מאמר יהי רקיע וכו' ויעש אלהים את הרקיע שהוא מאמר שהרעיש עליו בן זומא את העולם (ב"ר פ"ד):

ט מה טעם אומרו ויקרא אלהים לרקיע שמים. אתר שכבר נאמר בראשונ' ברא אלהים את השמים. ורש"י ז"ל תירץ על פי המדרש (ב"ר) שבראשון נגלדו ובשני נקרשו. אמנם לדברי הרמב"ן ז"ל לא הוי תיובתא:

י מה טעם לא נאמר ביום שני כי טוב וביום השלישי נאמר שתי פעמים. גם למה נאמר בו ויהי כן:

יא מה טעם לא נאמר יהי מאורות סמוך למאמר יהי רקיע וכו' כי השמים והכוכבים קודמים בסבה ומציאות ליסודות ולמה שיתהוה מהם. וכל שכן לשיטת הרב המור' והנמשכים אחריו שאמרו שמאמר יהי רקיע וכו' היא על הוית המטר כי ודאי נשתבש מאד סדר הבריאה שהיה לו להקדים לו תליית המאורות שהיא ודאי קודמת בטבע להוית הגשם. וגם הוא ז"ל נשמט מזה המאמר בבא זכרונו לפניו כמו שיבא גם יזכר להלן מה שחסר בזה הרלב"ג ז"ל:

יב מה טעם נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים וכו'. אחר שנאמר ישרצו המים שרץ וכו' וכן בששי נאמר ויעש אלהים את חית הארץ וכו' אחר שנאמר תוצא הארץ וכו' ולא נאמר כן אחר תדשא הארץ אשר ביום שלישי. גם שלא נאמר בו ויהי כן:

יג מה טעם לא נברא אדם ביום בפני עצמו אחר שנבדל במהותו מכל הנמצאים הבדל רב ממה שהובדלו שאר הנמצאות אשר נפרדו בימי מציאותן:

יד מה טעם אומר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו כאלו היתה הרדי' מעצמות הצלם והדמות ומתנאיהם:

טו מה טעם שלא נאמר על בריאת האדם כי טוב שכיון שאמר על הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כבר יכול לומר על כל אחד כי טוב ויכלול זה גם כן ליום השני: עוד יש בכלל הפרש' הזאת ג' ספקות ואלו הן:

טז למה היה לפניו יתעל' לחלק הבריאות על ששה הימים יום אחר יום כאדם היגע במלאכתו ונלאה להשלימ' ביומה ומשאירה למחרתו. יתעלה הבורא מזה וכיוצא בו:

יז אחר שחדוש העולם היא פנה מפנות האמונ' וכמעט שהכל תלוי עליו למה לא נברא אדם ראשית כל כדי שירא' בעיניו עולם חרב ובנוי וירגיש הרגש גמור בהתחדש הכל ויספר לבאים אחריו. ועכשיו שנברא באחרית הכל עדיין ישאר אצלו שום הרהור ורעיון אם היה כן לעולמים או שנולד על ידי זולתו ממינו והלכו להם:

יח למה הוזכר שם אלהים בכל מעשה בראשית והם כי לא להזכיר בשם ה' שהוא השם הנודע שמורה על ההויות עד אחרי כן בפסוק אלה תולדות השמים והארץ וכו' כי אז הוחל לקרוא בשם יי' שנאמר ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. ונהוג זכרון אלו השמות ביחד עד שגירש האדם מגן עדן. ונשגב ה' לבדו משם ואילך בכל ספורי הפרש'. ועתה אחר זכרון אלו הספקות נבוא אל ביאור המאמרות בעזרת הצור האמתי יתעלה שמו:

המאמר הראשון

ויאמר אלהים יהי אור וכו'

[היתר ספק א'] אחר שיצאו מהאפס המוחלט אל המציאות שתי קצות הבריא' אשר נקראו שמים וארץ לפי פירושנו. מה שלא היו ממין שיקרא שום אחד מאמר ממאמרות היציר' אם השמים להיותם בלתי מוחשים כי אם בלבות הנביאים והארץ לחסרונותי' שזכרן בפסוק השני. וכל שכן שאין שום צד שיוכללו שני הענינים יחד במאמר א' כמו שאמרנו. החל רוח ה' לפעם ולרחף על פני הנמצאות ההם החסרות. להוציאן אל הפועל השלם הטבעי אשר יכלול העשר' מאמרות והתחיל בהשלמת חסרון החשך שזכר. ואמר יהי אור כי אז נתן לנבדלים כח ואצילות שיהא אורם וזיום מתפשט על הנמצאות גם להשפיע ולהמציא גופי המאורות לקבל אורם אע"פ שלא נתלו עד יום רביעי [התר ספק ב'] ואמר ויהי אור כנגד מה שאמר ראשונ' שהיה חשך על פני תהום להורות כי בזה המאמר נשלם מציאותם והיה אורם שלם כי על כן אמר וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שכבר הגיע מציאות שלם למי שהיה חסר ממנו. אשונ' כמו שיתבאר בכלן שיבוא על זאת הכוונ'. אמנם אמר את האור כי טוב ולא דבר סתם לומר וירא אלהים כי טוב כשאר המאמרות לומר כי את האור לבד ראה כי טוב אמנם המאורות המקבלין אותו עדיין היו חסרים מתלייתם ומתנועותיהם. א ואולם היתה הוית האור המאמר הראשון לשתי סבות עצומות. האחת כי הוא מה שיור' בעצם וראשונ' על מציאות מוחש ונתהוה שנתחדש אחר ההעדר. כמו שהאור הוא הפך החשך. מצד שהאור הוא קנין והחשך הוא ההעדר. וכמו שאמר החכם וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב יג) והוא מה שראוי שירא' ענינו ראשונ'. והשני מפני שמצורך הבריא' שימצאו הימים אשר בהם נתיחדו המלאכות ליעשות על הסדר דבר יום ביומו. והיה היום בלתי נודע ענינו כי אם שיאמר על חלק היומם שבו. כמו (בראשית לא מ) הייתי ביום אכלני חורב. או על מה שיכלול לילו עמו ויהי ערב ויהי בקר יום א'. או על המשך רב מאלו הימים והיה ביום ההוא. הנה שאי אפשר לקריאת יום אם לא מצד החלק המאיר שבו. ד' ולזה היה מחכמתו הנפלא' כי אחר עבור מהתחלת הבריא' החסר' שבנמצאות השפלות שעור מההמשך מה שנזר' חכמתו שיהיה זמן הלילה. אמר יהי אור ויהי אור. כדי שימשך שיעור ממנו כשיעור הראשון. ושני השיעורים יחד יהיו יום אחד. שהוא צורך גדול להגבלת מלאכת יום ראשון והשערת הבאים אחריו כמו שיבא. ג' והנה במציאות האור הזה נמצא מעצמו שהבדיל הבורא בין האור ובין החשך כמו שחויב מכדוריות כללות הארץ ותולדותי' המעורבים יחד. שעליהם אמר וחשך על פני תהום. לפי שמחציתם והם הפנים הפונים אל האור יהיו מאירים. ומחציתם והוא הפנים הנסתרים מהאור תשאר בחשכת'. והנה טבע הענין ומהותו הבדיל ביניהם הבדלה מקומית להיותם מקבילים:

ובמדרש (ב"ר פ' ג') כך דרשו שני גדולי הדור רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ויבדל הבדלה ממש (משל) למלך שהיו לו ב' סטרטיגין (פי' מושלים) א' שליט ביום וא' שליט בלילה והיו שניהם מדיינין זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר פלוני יום יהא תחומך וקרא לשני ואמר ליה פלוני לילה תהא תחומך. והכוונה להם כי לפי שאם יובן מאמר ויבדל הבדלה ממש. ולומר כי כמו שהאדם מבדיל ומפריד דבר מתוך דבר שהיה מעורב בו כדי שיהיה כל דבר בפני עצמו. כן הבדיל הש"י את האופל וגרשו מתוך האור והשאירו זך ונקי. אם כן היה לו להקדים מאמר ויבדל למאמר וירא אלהים את האור כי טוב. כי אחר ההבדלה ודאי יראה טובו ויופיו. ולזה אמרו קצת הבדילו לצדיקים לעתיד לבא (שם) אמרו שאינה הבדלת דבר מדבר ולא מתוך דבר רק שמירת הדבר וגניזתו לזמן נועד. לזה אמרו אלה שני גדולי הדור כי לעולם היא הבדלה ממש. אבל שהיא הבדלה והרחקה של דבר מדבר. כמבדיל ומרחיק המתקוטטים זה מזה. ומעמידן על משמרותיהן לגזור ולומר לזה יום יהא תחומך ולזה לילה תהא תחומך. אמנם ענין ההתקוטטות הוא מה שנודע מטבע ענינם שהוא להתגלגל תמיד האור סביב הכדור ויעשה כאלו רודף אחרי החשך לגרשו מחלקיו באשר הוא שם לשבת תחתיו. כמו שאמר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. ודומה כאלו כל אחד מהעברים רוצה לשלוט באור. והיתה ההבדלה ביניהם שאף על פי כן לא ישיגו זה לזה ולא יקרב זה אל זה. אבל לעולם יהיו כל אחד בתחומו על תכלית ההרחק. כי זה תמיד מהצד האחד וזה מהצד האחר שכנגדו. והוא עצמו מה שאמרנוהו שטבע המציאות הבדיל ביניהם הבדל מקומי בתכלית ההרחק. במה שהגביל לאור העבר שהוא בו ולחשך העבר שהוא נכחו. והוא מבואר מהתבוננו' הענין ונעימות המשל. כי הוא פירוש נפלא למאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וכבר נתבאר מזה גם כן כי בהבדלה הזאת נתן מהות היום והלילה והורה על צורתן. אחר שהיום הוא המשמש בעבור ההוא שבו ישכון אור כמו שהלילה משמש בעבר אשר הוא החשך. ולזה סמך הודעת השמות המיחדים כל אחד מהחלקים. ויאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. אמר כי קרא לאותו שיעור שגזרה חכמתו ממה ששמש אז האור יום. ולשיעור ששמש החשך קודם לכן כמו שאמרנו קרא לילה. ועם זה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ומה טוב טעם קדימת הערב לבקר בהסכימו אל מה שהיה במציאות כמו שנתבאר. ו' ומה נעים טעם יום אחד ולא ראשון. שהכוונה לומר כי במה שנמשך מזמן החשך שקדם ובמה שנמשך האור שנברא אחריו נברא ונגמר יום אחד שלם. והוא פירוש נפלא. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שאמר אחד לפי שלא היה עדין שם השני היה טעם יפה אם היינו צריכים אליו ה' ואמנם מה ששוערה מדת ימים בראשון ובשני ובשלישי. אף על פי שלא נמצא עדין התנועה הגלגלית אשר בה נתחדש הזמן לפי דעת הטבעיים. זה יתכן משני פנים. האחד כשתוכחש סברתם זאת במה שאמרו שאין מציאות לזמן כלל בלתי זאת התנועה. וזה בשנודע שהזמן ימצא על שני פנים. אם הזמן השלם והוא מה שישוער בסבוב השלם מהתנועה היומית כמו שכתב החוקר בסוף המאמר הרביעי מהשמע. אמר אין הזמן שלם בלחי היום והלילה. ואם הזמן בלתי שלם והוא הלקוח בהנחה משאר התנועות. וכמו שאמר שם שהאנשי' האסורים במערה מילדותם. עם שלא הרגישו הזמן הטבעי מצד שלא הרגישו בתנועות הגרם השמימיי. הנה היה מורגש אצלם בתנועותיהם על דרך ההנחה. והנה עם זה כאשר היתה הבריאה אחר ההעדר המוחלט אם שלא נתחדש עדין הזמן השלם הטבעי הלקוח מבחינת תנועת השמש בגלגל היומי עד יום רביעי. הנה נתחדש ונתהוה הזמן אשר תשערהו הנפש בכל דבר שימצא שאיפשר שישוערו ברשומיו הקודם והמתאחר. והוא הלקוח משאר התנועות בדרך הנחה. כי במה שהיה אחר הבריאה מה שלא היה קודם הנה כבר נתחדש עמה מספר הקודם והמתאחר ממנה. והוא הוא אמתת הזמן. ואם כן התחלת הבריאה והתחלת הזמן נמצאים כאחד. ויצדק על זה בראשית ברא אלהים בתחלה. כמו שכתב הרב המורה שם (ח"ב פ"ל). ולזה כבר נמצא הזמן במה שישוער המשך הערב והבקר של אלו הימים הראשונים אע"פ שלא התנועעו הכדורים. וכבר הודה הרב ן' חסדאי ז"ל מציאות הזמן קודם הבריאה בהשערת ההמשך לבד כמ"ש בהקדמה הט"ו מהקדמות המורה ז"ל. וכל שכן שנודה מציאותו אחר הבריאה כמו שכתבנו:

וזה יראה מה שכוונוהו חז"ל בזה במה שאמרו הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום ד' (חגיגה יב.) לומר שאע"פ שלא נתלו בגלגליהם שיתנועעו בהם עד יום רביעי. הנה מה שיספיקו לשנשער במציאותם בדרך הנחה מה שישוער בסבובם אחרי כן בטבע. ולזה נשער בהם הימים הראשונים כי לא נגרע דבר מהכרתם כי הנה בהיות הראשון ערב ובקר בזה אחר זה. גם שכבר היה ההמשך הראוי לכל אחד מהם. הנה שוער היום ההוא יפה. ומעתה אחר שבשני ובשלישי נמצאים גם כן ערב ובקר. אע"פ שנמצאו תמיד זה מצד אחד וזה מהצד השני ולא נתגלגלו סביב הכדור. בהמרת המקומות כמשפט הימים. מכל מקום כבר צוייר ענין היום ומהותו שהוא ערב ובקר גם השערת המשכו. ולמה נגרע מקרוא אותם ימים שלמים אף על פי שלא נתלו המאורות. כמו שיהיה הענין אחר תלייתן. ויסבול שכוונו לזה במאמר אחר שאמרו שם. אורה שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. לומר שאף על פי שלא נמצאו עדין הגלגלים ולא תנועותיהם. הנה במציאות ההוא לבד ישער המשער זמן שאין לו סוף כמו שאמרנו. והנה הענין הזה בהזכרת אלו הימים נאות מאד. והשני שאע"פי שנודע שלא יצוייר הזמן בלא תנועה גלגלית כלל. הנה לא מפני זה ימנע הכתוב מלשערו על שם העתיד. כי האלהים ידבר ומשה כותב. כדרכו בהרבה מהשמות הנזכרים בתורה טרם היותם. כי למה שהזמן השלם הוא מצוי בחכמתו יתברך ומצוייר אצלו בכלל כל הנמצאות הזכירו הכתוב ושיערו טרם המצאו כמות שיהא שיעורו אחרי מציאותו השלם ומה המונע. ולדעתי שתי אלו הדעות בעצמם זכרום בעלי המדרש על הענין הזה בעינו:

אמר ר' יהודה בר' סימן יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם. אמר רבי אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי (ב"ר פרשה ג'). הנה שרבי יהודה גזר מהכתוב הזה אמות המשפט הראשון. והוא שאין מן ההכרח שתמצא התנועה הגלגלית למציאות הזמן עד שנאמר שיהיה זמן הערב והבקר בלתי נמצאים עד שתמצא התנועה הגלגלית. אבל האמת שכבר יצוייר הזמן זולתה. כי במה שהתחילה הבריאה והמצאו ברשימה הקודם והמתאחר. ודאי ישוער זמן ומדת ערב ובקר. מזולת שיהיו בפועל על ידי התנועה היומית. ובאמרו קודם לכן יכוין אל הענין שישערו בו הטבעיי' כלומר קודם מציאות זאת התנועה היומית. ואמר כי מאמר ויהי ערב שמשמע שכבר היה הערב מלמד שכבר היה סדר זמנים קודם שנחשב מציאותו בתחלת המחשבה והוא ממש קודם שנמצאת זאת התנועה אשר בה ישוער הזמן לפי הפרסום. והוא ע"ד שאמרנו מהיות הזמן לקוח בהנחה מהשערת הקודם והמתאחר מהתחלת הבריאה. והיא כונה נאותה מאד במאמרו. לא כמו שחשב הרב ן' חסדאי שייחס אל זה המאמר מציאות הזמן קודם הבריאה כמ"ש במקום הנזכר. כי בפירוש זה לא יצא לגמרי מענין הקדמות כמו שכתב הרב המורה על כיוצא בו פי"ג ח"ב. וגם שלא נתיישב לו מאמר רבי אבהו שהוא היותר זר בזה ולא דבר בו כלל. ולפי דרכנו רבי אבהו אמנם תפש הדעת השני ואמר כי אף על פי שנודה שאין מציאות לזמן בזולת התנועה הגלגלית. לא מפני זה ימנע משער הזמן השלם ההוא בחכמתו ית' אשר הכל מצוי אצלו ומצוייר בדעתו כמו שהוא נאות אצל כל אומן חכם. כל שכן לחכם חרשים הבורא האל ית' כי לא אשר יצא אל הפועל לבד הוא מצוייר אצלו כי אף כל הצדדים שאיפשר שימצאו עליו. אלא שבחר בטוב לפי צורך הנמצא ותועלתו. כמ"ש החכם בתאר הרצון בטענה השביעית מהמאמר השלישי מאלהיות. ז"ל שהמציאות איפשר על חלקים. ושהיותר תמים והיותר שלם מכלם הוא אחד. ומה שזולתו חסר בהצטרף אליו. והאריך בזה במשל כף היד. והמשיך דבריו ואמר אך יחס ידיעתו אל שאר ההנחות אחד. אבל השגיח בזאת ההנחה והבדילה משאר ההנחות לפי שהטוב והשלמות בו וכו'. הנה שביאר שצריך שנדע שלא היוצא אל המציאות בלבד הוא ידוע אצלו. אבל שהיוצא והבלתי יוצא מכל הצדדים שאיפשר שימצא הם ידועים אצלו בשוה. אלא שהכריע המציאות היותר נאות לפי תועלת הנמצא. וזה אצלי דעת חז"ל (כתובות ח.) בכל מקום שאמרו בתחלה עלה במחשבה כך ואחר כך עשה כך כמו שיבא בשער הזה ב"ה. וזה עצמו מה שאמר ר' אבהו שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן. כי ידיעתו בכל הצדדים ההיא יקרא בנייה. והכרעתו אל הצד שעלה במציאות המשובח היא הריסת שאר הצדדים. ותכלית הביאור ביארו במ"ש דין הניין לי יתהון לא הניין לי. כי האותות והבלתי האותות הוא הוא ישובן וחורבנן. לא זולת. ואם כן מה המונע מלכתוב בתורה האלהית ויהי ערב ויהי בקר יום א' ויום ב' וג'. ואם שלא נמצאו בפועל. אחר שעניינם וזמנם הוא נמצא ומצוייר אצלו ית' בכל אופניהן וצדדיהן אין חסרון דבר. והנה בזה נתבאר זה הענין יפה ונמצא טוב טעם ודעת באלו המאמרים אשר חשבם הרב המורה גם הה לזרים. וגזר עליהם גזר דין של שבועה היות החכמים האלה ממאמיני הקדמות חלילה להם מה'. ולשרי ליה מריה למר. ועלה בידנו ידיעת הצורך הנפלא בקדימת האור ראשית המלאכות כלם. כי הוא אינו רק תת מציאות הזמן והגבלת ערב ובקר שהוא מדת היום השלם. כי היא מלאכת היום הראשון אשר בה ישער ויגביל המלאכות כלן בשאר הימים. והנה הרב המורה ז"ל נתן הסיבה לקריאת הימים הראשונים במה שפירש מאמר החכמים ז"ל שאמרו כל מעשה בראשית בקומתן נבראו וכו' (חולין ס.). שירצו שהכל נברא בשעה ראשונ' של בריאה על תכלית שלימותו. ושלא נזכרו סדרי הנמצאות על סדר הימים. רק להבדילן במדרגותיהן ולהודיע סדרן הטבעי. והיה זה אצלו סוד גדול מסודות מעשה בראשית. כמו שיבין המבין ממנו בפרק ההוא (פ"ל ח"ב) שייחד אל הספור הנפלא הזה אמנם הרלב"ג פרסמו והאריך בו ועשה ממנו הצעה כפי הפרשה כמו שכתב שם ובמאמר החדוש שלו. וה' יודע מה בלבם מצדדים אחרים. אמנם אם לא כוונו בזה רק להתיר זה הספק. רצוני מזכרון מספר הימים הראשונים. הנה באמת יצא שכרו בהפסדו מפני כמה דברים. האחד שהוא ביאור בפרשה שאין הכתובים סובלים אותו. לפי שסדר הקדימה הטבעית כבר איפשר שתבא הוראתו במה שיסדר פרשיותיה בזו אחר זו אחר שכללה בפסוק ראשון. ולמה יאמר ששה פעמים ויהי ערב ויהי בקר ויום כך וכך. במקום שלא היה בקר וערב כלל ולא מספר יום או ימים. חלילה לו משוא ודבר כזב. והשנית כי הרב המור' ז"ל כבר הגביל בפרק ההוא מדרגות הנמצאות בשהם ששה כמספר ששת ימי המעש'. הראשון האור והחשך. השני הויית המטר. השלישי הויית המחצבים. הרביעי הויית הצמחים. החמישי הויית הבעלי חיים. והששי האדם. והוא מבואר כי הסדר הזה ומספרו הוא בלתי מסכים לסדר ששת הימים ומספרה כמעט כלל שהרי המחצבים והצמחים נזכרו בכתוב ביום אחד והוא חלקן לשתי מדרגות. וכן הענין עצמו בבעלי חיים והאדם. שהכתוב חברן ביום אחד והוא חלקן כל אחד לעצמו וההפך בבעלי חיים אשר במים ובבעלי חיים אשר בארץ. כי הכתוב חלקן לשתי מדרגות והוא חשבן לאחת. ובלבול גדול מזה שבריאת המאורות או תלייתן לא באה לו לפי סדר כלל. גם הרב השמיטו מסדרו כמו שכתבנו בספקות הנה הוא מבואר כי נמצא בסדר הזה הפך מה שגזר שם בסיום דבריו על זה. וזה לשונו. וכן בא הכתוב במעשה בראשית על זה הסדר בשוה לא חסר דבר מזה עד כאן. והנה ודאי יש שם יתר וחסר ובלתי סדר מה שנתבאר: והשלישי הענין הזה מצד עצמו אי איפשר להלמו. שהרי הקדימה הטבעית תחייב גם כן הקדימה הזמנית בהרבה מהנמצאות. כי היסודות הפשוטים אי איפשר שלא יוקדמו במציאות אל המורכבים מהם. כי אם נאמר שנברא העולם בכללו כאיש אחד שנמצא רגע אחד כאשר הוא בדעתו בצביונו ובקומתו. הנה אי איפשר שנאמר שחלקיו בפשיטות והרכבה נמצאו כאחת. וכן שנאמר שהיסודות בפני עצמן והמורכבים מהם נמצאו יחד ושנמצא לכל אחד מציאות בפני עצמו. הנה זה בטל כי הוא קרוב לאומר שהביצה והאפרוח הטיפה הזרעיית והנוצר ממנה או שהאב ובנו ימצאו יחד. כי על זה האופן ודאי אין שום קדימה לאחד על השני לא זמנית ולא טבעית כלל. ומזה שהמים קדמו בזמן לשירוצם. והארץ לצמיחותיה. ואין צריך לומר להוצאת הבעלי חיים וכל שכן לאדם. ואיך לא. והנה הרב המור' ז"ל הוצרך שם לתקון והשלמת סדרו לומר דבר זה לשונו. וממה שצריך שתדעהו שהחכמים כבר ביארו שהעשבים והאילנות אשר הצמיחם השם מן הארץ אמנם הצמיחם אחר אשר המטיר עליה. ושאומרו ואד יעלה מן הארץ אמנם הוא ספור הענין הראשון אשר היה קודם תדשא הארץ דשא עשב וכו'. ולזה תרגם אנקלוס ועננא הוה סליק מן ארעא. ומבואר זה מן הכתוב האומר וכל שיח השד' טרם יהי' בארץ וכל עשב וכו' הנה נתבאר זה עד כאן לשונו. הנה שכבר הוצרך להניח שהית' למדרגת הויית המטר שהיא מעשה יום שני לדעתו קדימה זמנית על מדרגת הצמיחה שהוא מעשה יום שלישי. וביארו על פי הדבר והוא מה שלא יסופק בו כלל. והתימה שהוא קבל עדות כתוב אחד האומר וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ. עם היותו בלתי מוכרח כמו שיבא במקומו ב"ה. ואומר שלא נקבל עדות כמה כתובים שמכריזים ואומרים ששה פעמים בסדר הנמצאות וזמנם ויהי ערב ויהי בקר יום כך עד תומם. זה לא יתכן בשום פנים: אמנם הענין הברור הוא מה שכתבנו. ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא בכל מה שיור' על הקדימה הזמנית כמו שאמרנו כי בזה הורה על בריאת הזמן וחדושי בשני מיניי כמו שנתבאר. מלבד מה שלא סייע על ידו המשל ההוא שהביא מדבריהם ז"ל לזורע זרעים רבים כאחת ואחר כך צמחו כל אחד ליומו. כי המשל ההוא באמת יסתור דעתו ויאמת היות ראשונ' נמצאים החמרים הראשונים אשר בהם היו בכח כל הנמצאות. והיא הזריעה בבת אחת. ואחר כך יצאו אל המציאות כל אחד ביומו המפורש לו. אמנם אמרו שכל מעשה בראשית נבראו בצביונן ובקומתן לומר שלא היה ענינם בתחלת בריאתם אופן הזריע' והצמיחה והגדול אשר היו בהרגלו אחרי כן. אבל שנבראו שלמים לגמרי. והיה זה להם לבטל שאלת אם היה הזרע קודם הפרי או הפרי קודם הזרע. או האפרוח קודם הביצה או אחריה וכל כיוצא בזה וכבר כתבנו ראשונ' כי דעתם זה אשר יאמרוהו מהיות העולם בצביונו ובקומתו רגע ראשון של בריאה הנה סתרו אותו החכמים ז"ל בשתי ידים. כי עליו ולא על זולתו אמרו (אבות פ"ה) והלא במאמר א' יכול להבראות ומה תלמוד לומר אלא וכו'. וזה שהם הודו ואמרו שכבר היה היכולת האלהי עליו רצוני לעשותו על האופן ההוא. כלומר שימצא כלו בצביונו ובקומתו בעתה. אבל שאם היה על האופן ההוא לא ימצא טבע קדימה ואיחור לנמצאות. וכבר יהי' כל דבר שיזדמן מאי זה דבר שיזדמן. ויפול שבוש וטעות בלבות האנשים במציאות הסבה הראשונ'. ויהרס טבע הבחירה ויפול השכר והעונש. כמו שכתבנו בשער המאמרות האלו. והיא ענין נכבד מאד תדחה בו המצאתם זו אשר המציאו לתת טעם למאמר יום א'. יום ב', יום ג'. כמו שפרסמו מדבריהם. ואם באולי כוונו לתת טעם למספר ששת ימי המעש' להתיר מה שעוררנו עליו מן הספק הששה עשר היות זה לבלתי צורך למי שלא ייגע ולא ייעף הנה באמת תהי' הכוונה יותר נאותה. (ט"ז) אלא שתשובה זו עומדת בצדה. כי אחר שהנחנו שרצה האל יתברך לברא העולם בעשרה מאמרות אלו לתת טבע קיים אל הסדר הטבעי בנמצאות. והית' כל הויה לפי טבעה המשך אל שינוי. וכל שינוי הוא תנועה מהענין שהי' בו אל הענין שיעתק אליו. וכל תנועה תמשך אל הזמן. כי הוא הגבלת הקדימ' והאיחור אשר בתנועות ההן היה מהמחרב שתעש' הוראה מפורסמת גלויה. תורה קדימת הסיבות למסובבים בכללות הבריאה ופרטיה שאם לא כן יראו הדברים על ענין הפכי ממה שכוון. והוא השמירה ממחשבת ההזדמן. והנה אין דרך נכונה בזה כי אם לחדש מעשה בראשית יום אחר יום כדרך שספר אותו הכתוב. כי כן יהי' ענין בריאות הששת ימים הוראת הקדימה הטבעית שיש לכל מה שנברא ביום זה על כל מה שנברא למחרתו. ואיחור מה שנברא ביום זה ממה שנמצא באתמולו. ושהיה נמנע כפי המנהג הטבעי אם לא בקדימתו ואיחורו כמו שסודר בעשרה מאמרות בזה אחר זה. כי כל הקודם בזמן הוא קודם בטבע ובצורך כמו שיתבאר בענינם ובפרט בה' ובח' מהם. והנה היה עם זה מציאות הזמן המפורסם בפועל: כי כמו שהית' התחלת מציאותו בתחלת הבריאה כן היה תשלום מציאותו נגמר והולך בכל המשך המעש'. ומהתימה מאלו הרבנים ז"ל. כי מאחר שהם הודו ואמרו שחלוק הבריאות במספר הימים היה להראות זה הענין מקדימת טבעי הנמצאות קצתן לקצתן. מה הרויחו באמרם שכל העולם כלו בכלליו ופרטיו בצביונן ובקומתן נברא במאמר האחד. כי ידוע נדע שאם רצה הבורא יתברך יכול לעשות כן וכמ"ש והלא במאמר אחד יכול להבראות. אבל התור' זכרה איך רצה ואמרה שברא כל דבר ודבר ביומו. ולמה נשבש הכתובים. ועוד שהקדימ' הטבעית כבר תחייב הזמנים בהרבה מהנמצאות כמו שכתבנו. וקדימה כזו עקר הראותה הוא בפועל לא במאמר. ואם לא נמצאת על התואר ההוא בשעת המעש'. אבל כל הדברים סבות ומסובבים מוקדמים ומאוחרים היו בעתה. איך תספר התור' אחרי כן. מה שלא היה אלא אם נאמר שאחר הבריאה שם בהם הטבע ההוא והוא בטל מלבד הבטולים האחרים שזכרנו סוף דבר שהפליגו בעוצם היכולת האלהי בפלאי הבריאה בדבר גדול ונפלא שאין אנו צריכין אליו. וה' יראה ללבב:

ואחר שנתישב כל זה על אופנו. הנה מצאנו ראינו שכבר יצא אל המציאות המאמר הא' והעקר אשר חשבוהו האלהיים בענין המציאות. והוא מאמר העצם. כי אחר שיצא. אל המציאה הראשונה הדברים אשר לא היה ראוי לעשות מהם מאמר מיוחד מאלו העשרה לסבות שכתבנו. התחיל המציאה השלימה ממציאות האור שבו נמצא עצם היום הזה הא' ומהותו. והנה היה המאמר ההוא מורה הוראה אמתית על מאמר העצם וכמו שאמרנו אם נבראו אז המאורו' עצמן כי בכמה מקומות בתורה ובמאמרי חז"ל תארו ההיות ועצמות המציאות או המציאו' העצמי אל האור כמו שתארו העדרו ואפיסתו אל החשך. אמר הנביא שמים חשך לאור כו' (ישעיה ה כ) יוצר אור ובורא חשך וכו'. (שם מ"ה): ומאחר שהחשך אינו זולת ההעדר מהידוע שמה שהוא מקביל ההעדר הוא המציאות. ויהיה מאמר יהי אור ויהי אור כאומרו יהי מציאות ויהי מציאות. כי ידיעת ההפכים אחת. והוא מה שראוי שיוקדם במציאות. כי העצם קודם המציאות קדימה טבעית לכל המקרים. ו' ובבחינה זאת יתכן שיאמר עליו יום אחד ולא יום ראשון להיותו המיוחד שבמאמרות ואין שני לו. כי כלם הם מקרים נשואים עליו ויש להם מספר בפני עצמן. אמנם יהיה אמרו אחר כן שני ושלישי וכו' בבחינת המספר לא בבחינת עצמן. ב' וג"כ יצדק עליו אומרו וירא אלהים את האור כי טוב ולא בסתם כי ראה השם יתברך את המציאות כי הוא טוב מצד שהוא מציאות. והבדיל בין המציאות אשר היה אחר הבריאה ובין ההעדר אשר היה קודם לה כהבדל הטוב מן הרע:

ויתכן שלזה עצמו כוונו באותו מאמר שזכרנו למעלה. אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כי ענין המציאות הוא על זה התואר שכולל אל קצוי העולמות. ואמרו שגנזו לצדיקים לעתיד לבא על דרך להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא). כי היש אינו רק עצם המציאות המשובח שגנוז להם. ומה נמלצו דברי האומר מזה הכתוב שהמלאכים נבראו ביום ראשון גם האומרים נשמותיהן של צדיקים כי מן הידוע כי האור ההוא השכלי מדרכו שיצפה ויביט אדם בו מסוף העולם ועד סופו. גם כי הנמצאים הנכבדים האלו הם עצמים רוחניים מופשטים מכל סוגי סוגי המקרים התשעה ומיניהם ומהנמשך להם הרחק מאד. ואולם רבי יהודה בר רבי סימון שדקדק והיה אור לא נאמר אלא ויהי אור מלמד שכבר היה כמו שכתבנוהו למעלה. הפליג להורות כי בשעה שנאמר ויהי אור בכתוב כבר היה האור ההוא קודם לכן. והאור ההוא לדעתם הם הנבדלים כמו שביארנו בשער הקודם. ואימתי היו אלא במה שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והוא אמתת מה שכתבנוהו בזה. סוף דבר כי הוא מבואר שהמאמר הראשון ממאמרות הבריאה הוא ממש מאמר העצם אשר זכרוהו האלהיים:

המאמר השני

פה יבאר ענינים חמורים נאותים תורניים בחלוף מה שכתבו הראשונים:
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וכו':

וכבר נבוכו המפרשים כלם במהות זה הרקיע גם המים המתמצעים בו. ונאמרו בו ענינים רבים הזכירם הרב רבי יצחק ישראל בפרק ראשון מהמאמר השני לספר יסוד עולם. והיותר קרוב אל הדעת ואל ישוב הכתובים הוא מה שכתב הוא שם שהרקיע הזה הוא כמשמעו נאמר על שטח קערירות גלגל הלבנה שהוא המבדיל בין הנמצאות העליונות ממנו. ובין הנמצאות אשר תחתיו. והנמצאות האלו כנה אותם הכתוב בשם מים כמו שנמצאו הכתובים הבאים בלשון הזה על ענינים רבים. וממי יהודה יצאו (ישעיה מח א). מי הנהר הרבים (שם ח') המים הזדונים (תהילים קכד ה) כל צמא לכו למים (ישעיה נא) שתה מים מבורך (משלי ה טו) מקולות מים רבים (תהילים צג ד) אלא שעמד לפניו ייתור ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וכו' שאינו מוסיף ענין במלאכה כמו שהיה הענין במאמר יקוו המים כלו למפרשים היות זה הרקיע האויר אשר אנו בקרבו המבדיל בין המים המיניים למים אשר בכח כמו שיבא. ואני הנני מחזיק בפירושו כי הוא היותר נאות מצד עצמו ומצד הלשון כמו שאמרנו אלא שאוסיף להורות כי מאמר ויעש אלהים את הרקיע וכו' הוא עצם המאמר הזה ועקרו אשר לא כוון החכם הנזכר אליו. ואומר כי אחר שהשלים בהויות האור מה שהספיק למלאת החסרון שזכר ראשונה באומרו וחשך על פני תהום. רצה להשלים ולתקן מה שחסר מהיות שם גשמים מתנועעים בתמידות בתנועותיהם יניעו היסודות האלו לערבם ולמזגם להיות מהם ההויות כלם ולהתמידם. כי על חסרון זה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כמו שכתבנו. וזה במאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כי בו צוה כי מההיולי ההווה השמימיי יבראו גרמי השמים כלם רצוני שיושפעו מהמלאכים שנבראו ראשונה ויתנועעו מרוחניותם (ז). והגרמים האלה הנכללים בשם רקיע הם מבדילין בין מדרגות היצירות רצוני בין המים העליונים המכונים לשמים בפסוק הראשון ובין התחתונים הנכללים בו בשם הארץ שהם הד' יסודות וכל מה שהורכב מהם אשר אלו ואלו שם המים יכללם בכנויי התורה והנבואה כמו שקדם והוא אומרו ויהי מבדיל בין מים למים. ואולם על הערת הכנוי הזה במים העליונים זירז רבי עקיבא לתלמידיו כשאמר (חגיגה יד:) כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים דכתיב (תהילים קא ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אמר כי באמרם מים ממש על מה שתחת הרקיע לא יכזבו אחר שיש שם מים בפועל ומים בכח אבל בהגיע מחשבתם אל הנמצאות היקרות אשר מעל לרקיע שהם אבני שיש טהור יותר מאותם שכנה הכתוב (שמות כד י) באמרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו'. אם יאמרו מים מים ממש יכזבו בלי ספק ולא יכון לנגד עיניו לפי שמגשימים במקום שאין שם גשמות כלל. ואולם בתחלה היה הרקיע הזה רקיע מבדיל לבד כמ"ש ויהי מבדיל בין מים למים. רצוני שהיה דק וחלוש עד שלא היה בו אלא כדי הבדלה ממש. אמנם אחרי כן ספר שהרקיע הזה נעשה ונשלם להיות מלאכה בפני עצמה ושלימה וזה במ"ש ויעש אלהים את הרקיע וכו'. (ח) והכונה שתקנו ושטחו ועשו ממנו שליש הבריאה והוא מה שיכלול כל גרמי השמים משטח גבנינות הגלגל החלק עד שטח קערירות גלגל הירח והוא ממש מה שאמר מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחים והולכים עד שגער בהם (פר"א פ"ג). והוא ענין ההגבלה שגזרה חכמתו בהם אם במספרם ואם בשיעורם. ואמר ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים וכו' כי הגרמים האלה בכלל היו מבדילים במעלה בין העליונים בהחלט ובין התחתונים בהחלט:

ובמדרש בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטרין מקרה בעצים ובאבנים ובעפר אבל הקב"ה לא קירה עולמו אלא במים הדא הוא דכתיב (תהילים קד ג) המקרה במים עליותיו (ב"ר פ"ד). הנך רואה בכאן שלשה מיני מים אשר מהם נשלם מספר העולמות. מים העליונים אשר מעל לרקיע במעלה והם עולם השכלים. והמים התחתונים אשר מתחת לרקיע והם עולם ההויה וההפסד. והמים האמצעיים הוא הרקיע הכולל כל גרמי השמים ושהוא תקרתו של עולם בלי ספק כמ"ש הבונה בשמים מעלותיו (עמוס ט ו). וכמה אמתי חכמי האמת זה הפירוש במ"ש רבי יעקב בשם ר"ש ב"ר סימון אומר בשעה שאמר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים הוגלדה הטיפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים (שם). הרי שביארו היטב שבמאמר זה הוגלדה והוקרמה הטפה האמצעית והוא כנוי נאות להיולי השמים שאמרנו שנברא ראשונה אמצעי בין קצוות הבריאה ושממנה נעשה הרקיע מבדיל ושהרקיע הזה הוא כולל משטח גבנינות הגלגל העליון עד שטח קערירות גלגל הלבנה כמו שאמרנו. אלא שלפי דרכנו הוא פירוש ויעש אלהים את הרקיע והוא נכון. (י) ואמר ויהי כן כי על זה האופן נשלם חלוק הג' עולמות כל אחד בגבולו ומקומו במדרגתו: ויקרא אלהים לרקיע שמים (ט) ביאר בזה ב' דברים. האחד שהרקיע הנאמר הוא מה שיכלול כללות הגלגלים כלם אשר קראם שמים והם השמים המפורסמים בזה השם. והב' שכבר הורה שקרא אותם בשם שהיה עצמי וראשונה לדבר אחר. וכן הוא האמת שכבר העתיק להם השם עצמו שקרא ראשונה למניעיהם והם הנמצאים העליונים כמו שאמר. והוא השם אשר נתקיים להם אחרי כן. גם כי זה השם נאמר בכלל על השמים והמגיעים. ה' אלהי השמים (בראשית כד ז). הודו לאל השמים (תהילים קלו כו). ובייחוד מכאן ואילך על אלו השמים הנזכרים. והוא הדרך שדרך בו הרב המורה בענין אלו השמות. והנה בהמשך ב' מלאכות אלו. האחת הרקיע שהיה המציאות הראשון החסר. והשנית עשייתו במה שנמתח ונעשו ממנו השמים ושמי השמים נשלם שיעור המשך ערב ובקר יום השני. והמלאכה החסרה יוחסה לערב והשלימה לבקר כמו שהיה כן ביום הא' ויהיה בשאר הימים כאשר יתבאר. ומה שלא נאמר במלאכת הזאת כי טוב כלם חשבו הטעם מפני שלא נגמרה מלאכתם אם מפני שעדין לא נתלו המאורות או שלא התנועעו או מפני טעמים אחרים מתחלפים כל איש הישר בעיניו יעשה כמו שיבא. (י) ואני כבר גליתי דעתי את אשר היתה עמי רוח אחרת בזה בהפך. וזה כי לא נאמר כי טוב כי אם במלאכה שנמצאת ראשונה. מציאות חסר ונגמרה בו ביום כי אז נשלם טובו אשר היה חסר ממנה ראשונה כמו שהיה הענין באור שכתבנו ויהיה בארץ וצמיחותיה כאשר יתבאר. אמנם הנמצאים האלו האמצעיים הגלגלים אשר כן נעשו ביום הזה לא נבראו עדיין כלל. ועכשיו שנבראו בקומתן ובצביונן נבראו לא חסרו דבר ומי יאמר שלא התנועעו כלן דרך סבובן. ותליית המאורות הגדולים הוא דבר זולת שלימות הגלגלים:

ובמדרש מפני מה לא נאמר בשני כי טוב ר' יוחנן תני לה בשם רבי יוסי בן חלפתא לפי שבו נברא גיהנם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל לג) יום שבו אתמול ולא שלשום. ר' חנינא אמר לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים. א"ר טביומי ומה מחלוקת שהיה לתקון עולם וישובו אין כתיב כאן כי טוב מחלוקת שהוא לערבוב העולם על אחת כמה וכמה. א"ר שמואל ב"ר נחמן שלא נגמרה מלאכת המים. מטרונה אחת שאלה לרבי יוסי למה לא כתיב בשני כי טוב אמר לה אעפ"כ חזר וכללו בסוף וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמרה לו אמשל לך משל למה הדבר דומה לששה בני אדם שבאין אצלך ואתה נותן לכל אחד מנה ולאחר אי אתה נותן ואתה חוזר ונותן לכלם מנה לא נמצא לכל אחד מנה ושתות ולאחד שתות. חזר ואמר לה כדא"ר שמואל בר נחמן לפי שלא נגמרה מלאכת המים (ב"ר פ"ד). ועתה ראה כמה דוחקים סבלו בזה לפי שקבלו שמה שלא נאמר כי טוב היה לחסרון המלאכה עד שרב טביומי תמה על זה בקל וחומר שדן על זה כשיובן ענינו. והיותר קרוב הוא מה שאמר ר' שמואל בר נחמן כי לפי הפרסום השמים יתנו רביבים כמ"ש (דברים יא יא) למטר השמים תשתה מים. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו' (שם כ"ח) וכתיב כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ (בראשית ב ה) וזה טעם שלא נאמר כי טוב וכל אלו הם עניינים דחוקים. אמנם ר' יוסי נראה שמסכים לדעתי במה שהשיב את המטרונה כהוגן ראשונה במה שאמר לה שהמלאכה ההיא לא לחסרונה מנע הטוב ממנה אדרבה שהיא נכנסת בכלל. והנה טוב מאוד. אלא מפני שאלצתו עיד דחה אותה בקנה כדאמר ר' שמואל בר נחמן נראה דליה לא סבירא ליה. מ"מ נראה כי לפי דרכנו בטלו השאלות כולן: אמנם הרב המורה והנמשכים אחריו פירשו מאמר זה רצוני יהי רקיע בתוך המים. בדרך רחוקה מאד מהוראת הכתובים ואמרו שהרקיע הזה אשר כן נאמר במאמר הב' המבדיל בין מים למים הוא האויר הקרוב אלינו שהוא מבדיל בין אלו המים המיניים אשר בכאן בפועל ובין המים אשר בכח אשר מדרכן שיתהוו על זה האויר. ושאלו המים אשר בכח הם אבני שיש טהור שהזהיר עליהם ר' עקיבא לתלמידיו אל תאמרו מים מים כלומר שלא יגזרו עליהם שהם מים בפועל שאינם אלא בכח והביא ראיה מאמרם ז"ל הוגלדה הטפה האמצעית והשמיט סוף המאמר ההוא שאומר ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים לפי שהוא סתירת פירושו לגמרי. כי זה מורה אמיתת מה שכתבנו בלי ספק. ואמר כי זה הרקיע אם אינו עצם השמים נאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים כמו שנקרא השמים האמיתיים רקיע דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ונסתייע מאד במה שלא נאמר במלאכה הזאת כי טוב לפי שראה בחסרונותיה מה שיחייב זה ושבח מאד מאמר האומר לפי שלא נגמרה מלאכת המים אשר זכרנו כבר. והוא גם הוא נתן במה שלא נאמר כי טוב במלאכה ההיא שני טעמים לפגם. הא' מה שיש במאמר הזה מהבלבול והשבוש אם יובן כפשוטו ומן ההעלם וקושי ההבנה אם יובן כצורתו. והב' מצד שההוייה ההיא אינה מכוונת לעצמה כי אם לצמיחת האדמה ושדבר אשר לו תוארים אלו אין לומר עליו כי טוב. ומה מאד נפלא דעתם זה בעיני כי תלו פרשה נפלאה ועקרית ממעשה בראשית בענין נקל וחלוש שכמעט אין בו ממש בערך אל פלאי הבריאה כמו שהורה הרב בעצמו בטעמים אנו. גם כשתתבונן בכוונתם אין מאמר יהי רקיע בתוך המים וכו' רק מאמר יקוו המים בעצמו אחר שזה וזה אינו אלא הפנאת חלק האויר הזה אשר אנחנו שוכנים בקרבו שהוא הרקיע המבדיל בין אלו המים אשר בפועל למים אשר בכח כדי שיהא פנוי לשבת על פני האדמה והנה באמת א"כ בדין לא נאמר כי טוב:

האמנה כי מה שיראה שסייע על ידם מדברי חז"ל. ואם לא הזכירו הרב ז"ל הוא מה שנמצא פ"ק דתענית (ט:) תניא רבי אליעזר הגדול אומר כל העולם כלו ממי אוקינוס הוא שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה וכו'. א"ל רבי יהושע והלא מי אוקינוס מלוחים הם א"ל ר"א ממתקים הם בעבים ור' יהושע אמר כל העולם כלו מהמים של מעלה הוא שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים (דברים יא יא). ומה אני מקיים ואד יעלה מן הארץ מלמד שענני כבוד מתגברות ועולות למעלה ופותחים פיהם כמין נאד ומקבלים מטר שנאמר כי יגרע נטפי מים יזוקו מטר לאידו (איוב לו כז) עוד שם (י'.) כמאן אזלא הא דתניא מים העליונים במאמר הם תלוים ופירותיהן גשמים שנאמר (תהילים קד יג) משקה הרים מעליותיו וכו'. כמאן כרבי יהושע ורבי אליעזר כיון דסלקי להתם כמאן דאתו מהתם דמו. עוד שם כמאן אזלא הא דתניא משקה הרים מעליותיו א"ר יוחנן מעליותיו של הקב"ה כמאן כרבי יהושע ור' אליעזר. והנה לכאורה נראה שדעת רבי יהושע קאי כוותייהו. אמנם כשנתבונן בדבריהם לא נטה רבי יהושע ימין ושמאל מכל מה שאמרנוהו. וזה כי רבי אליעזר הגדול סובר שספוק העולם כלו מהמטר לצורך ההויות השפלות לא יעשה רק הנמצאים (נ"א עם המים) התחתונים כי מטבעם ע"י חום האש היסודיי אשר תחת הגלגל יעלה אד קר ולח ויתפשט בעננים ברום האויר ויהיו גשם על פני כל הארץ וכמ"ש החכם אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו (קהלת יא ג) והוא מה שיראה לו מאומרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ירצה כי יעשה זה מבלי צורך אל סיוע תנועות הגרמים השמימיים כלל ומה שאמרו הכתובים למטר השמים תשתה מים משקה הרים מעליותיו הוא על שם עליית האד ההוא המימיי לעליוני האויר אשר הם לצד השמים להתפזר על הארץ. אמנם ר' יהושע סובר בזה מה שיסברוהו המאמתים מן הפלוסופים הטבעיים בזה והוא שתנועות הגרמים השמימיים עם רוכביהם יניעו חלקי היסודות ויכריחום להדחות ולצאת ממקומם לעלות כבדים למעלה ולרדת הקלים למטה אשר עם זה ישתנו מזגיהם ויתהוו מהם מיני האידים כלם אשר מהם נעשו אותו השמים ואחד מהם הוא הקר והלח אשר בעלותו אל גבול ידוע מהאויר יושלם לקבל שם צורת מים ויהי הגשם על הארץ כמו שמבואר זה מספריהם. ולהיות ר' יהושע זה דעתו וראה שבזולת תנועות אלו השמים אי אפשר לגשם להתהוות כמו שנתבאר אמר שהעולם שותה מהמים של מעלה והם המים העליונים עצמן שכתבנו בפי' המקרה במים כי עליהם אמר בפירוש למטר השמים תשתה מים שמים ממש כמ"ש ויקרא אלהים לרקיע שמים לפי הפי' האמתי. והוא מה שנגמר פירושו בתניא אידך משקה הרים מעליותיו ואמר ר' יוחנן מעליותיו של הקב"ה. שיש לשאל אלא עליותיו של מי עלה על דעתנו. אלא שכיון לאמת שהם השמים ממש המכונים אליו ית' שנאמר (תהילים קטו טז) השמים שמים ליי'. אמנם אמר הכתוב ואיד יעלה מן הארץ והשקה וכי' להורות על אופן ההויה והוא מה שביארו במליצה נאה מאד באומרם שענני כבוד מתגברות וכו'. וזה כי האידים ההנה בתחלתן הן קצת חלקי הארץ והמים המתפזרים בכח התנועה הנזכרת ומתאחזים באויר ובעלותם עד גבולם בפגוש אותם חלקי האש היורדים לקראתם יותך מהם שם עפריותם ועבים וישארו ספוגיים בענינם ומקבלים שם צורת המים. ולזה דמה אותם לענני כבוד על שם כבדותם וכשיסתלק מהם כבדותם יסתפגו ונעשו כנאדות לקבל צורתם השלימה והוא מה שלמדו יפה מהפסוק כי יגרע נטפי מים וכו' ירצה כי יגרע מגסותן ועביין וישארו נטפי מים כי נעשו ספוגיים כמו נאדות כי מלת יזוקו הוא נאד בלשון התלמוד בע"ז (ס.) האי זיקא בין מליא בין חסרה. חמת מים (בראשית כא יד) תרגום ירושלמי זיקא דמיא. ולזה אמרו דאזלא כותיה הא דאמרי מים עליונים במאמר הם עומדים ופירותיהם גשמים אי בעית אימא גשמים ממש כפי שאמרנו. ואיבעית אימא שכיון על כל הגופים הטבעיים המתמזגים ומתהוים בסבוביהם תחת השמים. כמו שאמר מפרי מעשיך תשבע הארץ (תהילים קד יג) כי ארץ לא שבעה מים לבד אבל מכל הנמצאות שבה תשבע ותתמלא דכתיב לה' הארץ ומלואה (שם כ"ד) ונאמר מלאה הארץ קניניך (שם ק"ד). כן נראה שהוא פירוש המאמרים האלו וכיוצא בהם להודיע ענינם האמיתי ושלא יהיו המעדת רגל להכריח בהם דברים מדומים אשר אין להם שחר במקום הזה הנכבד והנורא. וכמה ידחה דעתם זה מ"ש שם מעשה נס יש בדבר אדם כובר בכברה חטים או תבן על שלא ירדו שתים או ג' אצבעות מתערבין ואלו מהלכין מהלך כמה שנים ואינן מתערבין (ב"ר פרשה ד'). ואמרו עוד כגבהו של רקיע כך עביה של ארץ שנאמר (ישעיה מ כב) היושב על חוג הארץ (שם). ומהידוע שאם כדבריהם אין מהרקיע עד לארץ מהלך שעה גם אין גבהו כטובי הארץ. אבל לפי מה שאמרנו ודאי שיערו הגובה אשר עד הרקיע כעובי הארץ ואף על פי שאינן יורדים כל השיעור ההוא מהגובה מ"מ כיון שמשם הם מושפעים נחשב כאלו משם יורדים ולישנא דקרא נקט למטר השמים תשתה מים (דברים יא יא) לחם מן השמים (שמות טז ד):

ועתה אחר שנתיישב כל זה כדי לחזק ולאמת כל מה שכתבנו בשני אלה המאמרות והתקשרם במה שהוא עקר כוונתם אזכור מה שאמרו בהם חז"ל (חגיגה טו.):

ת"ר מעשה בר' יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד לפניו א"ל מאין לאין בן זומא א"ל צופה הייתי בין מים עליונים למים תחתונים ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כיונה שמרחפת על בניה נוגעת ואינה נוגעת. אמר להם ר' יהושע לתלמידיו עדין בן זומא מבחוץ מכדי ורוח אלהים מרחפת אימת הוי ביום הראשון והבדלה ביום שני הוא דהואי דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים. וכמה אמר רב אחא בר יעקב כמלא נימא. ורבנן אמרי כגודא דגמלא. מר זוטרא ואי תימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי ע"כ. הנך רואה כי בן זומא היה חושש לגזור דין הבדלת מים עליונים מתחתונים מהכתוב שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וסובר כי רוח אלהים הוא תנועת הגלגלים בכח הנמצאים העליונים הרוחניים שהיתה מרחפת על פני המים התחתונים שהם היסודות ומפני שאמר מרחפת משמע שאינן נושקין זה בזה. אבל שהיה ביניהם רוחק מה והוא מה שרמזו. יפה בשלשה אצבעות מספר הג' הרחקים והיה מצטער למה שחוייב משם הרקות או איזה דבר שלא יובן עניינו. אמנם ר' יהושע אמר כי עדיין הוא מבחוץ ותפס עליו מלמדו מהכתוב ההוא לענין הבדל' כלל כי אדרב' כוונת הכתוב שם לומר שלא היו נבדלים מים עליונים ותחתונים כל ערב ובוקר של יום ראשון כמו שפירשנו. אמנם אם סדר הבדלות הוא מונה ילמוד אותו מיום שני שנאמר בו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. והכוונ' כי בו יספר ממה שהשלים מה שחסר ביום הראשון בזה ומה שהובדלו העליונים והתחתונים ומשם אין המעדת רגל לענין הרקות כלל כי אין ללמוד משם רק מה שחוייב מכח ההבדל' שהוא כמו שפירש רב אחא כמלא נימא והוא השטח שאין לו שיעור כלל. אמנם מי שאמר כגודא דגמלא שירצה כחיבור הלוחות או כתרי גלימי כיוונו לשלא יהיה השטח ההוא משותף לשני הגשמים כענין הגשמים המתדבקים. הנה זהו פירוש נכון לאלו המאמרים החמורים והם מכריעים הכרע' גמור' לכל מה שכתבנו בשתי פרשיות אלו והוא הנכון ביישובי הכתובים ודברי חכמינו האלהיים וזה מה שרצינו בכאן. והנה הוא מבואר שהרקיע הזה מצד שהוא רקיע מבדיל אינו דבר אחר אלא הגבלת המעל' והמט' להיות מקום העליונים למעל' ומקום התחתונים למטה כמו שאמר בפי' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים וכי' לומר שהרקיע הזה היא ההגבל' המקומית הזאת אשר בין מים למים. והנה ודאי זה הוא עקר מציאות האנה שזהו ממש עניינו והוא אחד מהתשע' מאמרות הנקרא להם כן מאמר האנה וזה לשון החכם באלהיות. ואולם האנה הוא היות הדבר במקום כמו היותו מעל ותחת והוא התחלת סדר העצמים מצד מה שישיגים המקרים. ואפשר כי אע"פ שעיקר מה שנתחדש ביום השני הוא בריאת עצם השמים כלם כיון שנתחדש במאמר הזה בתחתונים ענין האנה שהוא ראשית כל התנועות והתחלתן וכל תנועה תורה על חסרון המתנועע מצד מה שהוא מתנועע כמו שהמנוח' תורה על שלימותו והגעת תכליתו כמו שיבא בפרשת ויכלו שער ד' ב"ה. (י') לזה גם כן לא תאות שיאמר עליה כי טוב וזה כשנמשך אל דעת הראשונים. אמנם כבר כתבנו שהנכון הוא שלא יאמר לפי ענין המלאכה:

המאמר השלישי

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים וכו'.

אחר שכבר היו עליונים ותחתונים כל אחד דרך כלל על מקומו קצר הכתיב בבריאת חלקי העליונים כמו שאמרו להגיד מעשה בראשית אי אפשר (עיין רמב"ן פ' בראשית) ונעתק לספר בהשלמת התחתונים והוצאתם מכלל תוהו ובוהו שאמר שהיה בו ראשונ' כי לא תוהו בראה לשבת יצרה. ולזה אמר שיקוו המים אשר מתחת השמים שזהו כלל מה שהיה תהו ובהו אל מקום אחד ויתגל' וירא' מקום לשבת בו יבש וחזק כמו שיאות ליישוב הבעלי חיים ולהחיות זרע על פניו ויהי כן. ויקרא אלהים ליבש' ארץ אמר שייחד לזה החלק הנרא' מהיבש' השם עצמו שקרא מתחל' לכלל הנמצאות השפלות כמו שכן עשה בשם שמים שהיה מתחל' כולל אל המניעים ואח"כ ייחדו למושפעים מהם. אמנם למקוה המים קרא שם נגזר מהם והם ימים. ואמר וירא אלהים כי טוב לעמת מה שבתחל' היתה תהו ובהו ולא נגמר טובה כמו שהיה הענין עצמו אצל האור כמו שאמרנו. והנה לפי שבזה המאמר ראת' חכמתו של אלהינו לתקן מצב המים והנחתן באופן שתרא' היבש' וזה במה שרצה שיתקבצי משטיחתן ויאספו אל מקום אחד כאדם שהוא מקבץ עצמו בפאת מטה ומאסף רגליו וכל חלקיו אל מקום מיוחד ממנה. והוא מבואר שזה אין עמנו זולת ענין המצב וההנח' שהוא יחס חלקי הגשם קצתם אל קצתם כמו שכתב החכם שם. ויתבאר שהוא עצמו חדוש המאמר אשר קראהו האלהי' מאמר המצב. וזו היא קצת מלאכת היום ההוא. אמנם בו ביום השלים מלאכת זאת הפעול' במה שהוציא תכלית' אל הפועל. והוא ענין:

המאמר הרביעי

ויאמר אלהים תדשא הארץ וכו'.

כי אחר שנראת' היבש' נתן בטבע' להוציא שלימות' אל הפועל והוא שתעש' צמיחותי' על האופן היותר נאות שאפשר משלש' מיני צמחים. האחד הוא הדשא שהוא צמח שאין לו זרע כלל והוא צומח מאליו כמ"ש הכתוב מצמיח הרים חציר (תהילים קד יד) כציץ תשדה כן יציץ (שם ק"ג). השני עשב מזריע זרע כגון מיני תבואות וירקות מאשר לא יצמח כי אם ע"י זריע' וגזעם מחליף בכל שנה. השלישי הם מיני האילנות נושאי פרי שהוא נאכל והגזע נשאר ימים רבים ושנים. כי שלשתן ביאר באמרו דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו וכו'. ויהי כן. (יב) והנה לפי שהמלאכ' הזאת היא מיוחדת אליה מצד טבעה מבלי סיוע דבר אחר מזולתה רצוני להוציא לחם מן הארץ ונתנה הארץ את יבול' ועץ השדה יתן פריו לזה נאמר ותוצא הארץ דשא עשב וכו' כי היא עשתה מאלי' מה שצוות' לעשות. מה שלא היה כן אצל שירוץ המים והוצאת הארץ נפש חיה. כי אע"פ שנאמר ישרצו המים וכו' תוצא הארץ וכו' נאמר אחרי כן ויברא אלהים את התנינים ויעש אלהים את חית הארץ וכו' ואלו וישרצו המים ותעש הארץ לא נאמר. אמנם בכאן אמר תדשא הארץ ותוצא הארץ כי בורא הכל צוה עליה שתעש' ותפעל כן וכן עשתה ואת דברו לא מרתה. ולזה הוא מבואר כי במאמר הזה המציא הדבר האחד שיאמר עליו שיפעל ויעשה דברים אחרים כפי אשר יאות והוא עצמו מאמר שיפעל: (י) וירא אלהים כי טוב. לפי שכבר הלכה לה הארץ בשני המאמרות האלה מהלך התכלית והשלימות במציאות' נאמר כי טוב בכל אחד. וזה כי בהראות היבש' יצאה מכלל תהו ובהוצאת צמיחותי' יצאה מכלל בהו והוא הוצאת כחניות אל הפועל השלם. גם מפני היות שלשת מיני הצמחים האלו שזכר במלאכ' הזאת במדרגת השלימות אלו לאלו כי לא נשלמה המלאכ' כי אם בשלשתן וכל אחד בפני עצמו היה חסר הבריא' אמר על כללות' וירא אלהים כי טוב כי מה שחסר זה השלים זה ומכלם נשלם הענין. והנה לפי שכבר היו ביום ההוא שני מאמרות אמר שיוחד המאמר האחד אל המשך הערב והמאמר השני היותר שלם אל ההמשך המיוחד לבקר ועם זה ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. כמו שכן היה הענין בשני ובראשון:

המאמר החמישי

ויאמר אלהים יהי מאורות.

הנה הרלב"ג הפליג דבריו בתת טעם לסדר תליית המאורות אחר יקוו המים ואחר תדשא הארץ ואמר שאם היה נזכר ענין בריאת הככבים קודם הגלות הארץ היה אפשר לחושב שיטע' בזה ליחס הראות הארץ אל פעל הככבים כמו שחשב הפילוסוף והנמשכים אחריו. ואמר עוד כי לפי שזכר הגלות הארץ והיה הענין בלתי מכוון בעבור עצמותו אבל בעבור הוית ההוים הוכרח שיזכור עמו הוית הצמחים. ועוד נדחק בתירוצים אחרים להתיר הספק הנזכר גם לתת טעם למה לא נתלו המאורות אחר שנראית היבשה וקודם שתדשא הארץ דשא כמו שהוא במאמר החדוש מספר מלחמותיו. ואעפ"כ המאמר הזה הפר מחשבתם במה שאמר שלא נזכר חלוק הימים רק להורות הקדימ' והאיחור אשר אל הנמצאות אצל הטבע כמו שזכרנו למעל':

ואולם לפי מה שכתבנו בתחל' מכוונת סיפור מעשה בראשית בתורה והוא להגיד ולאמת כי הכל נעשה בחכמ' ובכוונ' עצומה כפי אשר יתכן אל סדר הנמצאות ערכם ותכונתם לא יפול בזה שום ספק. כי הנה הוא ית' אמנם הקדים כל מה שראוי להקדים ואחר הראוי לאחר כל אחד בהשקפת צרכו וטבעו וכוונה שלמה מאד. וזה כי אחר שנברא האור בלי מתנועע ביום האחד להוציא מציאות היום כמו שנזכר. והשמים ביום השני. ואחר שיצאה הארץ מכלל תהו ובהו ביום השלישי. היה מן הראוי שתעשה צמיחותי' מיד קודם שיתלו המאורות כי לאו לאורם אשר ע"י תנועותיהם היא צריכה למלאכ' ההיא. (יא) אמנם כשבא להתחיל במלאכת החי שחום המאורות לו הכרחי להעמיד חיותו כי אין קיום לחומו הטבעי זולתו וגם שהוא הכרחי לו להשתמש בחושיו להתנועע לאורם אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת להתקרב אל הנאות ולהתרחק ממזיקיו. מצורף למה שיצירת הנפש החיונית היא בהתחל' קרובה ליצירת האדם להיות נפש החיונית במדרגת ההיולי לנפש המדברת לכל זה חוייב להקדים לתחלת הויית החי תליית המאורות אשר תועלתם הראשונ' להאיר על הארץ סביב סביב בתנועותיהם כדי שיאותו לאורם כל החלקים בשוה ואין נסתר מחמתו והוא צורך החי בכלל ונוסף גם הוא מה שיוחד בו האדם מהיות לו לאותות ולמועדים וימים ושנים כמו שיבא. והרי הוא נכון בסדר אין מוקדם ומאוחר בו. ואולם ענין המאמר הזה הוא תלית שני המאורות והככבים כלם בגלגליהם כל אחד במקומו המיוחד. ולזה לא נאמר יהי מאורות ויהי מאורות אבל נאמר יהי מאורות ברקיע השמים שכבר נבראו במאמר יהי אור כמו שפירשנו ועד עתה לא היו נתלין לסבה שקדמה ועתה רצה שיתחילו הגלגלים להתנועע בהם לצורך החי הנברא למחרתו כנזכר. והמלאכ' הזאת היא רבה מאד ראוי שנבא אל תכונתה ואופן הנחתה בתחלה כדי שיובנו התועלות הנזכרים בכתובים ודרך הגעתם. והנה לסדר הימים הנאמרים רצוני שבכלם קדם בהם הערב לבקר חוייב שמלאכת כל יום ויום תתחיל מתחלת ערבית ונניח שאותו יום שבו נתלו המאורות היה ד' לניסן ובתחלת ערבית ממנו קבע המזלות כלן בגלגל שלהם מע"ק גד"ד בחצי הגלגל התחתון טש"ת סא"ב בחצי הגלגל העליון והיה ראש טלה מהם אז בקצה הנקודה המערבית כאלו אז יתחיל להשקע תחת האפק. ואז קבע השמש והירח וכל שאר הככבים בגלגליהם כל אחד במקומו הראוי לו נכח המזלות בהתיחס אל יום ראשון בריאת עולם שהיה ראוי שיהיו כלן אז בנקודת ראש טלה שהיא ראש המזלות דוגמת מה שדקדקו חכמי העבור במה שהניחו מולד בהר"ד. שהיא מולדתהו כמבואר בדבריהם. והנה לפי זה תלה בתחלת ליל ד' השמש בגלגלו והעמידו נכח ראש המעלה הד' למזל טלה כאלו כבר התנועע בג' ימים שלשה מעלות דרך קירוב והוא אז במקום מבואו שהיא הנקודה המערבית כמ"ש והיא התחלת שקיעתו תחת האפק. ועל זה הדרך היה לו לתלות הירח בתחלת המעלה העשירית למזל שור לפי שתנועתה בגלגלה כלפי המזרח היא י"ג מעלות בקירוב והית' אז קודם שקיעתה מ' מעלות שהם כשתי שעות בקירוב. ועל זה האופן כל שאר ככבי לכת לפי יחס תנועותיהם בכל יום אל נכח המזלות. ובהיות כל הגלגלים מצויירין על זה האופן צוה אל הגלגל העליון החלק שיתנועע בכלן התנועה היומית המיוחדת אליו כלפי המערב ונמצא שהשמש נסע ללכת ראשונה תחת האופק לסבוב תחת הארץ ראשונה עד אשר הופיע לעלות מפאת המזרח ושמש על הארץ באחרונה כמנהג הערב והבקר כל ימי עולם. כמו שצורת זה היום יצאת אל המציאות באור שנברא ביום ראשון מבלי תנועה שבו ישוערו הימים הראשונים כמו שאמרנו. ומעתה כבר יש הבדל ניכר ומפורסם בשיעור התנוע' החולקת הזמן ההוא לחצאין באפקים השוים. והנה חוייב כי בשוב השמש אל מקום מבואו שנית כבר היה בראש המעלה החמישית לטלה. ובשלישית בשישית. וכן בכל יום ויום מעלה אחת. וכבר צריך הגלגל היומי להוסיף מעלה בכל יום על סבוב שלם להשקיע אותה מעלה שהלך השמש בתנועתו היום ההוא כלפי המזרח כמו שנודע ממקומו. ומהידוע כי מאלו המעלות אשר הלך לו השמש על זה האופן תוקח מדת השנה שהיא שס"ה ימים בקירוב שבהם הלך השמש אחורנית כל שס"ה מעלות שבגלגלו והיא מדת השנה הכתובה בתורה לשדות ולבתים לשמטות ויובלים. ועל זה האופן עצמו תוכר בירח מדה חדשה כי בפעם השנית הנזכר כבר תהי' הירח עליונה על האופק המערבית יותר מהיום הראשון י"ג מעלות ובקירוב שהיא נוסעת בתנועתה יום יום כלפי המזרח. ובזה יודע כי תנועתה בגלגלה המיוחד תושלם בכ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים והרי הוא מדת המדש הנזכר בתור' לקביעות המועדים בחדש הראשון באחד לחדש בי"ד לחדש גם במה שתראה בכל לילה ולילה שהיא מוסיפה אור יוכר שאין לה אור מעצמה כי אם מאור השמש הנוסף ונגרע בה כפי מה שתתקרב נכחו או שתצדד מפניו. וידוע כי כאשר היא בעת דבוקה תחת השמש לא יהי' לה אור לעינינו כלל ובתחלת נטותה מהדבוק ההוא יתחיל האור בה. והי' לה כעת הלידה וזהו עצמו סימן חדוש החדש שנזכר בתור' החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב). והנה אחר שנדע כל זה יובנו הכתובים הבאים בזה המאמר כפשטן ובצביונן. אמר יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והוא התועלת הראשון הנמשך מהתנוע' היומית לבד כמו שנתבאר. ואמר והיו לאותות על התועלת הנמשך מצד תוספת הירח וחסרונו כי הוא האות שנתן לו למשה בענין הזה כאמרם ז"ל הראה לו לבנה בחדושה ואמר כזה ראה וקדש (ר"ה כ.). ואמר ולמועדים על התועלת הנמשך מתנועת הירח כי ממנו תלקח מדת החדש שהוא צורך קביעות המועדים כמו שהוא מפורסם. ואמר ושנים על התועלת הנמשך מתנועת השמש בגלגולו בשס"ה ימים. ואמר עוד תועלת מפורסם מאד והזכירו בפני עצמו והוא לקוח מצד מציאותם בעצמם ואמר והיו למאורות ברקיע השמים להאיר וכו' כלומר עד הנה ספרנו התועלות אשר מצד התנועות אמנם מצד עצמם והוייתם יהיו ג"כ למאורות ברקיע השמים כי עד הנה למה שלא היו תלויין ברקיע השמים לא היה אורם מתפשט בכל הארץ כמו שזכר ועל הכל אמר ויהי כן לומר כי מיד היה הכל על עמדו כמשפטו וכמתכונתו כאשר צוה. אמנם על פעולת תנועותיהם והמשך כל הענינים הנאמרים על האופן הנזכרים אמר ויעש אלהים את שני המאורות וכו' כי נעשתה התנוע' ההיא ובה נעשו שני המאורות הגדולים שרים ומושלים בכל מלאכת השמים. המאור הגדול לממשלת היום כי הוא המיוחד אליו. והמאור הקטן והככבים עמו לממשלת הלילה וכמ"ש (ב"ר פ"ו) לפי שהמעיטה הרבה צבאיה. וזה ממה שהיה נכר בהם מיד השמש הוא מבואר מעצמו והירח בתוספת אורה על ימי מלואה כי אז אורה משמש כל הלילה על האפק. וענין קיטרוג הלבנה ופיוסה יבא בפרשת החדש שער ל"ז ב"ה. ואמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובליל' כענין ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א). ראה נתתי אותך על ארץ מצרים (בראשית מא מא). יראה שנתן אותם שרים ומושלים ברקיע השמים הן לענין האור בכלל כי הם הנקראים מאורות בהחלט הן לענין ממשלת היום והליל' לכל המשפטים הככביים. הן להבדיל בין היום ובין הליל' שהיא האור והחשך. על הכל שם משטרם וממשלתם וכל הככבים הם נמשכים אחריהם וטפלים אליהם. ואחר שהשלים ענינם תכונתם ותועלותיהם אמר וירא אלהים כי טוב כי עתה בתלייתן ותנועתן נגמרה מלאכת המאורות ועד עתה היה האור טוב לבד לא המאורות ועכשו כבר היה הכל יפה וטוב וכבר היה הערב והבקר בפעל הגמור כמו שאמרנו מה שלא היה עד הנה והוא אומר בכאן ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי לא לחילוף הפעולות כשאר הימים. והנה הוא מבואר כי במלאכה הזאת בייחוד יצא אל הפועל מציאות הזמן המפורסם הדבק בתנועה היומית ראשונ' על הדרך שגדרוהו החוקרים שכבר זכרנו עניינו במה שאמר בפירוש יהי מאורות וכו' והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים ירצה כי בתנועתם יתחדש מציאות בפעל אל הגבלת זמן היום והליל' אשר הוא הזמן השלם כמ"ש החוקר אין הזמן השלם בלתי היום והליל'. והיא המדה הראשונ' לכל הזמנים חדשים ושנים והנה לפי זה עקר מה שנתחדש בזה המאמר הוא ענין הזמן והוא הוא מאמר המתי אשר לא יאמר באמת כי אם בבחינתו:

המאמר הששי

ויאמר אלהים ישרצו המים וכו'.

הנה אחר שהדליק את הנרות להאיר על פני כל הארץ לצורך כל בעל נפש חיה. צוה הבורא יתברך אל המים שישרצו שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו' כי אלה הבעלי חיים הם בלתי שלמי היצירה אשר היה מהכרח סדר הבריאה הטבעית להקדים לשאר הב"ח ההולכים במהלך הצורה והשלמיות כמו שיבא. והנה בזה גלתה התור' האלהית סוד עצים מסודות המציאות. והוא כי ממלאכת התנועות הגלגליות היה הנעת היסודות וערובם והכנת החמרים בהוית גיפי הב"ח לבד. אמנם תת בהם הרוח החיוני וזרוק נשמות לפגרים היה דבר מיוחד לאלהי הרוחות לבדו ולו נתכנו ולא זולתו. (יב) ולזה אחר שנאמר שצוה שישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו' נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו. יאמר בבירור כי לא הית כח במים להמציא הנמצא בשלמות חיותו ואם הוא היסוד העקרי שבו ואשר אליו יוחסו מזולתו. אלא המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא יתברך גמר על ידם כמו שהי' הענין מכאן ואילך בכל בעלי הנפש. נאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו' אחר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת כל רמש וכו'. וכן נאמר ויפח באפיו נשמת חיים כמו שיבא. והנביא אמר נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיה מב ה) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז) יורו כ' הוא המיוחד לו יתברך:

ואמות זה הדבר נתברר מהמרא' הגדולה אשר ראה יחזקאל (ל"ז) במתי הבקעה נאמר שם כה אמר יי' אל העצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וכו' הורה בכתוב הזה תחלה וסוף שהתחייה על זה אופן היא מיוחדת לו ית' ומה שבין הכל היה צורך הכנתם לקבלה: וזהו מה שנתברר באומרו ויהי קול בהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם וכו' (שם). הורה כי מה שהיה בכח נבואתו לא הספיק רק להניע היסודות או מניעיהם להכן החמרים לקבל הרוח החיוני כי הוא הרעש הנזכר על ידי הנביא עצמו במעש' מרכבה ואשמע אחרי קול רעש גדול (שם ג'). אמנם אל צורך הרוח החיוני אמר ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם כה אמר יי' מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. ונאמר והנבאתי כאשר צוני ותבא בהם הרוח כו' (שם ל"ז.) וההפרש מבואר בין אמרו למעלה כאשר צוויתי ובין אמרו עכשיו כאשר צוני כי הראשון יורה על כח נבואיי קודם אליו וזה על דבר פרטי אז לצורך השעה ההיא. הלא תראה כי אלישע הנביא כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך וריפוי הנזיד אשר בסיר וריפוי המים והצפת הברזל וכיוצא לא נזכר בהם שהוצרך אל התפל' והתחנ' אבל עשה בכח נבואתו מה שרצה והצליח. אמנם כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל (מלכים ב ד לג) כי הוא המיוחד אליו ית'. ואחשוב כי אל זה הענין הנפלא כשייעד אלישע לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (שם י"ד). עם היות שאין זה ענין נתינת הרוח לכתחל' אלא מפני שהוא דבר שימשך אליו אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך ואחר כך השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי (שם). וכאלו אמרה שידעה שאין בידו כח לעשות כי מפתח חיה ותחיה הם בידו ית' ולא נמסרו לשליח (תענית ב.) עם היות שיצורף אליה ספק אחר בדבר יבא בפרש' וירא אליו שער י"ט ב"ה. והוא ג"כ מה שלא נתקרר' דעתה במה שילך גחזי ומשענתו בידו. אמנם הוא חשב שהיה עלוף מה ושיספיק זה. והכתוב העיד וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה עד שנאמר ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב וכו'. ומעש' אליהו רבו ז"ל קיים כל זה תכלית הקיום כי הנה כאשר אמרה לו האשה הצרפית חי יי' אם יש לי מעוג כי אם מלא כף וכו' (מלכים א יז יב) היתה תשובתו אך עשי לי משם עוגה קטנה וכו' כי כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וכו' ולא הוצרך לשום תחנה ותפלה. אמנם בבואו להחיות את בנה נצטער מאד על מיתתו כמ"ש הגם על האלמנ' אשר אני מתגורר עמה וכו' ולא יכול להחזיר נשמתו אליו עד שהרב' והפציר זעקה ותפלה נאמר ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל יי' וכו' ונאמר וישמע אלהים בקול אליהו ותשב נפש הילד וכו'. הודה בבירור שנתינת החיות אינה ביד זולתו. ועתה ראה נפלאות מדברי האשה ההיא החכמ' שאמר' לו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר יי' בפיך אמת (שם). כי יש לדקדק בדבריה אלה שני ענינים האחד שכבר ראתה פליאת כד הקמח וצפחת השמן הכתוב למעלה מזה בסמוך ובו יודע לה כי איש אלהים הוא. והשני דמאי קא אמרה ודבר יי' בפיך אמת הרי לא ייעד לה על הדבר ההוא כלל אלא לקח את הילד מחיק' והעלהו על מטתו והתפלל עליו ויחי. אמנם דבריה הנעימים חוזרים אל הענין הראשון וזה כי לפי שהרבות הקמח בכד והשמן בצפחת היה מחלק מלאכת הצמיח' ומהויות היסודות והתהפכן זה לזה או לדבר מורכב וממוזג מכלם ואפשר שיעש' בפתע באחת מתחבולות הטבע ועבודת האדמ' הנכריות אשר לא תיעשנ' רק על המעט. לפי זה הענין ההוא רופף בידה אם מהש"י היה הדבר ההוא כמ"ש כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וכו'. או אם היה מפליאות הטבע ותחבולותיו והוא תלה הדבר בו ית' לגדלו. ולהוציא' מידי זה החשד והשיבוש מנביאי האל סבב יתברך פני הדבר כדי שישאר איש האלהים בחזקתו והאשה ההיא תשא את עונה בצער'. כי כשראת' שהחי' את בנה שהוא הדבר המיוחד לו יתברך. ואין שום תחבול' וכח זולתו מספקת, אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה וכו' ירצה בזה הענין האחרון ידעתי נאמנ' כי איש אלהים אתה ודבר יי' אשר אמרת בפיך כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר היה אמת כאשר דברת. ועתה ראה כי היא האשה אשר הוכיח יי' על ידה הוכח' גמור' על זה הענין הנפלא. וכדי היא לזה לפי שכלה וטוב טעמה הנראים אליה בתחל' עם אליהו ז"ל עת בואו אליה. אך יובן ענינם באופן שאנו עתידין לפרשם בפרשת אליעזר ב"ה. מ"מ למדנו סוד הסבה האמיתית שעליה נאמר בשני אלו המאמרים אחר שנאמר ישרצו המים וכו' תוצא הארץ וכו' חזר ואמר ויברא אלהים וכו' ויעש אלהים וכו' כי לו לבדו יאתה מלאכ' זו בתחל'. ועליה אמר וירא אלהים כי טוב כי במעשהו נאמר שהיה טוב ושלם ולא בראשונ' על ידי הטבע לבדו. ואחשוב כי לחסרון החמר הזה אשר לא נשלם בו התמזגות הד' יסודות כמו שנשלם בחמרים אשר בארץ ולחולשת מציאותו או להמנעו כי אם תחת המים. (יב) לא נאמר בו ויהי כן כמו בשאר ההויות שכמעט הם כלא היו. וכאשר הית' הבריא' הזאת על זה האופן רצוני כי המים לא פעלו אלו הפעולים זולתי אלהינו יתברך. לזה הוא שלא יהיה מאמר זה שיפעל אבל יראה בבירור שחודש בו מאמר הכמה כאומר את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת להורות על חדוש הדברים אשר ינשא עליהם הכמה בשני סוגיו. על המתדבק אמר התנינים הגדולים כי הוא אשר יתואר בגודל וקוטן. ועל המתפרק אמר ואת כל נפש החיה וכו'. גם הוא עצמו ענין השווי והבלתי שווי שהוא סגולה לו כי מאמר התנינים הגדולים יורה על השווי בכמה כמו שאמרו ז"ל על המאורות הגדולים קודם הקיטרוג לא זה גדול מזה. ומאמר כל נפש החיה הרומשת כלל הבלתי שווי כמו שנאמר שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהילים קד כה). גם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו והוא שנתן בהם כח ההולדה לפרות ולרבות להשאיר מינם והותר לספק מהם מזון לכל והוא מה שאמרנו שהוא עצם הכמות הרביי והרי הוא מבואר בזה מאמר הכמה בשני סיגיו ובסגולותיו אשר זכרום החוקרים. (י"ב) ואפשר כי לייחוד זה המאמר לזה הענין לבד לא נזכר בו ויהי כן. ויהיו ב' טעמים בדבר: ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי שכבר היתה שם מלאכ' נתיחד' לערב והוא בריאת שני המינים האלו ומלאכ' לבקר והיא הברכה אשר ברך אותם לפרות ולרבות כמו שנזכר. כי היא היתה אחר שאמר כי טוב:

המאמר השביעי

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינ' בהמה ורמש וכו'.

אחר שעשה המין הראשון מהחי בלתי שלם היציר' הנברא מהמים ומהרקק המציא הב"ח שהם שלמי היציר' בהמה ורמש וחיתו ארץ המתחזקים ללכת על פני האדמ' לפי שלימות מזגיהם מהשואת כל ארבע יסודות בהם והוא טעם אמרו ויהי כן בהויה זו מה שלא נאמר באשר לפניה. וכבר נתבאר במאמר שקדם גם כן טעם ויעש אלהים את חית הארץ וכו' כי היא הסבה שנאמר בהם וירא אלהים כי טוב. והנה אחר שהאל יתברך הוא הפועל והמשלים על ידי הארץ באלו הב"ח הנה באמת היא והם קבלו התפעלות והוא הוא מאמר שיתפעל. והנה עם זה נשלמ' מלאכת הערב מהיום ההוא. אמנם במלאכת הבקר נאמר:

המאמר השמיני

ויאמר אלהים נעש' אדם בצלמנו וכו'.

אמר כי אחר שברא הש"י כל אלו הנמצאים עליונים ותחתונים והגבילם עליונים למעל' ותחתונים למטה והיה הצורך לקיום אלו הנמצאות השפלות שיקושרו בנמצאות העליונות כדי שיתאחד העולם כלו להיותו כאיש אחד מתדבק החלקים שיעמידו קצתם לקצתם ויתקיימו קצתם בקצתם כי הוא הראוי והנאות לכללות הנמצא המושפע מבורא אחד כמו שכתב הרב המור' פרק ע"ב ח"א. וזה לא יהיה כי אם במציאות נמצא אחד ימצאו בו שני הטבעים שיתמצע ביניהם ויתחבר בעליונים בכח החלק העליון אשר בו ויתחברו בו התחתונים בכח התחתון כמו שהוא דרך הדברים הרחוקים בטבעם להתחבר ולהדבק בדבר גם משותף לשניהם כענין העצל או העצב המתמצע בין העצם והבשר בתכונת גופי הב"ח וזולת זה. לזה היה מחכמתו ית' לברא את האדם בתואר הזה עצמו שעל החלק התחתון נאמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמ'. ועל החלק העליון סופא דקרא ויפח באפיו נשמת חיים מה שלא נאמר כן לכל נוצר כמו שיבא. ומעת' לא יבצר ממנו מה שכוון בו מענין החבור להיות העולם אחד מתדבק נקשר קצתו בקצתו. והוא הדבר שביארוהו חז"ל:

במדרש אמרו כשברא הקב"ה את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר להם אם אני בורא אותו מן העליונים יחיה ולא ימות ואם אברא אותו מהתחתונים ימות ולא יחיה. מה אעשה אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה (ב"ר פ' ח' ע"ש). והכוונ' נכונה מאד לפי מה שאמרנו כי הרצון היה לקשר בנמצא הזה כללות הנמצאות ושלזה חוייב שאם יהיה בו ממין כח העליונים לבד יתקשר בעליונים החיים הקיימים עד שיהיה כאחד מהם ולא יתחברו השפלים המתים כלל וזהו יחיה ולא ימות כלומר ידבק בחיים ולא יהיה לו דבקות במתים. ועל דרך זה אם יהיה בהפך ימות ולא יחיה כי לא יהיה לו חלק עם החיים העליונים ההם ובין זה וזה ימצא העולם נפרד ובלתי מחובר ומקושר ולא תגיע הכוונ'. ולזה הסכים לחבר בו שני העניינים כדי שהוא יקשר חלקיו אבל בהטיל על עניניו תנאי ראוי ומחוייב והוא שאם יהיה החלק התחתון בעצת העליון אע"פ שיחשב לו לכאור' למית' ולצער נפלא הוא את נפשו יחיה. רצוני שיחיבר אל העליונים וימשך תמיד הקשר אמיץ בין העליונים והתחתונים כאשר כוון. ובהיות הדבר בהפך שהחלק העליון ימשך אחר התחתון עם שמתחל' יראה לו שיחיה ויתענג היא בעונו ימות ויושקע עם שוכני עפר ויותר הקשר בין הנמצאים האלו ויופסד העולם כמו שהיה בימי המבול. והוא מה שאמר בתור' האלהית ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב (דברים ל טו) כמו שיתבאר שם ב"ה. הנה שביארו ענין זה האמצעיות וחיבורו יפה. ועוד ידובר בו בפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתו ב"ה. והנה לזה אחר שעשה בערב סיום ההוא המלאכ' הנזכרת על הסדר הנזכר. עוד הוסיף ידו באשמורת הבקר לקרות ולברא האדם אשר הוא הסבה הצוריית והתכליתית לכלם כמו שיבא אחר זה השער. ולזה ייחד לו מאמר בפני עצמו והבדילו בו מכל שאר הנמצאות בחמש' ענינים של חשיבות ומעל' כללם כלם במאמר נעשה אדם בצלמנו וירדו. האחד במה שייחד המעש' הזה כלו לעצמו יתברך באמרו נעשה אדם ולא הטילו על זולתו ולא חלק ממנו לא עשה כן לזולתו. נאמר תדשא הארץ דשא וכו' ישרצו המים שרץ נפש חיה תוצא הארץ נפש וכו'. אמנם באדם כמו שנאמר אחרי כן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכו' הוכח שכבר היה חומר האדם אצלו במדרגת צורות הב"ח הלם שנאמר בהם ויברא אלהים את התנינים וכו' ויעש אלהים את חית הארץ וכו' כמו שכתבנו למעל': והב' במה שתור' עליו אות הנו"ן כאלו במעש' הזה הוצרך להמלכ' ועצה מבני עצתו משאר כל המעשים:

והנה על המלכה הזאת דברו חכמי המדרש גדולות ובצורות (ב"ר פרשת ח' עיי"ש). ר' יהושע בן לוי אומר במלאכת השמים וארץ נמלך. למלך שהיו לו שני סנקליטין ולא היה עושה דבר חוץ מדעתם. רבי אומר בלבו נמלך. למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל ראה אותו ולא ערבה לו על מי היה לו להתכעס לא על האדריכל הוי וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו. רבי חנינא אומר לא כן אלא בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם הראשון נמלך במלאכי השרת א"ל נעשה אדם בצלמנו אמרו לו מה טיבו של אדם זה א"ל צדיקים עומדים ממנו. הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים (תהילים א ו) ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר עם נפשותיהן של צדיקים נמלך וברא את העולם דכתיב המה היוצרים (דברי הימים א ד) על שם וייצר ה' אלהים את האדם. יושבי נטעים. על שם ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. וגדרה על שם אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה כב). עם המלך במלאכתו ישבו שם. עם מלך מלכי המלכים ישבו שם נפשותם של צדיקים שבהם נמלך וברא את העולם. וכמה ערבים ומתוקים כל דבריהם אלו ואלו וכלם פונים אל מה שאמרנו מענין העצה וההמלכה על זה הנמצא מכל זולתו אלא שנתחלפו ארבעתן בענינו בהתחלפות ארבע סבותיו וכל אחד דן דין המלכה זו מאחת מהנה. והנה ריב"ל בא על זה מפאת הסבה החמרית אשר עליה נאמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ועל זה החלק החמרי אמר שנמלך במלאכת שמים וארץ כי הם שני פקידים אשר לא יעשה דבר ממלאכת החמר ומעשהו שלא מדעתם כמו שכתבנו למעלה מהנעת הגרמים השמימיים היסודות והכין אותם לקבל צורתם והוא ענין אומרו להם נעשה אדם כלומר נתנה לבנו ודעתנו להשלים אותה כי היא המעולה שבמלאכות נמלך שאינו חותם חותמו עד שיכתוב הסופר או עד שיעשה הנייר. אמנם רבי בא מפאת הסבה הפועלת כאשר נאמר וייצר ה' אלהים את האדם וכו' ואומר בלבו נמלך הוא כאלו אמר בעצמו נמלך ושלא נמנע הלשון מהטיל ענין ההמלכה על מה שמסכים בעצמו ולהתרעם מעצמו כמו שיתרעם על האדריכל אשר עשה על ידו. וכן הוא אומר ויתעצב אל לבו (בראשי' ו') כלומר ויתעצב אל עצמו כי לב האדם הוא האדם. והוא עצמו טעם ויאמר יי' אל לבו (שם ח') לא אוסיף עוד להכות וכו' כאלו אמר ויאמר אל עצמו והוא הפי' הנכון כמו שיבא במקומו ב"ה. ועכ"פ הרי נזכר בזה חומרת העיון וההמלכה מזולתו. והנה רבי חנינא למה שראה שאלו החכמים תלו דבר העצה בענינים רחוקים אמר שאין כאן עצה על דרך האמת כי אם הודעה לבד כמי שמודיע לעבדיו ובני ביתו שהוא בונה בית לדירתו או נוטה שדה לפירותיו ואומר להם נעשה כך וכך ומי יאמר לו מה תעשה וזהו מיוחד מצד הסבה התכליתית כי הודיע צורך המעשה בטוב תכליתו כמ"ש צדיקים יוצאים ממנו. ולזה אמרו לפניו אדם זה מה טיבו כאלו הם אינם יודעים מאומה רק מקבלים ההודעה לבד. ומ"מ הוא ענין מעלה במעשה הזה מזולתו. ואולם רבי יהושע דסכנין בשם ר"ל בא לו מפאת הצוריית ופי' הוראת הריבוי עליה כאלו נמלך ונתיעץ עמה ולזה אמר עם נפשותיהן של צדיקים נמלך כי הן הנה אשר ראוי להשקיף אליהם ולהתבונן במהותן לבנין החמרים הנאותים להם. וכמדבר עם הצורה אומר נעשה אדם כי הפועל יתבונן בצורה לענין הגוף וטוב תכונתו ויופי תמונתו והדר דמותו ושלימות כליו החיצונים והפנימיים וכל אשר יעשה להם למלאכת עבודתם כפי אשר יאות לשלימות צורתם וכמ"ש במקום אחר מלמד שנמלך על כל אבר ואבר (ב"ר פי"ב.) והוסיף עוד ואמר שלא היתה השקפה זו בחומרו המיוחד לו אבל שחוייב שימשך אל כללות הבריאה בכל הנמצאים הנבראים בשבילו ולזה אמר שנפשותן של צדיקים היו שם עם המלך במלאכתו ובשם נמלך וברא את העולם. ועל הדרך עצמו שאמרו שנסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם כמו שביארנו בשער הראשון. והענין הזה באמת מעלה נפלאה באדם ובכללה מה שאמר ריב"ל במלאכת שמים וארץ נמלך ועכ"פ היא המעלה השנייה והג' במה שייחד המעשה הזה לאיש א' מאישיו באומרו נעשה אדם וכן נעשה. כי לא נמצא שיאמר תוצא הארץ סוס או חמור או ישרצו המים נשר או צפרדע וכדומה. אבל נאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה וכו' תוצא הארץ נפש חיה וכו' ויעש אלהים את כל חית הארץ וכו' והם יצאו למיניהם. ויורה אל גודל שלימות האדם אם בכללו ואם מצד אישיו להודיע שכל אחד מהם אם יזכה ישוה אל כללותו וכי בהשקפה אל כל אחד ממנו נברא וכמ"ש (ברכות ס"א: עיי"ש) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכו' ואמרו מאי כי זה כל האדם (קהלת יב) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו:) וזו היא מעלה שלישית. והד' מה שיורה עליו בפרסום אומר בצלמנו כדמותנו שהוא ודאי תואר הצורה העליונה המלאכיות. ומאמר בצלמנו כדמותנו שיעורו אצלי נעשה אדם בצלמנו רצוני כדמותנו שהכוונה שיהיה לזה הנמצא דמיון מה מהתארים המעולים המיוחסים אליו ית' מצד עצמות מציאותו לא שיהיה בצלם ההוא עצמו. גם שלא ידמה אליו בהחלט רצוני שיוכלל בדמות ענין המציאות והאחדות והנצחיות וכיוצא. כי מי בשחק יערוך וידמה אליו בדבר מזה אף כי נתעב ונאלח רק שידמה לו במה שימצא לו ענין הצלם השכלי. וזה הפי' הוא מוכרח בדברי רבי יעקב אמר כל המבטל פריה ורביה כאלו ממעט את הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו (בראשית ט ז) וסמיך ליה כי בצלם אלהים (יבמות פג:) נראה באמת שצלם ודמות כי הדדי נינהו והדמות נאמר על מה שידמה אליו מהצלם. מ"מ הוא פי' נאה באלו שתי המלות מבלי שיבא בם הכפל או המותר מה שלא הקפיד עליו הרב המורה ז"ל. וכוונה אחרת נכבדת יש גם כן למאמר זה מתיחסת אל נו"ן שבמלת נעשה אכתוב אותה על צורת הכרובים שער מ"ח ב"ה: והה' מה שאמר וירדו בדגת הים וכי' (י"ד) כאלו נברא האדם למשול ולרדות בכל הנמצאות זולתו והוא ענין אמתי מאד. וכמ"ש כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו (ב"ר פי"ט) ועל חילוף זה יתלונן הנביא באומרו ותעשה אדם כדגי הים וכו' (חבקוק א יד) והוא סוד נפלא מסודות המציאות אשר מטבעו יתחייבו ענייני האותות ומופתים הנעשים כנגד הטבע ובבחינתו תגלה ותראה גדולת חכמתו ועוצם יכלתו של יוצר בראשית בכל אופני ההנהגה. אמנם זה הענין הנפלא איחדהו ואבאר אותו בפרשת נח על מאמר ומוראכם וחתכם יהיה וכו' שער ט"ו ב"ה. הרי חמשה מעלות במה שנודעה בהם סבת הנמצא הזה ומדרגתו על שאר הנמצאים כלם ואין ספק שאלו הה' פני מעלות בדמותם וצלמם נתיחדו לאומה הישראלית מכל האומות עכ"ום כמו שנתיחד בהם המין האנושי משאר המינים: והן הנה שקטרג עליהם בלעם הרשע כשבא לטרדם ולא סר שבט הש"י מעליו עד אשר בעל כרחו הודה על כלם אחת לאחת כי היא עקר וסוד כל נבואותיו כמו שיתבאר בפרשתו שער פ"ב ב"ה. (י"ג) ואולם לא ברא אותו ביום בפני עצמו כדי לזרז אותו ולהודיע העצה העמוקה אשר ראתה החכמה האלהית כמ"ש אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות (ב"ר פ"ח) כי ידע כי הוא וכל הנמצאים ההם הפחותים מהב"ח הבלתי מדברים נבראו ביום אחד והם יושבים אצלו ורואה בפחיתותם וגריעות סופם ויתחזק להשתמש מהכח הבחיריי שבו שהוא עקר מהותו כמו שיבא כדי לעמוד על נפשו ולהפרד ולהתרחק בשכלו ומעשיו מכל הנמצאות ההם כי ידוע ידע שאם לא יזכה הרי הוא כאחד מהם ופחות ממנו וכמ"ש החכם על כיוצא בזה כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קהלת ג יט) ולא יחשוב שהוא כבר נפרד ונבדל ממנו בטבעו ובמהותו עד שא"א שיהפך אליהם כמו שהוא הענין בשאר הנמצאות הנפרדות בטבעם וזהו מ"ש בפי' באומר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכו'. וכמו שביארו אותו חז"ל זכו ירדו לא זכו ירדו (ב"ר פ"ח) וזו הערה נפלאה לו לתועלתו ודי לו מעלה בשנבראו כלם בערב והוא בבקר כמו שאמרנו: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וכו' בכאן כלל סוד האדם ומהותו ושני מיני זיווגיו אשר עליהם אמרו חז"ל כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני (סוטה ב.) אמנם כל זה יתבאר יפה במה שיחזור הכתוב לפרט ולבאר ענין זאת הבריאה וטעמה בשערים הבאים ב"ה. ושם תראה נפלאות מענין הזיווג והתועלות הנמשכות מהיותו על הענין הנפלא שהסכימה בו הדעת העליונה. ואולם מהעצה היעוצה לכל נושא אשה להקדים לו תחלה מה שראוי להקדים על סדר אלו יו"ד מאמרות כמו שהם בסדר מציאותו זה יורמז אצל הזיווג המבורך בפרשת ואברהם זקן שער כ"ב ב"ה. ומהידוע כי התוארים האלה שנזכרו בבריאת האדם רצוני בצלמנו כדמותמ הם הם מהותו והם הם איכותו כי על דברים כאלה הטילו החכמים מאמר האיך כמו שנזכר להם שם. ומאמר כדמותנו קיים הדבר כי הסגולה המיוחדת לו הוא הדומה ובלתי דומה וכן הכוונה כדמותנו ולא כדמות נחש או שאר הב"ח שנבראו ביומו כמו שאמרנו גם מה שנזכר בו ולא בזולתו זכר ונקבה ברא אותם הוכלל זה הענין פה. מ"מ בכאן נתהוה מאמר האיכות בלי ספק: ואמר שנעשה עוד ביום ההוא מה שיכללהו:

המאמר התשיעי

ויאמר אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכו'.

אחר שבראם זכר ונקבה צוה אותם שיפרו וירבו ע"ד הבחירה ורצון השלמת המצוה במה שיהיה צרכו לפרות ולרבות לא זולת. ולא נאמר זה להם בתורת ברכה [כתובות ה'.] כמו שנאמרה ברכה בדגים כי שם נתן בהם כח חזק להולדה וכאלו אין מציאותם אלא לענין ההוא מה שלא יאות כן לאדם כ"א בתורת מצוה והוא דבר הגון. ועל השנות ענין הרדיה והכבישה הזאת פעמים יורה כי נכון הדבר מעם האלהים ודבר גדול דבר כמו שיתבאר במקום הנועד ב"ה. והנה עם שכבר זכר במאמר הקודם שנתן בטבע איכותם ומהותם הממשלה הזאת כמ"ש וירדו בדגת הים וכו' הנה ייחד אליה המאמר הזה הנפרד להזכיר מאמר המצטרף בפני עצמו עם תולשת מציאותו. כי מהידוע שהאדנות והעבדות הממשלה והשעבוד הוא ענין ההצטרפות והיותר מפורסם ממנו:

המאמר העשירי

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל וכו'.

במאמר הזה השלים המאמרות כלן בהרשות את האדם על מה שראוי שיהנה ממנו למזונותיו למזונות הב"ח הנטפלים אליו ועוסקים במלאכתו ובכלל לכל בעלי החיים. ובזה הורה ג"כ הבדל מדרגותיהם כי לב"ח ייחס המין הא' מהג' שנזכרים במאמר תדשא הארץ דשא והוא כל ירק עשב הצומח מאליו ולאדם שני המינים האחרים והם מיני הזרעים הנזרעים במלאכה ופירות האילן והרי הוא לו מעלה יתירה. ובפרשת נח יתבאר למה לא התיר לו מיד הבשר. האמנה כי המזון המיוחד לאדם במה שהוא אדם יתבאר בפרשת המן עם מאמר (דברים ח ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו' שער מ"א ב"ה אבל עכשיו הוא הלחם אשר נתן להם על הדרך הפרסום לאכלה והוא המכוון בזה המאמר. רק בעיניך תביט שלא חסר מכל המאמרות אשר הזכירום החוקרים כי אם מאמר הקנין. והנה השלימו בביאור במה שאמר הנה נתתי לכם וכו' כי בו הקנה לאדם את כל אשר תוציא האדמה דרך כלל גם הקנה לב"ח את כל ירק עשב והנה עם זה סיים במאמר הלו [שהוא כמאמר הקנין] כשיוקח בבחינה ששית שנזכרה בספר המאמרות. והוא היות הדבר נקנה לו כאמרך לו אשה ולו בית וכדומה. ואם שכבר נזכרו שם ענין או ענינים יותר מיוחדים מ"מ זאת היא הבחינה המפורסמת אשר נשתמשה בה התורה לפי רוב דעות בני אדם שיראה להם שהדבר שהם מושלים עליו הוא שלהם. ועל קיום זה המאמר ומעשה תקפו נאמר ויהי כן כמו בשאר המאמרות כלם רק אם יהיה על צלמו ודמותו כאשר אמרנו וכמו שיבא עוד. והנה בזה נשלמו העשרה מאמרות במספרם כמשפטן ובהסכמת מה שאמרו החוקרים האלהיים באלו העניינים כי לא ימשך ממנו רק טוב. והנה כל מפרשי התורה הסכימו כי מה שלא נאמר בבריאת האדם כי טוב הוא לפי שבהוייתו לא נשלם טובו כאחת הנמצאות אבל הוא נשלם ונגמר על ידו ועדיין לא נודע סופו עד יום מותו וכמ"ש חכמינו (ב"ר פ' צ"ד עיי"ש) אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין וכו' (איוב טו טו) ולדעתם זה יתכן שלזה אמר ר' מאיר והנה טוב מות (שם פ' ט') לומר שטוב בריאת אדם ושלימותו לא יגמר עד יום מותו וכמו שאמר ויום המות מיום הולדו (קהלת ז א) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהילים קטז). אמנם אין הטעם הזה מספיק בעיני כי אחר שברא אלהים את האדם בצלמו כדמותו ועלה בידו בדעתו ובקומתו ובצביונו באותו שלימות שכיון שימצא אליו להשגת תכליתו למה לא יאמר עליו כי טוב שהרי נמצא אתו הטוב הראוי להמצא אז אליו ומשם ואילך אם לא זכה הוא מנע את הטוב מעצמו ואיך לא והלא כללו בע"ד במאמר והנה טוב מאד:

ואני הנה ראיתי כי בבריאת האדם לא נאמר כי טוב כשאר הבריאות אבל נאמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. (ט"ו) וזה כי אחר שאמר בבריאת הנפש החיה הנבראת בו ביום וירא אלהים כי טוב בעבור שלימות הצורה שהקנה לחומר ההוא ההארציי אשר היה חסר ממנו ראשונה כמו שעל הדרך הזה נתבארו כלם הנה כשסיים להזכיר בריאת האדם וכל מה שנעשה עמו כבוד וגדולה מכל זולתו ואם בברכו אותו והקנותו כל הנמצאות בידו אשר בזה היתה בריאתו הולכת מדרגת השלימות והצורה אצל צורות הב"ח הקודמים אמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שכבר קבלה זאת היצירה אשר נבראת מהארץ ביום ההוא מהשלימות בזה אחר זה שיעור שאין ראוי לומר עליו שהוא טוב לבד כראשונה אבל טוב מאד. ולא היה כן ביום הג' כי ב' הענינים הנבראים בו לא היה השני הולך במדרגת שלימות הצורה לראשון כזה ולזה נאמר על כל אחד מהם שהוא טוב ולא נאמר על השני והנה טוב מאד. וזהו פירוש נאות ונמשך ביאורו לכל הפרשה כמו שכתבנו ראשונה. אמנם כל החכמים מסכימים כי מאמר זה רצוני והנה טוב מאד הוא נאמר על כל הנמצאים כלם לומר כי בהם ובכללותם נכלל ונגמר המציאות על צד היותר טוב והיותר שלם שאיפשר. וכבר ישיגם הספק ההוא ששאלה המטרונה לרבי יוסי (ב"ר פ' ד') שכתבנוהו במאמר השני ומן התימ' כשהשיב לה לפי שלא נגמרה מלאכת המים למה לא חזרה בפקיחות' לשאל מהאדם שלא נאמר בו כי טוב. ואם אבחר דרכם הייתי אומר כי מאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד יבא להבדיל המעשים ההם אשר נעשו בששת ימי הבריא' מכל המעשים אשר יעשו אחרי כן בהבדל נכבד מאד והוא שההויות האלה כלם שנבראו באלו הימים נתהוו מבלי העדר צורה קודמת משום נמצא שיהא שלם בהרכבתו ושלימות צורתו כמו שהיה אחרי כן בכל מה שברא אלהים לעשות ולזה ראוי לומר על מציאיות כאלו והנה טוב מאד כלומר טוב שלם מבלי שום עצב עמו מה שלא תפול גזירה זאת על שום הויה אחרי כן מצד הפסד הצור' הקודמת בהיולי כי הנה אם היה טוב מצד המציאות לא מאד מצד ההעדר ההוא. והרב המור' כתב פרק י' חלק ג' שלזה כוון רבי מאיר באומרו (ב"ר פ' ט' ע"ש) והנה טוב מאד והנה טוב מות כי אפילו זה ההעדר הנמשך מההוי' הוא טוב כיון שהוא מתנאי ההויה. והיה זה הפירוש נכון לפי מה שגדלנו עליו מדעות הראשונים. אבל מה שכתבתי ראשונ' הוא הנכון בעיני. ושם נאמרו ענינים אחרים על זה הפסוק ואולם מה שאמרו (שם) והנה טוב מאד זה יצר הרע יתבאר בשער ח' ב"ה:

(י"ח) ואולם מה שעוררנו עליו מהזכיר שם אלהים בכל פרשה זו ולא להזכיר בשם ההויה הוא גם כן מבואר מצד מה שאמרנו שכלל אלו המאמרות אינו רק ענין המנהג הטבעי וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו וכמו שאמרו עולם כמנהגו נוהג (ע"ז נד:) ולזה יוחס לשם אלהים ואין אלהים בכל מקום אלא דיין (מכילתא פ' יתרו) כי הוא המנהיג והמסדר אלו הנמצאות בשורת הדין הטבעי. ולזה מה שנשמר בכל סדר הבריאה ענין הקדימה והאיחור הטבעי כמו שפירשנו בכלם. (י"ז) וזאת הית' לסבה עצומה שלא נברא האדם ראשונ' כי אם נברא בעל הנפש המדברת קודם הדומם והצומח ושאר החי היה נמצא הפך הענין הטבעי בעקר הבריא' והיא קדימת המסובב בפעל לסבותיו ההיולאניות הפך מה שכוון. ולזה חוייב שיוקדם המוקדם ויתאחר המתאחר לפי הטבע. ומזה חוייב שיהי' האדם אחרון לכלם. ויספיק להכרתו חדוש העולם בשנמצא הוא לבדו ובן ואח שכן קרוב או רחוק לא היה לו וגם לא שום בנין ועבודה ולא דבר מצרכי האדם מה שהי' נמנע אם לא בשחודש אז העולם גם כי יראה הויית אשתו וחדושה עצם מעצמיו ובשר מבשרו כמו שהעיד עליה ווהי' זה אחד מהטעמים אשר נבראת על זה האופן והשאר יבאו בשער המיוחד לו ב"ה. מכל מקום למדנו כי הן כל אלה הם מפעלות אלהים המנהיג העולם במנהג אחד תמיד בלתי משתנה והוא חיוב המסובבים מסבותיהם המיוחדות כמו שקדם. אמנם בסוף הכל נאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכו' כלומר אלה הם תולדות השמים והארץ מצד טבעם הפשוט אשר נתן בהם בהבראם לתועלות שכבר נכפל זכרם אבל כאשר יבא הצורך לשנות בהם דבר כפי אשר חוייב להנהגה ההשגחיית התקון הזה יעשה על פי ה' אלהים כי השם הגדול הזה ישנה וישדד הכח הטבעי הנברא בשם אלהים כאשר יבוא הצורך ויהי' אומרו ה' אלהים כענין גדול ה' מכל האלהים (שמות יח יא) כי ביום עשות זה התקון הראה גדולת זה השם על שם אלהים ויחוייב זה להיות כל אלו הנמצאות לתועלת האדם וצרכו כמו שיבא וכבר יהי' זה טבע שני מעולה וחכם מהראשון אשר ייוחד ענינו אל האומ' הישראלית להשכיר ולהעניש בו על פי התור' ומצותיה כי על כן קבע להם ראש חדש ניסן לסימנו כמו שהוקבע ראש חדש תשרי לתחלת מציאות הטבע ועקרו (ר"ה י"א) כמו שיבא במקומו:

ובמדרש בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמו מדת רחמים דכתיב בראשית ברא אלהים ואח"כ ביום עשות ה' אלהים (ל' רש"י מב"ר פי"ב) הרי שקיימו בדבריהם אלו כל מה שאמרנו וייחסו המנהג הטבעי הראשון אל מדת הדין היא האלהים כי אין משפטו אלא בו. וייחסו הטבע המעולה השני אל מדת רחמים והוא שם יהו"ה הגדול אשר הנהגתו היא לפי היכולת המוחלט. וזהו אצלי הרצון בכל מקום אשר יזכיר ה' הוא האלהים (מלכים א יח כ) ירצה כי שידוד המערכות הטבעיות יעיד ויפרסם כי הוא ה' עשה לנו את הטבע הזה המכונה אל אלהים ושאין שם רשות אחרת חלילה. אמנם צריך שיובן זה שאמרו בתחלה עלה במחשבה כן ואחר כך עשה כך וכיוצא בזה על הדרך שכתבנו למעלה בפירוש בונה עולמות ומחריבן אצל ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (י"ח) והנה אחר שהוחל לקרוא בשם ה' אלהים לצורך השתוף הנזכר כבר יגזור הדעת שימשוך זה השתוף בכל ספור ענין האדם מנטיעת הגן והכניסו בתוכו וזיווגו וצוותו והענישו עד שגורש מגן עדן כל אלו הם ענינים נמצאים ומסודרים לפי מה שיאות לדון את האדם על פי מעשיו כמו שיבא: (יח) אמנם אחרי כל זה רצוני שגורש מגן עדן וקבל ענשו אז הוחל לקרא בשם ה' לבדו כאומרו וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון (שמות לג יט) שכוון שקבל עליו את הדין ואין צריך לומר אם עשה תשובה ראוי הוא אל רחמים פשוטים. והנה נתישב הכל יפה ובאנו לכלל מה שרצינו אליו מביאור זאת הפרשם החמורה ונתישבו היטב כל הענינים והותרו יפה כל הספקות אשר העירונו עליהם בכתובים וברוך המלמד. הנה עלה בידינו בה פי' נאות מאד מכל מה שהורגלנו עליו בכל עניניה כלליה ופרטיה ולפי דרכנו הוצרכנו לבאר הרב' מאמרים לרז"ל יקרים מפנינים שהיו מתחלה חשודים בעיני חכמים ופתחנו פתח לכל כיוצא בהם הנמצאים להם ז"ל בזה הדרוש וזולתו ועליך לדרוש ולחקור מה שאמרוהו בכל אלו הענינים ואתה תבחר. וזהו כלל מה שבידינו לכתוב במעשים אשר נעשו באלו ימי המעש' עד סוף יום הששי שהוא עת גמר המלאכה כמו שיור' על זה ההודעה (פי' יום הששי בה"א הידיעה) כלומר היום האחרון מימי המלאכ'. ומעתה נבא אל השער הבא אחריו:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף