עץ יוסף על שמות רבה/נא

עץ יוסף על שמות רבה נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על שמות רבה - פרשה נא

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  

א  [עריכה]

כך פתח ר' תנחומא. דדריש ליה במשה כדלקמן. ואיידי דמייתי ליה מפרש ליה תחלה בפירושים אחרים:

הקב"ה מביא ברכות על ידו. לפי שכל מי שהוא רע עין הוא נבהל להון וחסר יבואנו. וההפך באיש אמונות וטוב עין. ועוד כשהגזבר הממונה איש אמונה נגד ב"א אז העם מתנדבים ומרבים בנדרים ונדבות ביותר. וההפך כשהמונה בהיפך (תולדות נח):

מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה. דפי' ואץ להעשיר היינו כשלא באמונה לא ינקה:

איש אמונות. זה משה. שהאיר הנאמן זוכה שכל מעשה ידיו יבורך שברכה ששורה במה שנוגע בו. ומפרש קרא במשה וכל דדמי ליה:

היו מתברכים. שהנדבה היתה מספקת למלאכת המשכן וכליו בלי תוספת וחסרון כגון הכסף לאדנים ומן האלף ושבע מאות וגו' עשה ווים ולא היה א' גדול מחברו כמלא נימא ולא חסר ויתיר א' מן השיעור הראוי. וכן התכלת וארגמן וכל מלאכה מה שא"א לכוונו אם לא בברכת השי"ת שאין ב לא תוספת ולא גרעון. והא דכתיב והמלאכה היתה דים וגו' והותר. ע' לקמן ויתבאר (מת"כ):

שהיה לוי. ר"ל שלהיותו לוי ומבקש גם כהונה גדולה מיקרי אץ להעשיר דסלוק תרי דרגי דהיינו כהונה וכהונה גדולה. שאילו היה כהן ויבקש כהונה גדולה דהויא חדא דרגא לא היה אץ להעשיר שדרך האנשים לבקש להוסיף על מדרגתם (יפ"ת):

ומה היה סופו ותפתח. מפרש לא ינקה מדינה של גיהנם. כדדרשינן בברכות (דף ס"א) על לא ינקה רע שאין רעה אלא גיהנם. וילפינן האי לא ינקה מהתם. לכך אמר מה היה סופו ותפתח הארץ את פיה וגו' וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה שהוא גיהנם כידוע:

ד"א איש אמונות זה משה כו'. שהיה נאמן לישראל ומינוהו לבדו. ועכ"ז מענותנותו נתן חשבון לאחרים כדמפרש:

אין ממנין שררה כו'. משום שררותא והיינו מה שממשכנין על הצדקה. אבל לענין נאמנות אפי' חד נאמן. הילכך קשה להו אע"ג דמשה היה נאמן מ"מ משום שררותא הוה בעי לאמלוכי בצבורא ולא להיות גזבר לבדו בלא עצתם מאחר שלא צווה מפי הגבורה על זה:

אלא אע"פ שהיה משה גזבר כו'. דודאי משה אע"פ שהיה גזבר יחידי לא היה נוהג שררה. ואילו היה בא למשכנן היה אז קורא אחר עמו. ומייתי ראיה ממה שהיה קורא אחרים ומחשב על ידן להרחיק ממנו לזות שפתים כדלקמן. וכ"ש שיעשה זה בענין השררה שמן הדין חייב לעשות כן שלא לנהוג שררה לבדו:

הוא קורא לאחרים ומחשב ע"י. שאחר שנתן החשבון קרא וקבץ כל מי שנתן תרומה שיגיד מה שנתן ונכתב בספר. ונמצא חשבונו מסכים להם:

פקד אכ"כ. ע"ד עבר שמר. ויהיה פי' הוא בעצמו פקד ואין אחר עמו:

אשר פקד. הפ"ה בקיבוץ שפתים כמו ותקח האשה ע"י אחרים:

ע"פ משה. פירושו ע"י משה ביד איתמר שקבל החשבון ממנו:

ב  [עריכה]

עליו נא'. כלו' על משה יצדק יפה ולא יחשבו את האנשים. כי בכל הנאמנים רמיז קרא שאין צריכין לתת חשבון כדמסיק מהו ולא יחשבו ל' עתיד. אלא זה דורו של יואש פי' אלא זה כדורו של יואש כלו' דכייל קרא כדורו של יואש וכל שהיו עושים באמונה בכל דור ודור שהוחזק בכל דורו לנאמן אינו צריך ליתן חשבון. וכ"ש במשה רועה נאמן. ועם כל זה נתן חשבון מענותנותו:

בפרגוד חפות. פי' מלבוש שיש בו כפלים ואפשר להטמין שם מעות. וכן אנפליא שהוא בל' רומיי מנעלים של צמר שוע ופעמים מחפים הצמר בעור. שאפשר להטמין שם מעות. ולא הזהירו בזה מפחד התורם שיעשה כן. כי בחזקת כשרים היו ולא חשידי בהכי. וגם האנשים לא יחשדום אלא כשיצאו רגלים לדבר והוא העוני והעושר שיאמרו שמזה היה לו:

מתרומת הלשכה העשיר. ואם יעני יאמרו מתרומת הלשכה העני שאדם צריך. כצ"ל (אות אמת) או אפשר שכאן קיצר המדרש ולא נקט אלא חלוקת העושר מפני שמשה היה עשיר ואם יבואו לדבר בו הוא שיאמרו מתרומת הלשכה העשיר:

ומשה היה גזבר. השתא מקשה מפני חשד ממון שאף שיתן חשבון מ"מ עד שיתן חשבון היו מהרהרים אחריו:

מיד ויבואו כל איש וגו'. ר"ל שבודאי חשב משה למנות גזברים. אלא שלא היה פנאי כי נזדרזו מיד לציית דברי ה' ולא היה לו פנאי למנות גזברים ולכן הוצרך ביום הראשון להיות הוא לבדו גזבר (כמ"ש הרמב"ם בפ' תצוה שביום ראשון בלבד כתוב ויקחו מלפני משה כו' ע"ש) והביא ראיה למהירת הבאת התרומה ממ"ש ר' יוחנן לשני בקרים הביאו:

לשני בקרים. ע"ל פ' מ"א:

ועשה בהן משכן לעדות. פי' שבקה"ק אשר שם הארון עשה אהל מיוחד כמין משכן להיות בתוכו הארון. והרמז לזה במ"ש ויבא את הארון אל המשכן משמע משכן קטן מיוחד שהיה עשוי לארון בק"ק (יפ"ת):

ג  [עריכה]

שנתמשכן ב' פעמים. כדלעיל פ' ל"א ע"ש:

שנתמשכן. אע"ג דמעשה משה לא שלטה בהן יד. מכיון דמשכן דומה למקדשים שחרבו ה"ל כאילו המשכן נתמשכן:

חבל חבלנו לך. שאע"ג דאכתי בזמן כנסת הגדולה היה בית שני בנוי וא"כ איך הזכירו חורבנו. מ"מ אנשי כנה"ג ונחמיה שהיה ג"כ מהם ידעו שיחרב הבית שני ג"כ מפני שהיה חסר מבית שני ה' דברים כמ"ש ז"ל ואכבדה חסר ה'. מזה ידעו שבית זה לא יתקיים:

ואין חבול אלא משכון. פי' משכננו המשכן אשר לך:

לכ"כ כו'. כלו' לפ"ז ניחא. דאי למ"ש לעיל שעשה משכן אחר לעדות המשכן ומשכן העדות מבעי ליה:

ד  [עריכה]

עדות הוא. וה"פ המשכן של שכינה שיש בו עדות לישראל שיש להם סליחה על מעשה העגל. לאפוקי מהעכו"ם שחשבו שאין להם סליחה כדלקמן:

שנתמנה מפי הקב"ה. פי' שנתמנה לעשות משכן מפי הקב"ה. כי לולא זה שהשכין ה' שכינתו בו לא האמינו שה' יצוה לבנות לו בית כי השמים כסאו ואיזה בית אשר יבנו לו. או שמשנאתו את ישראל בחטאם לא ישכון בתוכם. אבל השראת שכינתו שם הוא אות ומופת שהקב"ה צוה לבנות לו בית ואוהבם אהבה גמורה:

א"ר יצחק מלה"ד כו'. גם דעתו שהעדות על הסליחה:

כיון שהיו מריחות ריח בשמים. המשל הזה הסמיכום חז"ל אפסוק מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה וגו' שע"י עשן המערכה שלא זזה ממקומה ראו השראת שכינה:

שנא' אמרו בגוים כו'. מדכתיב בתריה פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם מייתי ראיה. ותפס פסוק זה לומר דפני ה' חלקם הוא מאמר העכו"ם ולא מאמר המקונן. ואע"פ דהאי קרא בחורבן ירושלים אמרו. מייתי ראיה שדרך העכו"ם לחשוב שאין ה' מתרצה עוד כשכועס על ישראל:

שנא' ויאמר ה' סלחתי כדבריך. קשה דהאי קרא במרגלים כתיב (יפ"ת):

ה  [עריכה]

כך תעלה לפניך. פי' יהיה חשוב לפניך כן להענישם כי עלו ממש לרקיע. שתצרף מחשבתם למעשה מכיון שאילו היו יכולים כו':

יודע כמביא למעלה. כלו' יהיה חשוב כאילו הביאו למעלה בשמים בסבך עץ קרדומות להחריב. והענישם ע"ז עונש גדול:

כמ"ש חשבו מזימות כו'. מייתי ראיה שרצונם לעמוד כנגד ה' מדקאמר חשבו מזימה בל יוכלו שפירושו מזימה שלא יכלו לקיימה והיינו להלחם נגד ה':

ועל מה כל אלו. הא ראוי שלא יניחם ה' אלא יתעורר על כבוד שמו:

ע"י שנתמשכן על ידינו. ר"ל שלהכי הניחם ה' משום שבהמ"ק ניתן למשכון בידם וכמו שבע"ח נפרע מהמשכון כן רצה ה' שיהיו המחריבים עושים בביהמ"ק מה שהיו ראוים לעשות בישראל כשהם חוטאים. כי מדה"ד מחייבת שישלטו בישראל כשהם חוטאים ולכן איני מוחה בידם במה שעושים בביהמ"ק:

אנדיריטוס. פי' בל"י צלם וצורת אדם. תרגום כורעים ומשתחוים להמן לאנדרטיא די הקים:

והיה חופר בכותל שתחתיו. ממקום שאין המלך רואהו:

ננתקה את מוסרותימו. אלו ישראל שנתקשרו עם הקב"ה והקב"ה בם. ועוד מרומז בזה מה שרוצים לבטל את ישראל מן המצות כדאי' במדרש תהלים ננתקה את מוסרותימו אלו תפילין של יד ונשליכה ממנו עבותימו אלא מצות שהם קולעין בהם כגון סוכה ולולב שנקראו עבות כו':

אימתי בשעה שאין כו'. פי' כשאין משכון אז מתגרין בישראל תחת תגרתם בהקב"ה אבל כשיש להם משכון הם באים להתגרות בו תחת תגרתם בהקב"ה כדי לחרף שמו ואינן צריכין להתגרות בישראל לסבה זו:

ו  [עריכה]

כל מה שהיו עושים כו'. מפרש אשר פוקד על פי משה שכל מה שהיו עושים במלאכה היו עושים על פי משה וג"כ משה לבדו לא עשה אלא כל מה שהוא עושה היה עבודת הלוים ביד איתמר. ואע"פ שהיה רחוק החשד כיון שהוא בעצמו לא עשה דבר. עכ"ז נתן חשבון:

לא עשה. כלו' לא שקט ולא נח. אלא תיכף לגמר המלאכה אמר לתת חשבון:

שכח האלף כו'. דרשו כן מדהל"ל והאלף וז' מאות לעשות ווים לעמודים כמ"ש תחלה ויהי מאת ככר הכסף לצקת. אלא שהטעם שמאת הככר נתן משה חשבון שהיו לצקת את אדני הקדש ובשארית לא ידע לתת חשבון למה היו. ושוב נודע שעשה מהם ווים לעמודים:

האיר הקב"ה עיניו. בספר הבחיי גרס יצאה ב"ק ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים:

ולמה עשה חשבון הקב"ה כו'. ר"ל כיון דיודעין מדרגתו שה' נתן תורה על ידו ונגלו לו תעלומות חכמה והם מאמינים בתורתו אין להם לחשדו. שאילו לא היה נאמן לא היה ה' בוחר בו. והחושדו כאילו מפקפק בנבואתו ומשני כי מהחוטאים בישראל נמצאו שחשדוהו. ומפני דבריהם הוצרך לכך:

שנא' והיה כבוא משה כו'. ואע"ג דלר' יוחנן מדריש לשבח. בעל אגדה זו ס"ל כר' חמא. אלא דאיידי דבעי לאתוי ר' חמא מייתי נמי בר פלוגתיה:

ומה הי אומרים. אע"ג דודאי עיקר הבטתם כדי לראות בבאו האהלה שיעמוד עמוד הענן פתח האהל כדי להשתחות לנגדו כמפורש בכתובים. מ"מ מדהוה סגי למימר והביטו עד בואו האהלה. וכתב אחרי משה. למימר שמדברים במשה אתא. ור"י דרש לשבחו כיון דכל ענינא דקרא בשבח קמיירי. ור' חמא דריש לגנאי דאחרי משה משמע ליה מרננים אחריו. או שערפו שמן ודשן כדקאמר חמי קדל:

היו אומרים חמי קדל כו'. פי' א' אמר לחברו בא וראה צוארו וערפו של בן עמרם כמה הוא שמן. וחבירו משיב לו שכל זה הוא ממה שלקח משלנו. מכיון שכל כך עושר מנדבת המשכן תחת ידו א"א שלא יקח. ומה אתה מבקש ושואל על עשרו:

ונעשו חשבון. הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות דריש העדות ל' האזינו עדי. והיינו מה היו מדברים במשה:

ז  [עריכה]

זו תורה. ופי' משכן העדות היינו שהיה משכן לארון שבו התורה:

שהם יגעים בה. אתא למימר דלא נקרא עדות מצד תורה שבכתב הנתונה בארון אלא העיקר מפני תורה שבע"פ שיש בה יגיעה ופלפול. ולפי שהתורה שבע"פ תלויה בתורה שבכתב קרא התורה שבארון עדות:

אמר האלהים. כדי לפרש שמה שנקרא התורה עדות היינו שהיא עדות שאינן יורדין לגיהנם מפרש ואזיל שה' אמר שבזכות התורה ניצולים מגיהנם:

זו תורה וגיהנם. תנור זה גיהנם. כמו שנא' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים ודרשו חז"ל על הגיהנם. ועשן ולפיד אש זו התורה וכדמפרש:

שנא' עגלה משולשת כו'. דרמיזי אכמה מיני קרבנות כדלעיל בב"ר פ' מ"ד:

שנא' איום כו'. וזה נא' על הכשדיים שהם בבליים:

בגזרותיה. נראה דל"ג ליה כי ל' זה נאמר לעיל בב"ר ללישנא דדריש ליה ביון. אלא גרסי' עיניהם של ישראל בצום ובתענית כדגרסי' לעיל בב"ר:

לבטל קרבנות. ואע"פ שלא יבטלו ת"ת. וכ"ש אילו יבטלו ת"ת שנענשים אע"פ שלא יבטלו קרבנות:

במה אתה מבקש כו'. לאו בנענשים בגיהנם לדורי דורות קמיירי הכא. שמי שהמריד כשיעור הזה פשיטא שלא יתכפר בגלות. אלא בנענשים מדת זמן י"ב חדש או פחות מי"ב חדש ובכה"ג אפשר יבחר בגיהנם שהוא זמן מועט עם היותו בנפש. במקום גליות שהוא בכל חיי האדם (תולדות נח):

אברהם בירר לו הגליות. וא"ת וכי העומדים בגליות נפטרו מעונש גיהנם. ויש לומר דלא קאמר אלא שלא יהיה עונש גמור בגיהנם אבל יתכפר מקצתו בעוה"ז. ואע"ג דקאמר שאין יורדין לגיהנם י"ל דעונש גמור הוא דקרי ירידה:

עד שאמר לו הקב"ה שיברור כו'. קשה אם כן למה שאל לו מעיקרא דמאחר שלא יתקיים אם לא יבחר הטוב. וי"ל כדי שלא יקרא תגר על הגליות הודיע לו לזה שהצילם מגיהנם בזה (תולדות נח):

באש ובמים זו גיהנם. וה"ק חשבת למשפט כאילכו באנו בגיהנם. ותוציאנו לרויה מדינה של גיהנם ע"י ששעבדתנו:

תהא עדות להם. ר"ל שמאחר שהתורה אש הרי הדבר מפורסם שהעוסק בה לא ירד לגיהנם כי לא ישלוט בהם האש. וכמ"ש בפ' חומר בקודש ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם כו' ומ"מ אין עדות זו אלא כשלא יבטלו הקרבנות כי אם אינם מקיימים מצות התורה לא תועילם ודאי:

תהא עדות להם שאינם יורדים לגיהנם ואינן מתשעבדים. כצ"ל (אות אמת). והא דאמרינן פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב כו'. וי"ל דהתם היינו שלא יכלם בגיהנם. אבל ירדו בו לידון בו ושוב עולין. אבל בזכות התורה והקרנות אינן יורדין כלל (יפ"ת):

ח  [עריכה]

מהו אלה. דבכ"מ שנא' אלה פסל את הראשונים כדלעיל בב"ר פ' י"ב ומשני דבא לרמז שזה מכפר על אלה אלהיך כדמסיק:

מהו חרות. ע"ל ריש פ' ל"ב:

חרות מן הגליות. אפי' כשיחטאו קאמר. שכשיחטאו יענשו בשאר יסורין:

סטטיונר. פי' שליט (ערוך) והמוסיף פי' בל' רומיי צופה עומד על המצפה:

ועתה הורד עדיך חמעליך. ואדעה מה אעשה לך. אלמא בעוד עדים עליהם היו נצולים מהפורענות:

פורפירא. בל' יוני ורומיי בגד תכלת (מוסף הערוך):

זוניאות. בל' יוני ורומי חגורות (מוסף הערוך):

העביר הקב"ה מהם בעל כרחם. שהרי דברים אלו רוחניים ואין סילוקם בידי אדם:

בג' שמות. לסייע למ"ש שע"י התורה היו בני חורין ממלאך המות מייתי הא שאחד משמות ההר הוא חורב וטעמו שבו ניתנה התורה שנקראת חרב כדמפרש. והיינו שהוא כלי זיין להגין ממלאך המות:

ששנא את העליונים. הכוונה לפי שה' שינה מנהגו של עולם המסודר ע"י העליונים. לעשות אותות ומופתים ע"י התחתונים. נמצא כשונא העליונים שמשנה סדריהם וממאן בם. ולפי זה חידוש גדול לשנות סדרי הטבע נקרא ההר על שם זה:

א"ל אהרן אתמול אמרתם כל אשר דבר ה' כו' ועתה אתם אומרים כו'. מדאמרי כי זה משה האיש וגו' נלמד שזה היה תשובה אשאלת אהרן אתמול אמרתם כו' השיבו לו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו:

כל העם נתנו עד שיאמר דייכם. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם כלל הן אשר באזני נשיהם והן אשר באזניהם. והוסיפו על דבריו של אהרן לפי שחשבו אולי יאמר אהרן שלא יספיק הזהב שהביאו למלאכתו ויבא לידי עיכוב לכך הביאו לו די והותר עד שאמר להם דייכם. ולזה היתה תוכחת מרע"ה על העגל במאמר ודי זהב. שעקר חטא היה ע"י שהביאו ברבוי ובהשפעה. שלולי זאת היה הענין נמשך ונדחה עד למחרתו:

משל לבחור כו'. קשה דברישא הל"ל שנתן לתיטרון (פי' הערוך שחוק וקלות ראש) ואח"כ לצדקה כענין הנמשל שבתחלה נתנו לעגל ואח"כ למשכן. וי"ל שהכי פירושו שישראל להיות טבע בחירתם יותר קרובה אל הטבע מצד טוב שרשם וטוב לבבם. לכן אף שחטאו בנתינת הזהב. תיכף ומיד חזרו בהו ונתנוהו למצוה. אע"פ שזה המעשה הפך הראשון שכל דבר ישוב על טבעו בנקלה ולזה דימה לבחור שנכנס למדינה כי מטבע בחרותו להתעלץ בסוד משחקים ולתת ממנו לתיטרון אמנם מה שנתן מיד לצדקה היה הפך טבעו אלא שנתפתה למה שרואה אותן גובין לצדקה ואמרו לו תן. ולכן עוד מעט חזר בו מצדקתו ונתן לתיטרון כמו טבע ענינו. וכן ישראל נתינתם מזהבם למשכן מורה על עצם תשוקתם למצות ה' הפך הוראת נתינתם לעגל. ולכן יבא זהב המשכן ויכפר על מעשה העגל:

נתנו זהב לעגל כו' ונדבו זהב למשכן כו'. שנא' והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. שהיו ישראל נותנים נדבתם ברבוי עד שאמר להם די לכל המלאכה בין למלאכת המשכן בין למלאכת העגל (תולדות נח):

באלה אני מתרצה. פי' בל' אלה הודעתי שנתרצתי שלכן אמר אלה לומר שזה לכפר על מאמר אלה אלהיך. וכן לעתיד היינו שבל' אלה מודיעם שנתרצה להם:

וכן לעתיד. יתכן שעל עון עגלי ירבעם שהיו תחלת סבת גזרת הגלות ונא' שם אלה אלהיך ישראל קאמר הכא שלעתיד יתרצה באלה שלא ישאר ממנו רושם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף