עץ יוסף על ויקרא רבה/יד/ט

עץ יוסף על ויקרא רבה יד ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתחיל בעור ובשר. כמ"ש באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני:

וגומר בעור ובשר. כצ"ל:

למה מתי יחזקאל כו'. לפי שעצמותיהם היו בעולם ראוי שיבא עליהם המחובר להם תחלה ואח"כ המחובר לדבר ההוא כדרך הנכנס למרחץ שאם ילבש העליון תחלה איך ילבש אח"כ התחתון שצריך שיהיה מתחתיו. וכן אם יכסה העור על העצם איך יבא אח"כ בשר וגידים בנתים. ואע"פ שהיה אפשר דרך נס. אינו נכון. אבל בתחייה שרוב המתים עצמותיהם שבו אל העפר הרי הם כיצירה חדשה ויתחיל בעור ואע"פ שעדיין נשאר עצם לוז כדלקמן פ' כ"ח. מ"מ אז גם הוא יהיה נשאר בהוויתו אלא יהיה נמחה כחלב ונקפה כגבינה [כדאיתא בזוהר פנחס] וממנו יצוייר בנין כל הגוף. לכך שפיר שייך ביה קדימת עור ובשר לגידים ועצמות (נזה"ק):

התכתני. הוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה. ולא אמר כן אלא תתיכני שהוא לשון עתיד כמשפט אית"ן:

אם הרחם. שבו התינוק מונח נקרא אם:

מלא דם וממנו יוצא כו' ונופלת לתוכו ועומד ומיד הולד הולך כו'. וכצ"ל. וכדלקמן נפקא ועומד (רד"ל):

משל לחלב כו'. שפלוסופי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא על ידי זרע האיש כמסו בחלב. וזה דעת מאמר זה (יפ"ת):

מסו. סם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה. מסו לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. וכן אם של אשה היא מלאה דם וטיפה של בנות יורד לתוכה ומיד נקפה (מת"כ):

רופף. מנענע ונע ונד:

לשני ציירין זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה. כצ"ל (יפ"ת) ובא"א גריס זה נותן צורת דמותו של זה וזה נותן צורת דמותו של זה. וכתב היפ"ת דגם בעל המשל הזה ס"ל שההולדה כהקפאת הגבינה וחומר הולד מדם הנקבה וצורתו מזרע הזכר. ומ"מ יש כח בדמיון האשה לצייר הולד כצורה המצויירת בדמיונה בעת העיבור. וס"ל שזה הציור מועיל להיות העובר זכר או נקבה. וע"כ ציור הזכר שמדבק דמיונו באשתו יסבב הולד מהזרע כמותה. וציור האשה בבעלה יסבב ההפך. ומי שציורו יהיה יותר חזק ינצח לשל חבירו:

הה"ד אשה כי תזריע. דאל"כ תזריע למה לי. אלא לומר שהיא סבת הזרעת זכר. ואע"פ שאין הזרע רק מהזכר לדעת המדרש הזה כדלעיל. פי' תזריע תתן זרע כדפי' ראב"ע הפסוק ע"ד חכמי יון:

ובתואל ילד את רבקה. דא"כ ולבתואל נולדה רבקה מבעיא ליה כדרך שאמר בנים לנחור אחיך שלא הזכיר הולדתו רק שנולד לו:

ואת דינה בתו. דבתו למה לי דהא אילדה ליעקב קאי. אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דיעקב סבת דינה. והא דכתיב ותצא דינה בת לאה. היינו משום דנדמית לה בהיותה יצאנית כדלעיל בב"ר:

ושם בת אשר. דאל"כ ושם אחותם סרח מבעי ליה כדכתיב בפרשת ויגש וסרח אחותם. אלא דמילתא אגב אורחיה קמ"ל:

א"ר אבין כו'. ר' אבין חולק על הנ"ל וסובר שמשני הזרעים יחד התהוה הולד. ואשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' כדעת הגמ'. וטעמו שס"ל שי"י הטביע בזרע הזכר שיתהוה ממנו נקבה. ובזרע הנקבה שיתהוה ממנו זכר כדרך העולם שאין המספר [פי' אומן בלן שמספר הבריות במספריים ותער] מספר את עצמו אלא איש רעהו יעזורו. וכן האשה תביא צורת הזכר והאיש מביא צורת הנקבה. ולכן כשהאשה מזרעת תחלה יתחיל הטבע בהויית העובר בזרעה. ולכן תהיה יצירתו זכר כנמשך מטבע זרעה. וכשיצטרף זרע האיש אל זרעה תשלים ההויה בצורה שהותחלה ויתהוה הזכר משני הזרעים. וכשהאיש מזריע תחלה יהיה בהיפך שתחילת היצירה תהיה בזרעו ואחריתה בזרעה. ולכן יצוייר העובר בטבע הנמשך מזרעו שהוא העיקר וזרע האשה נלוה אליו. ומשל המרחץ כך הוא שכמו שהמזיע ראשון יוצא ראשון לפי שהוכן ראשונה אל היציאה כן התחלת צורת העובר בזרע שנמצא ראשון:

טובה גדולה כו'. משום עור ובשר תלבישני וגו' חיים וחסד וגו' דעסקינן ביה לעיל נקט לה. אלא שהפסיק המדרש בענין. ועכשיו חוזר לענינו:

לפי שבעוה"ז כו'. לפי שדרך המדרש לסיים הפרשה במלתא דנחמתא נקט הך מילתא ביולדת מענין הפרשה דמיירי ביולדת. ויתכן דס"ל דאשה כי תזריע רמיז לה. כלומר לעתיד כשתזרע מיד תלד וכמו שדרשו במס' שבת גבי הרה ויולדת יחדיו:

מה כתיב בטרם תחיל כו'. רמיזא בעלמא הוא דעיקר קרא משל על קיבוץ גליות בפתע כיולדת זכר בטרם תחיל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף