עץ יוסף על ויקרא רבה/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


ויקרא רבה


מפרשי המדרש

ידי משה
יפה תואר
מתנות כהונה
עץ יוסף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

עץ יוסף על ויקרא רבה TriangleArrow-Left.png יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה יד

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  

א  [עריכה]

הה"ד אחור וקדם צרתני. משום דבעי למימר כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו וכו'. ואההיא גופא תיקשה לן למה נוצר אחר הבעל חי. הקדים הנך דרשות דדריש אאחור וקדם דיהיב טעמא לאיחור יצירתו:

לשני עולמות. אחור זה עוה"ב הבא לבסוף. וקדם זה העוה"ז הקודם לו. וקשה הא ר' יוחנן אמר בברכות דף ה' ע"ב לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות. וע' בתוס' שם. וע' בענף:

ואם לאו בא ליתן כו'. שאצ"ל שלא יזכה לעוה"ב אלא שנענש על חטאיו:

דין וחשבון. הקדים דין לחשבון. לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן חשבון מודיעים לו כל דיני התורה. ואח"כ שואלין אותו הבא על אשת חבירו מה דינו. העושה מלאכה בשבת מה דינו. והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו. ואח"כ מזכירין אותו כי הוא אשר עשה כן העבירות אשר שאלו אותו הדין ואומרים לו אתה האיש. באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואח"כ החשבון. והוא נותן את שתיהן:

ותשת עלי כפך. לשון יסורים דומיא דכפך מעלי הרחק:

אנדרוגינוס. אנדרוגינוס דהכא פירושו דו פרצופים. ורשב"ל בא לפרש דבריו:

דו פרצופין. שני פרצופין נבראו תחלה אחד מלפניו ואחד מלאחריו ונסרו פי' וחלקו לשנים ועשה מן האחד את חוה:

מצלעותיו. דמשמע דצלע ממש הוא שלקח מגוף האדם לא פרצוף:

מסטרוהי. פי' אחד משני צדדיו כלו' חלקיו. ולעולם שנסרו:

מסוף העולם כו'. פי' שגופו היה ממלא העולם מכל הצדדים ממזרח למערב מצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ ועד לרקיע. והוא היה בג"ע שהיא גדולה מהעולם הרבה:

אחור וקדם צרתני. דקדם הוא רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרוי קדם מכלל דמערב קרוי אחור:

ולמקצה השמים כו'. דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכני' (מת"כ):

ותשת עלי כפך. כד"א ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (מת"כ). או כמו נשא לבבנו אל כפים (איכה ג):

אחור זה יום הראשון. צ"ל אחור זה יום אחרון. וכן הוא בתנחומא סדר זו. וכן גרס רש"י בבראשית רבה פרשה ח'. וכן גרס בספר נשמת החיים מאמר שני פ' י"ז. ופירושו שגופו נברא אחור לכל מעשה יום אחרון:

וקדם זה יום אחרון. פי' וקדם למעשה יום אחרון. וא"א הגיה כן:

רוחו של אדה"ר. שהנשמה נברא קודם מעשה יום אחרון:

אחור זה יום אחרון. פי' אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום ראשון. וכן הגיה הא"א. ור"ל שגופו מאוחר לכל ורוחו קודם לכל:

רוחו של מלך המשיח. וכבר כתב הזוהר וחכמי האמת בכמה דוכתי דבן דוד הוא עצמו נשמת אדה"ר. ואד"ם נוטריקון אדם דוד משיח:

אתה קדמת למ"ב. וזה מצד הנשמה שהיא קדמה לכלל מעשה בראשית. ואם לא זכה אומרים יתוש קדמך במעשה בראשית וזה מצד הגוף שנברא באחרונה:

אחור לכל המעשים. דס"ל דנפשו וגופו נבראו אחרי הכל כפשטיה דקרא:

וקדם לכל העונשים. כדכתיב במבול וימח את כל היקום מאדם עד בהמה ברישא אדם והדר בהמה:

ב  [עריכה]

אשא דעי כו'. משום דק"ל לימא אשה כי תלד זכר. לכן בעי לתרוצי ע"ד הדרש שרמז לחסד ה' בזרע שמטפה של לכלוכית נותן נפש שלימה לאביו. וחסד עם התינוק בהיותו כזרע בבטן אמו שמאיר לו שם ושוב מתירו משם. ומשום דעל כל האי מתפרש ולפועלי אתן צדק כדלקמן נקט האי קרא. ואיידי דמייתי ליה מפרש ליה ברישא באנפי אחריתי כדרך המדרש:

משמש שתי לשונות. ר"ל הלשון הזה אשא יפורש לשון שירה. כמו ישאו קולם ירונו. ואומר אשא דעי למרחוק אשא קול שירה בשומי דעי להבין מרחוק. וזה על שבחן של צדיקים [האמור בפרשה שם לא יגרע מצדיק כו' וכל המענה] ויהי פי' ולפועלי אתן צדק אתן שבח ואודה צדקתו עם הצדיקים. ויפורש לשון דבור כלו' שאין נשיאות הקול לשירה רק לדיבור דעלמא. והיינו על מפלתן של רשעים שידבר ויודה על הדבר. אבל לא יאמר שירה שאין לשורר על הרעה שנעשה לרשעים אם לא היה לו בזה הצלה. ולפ"ז פי' ולפועלי אתן צדק שיצדיק דינו (יפ"ת):

על הרחוקים שנקרבו. שיטה אחרת היא זו. דלרבי מאיר דמיירי בצדיקים ורשעים יתפרש רחוק מעבירה או רחוק מה'. אבל השתא מפרש ליה על בעלי תשובה שהיו רחוקים מהקב"ה ונתקרבו. ולפ"ז השירה לה' שפושט ידו לקבל שבים ובילקוט איוב הגי' נאמר על הרחוקים ואמרי לה על הרחוקים שנתקרבו:

א"ר נתן מחשבין. כלו' מעיינים ונותנים מחשבתם באברהם שבא מרחוק. והיינו אשא דעי למרחוק ועל זה לפועלי אתן צדק והודאה. והיינו על שענהו ה' שם בהר המוריה שנאמר עליו מרחוק. א"נ ההודאה היא על מה שהקריבו ה' והדריכו לא"י כאומרו מי העיר ממזרח:

וא"ר ר"ח ב"פ מחשבין כו'. לר' חנינא העיון וההודאה על מה שקרבנו ה' לעבודתו אחרי היותינו רחוקים ממנו במצרים:

א"ר חגי דברים כו'. לר' חגי ההודאה והעיון על הקריבו אצלינו הדברים הרחוקים כגשמים ורוחות:

מהלך ת"ק שנה כו'. כי כן השיעור מהארץ עד לרקיע הראשון:

מנגבן. מייבשן:

אם אליהו אמרו כו'. ר"ל מה שאמר שישים דעתו למרחוק כדי להודות לה' על פעולותיו אפי' לא יאמר זה רק מאליו הוא שבח. כי בחכמתו ישיג הרבה מנפלאות ה' בטבעיות כמו שישיג החוקר ויש בזה הרבה להודות לה'. ומפני שהוא תחלת מענה יש לומר שעדיין אינו מדברי רוה"ק אלא התחלת דבר כנטילת רשות לדבר (רד"ל). אמנם אם דבר ברה"ק עדיף טפי שמשיג מנפלאות ה' למעלה מהשגת החוקר ועל אלה יגדל כבוד ה' לאין חקר:

ואם ברה"ק אמרו. משום דנביא הוה כדאיתא בפ"ק דב"ב. בוודאי דבריו ברה"ק היה שה' העיר את רוחו להשיב את איוב:

לכלוכית. טיפה של שכבת זרע:

ומאיר לו שם נר. מסיים בס"פ המפלת וצופה מסוף העולם ועד סופו. ויש לפרש דהיינו אשא דעי למרחוק שבנר שכלו צופה בכל העולם וע"ז יתן צדק לפועלו (רד"ל):

בהלו נרו עלי ראשי. ולעיל מיניה כתיב מי יתנני כירחי קדם והיינו ירחי לידה כדאמר בפ' המפלת איזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה:

בבית האסורים כו' כך הוולד. וזה מ"ש במענה שם עני יוצא בית האסורים ואם אסורים בזיקים גו' (רד"ל):

ג  [עריכה]

הה"ד חיים וחסד עשית. גם כוונת אגדה זו לפרש כי תזריע לחסדי ה' בגוף האדם הילוד שהקב"ה שומרהו מהפלה ומהחמימות והזנתו מהחלב כדלקמן:

שלא יפול וימות. וזהו חיים וחסד ויש לפרש שז"ש ופקודתך שמרה רוחי שפקודתך על הטבע היא שומרת רוחי בבטן (רד"ל):

אין זה שבח. בתמיה. כי לולי השגחת ה' בשמירתו לא היה מועיל:

בהמה זו מהלכת כו'. ר"ל שהבהמה להיות רבוצה גם העובר אפילו בעת תנועתה כרע רבץ ואין מחריד. משא"כ האשה שבתנועתה הולד מתנועע וקרוב ליפול שאינו אלא נתלה באויר:

והולד נתון בתוך מעיה כמין שק. זה ט"ס. והעיקר כגירסת הערוך כמין סקיפסטי פי' תיבה מכוסה בל' יוני (מעריך). והמוסף הערוך כתב פי' בלשון יוני עגלה וצב מכוסה להגן מן הרוח וגשם ושרב:

אין זה חיים. שאם אילו ינק ממקום הטנופת היה התינוק קץ ואינו יונק. או האם הוה טריחא לה להניקו בכל עת שלא תגלה ערותה ולפעמים היה מת למעוט מזונו:

בחמין. בערוך גרס בקמין. ונראה שהוא אמבטי:

אינו מת. בתמיה:

ומעיה של אשה מרותחין. וזה נס באשה טפי מבהמה שאין מעיה כל כך חמין מפני שאינה אוכלת ושותה דברים חמין כאשה. ועוד כח הבהמות לסבול החום יותר מהאדם שהוא אסטניס:

והקב"ה משמרו. מילתא אחריתי הוא שה' משמרו ג"כ שלא יעשה שפיר כו':

שפיר. עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נוצרים בתוכו. ושליא היא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה וסנדל היא חתיכת בשר כצורת סנדל:

אם אוכל אדם. ואף שהמאכל הולך אל האיצטומכא ובני מעים. והולד ברחם. מ"מ ע"י שהאשה זקופה כובד האיצטומכא היה דוחה את הרחם ודוחה הולד לולי השגחת ה':

קינין קינין. מיני חדרים:

פוקין פוקין. פי' עגילי בשר כטבעת כמו פיקה של גרגרת:

חבלים חבלים. פי' שהתינוק מקושר בכמה חבלים וקשורים. והערוך גרס במקום קינים קינים כינים כינים. ופירושו לשון כנוניות והדרא דכנתא:

במתלתא אמר כו'. במשל אומרים בני האדם כשהותר חבל אחד הותרו שני חבלים כשהם קלועים ומגודלים זה בזה ובראשם קשר כשהותר חבל אחד מתוך אותו קשר שני החבלים נמצאים מותרים:

אם היה זכר. כלומר כל החסדים הנזכרים עושה ה' עם העובר וביותר עושה עמו חסד אם עשאו זכר ולא נקבה. לכן סמך וילדה זכר לכי תזריע דדרשו על החסדים שעושה השי"ת עם הזרע מתילת זמן העיבור עד סופו (יפ"ת):

ד  [עריכה]

ויסך בדלתים ים. גם דעת אגדה זו לפרש אשה כי תזריע כאגדה דלעיל דרמיז אחסדי ה' עם העובר בבטן אמו. ולהכי מייתי נמי קראי דמשתעי בשמירת ה' העובר בבטן אמו והוצאתו לאויר העולם. ותת חיבתו בעין רואיו כדמפ' ואזיל:

ר"א ור"י ור"ע כו'. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

כך לאשה. פי' מפתח אחד לאשה:

בגיחו כו' שמתגאה כו'. דרש בגיחו כאילו כתוב בגאו בחלוף אותיות אחה"ע. ור"ל בגיחו בשביל גאו כלומר שהשמירות הללו ששם ה' ברחם האשה דלתות ומפתחות הוא מפני שמירת הולד לפי שמתגאה לצאת מרחם קודם זמנו ורע לו. ולפ"ז כינה את העובר כים על שם שהוא כים נגרש ומתגאה לצאת. ויסך אלוה בעדו כמו ששם ה' גבול לים שלא יצא וישטוף את העולם. והרד"ל כתב בגיחו מפרש כפשוטי' ל' נמשך לצאת ול' מתגאה דנקט הוא מסיפי' דקרא בגאון גליך עכ"ל:

זה השליא. על ידי שטמון בתוכה כטמון במקום אפל קרי לה ערפל:

ג' חדשים הראשונים. מפני שאז הולד במדור התחתון כדאיתא בפ' המפלת. ולכן קרוב יותר ליפול לפי שפי הרחם למטה ואז הוא קרוב לפה. וה' דרך נס מעמידו. והיינו ואשבור עליו חוקי שנתן לו חוק בל יעבור ובטל חק הטבע:

ג' חדשים האמצעים. שהוא במדור האמצעי והרי הוא בשמירה יותר כאילו שם לה בריח ודלתים:

אלו ג"ח האחרונים. שבתוך זה הזמן תהיה לידתו יש שנולד לז' ויש לט'. ולא יוסיפו עבור מזה הזמן. ואם יקרה לפעמים שיוסיף עבור מזה הזמן זהו על המקרה הרחוק. והכא בדרך העולם מדבר:

בגאון גליך. כצ"ל. ומה שנכתב בעון גלליך הוא ט"ס. ופירושו אע"פ שהוא מלא גללים שם הקב"ה בחק הטבע שמתגאה להתחבב בעיני הכל לחבקו ולנשקו. ומפרש גליך לשון גללים פי' גלל וטינוף:

וביותר אם הוא זכר כו'. הכוונה דאיתא בנדה דף ל"א ע"ב מפני מה אמרה תורה זכר לז' ונקבה לי"ד. זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה. נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לי"ד. וזה שאמר המדרש וביותר אם הוא זכר ר"ל שהשמחה יותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' שבעת ימים. ובנקבה י"ד ימים ש"מ שיש יותר שמחה בזכר מבנקבה וכנ"ל:

ה  [עריכה]

הה"ד הן בעון כו'. גם כוונת אגדה זו לפרש דאשה כי תזריע רמז לחסדי ה' עם העובר. שהאב והאם לא יכוונו רק להנאתם וה' בהשגחתו על הטפה ההיא מהוה ממנה העובר. ולהכי מייתי האי קרא דרמיז ביה ענין זה כדמפרש ואזיל. ואיידי דמייתי קרא מפרש ליה כוליה כדרך המדרש:

ר' אחא אמר בעון מלא אפילו אם יהיה חסיד. כצ"ל (יפ"ת) דמיתורא דוי"ו דעון דריש שאין נקי. מעון דרבויא הוא לומר שדרך העון למצוא מאד שאפילו חסיד אינו נמלט מקצתו. והדר דריש עיקרא דקרא דהן בעון חוללתי דר"ל שתחילת יצירתו היתה בעון שלא נתכוין מולידו למצות פו"ר אלא להנאת עצמו הנאת המשגל וזה נחשב קצת לעון:

אפשר שלא כו'. שאי אפשר לעמוד תמיד על הנקיות הגמור מפני טבע החמור. ועי' בענף:

תדע לך. שאילו יכוונו לחיות זרע לא יהפכו פניהם מיד שמהנהגת העיבור שלא יפסיד מהוצאת האבר מיד אבל ישקוד שם שעה. וכן היה ראוי שתעמוד במצבה בעת העבור שוקדת דביקת הרגלים יוצרת הנשימה ותישן אחר זה:

אחר נדתה ובסמוך. פי' שלא יעברו ימים רבים אחרי נדתה אלא סמוך להעברת ימי נדתה והיינו כדר' יוחנן דאמר בפרק המפלת אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ודריש ליה מבחטא יחמתני אמי שהוא לשון טהרה. כלשון וחטאו את הבית כדאיתא התם. ופירש"י ה"ק ע"י דם נדות שהוא המביאו לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שעברה וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני:

ו  [עריכה]

ארחי ורבעי כו'. גם כוונת אגדה זו לפרש כי תזריע על חסד ה' עם העובר. ויותר כשעושהו זכר. והיינו דמסיים וביותר אם הוא זכר. אלא דמפרש ליה בברירת טיפת הזרע ממש וזריקתה לאיברים. ולהכי נקט האי קרא דמשמע ליה בהכי וכדמפרש ואזיל. ולפ"ז יהיה פי' ארחי ורבעי על ענין התשמיש כדפרש"י בפ' המפלת אחרי תשמיש כמו דרך גבר בעלמא. ורבעי תשמיש לשון לרבעה:

מטיפה של לבנות. כלומר מהיותר ברור שבזרע כמ"ש בפ' המפלת על זה הפסוק שלא נוצר אדם מכל הטיפה אלא מן הברור שבה. ודריש לה מזרית כדמפרש כאדם שזורה וכו':

רשב"ל אמר אף כו'. מודה הוא בדרשת ר' יוחנן אלא שהוסיף עוד דזרית אתא נמי למימר שאינו מאבד הטפה הנשארת אלא שזורה ממנו לעצמות ולשאר האברים. וזהו שאמר אלא זורה מטפה למוח היינו מן הטוב ממנו למוח. ומטפה לעצמות היינו מן הנשאר:

וביותר אם היה זכר. פי' ביותר עושה ה' חסד עמו שעושהו זכר כדפירשתי לעיל סי' ג':

ז  [עריכה]

תן חלק לשבעה כו'. משום דק"ל מ"ט להזכיר דין המילה הכא לגבי דיני הנדות. בעי למימר דרמיז שבזכות שמירת ימי נדה תזכה לבן שיקיים בו מצות מילה. ומייתי סמך לזה האי קרא דזה פירושו למאי דמפרש ז' ימי נדה ושמנה ימי מילה:

אלו ז' ימי נדה. פי' תן חלק לה' לקיים מצותו בז' ימי נדה. ובכן תתן לו ג"כ חלק ותתקיים מצותו במילה. או הכוונה שישים חלוק והפרדה בינו ובין אשתו בז' ימי נדה ואז תזכה גם למצות שמנה:

ח  [עריכה]

דומה לרשון. הוא חגב:

כב' טיפין של זבוב. כעיני הזבוב:

ושתי חוטמיו. בגמרא מייתי דתני ר' חייא ב' עיניו מרוחקים זה מזה. וב' חוטמיו מקורבין זה לזה:

זהורית. נימא של משי. וע' בירושלמי ובבלי פ' המפלת:

דומה לשעורה. בגמ' גרסינן פיו מתוח כחוט השערה ופרש"י סדק קטן ונראה כאילו חוט השערה מתוח שם:

גווייתו. פי' גיד אבר הזכר. והיפ"ת פי' גויתו גופו כי כל גופו עגול ושיעורו כעדשה:

גלמי ראו עיניך. דלעיל מיניה כתיב תסוכני בבטן אמי אלמא ביצירת העובר מיירי:

כשעורה. שהיא סדוקה לארכה:

אין בה. פי' בצורה הנזכר. ולא בנקבה בלחוד קאי. ובגמ' גרס וחתוך ידים ורגלים אין לו. ופרש"י חתוך ידים ורגלים עדיין אין נראין כדאמרינן תחלת ברייתו דומה לרשון. והא דתני וב' זרועותיו כב' חוטין היינו שיש להם הכרה לבד אבל אינם נפרדים ובולטים מהגוף. ומיהו בגמרא לא גרסינן בזרועותיו:

פנקס. פרש"י לוחין שכותבים בהם הגלחים:

על ב' צלעיו. בגמ' גרסי' צדעיו. ותו איתא התם ב' אציליו על ב' ארכבותיו ופרש"י אציליו אושול"ש. ורבינו תם פי' דאצילו היינו קוד"א:

יהרוג את אמו. פרש"י שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו:

נפתח הסתום. פיו:

נסתם הפתוח. טבורו:

ט  [עריכה]

מתחיל בעור ובשר. כמ"ש באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני:

וגומר בעור ובשר. כצ"ל:

למה מתי יחזקאל כו'. לפי שעצמותיהם היו בעולם ראוי שיבא עליהם המחובר להם תחלה ואח"כ המחובר לדבר ההוא כדרך הנכנס למרחץ שאם ילבש העליון תחלה איך ילבש אח"כ התחתון שצריך שיהיה מתחתיו. וכן אם יכסה העור על העצם איך יבא אח"כ בשר וגידים בנתים. ואע"פ שהיה אפשר דרך נס. אינו נכון. אבל בתחייה שרוב המתים עצמותיהם שבו אל העפר הרי הם כיצירה חדשה ויתחיל בעור ואע"פ שעדיין נשאר עצם לוז כדלקמן פ' כ"ח. מ"מ אז גם הוא יהיה נשאר בהוויתו אלא יהיה נמחה כחלב ונקפה כגבינה [כדאיתא בזוהר פנחס] וממנו יצוייר בנין כל הגוף. לכך שפיר שייך ביה קדימת עור ובשר לגידים ועצמות (נזה"ק):

התכתני. הוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה. ולא אמר כן אלא תתיכני שהוא לשון עתיד כמשפט אית"ן:

אם הרחם. שבו התינוק מונח נקרא אם:

מלא דם וממנו יוצא כו' ונופלת לתוכו ועומד ומיד הולד הולך כו'. וכצ"ל. וכדלקמן נפקא ועומד (רד"ל):

משל לחלב כו'. שפלוסופי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא על ידי זרע האיש כמסו בחלב. וזה דעת מאמר זה (יפ"ת):

מסו. סם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה. מסו לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. וכן אם של אשה היא מלאה דם וטיפה של בנות יורד לתוכה ומיד נקפה (מת"כ):

רופף. מנענע ונע ונד:

לשני ציירין זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה. כצ"ל (יפ"ת) ובא"א גריס זה נותן צורת דמותו של זה וזה נותן צורת דמותו של זה. וכתב היפ"ת דגם בעל המשל הזה ס"ל שההולדה כהקפאת הגבינה וחומר הולד מדם הנקבה וצורתו מזרע הזכר. ומ"מ יש כח בדמיון האשה לצייר הולד כצורה המצויירת בדמיונה בעת העיבור. וס"ל שזה הציור מועיל להיות העובר זכר או נקבה. וע"כ ציור הזכר שמדבק דמיונו באשתו יסבב הולד מהזרע כמותה. וציור האשה בבעלה יסבב ההפך. ומי שציורו יהיה יותר חזק ינצח לשל חבירו:

הה"ד אשה כי תזריע. דאל"כ תזריע למה לי. אלא לומר שהיא סבת הזרעת זכר. ואע"פ שאין הזרע רק מהזכר לדעת המדרש הזה כדלעיל. פי' תזריע תתן זרע כדפי' ראב"ע הפסוק ע"ד חכמי יון:

ובתואל ילד את רבקה. דא"כ ולבתואל נולדה רבקה מבעיא ליה כדרך שאמר בנים לנחור אחיך שלא הזכיר הולדתו רק שנולד לו:

ואת דינה בתו. דבתו למה לי דהא אילדה ליעקב קאי. אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דיעקב סבת דינה. והא דכתיב ותצא דינה בת לאה. היינו משום דנדמית לה בהיותה יצאנית כדלעיל בב"ר:

ושם בת אשר. דאל"כ ושם אחותם סרח מבעי ליה כדכתיב בפרשת ויגש וסרח אחותם. אלא דמילתא אגב אורחיה קמ"ל:

א"ר אבין כו'. ר' אבין חולק על הנ"ל וסובר שמשני הזרעים יחד התהוה הולד. ואשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' כדעת הגמ'. וטעמו שס"ל שי"י הטביע בזרע הזכר שיתהוה ממנו נקבה. ובזרע הנקבה שיתהוה ממנו זכר כדרך העולם שאין המספר [פי' אומן בלן שמספר הבריות במספריים ותער] מספר את עצמו אלא איש רעהו יעזורו. וכן האשה תביא צורת הזכר והאיש מביא צורת הנקבה. ולכן כשהאשה מזרעת תחלה יתחיל הטבע בהויית העובר בזרעה. ולכן תהיה יצירתו זכר כנמשך מטבע זרעה. וכשיצטרף זרע האיש אל זרעה תשלים ההויה בצורה שהותחלה ויתהוה הזכר משני הזרעים. וכשהאיש מזריע תחלה יהיה בהיפך שתחילת היצירה תהיה בזרעו ואחריתה בזרעה. ולכן יצוייר העובר בטבע הנמשך מזרעו שהוא העיקר וזרע האשה נלוה אליו. ומשל המרחץ כך הוא שכמו שהמזיע ראשון יוצא ראשון לפי שהוכן ראשונה אל היציאה כן התחלת צורת העובר בזרע שנמצא ראשון:

טובה גדולה כו'. משום עור ובשר תלבישני וגו' חיים וחסד וגו' דעסקינן ביה לעיל נקט לה. אלא שהפסיק המדרש בענין. ועכשיו חוזר לענינו:

לפי שבעוה"ז כו'. לפי שדרך המדרש לסיים הפרשה במלתא דנחמתא נקט הך מילתא ביולדת מענין הפרשה דמיירי ביולדת. ויתכן דס"ל דאשה כי תזריע רמיז לה. כלומר לעתיד כשתזרע מיד תלד וכמו שדרשו במס' שבת גבי הרה ויולדת יחדיו:

מה כתיב בטרם תחיל כו'. רמיזא בעלמא הוא דעיקר קרא משל על קיבוץ גליות בפתע כיולדת זכר בטרם תחיל:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף