עץ יוסף על ויקרא רבה/ו/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


ויקרא רבה


מפרשי המדרש

ידי משה
יפה תואר
מתנות כהונה
עץ יוסף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

עץ יוסף על ויקרא רבה TriangleArrow-Left.png ו TriangleArrow-Left.png ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גופא אל תהי כו'. משום דאמרינן בסמוך שהעובר על השבועה מאבד נפשו מפרש ואזיל השתא חומר השבועה אף שלא יצאתה שבועה מפיו אלא ששמע קול אלה וששתק:

חמי ליה. ראה ליה:

שייטא. פורחות:

מגילה עפה. וסמיך ליה ויאמר אלי זאת האלה וגו':

אינן כמדה הזו. הכתוב כאן דהיינו ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמה. ובפרט לפי מה שפרש"י בפ"ב דעירובין שהיתה כפולה נמצא כשפשטו היא עשרים על עשרים. ועכ"ז כתיב זאת האלה היוצאת כו' ר"ל שנכתבה על מגילה זו עונש האלה ולמה הוצרכה לזה מגילה גדולה כזו שהיא יותר גדולה מעור של פיל ושל גמל. אך אין זה אלא מפני שרעת השבועה רבה שהוצרכה המגלה הגדולה הזו לכתוב בה חלופי עונשיה. וזהו שסיים ואת אמרת כן זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ ר"ל ואת אמרת שעל מגלה גדולה כזו היתה כתובה האלה. למה הוצרכה מגלה גדולה כזו לזה. אע"כ שעונש האלה גדול מאד עד שנצרכה מגלה גדולה כזו להכתב עליה העונשים של האלה:

כמדה הזו. ואת אמרת כן כצ"ל. וכן הוא בילקוט (רד"ל):

מהיכן יצתה. משום דהיוצא משמע לה מאת פני השכינה אשר בבהמ"ק. לכן שאל מאיזה שער יצתה. וקאמר מפתחו של עולם שהיתה גובהה ארבעים ורחבה עשרים. וזה מכוון למאי דאמרו בפ"ב דעירובין ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה וכי פשטת לה כמה הויא עשרים בעשרים וכתיב והיא כתובה פנים ואחור וכי קלפת לה כמה הויא ארבעין בעשרים. ופרש"י כי קלפת לה ותשים קליפה זו לראש חברתה שיהא כל כתיבתה לצד אחד הוין לה ארבעין אורך בעשרים רוחב:

כך המשביע לחברו. וכ"ש הנשבע. דהא ההשבעה בס"ת והבאת נודות לאיים על הנשבע היא עיקרה:

על שקר. אם משביע על שקר שאין לו תביעה וטוענו ומשביעו:

אפילו על אמת. פי' אפי' אם משביעו על אמת נענש גם הוא כשזה נשבע על שקר על שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן. ובא לידי חילול השם:

למי שהוא רץ אחר השבועה. ר"ל שב"ד לא יטילו עליו שבועה מיד אלא יחמיצו הדין עד שיודה או יעשו פשרה. אי נמי לאינשי קמזהיר שלא יתעסקו עמו במילתא דאתיא לידי שבועה על סמך שישביענו. כגון שותפות וכיוצא (יפ"ת):

הוה עובדא. היה מעשה:

וסייעא לר' אסי. פי' ההיא מעשה דבן תלמיון סייעת לר' אסי. ונראה מפני שלא מצינו עונשין שנענש על זה אע"פ שהיתה ערמה כדי לעכב הזוזים בחזקה. ש"מ שאין עונש על הנשבע באמת. כתב הרד"ל וז"ל. ומסייע לרבי אסי עמ"כ גירסת ילקוט לרבנן. והיינו ע"ז שאין מוסרין שבועה למי שרץ אחריו. וכ"ה בפסיקתא דעשרת הדברות בדבור לא תשא ושם גרס באידך עובדא דאיתתא מסייע לר' יונה ובירוש' דשבועות פ"ו ה"ה גרסינן מסייעא לר' אסי מעובדא דאיתתא וששם נשנה איפכא דברי ר' אסי ור' יונה עכ"ל:

אזל בעא כו'. המפקיד הלך לבן תלמיון ותבע ממנו הזוזים:

מסרית. מסרתי והחזרתי לך:

מה עבד. מה עשה:

וחקקיה. היה חוקק בקנה עד שהיתה חלולה:

ויהב ביה כו'. נתן בתוך הקנה החלולה אלו הזוזים:

ושרי כו'. התחיל לסמוך על אותו קנה והלך כך לבית הכנסת לישבע:

א"ל צור כו'. בן תלמיון אמר אל המפקיד קח זה הקנה בידך ואנכי אשבע לך שמסרתים בידך. צור פי' קח כמו וצרת הכסף:

מריה דהדין כו'. פי' אני נשבע באדון של הבית הזה הטוב. ר"ל הקב"ה:

מן דבידיה נסתיה כו'. פי' ממה שהיה מרגיש בידו הכובד של הקנה לקח להקנה והכהו על הארץ. וה"ג בילקוט מן כבדיה. או פי' מן השקר שהיה רואה בידו ולפניו שנעשה לו לקחו בחמתו כו' (מת"כ) וכן אי' בנדרים שמתוך כעסו שברה:

נסתיה. כו נסבתיה. פי' לקחו:

שריין הלין כו'. התחילו אלו דנרין להתפזר:

ושרי ההוא. והתחיל המפקיד ללקטם. א"ל בן תלמיון לקוט כו':

דעלת למילש כו'. שנכנסה ללוש את עיסתה אצל שכנתה. אבל בפ' השולח לא משמע כן:

והוו ציירין כו'. והיו מקושרים בטליתה שלשה דינרין:

נסבתהון כו'. לקחתם לאותו ג' דינרין ונתנה על גבי סודר וקשרתן בבגד מכסה העליון שפשטה מעליה כדי שתלוש:

איגבלון בלישא. אותן ג' דינרין נילושו ונגבלו בתוך העיסה ואפתה הפת והלכה לה:

הב. פי' תן:

אזלת בעיא כו'. הלכה אצל שכנתה ושאלה ממנה אותן ג' זהובים:

אמרה לה כו'. דלמא ראית אלו ג' דינרין:

הויין כו'. היו לאותה שכנה ג' בנים. השיבה השכנה תקברה כו'. והספר דבר דרך כינוי כמורגל:

גרמין חובין כו'. גרמו עבירות של אותה שכנתה ומת בנה:

אמרה. אותה אשה שאפתה פתא שם ואבדה לה השלשה דינרין אלו לא נחשדה ההיא שכנתה כו' ולכן הלכה ושאלה עוד פעם אחרת דלמא תודה ותתנם לה:

אמר לה בעלה כו'. בעל של אותה אשה שאבדה הדינרין אמר לאשתו וכי אין אתה הולך לחנם שכנתך ולהברותה:

נסבה ב' כו'. לקחה שתי ככרות והלכה לנחם אותה:

כיון דקצץ כו'. כיון שחתכו ככר לחם יצאו ונפלו אלו ג' דינרין:

הדא דברייתא כו'. זהו שהבריות אומרים:

לידי מומי כו'. לידי שבועה לא יכנוס. והיינו כר' יונה שאמר אפילו על אמת. וכדאי' ברבה ובתנחומא סדר מטות א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שמותר להם להשבע בשמי. אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא א"כ יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא כו':

אין להם קפצין כו' ולנה כו'. פי' שאין חוליות ברגליהם שיכולים לכפוף רגליהם ולנוח. כי אם שטים תמיד בלי מנוחה ואפ"ה כתיב ולנה כאילו ינוחו שמה. והענין ע"ד הציור. אף שניתן רשות לרע ומשחית לבוא לפעמים בעולם ולכלות יושביה. אבל עכ"ז הוא רק בדרך שיטה בעלמא. לא בתמידות שתשב ותכלה כל. זולתי שבועת שקר שמה תלין ותשכון עד שתכלה כל:

משוט. משמע שתמיד היה שט בארץ:

ברם הכא. אבל הכא ולנה. שלחומר השבועה יקשה הדין בו יותר משאר עבירות שהמלאכי חבלה הממונים להעניש את הנשבע לנים בתוך ביתו של הנשבע ויש להם מנוחה אצלו:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף