עץ יוסף על בראשית רבה/ק/ז

עץ יוסף על בראשית רבה ק ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מנין לאבל שהוא ז'. מנין אסמכתא דאבל בעי ז'. דודאי אבילות שבעה דרבנן לכ"ע. ואפ"ה פריך וכי למדין דבר קודם מ"ת דאפי' לאסמכתא לא ניחא ליה. אבל ר' אבא לא חש כיון דאסמכתא בעלמא היא (יפה תואר):

ויעש לאביו אבל ז' ימים. ואע"ג דהוה קודם קבורה לא חש כיון דאסמכתא בעלמא קאמר. ויתכן שיאמר דבתר קבורה הוה והכתובים מסורסים (יפה תואר):

למדין דבר קודם מ"ת. בתמיה. דהא קימ"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה:

ר"ל כו'. מייתי לה מהכא. (ויקרא ח לג) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. כ"כ בכל הספרים. והוא ט"ס כי הוא כתוב סוף פ' צו. ולא עליו הכוונה כי שם לא נזכר ההמשחה. גם אין צורך ללמוד הז' ימים מההמשחה כיון שמפורש בכתוב זה ז' ימים. אבל כוונת המדרש הוא על מקרא דפרשת שמיני (ויקרא י ד) כי שם כתוב ומפתח אהל מועד לא תצאו כי שמן משחת ה' עליכם. ולא נזכר מספר הז' ימים. והיא אזהרה לבני אהרן הנותרים שישמרו ז' ימי אבילות על אחיהם (כי שם מיירי בענין האבילות) ולפי שלא נזכר מספר הז' ימים דאבילות אמר דיליף אותם מן מה דכתיב כי שמן משחת ה' וגו'. וה"ק מה אתם נמשחתם בשמן המשחה ז' ימים. והיינו ימי המלואים. כך אתם שמרו לאחיכם כו'. וזה תיקן גם המת"כ בקיצור במה שכתב ומפתח וכו' כן צוה משה לאלעזר ואיתמר אחר מיתת נדב ואביהוא (יפה תואר):

מה אתם נמשחתם כו' אף אתם שמרו לאחיכם ז' ימים. ואע"ג דבפריעה ופרימה הוזהרו מעשות כדרך האבילים כאומר ראשיכם אל תפרעו. יש לומר דבהנהו דהוי גנאי הזהירם. אבל אבילות דליכא גנאי הזהירם שישמרו כדרך האבילים (יפה תואר):

ר' הושעיא. מייתי לה מהכא (ויקרא ח לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' מה הקב"ה שימר לעולמו ז' ימים כו'. כן הוא לשון הכ'. ופתח א"מ כו' ז' ימים ושמרתם את משמרת ה' וכוון הכתוב במלות את משמרת ה' על ז' ימי אבילות ששימר הקב"ה על עולמו קודם שהביא המבול עליהם. כן אף הם ישמרו לאחיהם העתידים למות בשמיני למלואים. והדבור הזה היה ודאי סתום ולא הבינו טעמו עד אחרי מות נדב ואביהוא והיו שומרים ז' הימים במצות ה' בלי ידיעת טעמו. ואע"ג דאין מתאבלין על המת קודם שימות. הא מתרץ הירושלמי שהקב"ה שיודע העתיד מתאבל על העתיד והוא שצוה לבני אהרן ושמרו האבילות לפי תומם:

אלא תסגר. בירוש' לא גרס אלא. וה"פ איתקשא למת ומכיון דאשכחן בה תסגר שבעת ימים ילפינן מת מינה. כי כן המוקשים שילמוד זה מזה וזה מזה (יפה תואר):

ברבי. אדם חשוב בתורה:

אמר כו'. לימוד זה שלמד ימי אבל מימי הסגר אמר לפני ר"ל. ולא קיבלה ר"ל להך ילפותא:

אמר תמן. עבד לה החלט והכא עביד לה הסגר דא"ר יוחנן בשם ר' ינאי אל נא תהי כמת מה ימי המת אין עולין אף ימי החלט אין עולין. כצ"ל ול"ג אחא ר' אבהו כו' עד ימי החלט ז'. ור"ל דלהכי לא קבלה להך ילפותא משום דאמר דתמן הוא עביד לה כו' פי' דאיהו דרש בדוכתא אחריתי היקשא דכמת לימי החלט דהיקש זה במצורע מוחלט כדהוה מרים תחלה. והיקשא דימי החלט היינו לומר מה ימי המת אין עולין אף ימי החלט אין עולין. ופי' שכמו שימים של טומאת מת אינן עולין לנזיר ה"נ ימי חלוטו אינן עולין לנזיר מצורע למנין ימי נזירותו כדתנן בנזיר פרק כ"ג. הרי דדריש היקשא זה לימי החלט והיכי דריש הכא היקשא דכמת לימי הסגר (יפה תואר):

מה ימי החג כו'. טעם הדרשא מדלא כתיב והפכתי שמחתכם לאבל ודייק למימר והפכתי חגיכם. בא להקיש אבל לחג בענין הז' ימים. ואמנם ודאי אין זה אלא רמז בעלמא:

שמיני רגל בפני עצמו. מפני שקשה אימא מה ימי החג ח' אף ימי האבל ח'. לכן תירץ שמיני רגל בפני עצמו:

אי מה עצרת יום אחד. פי' שמיני חג עצרת דאיקרי נמי חג סתם. או פי' עצרת חג שבועות. דתפסת מועט תפסת:

מכאן לשמועה רחוקה כו'. פי' מדכתיב חגיכם לשון רבים לתרי חגים מקשיא חד לשמועה קרובה וחד לרחוקה דהכי תנן שמועה קרובה כו' ור"ל דשמועה רחוקה שאינו אלא יום אחד אנו למדים מעצרת (יפה תואר):

אית תני שמועה רחוקה כו'. איידי דקאמר שמועה קרובה ורחוקה מייתי תנאי דאיפליגי בהו. וכצ"ל אית תני שמועה קרובה בתוך שלשים ורחוקה לאחר שלשים. אית תנא תני שמועה קרובה בתוך שנים עשר חדש ורחוקה לאחר שנים עשר חדש. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר הלכה כו'. וכן הוא בירוש' פ"ג דמועד קטן:

כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה. קרא יתירא הוא דהמ"ל ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום ויתמו. אלא לדרשא דאיכא שלשה מיני זמן באבילות א' שני הימים הראשונים והיינו ימי דמיעוט רבים שנים. ובכי הם ז' ימי אבילות ומפני שדרך לספוד ולבכות בהם קרי להו בכי. ואע"ג דקאמר בפרק ואלו מגלחין שלשה לבכי. היינו שבהם עיקר הבכי. ובכל ז' יש בכי עם ההספד. ואבל היינו שלשים יום לגיהוץ ותספורת. ואע"ג דבמשה כתיב ויבכו שלשים יום. לא קרי הכא בכי אלא לשבעה שהוא דרך הבכי עם ההספד בכל המתים:

ואית דמחלפין ימי שבעה בכי שנים. דניחא להו לאוקמי בכי בראשונים לא בז' דימי הספד איקרי ולא ימי בכי:

מהא שבעה ושלשים שמא ימי. קושיא הוא כלו' שבעה ושלשים מיהא אשכחן באבילות המת ז' להספד ולכמה מילי. שלשים לגיהוץ ולתספורת. אבל הא דאמר ימי שנים לאיזה דבר מצינו שיהיו שני ימים הראשונים חלוקים מאחרים. ולא מצי למימר לבכי כדאמר בגמרא ג' לבכי. דהתם שלשה והכא שנים. ומשני שאם היה עני מדוקדק כו' שאסור בב' ימים הראשונים לבד במלאכה:

שהצריכו לכך. ולא פרנסוהו משלהם:

שהוא תוקפן של אבל. תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא בשלישי. לפי גי' זו היה נראה לפרש שעיקר האבל בלישי לפי שבו מצטער הנפש יותר. שבשני ימים הראשונים יש לה תקוה שסבורה שחוזרת לגוף. אבל בשלישי שרואה שנשתנה פרצוף הפנים נתיאשת ממנו ומצטערת מאד. והיינו דמייתי אך בשרו עליו יכאב וגו' פי' שנפשו מתאבלת ומצטערת בשלישי כשבשרו יכאב שמשתנה ומתחיל לרקוב דהיינו בשלישי. אבל לפי גירסת הירוש' ולקמן בויק"ר פ' י"ח וקהלת רבה פסוק ותשבר כד צריכין להגיה כאן מפני שהוא תוקפו של אבל תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא עד שלישי. ולפ"ז אין אבלו של ג' תקיף מהשנים הראשונים אלא כולם כאחד. ומאי דמייתי עד ג' יומין נפשה תייבא על קברה כו' היינו שבג' הראשונות תקפו של אבל מפני שהנפש מצטערת שהיא מרחפת על הגוף כסבורה לחזור אליו אבל מג' ואילך שמשתנה פרצוף הפנים היא מתיאשת ופורשת ממנו ואין לה הצער ההוא כמו שמתיאש מהאבדה. ומש"ה אמר הה"ד אך בשרו עליו יכאב היינו בג' הימים הראשונים שהנפש מרחפת עליו. וזהו ונפשו עליו תאבל:

לע"ל. איידי דקאמר דמג' ואילך משתנה הפרצוף קאמר נמי מה שנבקעת כרסו לאחר ג' ימים:

הפח והכרס מדיינים. הוא דרך משל:

שנא' ותשבר כד על המבוע. זה הכרס כדאמר בפרק השואל. וסיפא דקרא ונרוץ הגלגל אל הבור היינו פרש כדמפרש התם. ופרש"י דגלגל לשון גלל. אל הבור שנופל לתוך פיו:

פנים חדשות. שבאו לו מנחמים שלא היו אצלו משעת אבלות ועד עכשיו:

ואם ביום שני אינו מניח כו'. קושיא הוא דבשלמא למ"ד יום אחד אסור להניח תפילין לא קשיא לדידיה מה איצטריך למתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מתפילין דהא ידעינן מכ"ש מאינו מוטל. משום די"ל דאבל חמור מאונן כיון דגם אבילות יום א' דאורייתא כמו אונן לכן אי לא הוה תני רק אבל יום ראשון לא הוה ידעינן אונן מיניה. אבל למ"ד אפי' יום ב' דהוה דרבנן שפיר קשה ליה מאונן דאורייתא דאם אבל ביום ב' דרבנן דחי תפילין מטעם פאר כ"ש אונן דאורייתא (נזר הקודש):

אלא כיון כו'. ומשני אלא בשביל דאיצטריך למיתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש וזה דוקא במוטל לפניו. דאח"כ חייב בק"ש ובכל המצות האמורות בתורה חוץ מתפילין תנא נמי גבי תפילין מוטל לפניו:

דר' זעירא ר' ירמיה כו'. גי' הירוש' ר' זעירא מר עוקבן בשם שמואל. ר' זעירא ר' ירמיה בשם רב. ופי' דר' זעירא אמר שמר עוקבן אמר זה בשם שמואל ור' זעירא גופי' אמר דר' ירמיה קאמר לה בשם רב (יפה תואר):

בנתינה. שנותן ביום ב':

בחליצה. שאינו חולץ לפנים חדשות ביום ג':

מהו ליתן בשני. בירוש' מיושב הלשון יותר דה"ג שם אם נתן ביום השני כר"א מהו שיעשה ר' אליעזר כר' יהושע שלא יחלוץ. פי' מהו שיעשה מי שעשה כר' אליעזר בנתינה. מעשה כר' יהושע בחליצה. אף ביום ב' דילמא תרי קולי לא עבדינן:

שאין אבל בשבת. מכל מקום דברים שבצנעה נוהג וגם עולה למנין ז':

היא תעשיר. זו ברכת שבת כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי:

זה האבל. שלא ינהוג בשבת:

נעצב המלך על בנו. ש"מ דלשון נעצב שייך גבי אבל:

חזרת קרע. לאחוריו שלא יהיה נראה:

זקיפת מטה. מכפייתה חובה בשבת:

פריעת הראש. שהאבל מגלה ראשו ואינו מתעטף בשבת:

ונעילת הסנדל רשות. דלאו כולא עלמא מסיימו מסנייהו ולא מוכחי מילתא כל כך דמשום אבל הוא עושה. והיינו נמי טעמיה דפריעת הראש דלאו כ"ע מגלו רישייהו בשבת. ואע"פ שמתעטף לא מחזי כאבל, ושמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפתו של ישמעאלים אינה עטיפה. ופרש"י הילכך כיון דכל ימי השבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינה נוטלה בשבת נראה כנהוג אבילות. דכ"ע לא נהיגי בעטיפה זו אלא ישמעאלים (יפה תואר):

ורחיצה רשות. היינו רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית כדאי' בגמרא:

שמש מטתו. בשבת שבתוך ז' ימי אבילות:

איקפד. פי' התקצף עליו שמואל. ומת אותו תלמיד:

מתני שבחא. מספר שבחו של ר' מאיר לפני אנשי צפורי:

מצאן. ר' מאיר לאנשי צפורי שעמדו כו':

אמרין ליה דין הוא דאת משבח ביה. פי' אמרו אנשי צפורי לר' יוסי בן חלפתא וכי זה הוא שאתה משתבח בו. והלא אין שואלין בשלום האבל אלא אומר לו תתנחם:

שאין אבל בשבת. שאין אבל נוהג בששבת:

אתר. מקום:

לית אנא כו'. אין אני יודע מנהג מקומכם איך הוא אם אתם שואלים בשלום האבלים בשבת אם לא:

תרין בנוי דר' כו'. שני בניו של רבי יצאו בשבת בימי אבלם. חד היה ראשו מכוסה ומעוטף כאבל והיה לבוש סנדליו ברגליו. וחד היה יוצא יחף בלי סנדליו וראשו מגולה בלי עיטוף:

ר' יונה כו'. הלך להתראות פנים לאחיו של ר' גוריון ובשבת בימי אבלו היה והיה יוצא לקראת ר' יונה והיה לבוש בסנדליו. ועל פי אחיו רבי גוריון עשה כן. וא"ל ר' יונה שילך ויאמר לרבי גוריון אחיו אין אנו משגיחין במעשיו שאין אנו למדין הלכה למעשה מאיש קטן ושפל:

מאנין דלא גזיען. בגדים שאינם קרועים. ותמה עליו וא"ל הכזה עושין בתמיה וכי לובשין לבוש שלם בתוך שבעה ולא היה לו אלא להחזיר קרעו לאחוריו. וקאמר כן היה ר' יוחנן עושה שבשבת מחליף והכי קימ"ל בגמרא (יפה תואר):

צלי עלי. התפלל עלי. מפני שאבל הוא קשה יום ובעי רחמי:

פסיג תרעך. יכרות ויפסוק שברך. וא"ל שלא יאמר כן שלשון פסיג יסבול פירושו יתחלק לכמה חלקים:

אלא יסוג תורעך. פי' יגדור פרצתך:

חבורה ומשפחה. כדאמרי' בעלמא אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה ואחד מבני המשפחה שמת ידאגו כל אותה המשפחה:

וכולה עומדת. שכשהיו האבנים מרופפים היו מוכנים ליפול וכשנותנין אבן ביניהם מתרפקת והכיפה עומדת. ובנמשל הוא שאם נולד בן זכר מיד היא נתרפאת וכדר"א לקמן שע"י שנתוספת נפש אחד במשפחה נתרפאת כלה כנתינת אבן אחת. ודוקא זכר דחשוב ועוד דאית ביה מצות מילה אי נמי משום דבא זכר לעולם בא שלום לעולם כדאי' בפרק המפלת (יפה תואר):

רפה. מדת הדין המתוחה כנגדם היא נעשית רפה. ובאות אמת הגיה נתרפאת:

א"כ למה כו'. לעיל קאי ומקשה למאן דאמר אין אבילות נוהג בשבת א"כ למה הולכין אליו ומראין לו פנים והוא כעין תנחומים:

מפני האיבה. שאם לא יראו לו פנים יראה כאילו אינם חוששין לו. ויאמר שהם שונאים אותו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף