עץ יוסף על בראשית רבה/פב

עץ יוסף על בראשית רבה פב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על בראשית רבה - פרשה פב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  

א  [עריכה]

ומתקיים ביעקב. כלו' דוד ביקש על עצמו שיעשה עמו אות לטובה כאשר עשה עם יעקב. כי הזכיר דוד חסדי ה' ליעקב ובקש גם על עצמו כן:

ב  [עריכה]

כתיב מי יעלה בהר ה' כו'. היינו כדדרשי' בשוח"ט מי יעלה בהר ה' מדבר ביעקב קום עלה בית אל. ומי יקום במקום קדשו ויפגע במקום. נקי כפים אנכי אחטנה. ובר לבב מששת את כל כלי וגו'. אשר לא נשא לשוא נפשו ללבן. ולא נשבע למרמה וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ישא ברכה וירא אלהים אל יעקב עוד ויברך אותו. והיינו דמייתי האי קרא הכא איעקב:

כתיב כה אמר ה' צבאות כו'. ולעיל מיניה כתיב הציבי לך ציונים וגו' והוא ציון על המת ותמרורים עליו. ואח"כ כתיב ברכה זו כענין ברכת אבלים. ועוד מדכתיב אצל הברכה אלהי ישראל סבא. וש"מ שנתברך ברכה מיוחדת מה' ואיזה הוא הה"ד וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו (מתנות כהונה):

כתיב איש אמונות כו' זה יעקב. שיעקב היה איש אמונות ולא נבהל להון וממון שאינו של יושר וכדכתי' כי מששת את כל כלי וגו'. ולפיכך זכה לרב ברכות:

ואץ להעשיר כו' כתיב ברכת ה' היא תעשיר כו'. ה"ג כתיב איש אמונות רב ברכות זה יעקב. ואץ להעשיר לא ינקה לא יעשיר אכ"כ אלא לא ינקה. זה עשו הרשע שנתחתן ביהודית ובשמת ומחלת להרבות עושר שאין לו נקוי עולמית. הה"ד ונקיתי דמם לא נקיתי וכתיב על רדפו בחרב אחיו. כצ"ל וכ"ה בא"א. וה"פ דמדאמר על רדיפת העושר לשון לא ינקה למי שרדף אחריו עד שאין מחילה ונקיון עולמית. ודי היה שיאמר לא יעשיר. אבל אומרו לא ינקה ודאי הוא בעושר הבא לבעליו ע"י שפיכות דמים. והיינו עשו כדלעיל פ' ס"ז שאמר הריני הולך ומתחתן לישמעאל והוא בא והורגו כו' ויורש אני שתי המשפחות וכו' הרי מפורש שע"י רדיפת העושר בא לכלל שפ"ד. ועל כזה ודאי אין לו ניקוי עולמית (ואע"פ שזה לא היה אלא בחיתון מחלת לבד. נקט נמי הכא יהודית ובשמת. דאי לא היה כונתו בנשואי מחלת אלא לעשות רצון אביו שרעות בעיניו בנות כנען לא היה מחזיק גם יהודית ובשמת שהיו מבנות כנען. ומזה נתב' שלא היה כוונתו אלא להתנקם מיעקב) וז"ש וכת' על רדפו בחרב אחיו:

מזבח אדמה תעשה לי. וס"ד אבוא אליך וברכתיך:

והרי דברים ק"ו. שיש ללמוד מק"ו למר מהבונה מזבח ולמר מזה שמקריב קרבן שהקב"ה בעצמו מברכם. ק"ו יעקב (יפה תואר):

שאקונין שלו קבוע. לעיל פ' ס"ח:

ושור ואיל לשלמים וגו'. כי היום ה' נראה אליכם. וכן כתיב שם וירא אליכם כבוד ה'. וירא כבוד ה' אל כל העם. והאי וירא כבוד ה' ע"כ היה לברכם מדכתי' מקודם שם וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. והיא ברכת כהנים שנא' ואני אברכם. לכן תיכף אחר ברכת כהנים נגלה ה' אל כל העם ויברכם:

ברוך אתה בבואך. שנתקיים בו ברוך אתה בבואך וכו' שבבואו לבית חמיו ובצאתו מבית חמיו בשניהם נטען ברכות (וע' ביפ"ת):

מקים דבר עבדו כו'. שהברכה הנזכר כאן אינה אלא מה שא"ל שמך יעקב וגו'. וכן ברכת המלאך דלעיל. וזה היה לקיים דברי המלאך כי הוא בישרו בזה (יפה תואר):

משהקים דבר עבדו כו'. מפרש דה"ק קרא ממה שה' מקים דבר עבדו דהיינו מ"ש המלאך שנגלה ליעקב. ידענו דעצת מלאכיו ישלים שיקיים דברי הנביאים המתנבאים על ירושלים וע"ל פ' ע"ח סי' ד':

הה"ד בית אל ימצאנו. רישיה דקרא וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו. וה"פ בכה ויתחנן לו המלאך שישלחנו ואמר לו שבבית אל ימצאנו ה' ויחליף שמו ושם ידבר עמנו עם שנינו:

ונגלה עליו הקב"ה לקיים דבריו של מלאך. בשני דברים האחד במה שאמר לו שה' יגלה עליו להחליף שמו. והשני חלוף השם בעצמו:

ג  [עריכה]

וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' ר' יוסי כו'. כצ"ל:

עוד כבראשונה. כפרש"י בחומש אחד בלכתו ואחד בשובו. ומפרש שהוא להקיש השניה לראשונה מה הראשונה ע"י מלאך כשאמר לו קום עלה בית אל דמשמע ליה אלהים הנזכר שם מלאך. מדקאמר לאל הנראה אליך ולא קאמר לי שנראתי לך (יפה תואר):

עוד איני מיחד. דה"ק וירא אלהים אל יעקב עוד על מה שנראה לאברהם וליצחק. הא מכאן ואילך לא יהיה עוד מי שייחד שמו עליו שאין קורין אבות אלא ג':

עוד פעם אחרת כו'. וה"פ וירא ה' אל יעקב ויאמר לו עוד פעם אחרת אני נגלה עליך. והיינו בבאר שבע ברדתו למצרים אבל בפעמים אחרים היינו מ"ש ותחי רוח יעקב אביהם ופרש"י שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. וכן מ"ש לקמן פ' צ"ח תלה עיניו וראה שכינה עומדת על גביו לא היה שם גילוי שכינה ממש בדרך נבואה אלא מדרגת רוה"ק למטה ממדרגת הנבואה (יפה תואר):

ברכת אבלים בירכו. ולעיל סוף פ' פ"א מייתי ליה אגב פירושא דאלון בכות. וסמך לו החולקים בפירוש הברכה. והשתא מייתי ליה בדוכתיה בלי מחלוקת לומר דעת המדרש כי זה עיקר הפירושים (יפה תואר):

ד  [עריכה]

הייתי אומר כו' כבר יצא מחלצי. כצ"ל. כלו' מתחלה הוה ק"ל מאי גוי וקהל גוים יהיה ממך. ומאי ממך דמשמע שיהיה לו מחדש שבטים. ואפי' בנימן כבר יצא מחלציו אלא שלא נולד עדיין שהיה במעי אמו. והיכי מיתוקמי קראי. ושוב חזרתי ואמרתי גוי זה בנימן שמאחר שעדיין לא נולד יצדק בו לומר יהיה ממך. וגוים זה מנשה ואפרים שעתידין לצאת מיוסף והם במנין השבטים ויצדק לומר יהיו ממך שהוו כאילו נולדו ממנו ממש כדכתיב כראובן ושמעון יהיו לי. והשתא אתי שפיר ומלכים חלציך יצאו דהיינו ירבעם ויהוא כדבסמוך. והם ממנשה ואפרים (יפה תואר):

וקהל גוים זה מנשה ואפרים. מפרש כאילו כתוב וקהל וגוים. קהל חד וגוים חד. ויהיה קהל נא' על מנשה. וגוים על אפרים דכתיב ביה וזרעו יהיה מלא הגוים (יפה תואר):

זה ירבעם ויהוא. שירבעם מאפרים ויהוא ממנשה. והא דלא נקט עמרי ואחאב ואחזיה ויהורם מאפרים. לפי שלא מלכו על פי נביא. אבל מה שלא הזכיר את שאול שהיה מבנימין משום דכתיב מחלציך יצאו ובנימין כבר יצא מחלציו:

רבנן אמרי אפשר כו'. שאין מלכי אפרים ומנשה בכלל זה כלל. מאחר שיוסף כבר נולד. ולא יתכן לומר בהם ומלכים מחלציך יצאו. אבל בבני בנימן יצדק לומר כן מאחר שעדיין לא נולד. הוי ליה כיוצא מחלציו אח"כ:

ומלכים מחלציך יצאו זה שאול ואיש בושת. וחשב אבנר שאפשר שימלכו דוד ואיש בושת זה בישראל וזה ביהודה. או שמלכות דוד מתקיים אח"כ ושמואל לעתים רחוקות ניבא (יפה תואר):

ומה ראו לרחק ולקרב. כצ"ל:

מקרא קראו ורחקו כו'. שאע"פ שאי אפשר למחות שבט מישראל כלו' ממנין י"ב שכך הם נמנים לעולם. וכן אמר בפ' י"נ (ב"ב קט"ו:) גמירי דלא כליא שבטא מ"מ לא חששו לאבוד שבט בנימין. לפי שאפרים ומנשה חשובים ב' שבטים והרי הם י"ב בזולת בנימן אבל כששתו לבם למ"ש גוי וקהל גוים דהיינו בנימן ואפרים ומנשה. ראו שאע"פ שאפרים ומנשה במנין מ"מ בנימן יהיה לגוי ולזה חששו שלא ימחה שבט מישראל:

מקרא קראו וקרבו גוי כו'. בירוש' מסיים בה ועדיין לא נולד בנימן:

ה  [עריכה]

עתידין בניך כו'. שיקריבו כקהל עמים בשעת איסור הבמות. והיינו שאליהו יקריב בבמה בשעת איסור הבמות כשקבץ הנביאים בהר הכרמל:

מה קהל עמים. היינו האומות (רש"י):

ר"ח מייתי ליה מהכא. לר"ש דגוי וקהל גוים רמז אקרבן דכתיב ויקח אליהו י"ב אבנים אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך כי מה הוצרך להזכיר מה שנקרא שמו ישראל. אלא שלפי שבמאמר ה' עשה אליהו כדאמר בירושלמי פ"ג דתעניות קאמר דדייק ליה אליהו מהכא כי כשנא' לו מפי ה' ישראל יהיה שמך שם נא' גוי וקהל גוים שיעשו לפעמים כמעשה גוים (יפה תואר):

אשר יולד לישראל כו'. פי' ששבט דן שהקימו את הפסל מצאו סמך ממ"ש גוי וקהל גוים שמשמע שיצאו ממנו גוי שיעבדו לע"א כקהל הגוים. ולכך אמר אשר יולד לישראל לרמוז לזה שנא' כשנקרא שמו ישראל. אבל הם טעו כי ה' לא אמר ליעקב אלא דבר אליהו שהיה קידוש ה':

משיעשו בניך כעמים להרו של זבולון כו'. פי' משעה שיעבדו אליל כעמים. אז להרו של זבולן יאספו שם יזבחו זבחי צדק שיעשה להם צדקה ויקבלם אע"פ שהם באיסור במות. ופירוש הר יקראו יאספו להר הוא הר הכרמל שהוא מזבולן:

אלא גוי כו'. כלו' היתר איסור הבמה לאליהו למדנו מפסוק עמים הר יקראו ופסוק גוי וקהל גוים בא לחייב על כל שבט ושבט ור"ל דאי' פלוגתא בפ"ק דהוריות בפר העלם דבר של צבור דר"מ ס"ל דאפי' חטאו כל ישראל אין מביאין רק פר אחד לכולם ור"ש ור"י ס"ל דכל שבט ושבט איקרי קהל הילכך אם חטאו כל ישראל מביאין י"ב פרים. ואם חטא שבט אחד בלבד מביא פר אחד. וקאמר הכא דטעמא דר"ש ור' יהודה הוא מדכתי' גוי וקהל גוים יהיה ממך דעל בנימן שעדיין לא נולד קאמר. אלמא לבנימן לחודיה קרי קהל גוים. וכך צ"ל לחייב על כל שבט ושבט כדברי ר"ש ור"י שאומרים (הוריות דף ה') לחייב על כל קהל וקהל:

ו  [עריכה]

כמלא פי הפך שופע לו מן השמים. כצ"ל (א"א) וכ"ה לעיל פ' ס"ט. וקרוב בעיני דאגב שיטפא דאיתמר התם אוצוק שמן על ראשה כתבוהו כאן (יפה תואר):

ז  [עריכה]

חלולה ככברה והבר מצוי. ע' מ"ש רש"י בחומש שבא לפרש הטעם למה נקרא כדי מחרישה ל' כברת. לכן אמר בשעה שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה דהיינו ע"י המחרישה והבר של תבואה מצוי אח"כ ולכך נקרא מקום המחרישה כברת שהוא נוטריקין לשון כברה ולשון בר. ורבנן מפרשי שלכך נקרא כדי המחרישה כברת בלשון בר וכבר ונוטריקין היא (נזר הקודש):

והבר. והדגן:

ג' הם שנתקשו כו'. כלו' בג' אלו מצינו ענין קישוי הלידה שמתו בשעת לידתן:

אשת פנחס. בן עלי הכהן:

עד יום מותה לא היה לה ולד. דאם לאו הכי לימא סתמא לא היה לה ולד:

שפעת. שצעקה כמו כיולדה אפעה. וכן דריש בויק"ר פ' כ"ט ופעלכם מאפע ממאה פעיות שהאשה פועה בשעה שהיא יושבת על המשבר:

ח  [עריכה]

שינו עטיפתן. פי' שינו עטיפת כסותם המיוחדת ליהודים כדי שלא יכירום שהם יהודים:

סרדיוט. ממונה מבית המלך. והכיר אותם שהם יהודים:

בניה של תורה. אדוקים בה כבן הכרוך אחרי אמו:

תנו נפשכם עליה. בפרהסיא ולא תשנו עטיפותיכם ואפי' שתסתכנו עליה ואם אין אתם בניה של תורה למה אתם נהרגים עליה שאם רוצים להעבירכם על דת אתם מוסרים נפשכם:

ועליה אנו נהרגים. אילו יעבירום ח"ו עליה. אבל אין ראוי לאבד עצמו לדעת כל שאפשר להתנכר ולא יעבירום (יפה תואר):

ואם לאו. שלא תמצאו טעם ליישב ד"ת על מכונם. א"כ אין ראוי לחוס עליכם:

כתוב אחד אומר נצב לריב ה'. דמשמע שהוא דן בעמידה. וכתיב כי שם אשב דמשמע בישיבה ולמה ימשל פעמים בעמידה ופעמים בישיבה בהיפך. ומשני שהעמידה רמז לקיצור הדין ומהירתו. והישיבה בהיפך (יפה תואר):

מקצר בדין. כלו' שאינו מדקדק הרבה בחטאם ולכן כשמשלם גמולם מיקל בעונש. והיינו מפשר בדין לשון פשרה ולעכו"ם בהיפך מדקדק הרבה בחטאם ומחמיר בעונשם. ועיין מ"ש בש"ר פ' י"ז:

אנטדיקוס. הוא בעל דין בל' רומי שעומד כבעל דין לפני הדיין (מתנות כהונה) והיינו לפני ב"ד של מעלה כדאמרי' אין הקב"ה עושה דבר אלא א"כ נמלך בפמליא שלו. והכוונה דמתחלה יושב ומדקדק בחשבון העונות ואח"כ הוא עומד ותובע כבעל דין לנקום נקם:

מהו דין דכתיב עובד אדמתו. דמאי קמ"ל:

א"ל טוב מי שהוא חוכר. טוב מי ששוכר שדה אחת ועובדה ממקבל שדות הרבה ולא יוכל לעובדן ויניחן בורות והיינו מרדף רקים שהשדות יהיו ריקנים ובורים:

אלא עובד אלהים כו'. מפרש עובד ר"ל עובד אלהים. ואדמתו פי' עד מותו. וענינו שלא יחמיץ אלא יהיה קיים תמיד בעבודתו. זה יזכה לעוה"ב זכות מרובה. ומרדף רקים הם הסרים מאחרי ה' ישבעו ריש (יפה תואר):

כך ממסמסין נפשה של חיה. מסמס הוא הפך מקשה. כמו (חולין מ"ה:) המוח שנתמסמס וכלו' משדלין אותה בדברים רכים ואומרים לה אל תיראי שלא תמות כי בן זכר ילדת שהוא סימן חיים ושלום:

כההיא כו'. כלו' ומקרא יתיישב כההיא דאמר אבא חלפוי תאומה יתירה כו' ולפיכך כתיב כי גם לרבוי וניחמה בזה:

ט  [עריכה]

בר צערי. בן אוני וצערי באשר בא המות לרגלו. ולפיכך כדי לבטל ממנו הסימן רע לפיכך אביו קראו בן ימין לקושרו שוב במדרגת החסד והימין:

סמוך למיתה קבורה. וה"נ אמרינן בסוף פ' אלו מגלחין דבחיה סמוך למיתה קבורה מפני הכבוד. ואיכא למ"ד התם דה"ה אפי' בשאר נשים:

בלכתך היום מעמדי וגו'. ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימן בצלצח:

וכתיב בית לחם אפרתה. סיפיה דקרא צעיר להיות באלפי יהודה. משמע מיניה דבית לחם מיהודה:

אסוף חרפתי. שאיני יודע להשיבו:

הכי אמר בלכתך היום כו'. כלו' עכשיו שאתה מדבר עמי הם בקבורת רחל וכשתפגע בהם תמצאם בצלצח בגבול בנימן. וז"ל אגדת שמואל פ' י"ד א"ל הכי א"ל למחר הן באין מקבורת רחל את הולך והן באין ואת מוצא אותן בגבול בנימן בצלצח (מתנות כהונה):

ואית דאמרי בלכתך כו'. פי' עכשיו בעת הדיבור היו בגבול בנימן. ובעת המציאה היו בקבורת רחל (מתנות כהונה):

והאי דוקא. פי' והאי לישנא בתרא דוקא ועיקר ויש גרסו והא דוקא פי' לישנא קמא עיקר וכן באמת במדרש שמואל לא מייתי רק פי' הראשון:

י  [עריכה]

יבנה לו נפש על קברו. כצ"ל (מתנות כהונה) והוא בנין כעין שבונים על הקבר. ובל' מקרא שמו ציון (ערוך):

אין עושין נפשות לצדיקים. אין עושים להם מצבה הנקרא נפש שהוא לזכרון המת לפי שהצדיקים אין צריכין להם. שהרי דבריהם ומעשיהם הטובים הם זכרוניהם:

למדנו שנקראו ישראל ע"ש רחל. ולכן אף דאין עושין מצבה לצדיקים הציב יעקב מצבת אבן על קבורת רחל לפי שהיתה עיקרית הבית ונקראת אבן ישראל שנקראו ישראל על שמה (נזר הקודש):

על שם רחל שנא' (ירמיהו לא:טו) רחל מבכה על בניה. ולא סוף דבר לשמה אלא לשם בנה שנא' (עמוס ה טו) אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף. ולא סוף דבר לשם בנה אלא לשם בן בנה שנא' (ירמיהו לא:כ) הבן יקיר לי אפרים. כצ"ל וכן הוא לעיל פ' ע"א:

ד"א ותמת רחל בדרך אפרת כו' צפה יעקב שהגליות כו'. כלו' מה שהקים יעקב מצבת אבן על קברה כדי לידע מקום קבורתה שיבואו שמה בני הגולה לבקש רחמים (נזר הקודש):

לקבור את רחל בדרך אפרת. ולא הכניסה לעיר. ואע"ג דאמרינן לעיל סי' י' סמוך למיתה קבורה הא לא היה רחוק מן העיר רק כברת ארץ שהוא דרך מועט:

כדי שתהא מבקשת רחמים. שהצדיקים המתים נשמותיהם יורדות ושומרות הגוף בקבר עד שירגישו בעניני העולם הזה (יפה תואר):

יא  [עריכה]

קשה היא שלשלת יוחסין שתעקר. כי מי שראוי למעלה מצד יחוסו לא ידחה ממנה מפני אחר שהגון ממנו. שאע"פ שראובן חטא לא נוטל כבוד בכורתו שראויה לו מיחוסו (יפה תואר):

וכתיב ויהיו בני יעקב שנים עשר. שאע"פ שחטא קצת לא נדחה מיחוס השבטים ועדיין נקרא בכור וכדכתיב בני ראובן בכור ישראל. והא דלא יליף מדכתיב הכא בכור יעקב ראובן. משום דמצינו למימר דמעיקרא הוה בכור. אבל מדכתיב בני ראובן בכור ישראל יליף שפיר (יפה תואר):

בכורת ממון ניטלה ממנו. להיות יוסף נוטל פי שנים כבכור בנחלת הארץ אבל לא ניטלה ממנו בכורת יוחסין. והיינו כמ"ד בסמוך אין מיחסין ליוסף אלא לראובן:

לא לראובן להתייחס. ר"ל דלאו דוקא בכורת ממון ניטלה ממנו אלא אפי' ליוחסין ניטלה בכורה ממנו:

אין מיחסין ליוסף כו'. וה"ק קרא נתנה בכורתו ליוסף. ודוקא לממון אבל לא ליוחסין (ועיין בנזה"ק):

בני לאה בכור יעקב ראובן. וליכא למימר דמעיקרא הוה בכור הוא דקאמר. דא"כ מה לו להזכיר כאן הבכורה:

בכור לעיבור. שנתעברה לאה מביאה ראשונה והיה טיפה ראשונה שלא ראה יעקב קרי מימיו כדלעיל פ' ע"ט:

בכור ללידה. אף שנולדה תאומה עמו. הוא נולד ראשון לה:

בכור לבכורה. כלו' ליוחסין שהוא סתם בכורה כדכתיב ולא להתייחס לבכורה. ואתי כמ"ד אין מייחסין ליוסף אלא לראובן (יפה תואר):

בכור לנחלה. לנחול פי שנים בנכסי יעקב וליטול חלקו בארץ ראשון שבתחלת הסיפור שם (במדבר לב:א) הקדים ראובן לגד שנא' ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד:

בכור לעבודה. שעד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות וכדלעיל פ' ס"ג (יפה תואר):

בכור לתשובה. שראובן פתח בתשובה כדלקמן פ' פ"ד:

בכור לנבואה. שנא' תחלת דבר ה' בהושע שהיה ראשון לארבע נביאים שהיו בימיו. והושע מראובן היה כדיליף בפסיקתא (יפה תואר):

יב  [עריכה]

ואהליבמה ילדה וגו' הה"ד (ירמיהו מט:י) כי אני חשפתי את עשו. כצ"ל (יפה תואר) וכן הוא בילקוט:

קליפת בצלי'. ר"ל שפי' חשפתי את עשו קלפתי הבצל שלו. ור"ל הראיתי יחוסו. וזה כדי לגלות מסתוריו. והיינו הממזרים הנעשים בסתר. ודמה סיפור תולדותם ויחוסם לקליפת הבצל שע"י זה יודע טעם שבו (יפה תואר):

רב אמר שלשה. אחד ענה מצבעון שבא צבעון על אמו והולידה ענה. והשני אהליבמה מצבעון מדכתיב בה בת ענה בת צבעון שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה משניהם. והשלישי תמנע מאליפז וכפרש"י בחומש:

ור' לוי אמר ארבעה. דגם קרח דהכא ממזר הוא מפני שמנאו הכתוב בבני אהליבמה אשת עשו ועם אלופי אליפז נראה שבן אליפז היה שבא על אשת אביו וכפרש"י בחומש. ומ"ד ג' ס"ל ב' קרח היו כדפרש"י בפ"ק דסוטה ע"ש. ואע"ג דענה ואהליבמה לא נולדו מעשו וזרעו. מ"מ קאמר בהו שעשו העמיד ממזרים כי ע"י שהתחתן בהם העמיד פסול ממזרות במשפחת זרעו (נזר הקודש):

יג  [עריכה]

לב חכם לימינו כו'. נתב' לעיל פרשה ע"ד:

מפני שט"ח כי גר יהיה זרעך. המוטל על זרעו של יצחק. אמר אלך לי מכאן אין לי חלק במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר. ואע"ג דבקרא כתיב מפורש כי היה רכושם רב. אך למה הלך עשו דוקא זה היה מפני השט"ח. וריב"ל ס"ל מפני הבושה שמכר את הבכורה. או מפני בושת זרעו שהיה בו פיסול ממזרות כדלעיל:

יד  [עריכה]

למה לי לדרוש. כלו' מאי איכא למדרש ביה דכתביה קרא:

וכתיב ואחות לוטן תמנע. וכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא כפרש"י בפ' חלק:

טו  [עריכה]

מה ראה הכתוב. פי' איך נכתב פעם בבני שעיר ופעם בבני צבעון אטו תרי נינהו בתמיה. דהא כתיב הוא ענה משמע הוא ענה האמור למעלה כדאמר בגמרא. ומשני לעולם חד הוא אלא שבא צבעון כו' דהשתא מתרצי קראי כמו שנפרש בסמוך:

הכלאים. הפרד שהוא מן הסוס והחמור לא נבראו ממש. אבל נבראו בכח התולדות. האש בכח האבנים והכלאים בכח הסוס והחמור:

אימתי נבראו. כלו' מי נסה זאת שיצא הדבר לפועל:

הה"ד הוא ענה אשר מצא את הימים. דפירוש ימים פרדות כרבנן שהמציא שיולידו מין שלא במינו. ואינו כן בשאר הכלאים של בהמות. ונחשב לו בדורו לחכמה ונודע במעשה ההוא ויתארוהו בו (יפה תואר). ונקראו ימים לפי שאימתן מוטלת על הבריות:

המיונס. מין חיה (רש"י) והמוסיף כתב בל' יוני פרד:

המיסו. בלשון לעז מסו חצי. ונראה שהיו קורין כן הפרד לפי שחציו סוס וחציו חמור והוא מצא אותן שזיוג חמורה כו' וכדלקמן:

ואלו הן הסימנים. להכיר אם אמו חמורה ואביו סוס או בהיפך:

הוה מפקד. היה מצוה לאותן הממונים על בית הנשיא שיהיו קונין מאותן שאזניהם קטנות. וכתב הפ"מ שמפני הכלאים א"ל כן. גם י"ל דאותן שאמותיהן סוס טובים וקלים ברגליהן:

ואתה בראת דבר של היזק. כמ"ש לקמן מעולם לא אמר אדם שנשכו פרדה לבנה וחיה:

חכינא. נחש:

חרדון. מין צב:

חברבר. מין נחש צפעוני והוא הערוד. ואולי שלא נתרפא ענה ממנו שנשכו:

פרדה לבנה וחיה. עי' בחולין דף ז':

ר' לוי בשם רבי נזירא כו'. לעיל פ' י"א:

אותה האור. הוא אור של שבעת הימים:

תחת כל השמים ישרהו. ואורו על כנפות הארץ. ודריש ישוררו למי שאורו על כנפות הארץ:

חשך ישופני. זה הנחש דכתיב ביה הוא ישופך ראש הוא רוח הטומאה שכחו בחשך:

הואיל ותחלת ברייתה. שאין מברכין אלא על דבר חדש ומברכין לה' על שחידשו:

מפני ששבת האור כו'. והוא כתחילת ברייתא שאחר העדר מרגישין הטובה ואז שייך לברך עליה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף