עץ יוסף על במדבר רבה/כא

עץ יוסף על במדבר רבה כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה כא

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  כד  כה  

א  [עריכה]

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. כלו' מאחר שיש לו מדת אהרן כאילו הוא בנו בטבע. לכן בדין הוא שיטול שכרו היינו הכהונה והשלום לכן אמר הנני כו':

גדול השלום שנתן לפנחס. כי ענין השלום שניתן לו לא ידומה שהוא רק העדר הרע. שלא יירא מפני שונאיו ומשפחת זמרי שיהיו שלמים עמו. לא כן כי אם שכר אמתי:

ה' עוז לעמו יתן. ר"ל כשהקב"ה עוז ותעצומות לעמו יתן צריך שיברך את עמו בשלום תחהל שהיא כלי המחזיק העוז והטובה:

ב  [עריכה]

וידבר משה אל ה' כו' הלכה כו'. עד סוף סי' ג' שייך לקמן אחר סי' י"ד. וכ"ה בתנחומא:

אוכלוסין. חיל גדול של ששים רבוא (רש"י):

חכם הרזים. שיודע מה שבלב כל אלו (רש"י):

שאין פרצופותיהן דומין כו'. כי תכונת הרוח יתנכר על הפנים:

ג  [עריכה]

ששה שמות יש לו לזמרי. בתנחומא גרס ג' שמות. ובסנהדרין פ"ב ובילקוט גרס חמשה. והוא הנכון:

ושלומיאל בן צורי שדי. עמ"ש הגר"א באד"א סדר נצבים:

כביצה המוזרת. שהולקש ונתבלבל שכבת זרעו מרוב בעילות (רש"י):

שסילא עון משפחתו. פי' גרם שיזכרו ויספרו. לשון המסלאים בפז (איכה ד ב) שהיו מעריכין עצמן בפז. לישנא אחרינא גרס לחפש ולדקדק אחר עונם לשון מסלסל בשערו (רש"י):

מעשה כנען. זמה כדאמרי' בפסחים קי"ג ה' דברים צוה כנען את בניו ואהבו את הזמה (רש"י):

עמדו השבטים עליו כו'. כדאי' בירושלמי פ' הנשרפין שבקשו לנדות לפנחס משום שעשה שלא ברצון חכמים. דהא דתנן קנאין פוגעין בו. לאו דמצוה למיעבד הכי אלא שאם רצו פוגעין בהן. ומ"מ אין רוח חכמים נוחה מהם כו'. ע"ש וביפ"מ:

בן פוטיאל זה שפיטם כו'. פי' בן יתרו ונקרא פוטיאל ע"ש שפיטם עגלים לעכו"ם. שאלעזר לקח לו אשה מבנות יתרו:

שפיטם אבי אמו. לאו דוקא הוא. כי ספק הוא אם אם אמו מזרע יתרו או אבי אמו. אלא חדא מינייהו נקט:

הרג נשיא שבט. רש"י:

שעדיין הוא קיים. ולפיכך הוא"ו קטיע קרי ביה שלים (מת"כ). והבחיי כתב שמעתי שהמלה הוא נוטריקון שלא ימות. וזה מחזק קבלת חז"ל כי פנחס זה אליהו עכ"ל:

בריתי היתה אתו החיים והשלום. כתב האלשיך (תהלים קמ"ז) קרא להחיים שלום משום שמה שהמות יפריד בין הנפש והגוף איננו רק מהעדר שלום בין שניהם. אך בהזדכך החומר יתקרבו באיכות ואז תראנה הנפש ותמצא לה מנוח. נמצא כי החיים והשלום אחד הן עכ"ל:

כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן כו'. ר"ל במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי כמו שפרש"י:

צור גדול מכולם מלך הוא. שהוא בלק כדאי' לעיל ס' בלק שאמרה כזבי איני נשמעת אלא למשה שכך צוה אותי בלק אבא. וצ"ל שהיה גם מלך במדין:

ד  [עריכה]

ושתים בעבירה מואבים ועמונים. וכדאי' בספרי ס' בלק עמדו עמונים ומואבים כו' והושיבו שם נשים כו'. ובסנהדרין ק"ו אמרו וצרצור יין העמוני מונח כו':

ה  [עריכה]

מוותר על התורה. פי' לעשות מדעתו יותר ממה שציותה התורה:

ויגלח את חצי זקנם כו'. שהשלוחים של דוד להיותם נכבדים היו מגודלי זקן ומלובשים בגדים ארוכים וכדי לבזותם כרת מדויהם בחצי וחצי זקנם:

לידי מלחמה עם ארם נהרים כו'. בדה"א י"ט כתיב וישלח חנון ובני עמון וגו' לשכור להם מן ארם נהרים ומן ארם מעכה ומצובא רכב ופרשים:

לכך כתיב צרור את המדינים. בכעס וחימה שלא להניח מאומה כי אין טוב יוצא מהם:

ו  [עריכה]

אשר יצק מים ע"י אליהו. ונעשה נס על ידו במים. על כן לכו אליו. אולי גם פה יעשה ה' נס על ידו ליתן לכם מים:

יש אתו דבר ה'. שהרי הוא לא בא אלא ע"י נבואה באמת יש אתו דבר ה':

וירדו אליו מלך כו'. ולא קראו לו שיבא אצלם:

ענותנותו של אותו צדיק. וכן אמרו שלהי מכות על יהושפט כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו כו':

מונה לבנו מאותו שעה. פי' מונה המלכות לבנו יהורם מאותה שעה:

מה לי ולך. כי כל עסקך עם נביאי השקר:

אל נביאי אביך. הם נביאי הבעל:

ואל נביאי אמך. הם נביאי האשרה:

שלא שאל בו מימיו. ר"ל להכי לא רצה אלישע לומר לו דבר ה':

אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים כו'. א"ל לא למעני תעשה כי אם למען חברי מלך יהודה ומלך אדום:

שנא' ונקל זאת כו'. דרשו ונקל זאת לשון נקלה שזאת האומה נקלה ובזויה לפניו יותר מכל. שבכולם אסור לכרות עצה וכאן התיר (כלי יקר):

שנא' לא תדרוש שלומם וטובתם אלו כו'. כי האילנות הם טובה לעיר ושלום ברוב פרים:

לכך נאמר צרור את המדינים. והכיתם אותם. דקדקו שמאז בתורה גילה באומרו והכיתם אותם על והכיתם כל עיר מבצר:

ז  [עריכה]

כך כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין כו'. כאומר אליו ראה והביטה המספר הלז השמר פן ואולי יפגע בם מדת הדין. ויחסר מנינם על העדר מנהיג ומוכיח. ועל דרך זה מסרם משה ליהושע (אלשיך):

ח  [עריכה]

מפני מה לא חלקה להם. ר"ל ליוצאי מצרים:

אין שם אחד. אבל צוחר לא נחסר כמו שפרש"י שהוא זרח והוא צחר:

הרי ששה משפחות על הזנות. שנשארו רק קטנים שהיו פחותים מבן עשרים לכך לא באו במנין הזה:

שאינו עושה את שלה. פי' שאינה עושה נגף:

ועמדו על בורים. פי' צדיקים גמורים שיהיו ראוים לירש את הארץ:

ט  [עריכה]

לפי שכתב סימן כו'. ר"ל ולהכי היתה קנאה בהם שזה חפץ בחלק של חברו. והגורל הזה משתיק אותם ואעפ"כ עלה הגורל עפ"י חלוקת יעקב. ואפשר שצ"ל אע"פ שכתב סימן:

אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל. שמעתה יאמר מאת ה' היתה לו. וכענין שכתוב בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ובין עצומים יפריד. פי' בין המחלוקת והמריבות כלשון הגישו עצומותיכם (בחיי):

דכתיב ע"פ הגורל. דאל"כ ע"פ הגורל למה לי הא כתיב אך בגורל תחלק הארץ:

י  [עריכה]

ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. וגו' אשר באזניהם. פי' מעל עצמן אבל הנשים לא נתנו כמו שפרש"י שם:

אבל הנשים לא היו עמהם בעצה. אבל בילקוט סדר שלח אי' שגם הנשים האמינו לדברי המרגלים ובכו:

איש ולא אשה. דאל"כ איש למה לי. לא נותר אחד מיבעי ליה:

יא  [עריכה]

מה חכמתן שלפי שעה דברו. בשעה ובעת הגון דברו וכדמפרש:

ואם לא תתיבם אמנו. דייקו זה מדקאמרו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו משמע דמכח דין יבום הוה קאמרי ליה הכי דגבי יבום כתיב להקים לאחיו שם בישראל:

שלא יראה משה עצמו כו'. ויתגאה בזה:

שלא נצטוו. על זה שלא לינשא אלא להגון. אבל משה נצטווה לפרוש מן האשה אם בפירוש אם ע"י ק"ו כדאי' לעיל בש"ר פ' מ"ו:

יב  [עריכה]

שהפליא. העלים כד"א כי יפליא:

זמירות היו לי חקיך. כשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפניו הייתי משתעשע בחקיך והיו לי זמירות להשתעשע (רש"י):

תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו. ע' לעיל פ"ד שם נתבאר:

על השל. על השגגה:

חוליא אחת של זכוכית. חוט שנחרז עליו חתיכות של זכוכית כמו מרגליות. לשחוק בהם התינוקות:

והפליא ממנו. ואע"פ שעדיין לא נאמרה פרשה נחלות. מ"מ ה"ל ללמוד הדין מפרשה יבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו אפי' בת או בת הבת פוטרת מן היבום. הרי שהבת היא חשובה כבן. וה"ה לענין ירושה שהבנות יורשות במקום שאין לו בן:

באו אלו ואלו לפני משה. והא דכתיב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים כו'. דרשהו כך ותעמודנה לפני משה ומקמי משה עמדו לפני אלעזר ומקמי אלעזר עמדו לפני הנשיאים כו'. והא דלא כתיב כסדרן לפי שאינו רוצה להקדים תלמיד לרב (רשב"ם):

נטלו שלשה חלקים. יליף מדכתיב נתן תתן כפל לשון:

חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים. בפ' י"נ פי' רשב"ם חלק אביהם צלפחד שהיה בן כ' מיוצאי מצרים. וקסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. ואע"פ שיוצאי מצרים לא נכנסו לארץ שכולם מתו במדבר. מיהו להכי אהני שאם יצאו ראובן ושמעון ממצרים ונולדו להם בנים במדבר ונכנסו לארץ. לראובן בנים עשרה ולשמעון אחד. יטול בן שמעון כנגד עשרה בני ראובן. שהרי לראובן ושמעון נחלקה הארץ וזכו בניו כל אחד בחלק אביהם. וצלפחד יצא ממצרים ומת במדבר לפיכך נטלו בנות צלפחד חלק צלפחד אביהן שהיה מיוצאי מצרים. וחלקו עם אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים. ובנות צלפחד קבלו חלק אביהן מנכסי חפר בשעה שחלקו אחי צלפחד נחלת אביהם ביניהם. דבת הבן במקום הבן לירש עם האחים. ועל שהיה צלפחד בכור והיה ראוי ליטול פי שנים בנכסי חפר. ואע"פ שאין הבכור נוטל בראוי. ארץ ישראל מוחזקת ליוצאי מצרים לכן נטלו בנות צלפחד גם חלק הבכורה (ועיין במזרחי). או אפשר שמה שאמר המדרש ושהיה בכור ונטל שני חלקים הכוונה ממטלטלים של חפר:

בעבר הירדן כו'. ולכן כתיב בלשון כפול נתן תתן כלו' גם בארץ גם בעבר הירדן:

וקרבו לפני יהושע. ליטול בנחלת חצי מטה מנשה שנתן יהושע בא"י. וצ"ל שלא נטלו חלק אביהם וחלק זקינם במקום אחד. אלא חלק אחד נטלו בעבר הירדן וחלק אחד בא"י:

ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מיכן ומיכן. כצ"ל וכ"ה בילקוט:

שהבת מעברת נחלה כו'. שבנה ובעלה יורשין אותה. שזה דכתיב (בפ' מסעי) ולא תסוב לא נצטווה אלא לאותו הדור בלבד:

יג  [עריכה]

מה ראה לומר אחר פרשת נחלת. שפ' הזאת אין כאן מקומה שהרי אחר שעלה אל הר העברים שהוא הר נבו שוב לא ירד כנראה מס"פ וזאת הברכה:

אין אתה יפה מאחיך. במלת כאשר נאסף רמז לו ככה. דאל"כ למה לי למימר כך. ואם לדמות איכות מיתתן. הלא לא דמו כי במשה לא ידע איש קבורתו:

יד  [עריכה]

כאילו בא בזרוע. כי יפקוד הוא לשון צווי ולא לשון בקשה. כי אחר שאינו מכוון לטובת עצמו כי אם לטובת הצבור. וזה רצון ה' שיבקש בזרוע בעדם:

אם הבנות יורשות. אף שאין ממלאים מקום אבותם לכיבוש ארץ ישראל ולצבא צבא בישראל ולא היו במספר הפקודים ואין נקרא הנחלה על שמן. מ"מ יורשין אביהן. אף בני ירשו כבודי אף שאין ממלאים את מקומי:

הרבה שרתך. וגדולה שימושה יותר מלימודה:

בית הוועד. בית המדרש:

שאינו מאבד שכרו קח לך כו'. ר"ל זהו דכתיב קח לך לשון לך מורה שא"ל את שבדוק לך ואתה מכירו כדאי הוא שיטול שכר שימושו (רש"י). ואע"פ שיש בדורו זקנים וחכמים כמוהו. זוכה הוא מפני שימושו התמידי לשלמות גדול מהם שיהיה נשאר במקומך:

טו  [עריכה]

הרי ז' ימים. עי' במקומות שציינתי ביד יוסף:

ועשה משה בטוב עין. שלא חרה לו על שניתן כבודו לאחר בכל וכל:

לפי שאמרת אלהי הרוחות. ולא אמרת אלהי השמים ולא אלהי הארץ. ע"כ היה כוונתך אלהי שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד. הא לך יהושע שהוא איש אשר רוח אלהים בו להלך לכל אחד ואחד לפי דעתו:

כמערה מכלי אל כלי. כשופך מכלי אל כלי:

טז  [עריכה]

אם ארעב כו'. עי' בספרי ס"ז סוף פיסקא קמ"ג ובז"א שם:

שלש הן ברשותך. שור ושה כשבים ושה עזים:

וז' אינן ברשותך. איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר:

אבוסך. לשון אבוס. וזה שאמר שם לא אקח מביתך פר מממכלאותך עתודים. בתמיה וכי לא לקחתי ממך קרבן מהגדלים על אבוסיך ולא הטרחתיך להביא מחיתו יער כי לי כל חיתו יער:

מזיז שכינה הם ניזונים. והענין שהן אמת שאינן צריכים לדבר ממשי שיזונם אחרי שהם רוחניים. רק עכ"ז צריכין לקיום רוחני:

היה אוכל ושותה. כי אזלת לקרתא אזלית בנימוסה:

יז  [עריכה]

בריותי אין צריכין לבריותי. באותו דבר פרטי שניתן בכח הבריאה שתפעול בעולם אין בטבעה שתצטרך להיוצא ממנה בידי אדם לחזק על ידה כח פעולתה הטבעי:

שהוא עושה יין הרבה. פי' שאם תשקהו יין יעשה יין הרבה:

ואני על לוגך. לוגך לאו דוקא:

לשון שתיה. כד"א וישתו וישכרו:

לשון שביעה. מדכתיב וישכרו אחר וישתו:

לשון שכרות. כד"א שכורת ולא מיין שפירושו מבולבל בלי דעת כמנהג שתוי יין (מת"כ). ובספרי נסך שכר דאנא רוי שבע:

יח  [עריכה]

בהמה אחת היא. ושמה בהמות. ולא בהמות רבות דהא כתיב חציר כבקר יאכל הנה נא כחו במתניו וגו' בלשון יחיד (יפ"ת). ועי' בש"ר פ' מ"ה סי' ח'. וע"ש מ"ש:

רבוצה על אלף הרים. שרועה ותרביץ כלם פעם בזה ופעם בזה שצריכה למזונותיה כל גדוליהם (יפ"ת):

ואלף הרים מגדלים לה כל מיני עשבים והיא אוכלת שנא' (איוב מ כ) כי בול הרים ישאו לו. וריש לקיש אמר בהמה אחת היא והיא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לע"ל שנאמר והיה השרון כצ"ל וכ"ה ברבה ויקרא פ' כ"ב ותנחומא סדר זו. ופי' שנאמר כי בול הרים ישאו לו. שההרים נושאים ומפריחים צמחים לו:

כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לע"ל. דסוף הבהמות ליאכל לצדיקים:

מגדלים לה בהמות בכל יום. אבל לא עשבים. ומ"ש כי בול הרים ישאו לו היינו שיצמחו צמחים למזון החיות אשר שם שהן בעבורו:

אפשר דאית בעיר אוכל בעיר. והא אין בהמה אוכלת ב"ח כדרך החיות אלא מהצמחים הן ניזונות:

שנאמר הן יעשוק נהר ולא יחפוז. דריש וא"ו של ולא. ואע"ג שמצאתיו כתיב לא יחפוז בלא וא"ו (מת"כ). והמנחת שי כתב שבנוסח קדמון מטולטילא כתוב ולא בוא"ו:

שנא' יבטח. דרשו י"ב של יבטח (מת"כ):

ויש בהן לכלוך כו'. בתמיה. שלפי גדלו אין בזה אפי' הדחת פה בעלמא:

ונהר יוצא מעדן. והוא גדול מאד וממנו ישתה לשבעה. ודריש לשון יובל שיובל לפי בהמות:

ושמו יובל. ר"ל שם הנהר קודם שיפרד שנא' ועל יובל כו' פרש"י בכורות נ"ה ע"ב דבעץ החיים משתעי קרא כו' ע"ש:

זו בהמה. שאלו מפני גדולתן ושבח הבורא יתב' ניכר יותר בהן נקט להו (יפ"ת):

זו זיז שדי. דאי' בויק"ר פ' כ"ב זיז עוף טהור הוא כו' בשעה שהוא פורש כנפיו מכהה גלגל חמה. פירוש שכפי גדלו מכסה בכנפיו לפני השמש ומסתיר אורו מהעולם:

זה ג"ע. שהוא גדול מכל העולם כדאי' בפ"ק דתענית עולם אחד מששים מג"ע:

זה לויתן. וקאמר דגי הים לשון רבים משום דזכר ונקבה נבראו:

יט  [עריכה]

אלף נשים היה לו לשלמה וכל אחת כו'. דייקו וז"ש ליום אחד ר"ל לכל יום ולכל בית אחד (כלי יקר):

נחמיה הפחם. הוא נחמיה בן חכליה. ונקרא כן ע"ש שהמלך מנה אותו לפחת כדכתיב (נחמיה ה יד) אשר צוה אותי להיות פחם. ובפסיקתא משמע שנקרא כן ע"ש שלא אכל לחם הפחה:

כ  [עריכה]

כדי גמיאה. מתשובת רבקה שאמרה שתה אדוני ולא כלשונו. משמע מזה דהוא לא בקש אלא גמיעה אחת. והשיבה שישתה כרצונו (יפ"ת):

פער פיו. פתח פיו:

שהברכה שרתה בפיה של אותה הצדקת. דייק מדקאמר ותותר בתי"ו של כינוי הנקבה כאילו היא היתה סיבת מה שנותר. שבזכותה נותר ששרתה ברכה במעיה. וכן דייק לקמן דקאמר את אשר הותירה משבעה. ולא אשר נותר משבעה (אגרת שמואל):

כששה ככרי כסף. בתנחומא גרס יותר מששה ובפסיקתא גרס כששה ככרי זהב:

כא  [עריכה]

לא שניהם בבת אחת. כי לא העמסתי עליך למרבה:

לעוה"ב אני אערוך לכם שולחן גדול ויהיו או"ה רואים ובושים שנא' תערוך כו'. וכ"ה בתנחומא. דייק מדקאמר תערוך בלשון עתיד:

כב  [עריכה]

וכשהוא מבקש. מהן אינו מבקש אלא לפי כחן. וזהו לא מצאנוהו שיבקש מאתנו שגיא כח שנעשה למעלה מכחנו. אבל הוא ישגיב בכחו לנו הטוב למרבה:

ועשן בחופה למה. כי הענן הוא דבר המגין כמו שכתוב ביוצאי מצרים פרש ענן למסך. אבל חופה מעשן שהוא דבר המזיק למה:

עשונות. לשון עשן כלו' בעינים כהות ורעות וצרות בתלמידים שלא להנותם מנכסיו. או מחידושי תורה שלו:

אש בחופה למה. אש שהוא דבר המזיק למה. ואע"ג דאשכחן נמי במצרים ואש להאיר לילה וגו'. הרי מפורש בו שם שהוא מועיל להאיר בלילה. אבל כאן לא כתיב בלילה אצל אש אלא אצל להבה:

חופתו נכוית ממנו. פי' חופתו של חברו הקטן ממנו נכוית מחופתו של הגדול ממנו. והכוונה בזה הוא שכל מי שהוא קרוב לה' מושפע ממנו יתב'. והוא משפיע למי שקטן ממנו. וזו היא קנאת איש מרעהו בג"ע שנכוה מחופתו של חברו בהיותו עליו והוא נשפע ממנו. והתכלית לשם שמים להיותו קרוב אל הסיבה הראשונה להיות מושפע ממנו יתברך (כלי יקר):

כג  [עריכה]

אלא (איוב כא יד) אמרו לאל סור ממנו וגו' והוספת שלוה לדור הפלגה שמא כבדוך אחד מהם. לא דיים שלא כבדוך אלא אמרו הבה נבנה. כצ"ל (א"א) וכ"ה בתנחומא:

ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל. נתת שלוה לדוד ושלמה ודניאל נכבדת שברכוך ויברך דוד. וכן שלמה ודניאל כדאי' בילקוט כאן ובישעיה:

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדות כו'. בא לתת טעם לחג עצרת שנראה דבר נוסף. כי אחר שכבר עשינו ז' ימים חג הסוכות ושמחנו מה צורך עוד לחג עצרת. לזה מביא בעל המאמר פסוק יספת לגוי וגו' שישראל בי"ט שלהם נכנסין לביהמ"ק ומקריבין קרבנות ולזה יחד ה' להם עצמם רגל נוסף:

אפי' מועד אחד לא בטלנו. הקרבנות. כי ברוב השמחה לא שכחנו שם אלהינו אלא לעולם יראתו על פנינו:

יספת לגוי. ישראל נכבדת. ועל כן רחקת מלפניך כל קצוי ארץ:

כד  [עריכה]

א"ל הקב"ה לישראל. אף שלכאורה היה נראה שראוי לחסר לכם יו"ט מפני הסבות הנ"ל. אך לפי שאתם בטוחים מן הנזקין אלו איני מחסר אתכם יו"ט אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בם שנא' ביום השמיני עצרת תהיה לכם כלו' הוספתי לכם שמיני עצרת מלבד הקרבת כל ימי החג שהקרבנות על רבות הטובה לכל העולם. עוד אני מוסיף לכם ברכה מיוחדת:

על ע' או"ה. כדי שיתייחד השי"ת על הכל:

ע' פרים על ע' אומות. כדי לקרבן לאמונה. ויום ראשון היו מקריבין י"ג פרים לרמוז שעתידים כולם לקרא בשם ה' ולעבדו שכם אחד וליחדו. ולזה מתחיל בי"ג בגימטריא אחד. ומתמעטים והולכים למעט קושי ערפם בעבודת כוכבים (ש"ך על התורה):

אני ואתה. שהיום הוא רק להרבות השפע לכם:

כה  [עריכה]

מה ראה להיות פוחת בכל יום. שפרי החג היו מקריבין בכל יום אחד פחות מיום שלפניו:

אותם המועדות שעשה ירבעם. ר"ל מדעת עצמו. וזהו מועדיכם שהם משלכם ומדעת עצמכם:

ולא החדשים. שגם ר"ח בכלל מועד כמ"ש בש"ע א"ח (סי' תקס"ב) בשם הרמב"ן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף