עץ יוסף על במדבר רבה/ט/כד

עץ יוסף על במדבר רבה ט כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בסאסאה בשלחה תריבנה. פי' בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה.

דבר שהוא סאה. כלומר עבירה גדולה.

בתרקב. פרש"י חצי סאה. תרי וקב דהיינו ג' קבין.

תומן ועוכלא. תומן פי' חצי קב שהוא חצי רובע שמונה תרגום תמני. ועוכלא הוא אחד מחמשה בקב והקב ששה ביצים. והוא ביצה וחומשא דביצה. ועיין בבבא בתרא דף צ (ערוך).

ריבה כאן סאות הרבה. פי' דכל רבויא הוא ורבי כל מיני מדה. דאי סאה לחוד. כל למה לי. ופירושו כל סאון סואן שהקדוש ברוך הוא מודד לכל אחד כסאתו.

מנין שאפילו פרוטות כו'. פי' אם לא נפרע ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותו לחשבון.

בנוהג שבעולם אדם נכשל כו'. כלומר וכן לענין הטובה כל חוב גדול נפרע לפעמים מן האדם אחת לאחת והן מצטרפין לעונש גדול שהיה חייב (קרבן העדה).

החשבון מתמצה. פי' ה' מצרף מיתת השור ואבדת התרנגולת והצלוחית ומכת האצבע. אע"פ שכל אחד בפני עצמו עונש קל. מכל מקום נחשב הוא כאילו הוא עונש חמור בבחינת צרופם יחד לכפר על עונש המיתה כנפרע כל חשבונו עד תמציתו ולא נ"ח לו כלום.

אחת מתארעה לאחת כו'. בירושלמי גרס דבר אחר אחת מתארעה לאחת כו'. ופי' היפ"מ שהקדוש ברוך הוא נפרע ממנו מעט מעט על עונותיו כדי שלא יצטרפו ויצטרך ליפרע ממנו בבת אחת. ופי' מתארעא לשון מערערין אותה שפירושו ענין סתירה ושיבור. והכוונה שהצרה האחת סותרת ומבטלת העבירה האחת עד שיתנקה מכולם.

מיצוי חשבון עד אחת. פי' שהחשבון מדוקדק עד אחת כי אפילו עבירה קלה לא יוותר ה' עליה. ואפילו צרה קלה לא תבא בחנם. אלא זה לעומת זה (יפ"מ).

שער נקנור. שהיה למזרח. וכ"מ דכתיב לפני ה' הוא צד מזרחי.

כפה. צעיפה.

לפיכך פניה מוריקות. שאינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות.

בצלצל. חגורה נאה (מתנות כהונה).

חבל מצרי. חבל העשוי מנצרים של אילן (ערוך).

שם בה פנים. פנאי ליפרע ממנה. ושמתי אני את פני (ויקרא כ ה) ונתתי פני (שם יז) כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן.

שנאמר תכסה שנאה במשאון. פרש"י המכסה דבר השנאוי למקום במשאון בחשך שעוה מעשיו בחשך.

אנשי דור המבול. באג"ב מפרש בכל העונשין איך הם מדה במדה.

שלום מפחד. שלא היו מזיקין שולטים בהן.

שורו עבר כו'.פי' השור מעבר את נקבתו ולא יפליט כלפי החוץ.

ישלחו כצאן עויליהם. שולחים עולליהם לנפשם מבלי אומנים ומגדלים כצאן הזה שאין מי מגדלם ועוסק בתיקונם. ורש"י פי' בעת לידתו היה הולך ומרקד מיד ואם פגע במזיק היה נלחם בו. והיתה אומרת לו אמו הבא לי מספרים ואחתוך שרך.

ישאו בתוף וכנור. היו נושאים קול בשיר ותוף וכנור.

יבלו בטוב ימיהם. הזקינו ימיהם בטובה.

היא גרמה להם כו'. כי ע"י טובה הרבה שכחו שצריכין למשגיח מלמעלה. וחשבו הטובה כמחוייבת.

ויאמרו לאל סור ממנו. האנשים ההם אמרו לאל סור עצמך ממנו.

מה שדי כו'. בזו את ה' ואמרו מה שדי כי נעבוד לו.

ואין לו עלינו טרחות. כי חשבו שהעולם עומד בטבע. גם אינם צריכים לגשמים. כי יש להם המעינות שהוכן הכל בטבע.

שתי טיפות כו'. ע"ש שני רביעיות שהן זמן הגשמים כדאיתא בפרק קמא דתענית (מתנות כהונה).

בגלגל העין שדומה למים. שהתאוה הרעה מקורה מיסוד המים. וע"כ נענשו ביסוד זה.

ארץ ממנה יצא לחם. פי' ארץ שמנה אשר יצא ממנה לחם רב.

מקום ספיר. היו אבניה.

נתיב לא ידעו עיט. לא עבר עליהם חיל של לסטים.

לא הדריכוהו בני שחץ. לא עברו דרך בו בני גאוה הם פריצי החיות.

פרץ על סדום ועמורה גחלי אש וגפרית. מעם גר ממקום שהוא נובע וניגר.

לפיד בוז. אש של גיהנם עומד למי ששאנן בעשתותו לומר שלום יהיה לי.

ישליו אהלים לשודדים. אהלי השודדים המה בשלוה.

היא גרמה להם. לאשר הביא אלוה. הפורענות עליהם בידו.

אז נלחמו מלכי וגו'. בצע כסף לא לקחו. פי' חנם באו לעזרת סיסרא לא בקשו ממנו שכר רק הלכו ברצון ובאהבה ובחשק נמרץ.

מן שמים נלחמו וגו'. הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא ועיין תנחומא סדר בראשית סימן ה.

לא זזו משם. לא ירדו הכוכבים למטה לארץ אלא ראש הכוכב האחד היה בשמים וסופו השני בארץ. וזהו דכתיב ממסילותם נלחמו.

ולא ספנוהו. פי' לא חשבוהו לכלום. מה שאין כן גבי פרעה כתיב ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו'. וגם במצרים נשאר פרעה כמו שדרשו מדכתיב עד אחד. ובמלחמת סיסרא אף הוא נהרג.

גולייר. הדיוט וחלש. שלא אמץ לבו בגבורים לעמוד במלחמה אלא נס ברגליו.

שמשון מרד בעיניו. כתב הרמב"ם אל יעלה על דעתך ששמשון מושיען של ישראל. ושלמה ידיד ה' נשאו נכריות עד שלא נתגיירו. אלא גיירום. ולפי שלא בבית דין הגדול נתגיירו רק מחמת אהבת אדם נתגיירו חשבום הכתוב כנשים נכריות.

וירד שמשון תמנתה. אלמא תמנת בירידה. וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה אלמא תמנת בעליה. ושמשון ויהודה תרווייהו בארץ ישראל היו (רש"י).

שתי תמנות היו. אחת בירידה ואחת בעליה. ואותה של יהודה היתה בעליה על ההר.

ר' איבו בר נגדי אמר כגון. כצ"ל ור"ל שלעולם חדא תמנת הוה. אלא שהיתה יושבת באמצע שיפוע ההר. והבא מגובה ההר יורד והבא מלמטה עולה. וכן היה בית מעון באמצע ההר וטבריא ברגלי ההר ופלגותה (בירושלמי גרס פלטתה) בגובה ההר.

של יהודה שהיתה לשם שמים. דתמר לשם שמים נתכוונה להיות לה זרע מבית יעקב כתיב בה עליה.

של שמשון שלא היתה לשם שמים. דכתיב אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.

מלמד שהיה אביו כו'. דייק מדלא קאמר ובבואם בכרמי תמנתה שמע מינה שתכלית ביאתם תמנתה לבוא עד הכרמים כדי לומר לו זה.

זרועות כלאים. ממזרים מעורבבים מן הבעל והנואף. וזה פגם שתהיה אשתו מזרע מנאף (יפ"מ).

בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם. כלומר איסור נכריות באישות איתא בשבעה מקומות. דכתיב בסדר כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך. ובסדר ואתחנן לא תתחתן בם. לא יהיה קדש כתרגומו לא ישא עבד או שפחה. וכתיב לא תחיה כל נשמה. וכתיב לא תכרות להם ברית והיינו התחתנות. וכתיב ביהושע והתחתנתם בהם. וכתיב בעזרא ולהתחתן בעמי וגו'. אי נמי הא דכתיב בסדר ואתחנן לא תכרות להם ברית ולא תחנם לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. הני חמשה לאוין בחמשה קחשיב להו. והא דפרשת כי תשא ולא תחיה כל נשמה הרי שבעה (קרבן העדה).

לאסור ז' עממין. אבל שאר אומות מותרין. והכא הוא אומר הכין שנענש שמשון על זנות של דלילה והא לא נאסרו בנות פלשתים מדאורייתא אפילו באישות כל שכן בזנות.

אם ללצים הוא יליץ. כיון שנתחבר לרשעים ראוי הוא לעונש (קרבן העדה).

והא כתיב וירד שמשון תמנתה וגו'. וירא שם אשה מבונת פלשתים ותיטב בעיני שמשון. ומעשה של זו שבתמנת קודם מעשה של זו שבעזה.

דרך נשואין היו. ומסתמא גיירה ולא הוה קלקול כולי האי (קרבן העדה).

שאין עושה פירות. כי האדם המורגל בעבירה אז אין תכלית טוב יוצא ממנו. כי משוקע בעבירה וברגילתו. ודרש שורק מלשון סרק (מתנות כהונה).

אלמלא לא נקרא שמה דלילה כו'. משום דגבי אשה שבתמנת וגבי אשה זונה שבעזה לא הוזכר שמם. ובאשה זו הוזכר שמה דלילה. ועוד דהוי ליה למימר ודלילה שמה שהרשעים קודמין לשמן. מכל זה דקדק שאלמלא לא נקראת כו'. ר"ל ראוי שתקרא דלילה כיון שדלדלה פי' שעקרה כחו ולבו ומעשיו (כלי יקר). ולפי שמצינו ג' פעמים ותאמר דלילה בהאי ענינא דרשו שדלדלה אותו בג' דברים כחו ולבו ומעשיו (רש"א).

ניכרים דברי אמת. מתקבלים ומיושבים דברי אמת ודבורם על אופניהם. ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר זה היה כחו גדול אמת הוא (רש"י).

ויסר כחו מעליו. דלדלה את מעשיו דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. כצ"ל שדלדלה את לבו ילפינן מדכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. וצ"ל לעיל דכתיב ותרא דלילה כו'.

אין טחינה אלא לשון עבירה. פי' זנות והוציאו לשון טחינה מפשטיה. דבעל כרחו טחן להם בריחים שהיא מלאכה כבדה אם כן הוה ליה למכתב וטחן להם דהוה משמע בעל כרחו. אבל ויהי טוחן משמע לשון רצון כדאמרי אינשי כו'. ומייתי מתטחן לאחר אשתי וגו' דמוכח טפי לדבר עבירה מדכתיב שם ועליה יכרעון וגו' כי הוא זמה וגו' (רש"א).

כדי שתתעבר ממנו. שחשבו שאע"פ שסר כחו לפי שעה היה עד שישוב שערו אל ראשו שאז ישוב כחו אליו לכך היו מבקשים להתעבר ממנו (כלי יקר).

קמי דשתי חמרא כו'. פי' לפני כל אדם מביאים מה שרגיל בו. לפני שותי יין מביאים יין. קמי רפיקא כו' פי' לפני חופרי שדות וגנים שרגיל לאכול ירק מביאים לו מדה מלא ירק. דיבלא מין ירק הוא (רש"י). וכן אליו נתגלגל הדבר בדבר שהיה חומד תמיד בו היה נכשל.

אשר בלחי. ולחי החמור דבר טמא הוא. ואלמלא הלחי היה מת בצמא (רש"י).

העבר לי מקל. שנמצא בו מדה טובה מאד. כי לא היה בו מדת גאוה ולא רצה ליהנות מהם אפילו העברת מקל שהוא צורך הדיינים לרדות במקל למי שלא יקבל הדין. וכל שכן דבר שיהיה להנאתו לבדו (כלי יקר).

תן לי שכר עיני אחת. דייק מדקאמר נקם אחת הכוונה שינקם על אחת מהשתי עינים ולא על שתיהן כדי שתשאר לו השניה לעולם הבא (כלי יקר). ואע"פ שחטא בעיניו ולקה בהם מכל מקום מאחר שעל הצלת ישראל קנאוהו פלשתים יש לו שכר בזה (יפ"מ).

אבשלום בשערו מרד. שהיה מתגאה בשערו לומר שהוא נאה למלכות שנאמר וכאבשלום לא היה וגו'.

אחד לי"ב חדש היה מגלח. דבכך הוה כובד ובבציר מהכי לא הוה ליה כובד דכאיש גבורתו. אבל שאר נזירי עולם מגלח אחד לשלשים יום דהוי ליה בהכי כובד (רש"י).

מה להלן י"ב חדש. כדמפרש ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה (רש"י).

יליף לה מכהנים. הדיוטים.

משום כובד הכא נמי איכא כובד. כצ"ל פי' כובד שיער והוה ליה ניוול. ועיין נזיר דף ה ע"א. ורבי מתרץ דאבשלום הואיל ובעל כח היה לא הוה כובד לדידיה עד י"ב חדש כי כאיש גבורתו (רש"י).

שכן מצינו בבני טבריה כו'. ובגמרא הנ"ל איתא שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לערב שבת. ופרש"י דס"ל לרבי יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחים. אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד שלשים יום.

כחרובית גדולה. פי' קליעת שיער ראשו היתה גדולה כאילן חרוב.

יכול ככידון. פי' יכול ככידון היה ראוי להמשיל שערותיו. כי כן דרך להמשיל הדבר הגדול. ע"ז אמר דלא מצי מימר הכי משום בדין פי' קליעות קטנות היה עשוי. ר"ל שקליעת השער היה עשוי בדין בדין שיוצאת ממנה קליעות קטנות מזה ומזה כפארות האילן. ולהכי קאמר כחרובית ולא קאמר ככידון דלית ביה בדין (יפ"מ).

א"ר חנינא כו'. מביא ראיה שהחרוב הוא עב מאד.

כד סלקית להכא. כשעליתי לארץ ישראל מבבל. לקחתי חגורה שלי וחגורה דבני וחגורה של מוליך החמור וקשרתים זה לזה כדי שיהיה ארוך. ובאתי להקיף כוורת שהיה בחרוב בארץ ישראל ולא הספיק אורך שלשתן להקיפו. ובאגדת שמואל (פרק יג) גרס להקיף קורתו של חרוב אחד.

וקצית חד חרוב כו'. וחתכתי חד ענף מהחרוב ונמשך דבש מלא ידי.

ננס. פי' קטן.

רבי ארוך בדורו היה ור' חייא מגיע לכתפו. ר' חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו. כן הוא בגמרא.

ואדא דיילא. כן הוא בגמרא. ופרש"י שמש דרבנן ואדא שמו.

פושתכנא. פרש"י שם אדם. וכן פי' בערוך. אבל התוס' כתבו דא"כ הוי ליה למימר מפומבדיתא ופי' רשב"ם לשון פרנסות וממשלה. ורב צמח פי' איש גבוה מכל העם.

יכול בכל. יכול בכל עניניו היה יפה מכל ישראל.

לא היה בו מום. בענין זה היה יפה מכל ישראל. אבל בתוארו ובקומתו ובמדות היו בישראל אנשים יפים ממנו.

משכמו ומעלה כו'. בזה לא היה טוב ממנו.

ספסירא. לקח חרב לחתוך שערותיו. ונבקע הגיהנם תחתיו והיה מתיירא שלא יפול לתוכו.

לונביאות. רמחים.

שלקח מקח רע לעצמו. שמלת לקיחה הונח ג"כ על מי שפונה עצמו ולוקח דרך רעה כמו שפירש"י בויקח קרח. דאי כפשוטו מאי לקיחה שייך ביה. ועיין בפרש"י בגמרא.

וישלחהו מעמק חברון. ביוסף משתעי קרא כששלחו יעקב אצל אחיו והוא תחילת סיבת ירידת יעקב למצרים (רש"י). וזהו העצה העמוקה שלא הבינו בתחלה כל הענינים האלו למה קרה כך.

שקבור בחברון. אברהם.

ראוי למלכות. ולא יהיה ניכר כבודו בעולם.

לפיכך נקבעו בו שלשה שבטים שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום וגו'. כצ"ל.

והכא את אומר הכין. דמשמע מקץ ארבעים שנה למלכות דוד. ואי אפשר שהיה זה בסוף ימיו שהרי לפחות חי אחר זה עוד חמש שנים. שלשה שני הרעב שהיו אחרי כן. וקרוב לשנה שהלכו למנות את העם אחרי הרעב דכתיב ושוטו בארץ וישובו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום. ושנה אחת שבה התקין דוד משמרות כהונה ולויה שנאמר בשנת ארבעים נדרש (יפ"מ).

אלא משעה ששאלו ישראל מלך. משום דהשתא נצטערו ישראל במלחמת דוד ואבשלום והכירו כי הרעו לעשות בשאלתם.

קרואים מדוד. שהיו באים ע"י חותמו כאילו קראם.

והולכים לתומם מאבשלום. כי לא ידעו שעשה בעקבה להביא ב' ב' ע"י חותמו של דוד. אלא כל ב' ב' היו חושבין שהם לבדם הבאים מפני מצות דוד והשאר היו באים מצד אבשלום שהיו מבני סיעתו. ואמר ולא ידעו מעצת אחיתופל. כלומר שלא ידעו שכוונת אבשלום למרוד במלך בעצת אחיתופל.

ראשי סנהדראות היו. בתנחומא יליף מאספה לי שבעים איש דהיינו סנהדרין.

אתין לחילופין. כלומר שאינו הולך לשלם הנדר כי אם לרדוף לדוד. התפללו על דוד והפקירו עצמם שיפלו בידו של דוד ולא הוא בידם. שהוכרחו לילך למלחמה מיראת אבשלום והיו יראים שבתבערת המלחמה אולי לא ירחמו עליו. לכן התפללו שמוטב שיפלו בידו של דוד.

שנאמר פדה בשלום ר"ל הוא שדוד אמר פדה בשלום וגו'. כי ברבים היו עמדי שהרבנים והן הראשי סנהדראות היו בעזרי שמבקשים שיפלו בידי ולא אני בידם (יפ"מ).

מי ישימני שופט בארץ וגו'. כלומר לא נאה למלך שטרוד בעסקיו שיהיה הוא שופט בארץ כי אם ב"ד הממונים לכך (קרבן העדה).

וכן סנחריב. כלומר שנדון מדה במדה כמו כולם.

אלא ע"י מלאך. פי' שליח. ועיין לעיל פרשה ח סימן ג.

שנאמר (מלכים ב, יט כג) ביד מלאכיך חרפת ה' וגו'. ואבואה מלון קצו וגו'. כצ"ל לפי דעתי.

ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף. ודייק מדקאמר ויך במחנה אשור ולא קאמר ויך מחנה אשור ע"כ שהיו אלה ראשי גייסות קושרי כתרים לבד דלת העם (כלי יקר). ובתנחומא סדר בשלח איתא הגדול שבהם ממונה על קפ"ה אלף. והקטן שבהם ממונה על אלפים איש ע"ש.

לשרות. פי' אינם ראוים שישרה וישב וידור בקרבם.

וטהורה היא לעתיד לבא. ר"ל אבל לכשתטמא לעתיד לבא מים מערערין ובודקין אותה (גמ' סוף פרק ב דסוטה).

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף