עץ יוסף על במדבר רבה/ט

עץ יוסף על במדבר רבה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה ט

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  כד  כה  כו  כז  כח  כט  ל  לא  לב  לג  לד  לה  לו  לז  לח  לט  מ  מא  מב  מג  מד  מה  מו  מז  מח  מט  נ

א  [עריכה]

איש איש כי כו'. הה"ד צור ילדך תשי. שהנואף מרשל כח השכינה כדדרש בסמוך. וז"ש איש איש לרמז שהיא כופרת בשני אישים בבעלה ובהקדוש ברוך הוא שנקרא איש כדלקמן.

צור ילדך תשי הה"ד ועין נואף. פי' דכתיב צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך אל שברא אותך ועשה בך מחילין מחילין ואתה משקר בו כאילו אינו רואה כדלקמן. ע"ז אמר הה"ד ועין נואף שמרה נשף וגו'.

ישים פנים של נואף באותו העובר. שהנואפת מרוב אהבתה להנואף ורוב חשקה בו ומחשבתה אדוקה בו. יצטייר בקרב הולד שבקרבה ג"כ ציור דמותו.

זה מהו. כלומר צורת התנוק הזה מהו הלא צורתו דומה לצורת הנואף.

לאחר מ' יום הנואף בא עליה. ס"ל דאשה מתעברת משנים כאחד כמ"ש תוס' (ז"ר). ובירושלמי יבמות פרק ד איתא עד שלא תסרח הזרע מתעברת משני בני אדם כאחת. ולא אחר שנסרח הזרע ע"ש.

ותוהא. לשון תמהון.

יו"ד של תשי זעירא. ואין בכל המקרא כמותה הוא לרמוז שתש ידי הצייר. ודריש צור כמו צייר כדרך שאמר בברכות אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו.

איקונין. צורה שאינה בולטת (ערכי הכנוים).

לארכיקיטין. הוא שני תיבות ארכי קיטין. ור"ל ראש הבונים והאומנים.

קטאדיקוס. פי' גובה עונש (ערוך).

המטמוני. החדרים הטמונים.

מחילים. מערות חלולים. ודרש מחוללך לשון מחילות או פי' מחשבה מלשון חללה של רשות (מתנות כהונה).

ומשקרין בי איני רואה כו'. פי' ומשקרין בי לומר שאיני רואה ואיני יודע מעשיכם.

ב  [עריכה]

משמשת לאחד. פי' לבעלה.

לשנים היא זקוקה. פי' היא זקוקה להשמר משנים שלא תמעול בהם הקדוש ברוך הוא ובעלה. וכך צ"ל לשנים היא זקוקה והיא כופרת בשנים כשהיא מזנה האחד היא כופרת באישה כו'.

היא כופרת באישה שהפקיד גופו אצלה. היינו הטיפה זרע של בעלה שהיא מתעברת ממנו ואח"כ כשהנואף בא עליה נתערבו הטיפות כדלעיל. והיא כופרת בו וחושבת שאין יודע ממעשיה הרעים מאומה ונסתרו מעשיה ממנו.

כופרת בהקדוש ברוך הוא. שתדמה כי אין רואה מעשיה.

וכן הוא אומר העוזבת אלוף נעוריה. היינו בעלה שנקרא אלוף שהוא אדון לה ולקחה לאשה. ואת ברית אלהיה היינו הקדוש ברוך הוא שכחה. וזהו איש איש כי תשטה אשתו. אשתו תסור ותשטה משניהם שנקראו איש.

שתהא וותרן בתוך ביתך. פי' על ענין ממון תהיה וותרן עם בני ביתך. ואל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך. כדאמרו בפרק קמא דגיטין כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי ג' עבירות גילוי עריות ושפיכת דמים ומחלל שבת. וגירסת ר"ח וחילול השם במקום מחלל שבת.

להנחיל אוהבי יש. כלומר יש ביד הקדוש ברוך הוא להנחילך עוד טובה הרבה ונקט לשון הכתוב להנחיל אוהבי יש.

וכן שמניך ואוצרותיהם אמלא. דכתיב (דברי הימים א כז כח) אוצרות שמן.

נקרע כסותך ימלא ה' כל משאלותיך. אולי מדכתיב ושאלה וגו' ושמלות (שמות ג כב).

למי שגבר את כו'. על מי שאתה גבר וכחך עליך הוי גבר זריז להשמר שלא תשטה ושני איש דריש.

ג  [עריכה]

הוי שוי לבני אינשי. וזהו איש איש כלומר איש היה שוה לכל איש ולא תזוח דעתך עליך. כי מרוב גסות הרוח שתהיה בך לא תהיה רוחך שוה באשתך ותהיה בשנאה עמה ומזה תבא היא להרהר באחר.

שנזדקק לה. שדבר עמה שתשמע אליו.

מי גרם לך שאת גס רוח. ומרוב גסות רוחך לא היית מרוצה באשתך.

ד  [עריכה]

ויחידים נכשלים. בלקיחת אשה מנאפת וזהו וחוטא ילכד בה בהאשה המנאפת. וזהו איש איש כפול לרמוז על איש פרטי שאירע בו שנכשל.

ה  [עריכה]

האפייטרוס. פי' בלשון יוני רופא הסוסים והבהמות ונכוית ע"י רפואתה. וכשנכוית נרשם העובר מכויתה.

כך הולידה פרשת מצורע בן מרושם כו'. אפשר ר"ל שאם שימש מטתו באיסור בימי צרעתו. וכן בזבה (שנכללת ג"כ בלשון זב האמור בפרשה שילוח טמאים) אם לא פירשה מבעלה. יצא הולד מרושם נואף שיענש אח"כ בנפילת ירך וצביית בטן (רד"ל) ועיין בויקרא רבה פרשה טו סימן ד וצ"ע.

וכן הוא אומר בתת וגו'. וזה מדבר בנואף כמו שפרש"י ז"ל בס' זה וכדלקמן (מתנות כהונה).

ו  [עריכה]

כי תשטה אשתו הה"ד נואף אשה כו'. דכתיב תשטה בשי"ן. לכן אמר שבא לרמז שאינה מזנה עד שתכנס בה השטות.

נואף אשה וגו' הה"ד מעות לא יוכל לתקן. ר"ל למה נקרא בעבירה זו חסר לב יותר מבכל עבירות. משום שהוא מעות שלא יוכל לתקן.

זה שביטל קריאת שמע כו'. בפרק תפלת השחר מסיק דאיירי דביטל במזיד. אבל באונס יש לו תשלומים ע"ש.

או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית. והוא הדין תפלת המנחה. אלא דנקט ליה דומיא דביטל קריאת שמע דלא שייך רק בקריאת שמע של שחרית וערבית (רש"א).

זה שנמנו חביריו לדבר מצוה. ואמרו לו לך עמנו ולא הלך נמצא שחסר עצמו מאותו מנין שלא יוכל עוד להמנות באותו מנין שכבר עשו אותה מצוה (רש"י).

תני מי שלא חג כו'. חגיגה דף ט' ע"א.

מי של חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון.

ויום טוב האחרון. שמיני עצרת. ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא. הוי תשלומין דראשון וחג השבועות נמי אע"ג דלא הוי אלא יום אחד. יש לו תשלומין כל ז'. מדאקשינהו קרא להדדי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.

והוליד בן. שמביא פסולים בישראל והן לו לזכרון. לפיכך אין עונו נמחק בתשובה ומסיימו התוס' אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ועיין במהרש"א דבגזל של רבים קאמרי ע"ש.

הבא על ערוה פנויה. כגון אחותו שלא אסרה על שום אדם. ואי לאו דמוליד ממזר לא היתה קלקלתו עומדת לעד.

או בא על אשת איש. שאסרה על בעלה לעולם וכדמפרש.

דניסטים. פי' מלוה בריבית בלשון יוני דנסטם (ערוך).

אם משלם כך שגם הוא יתן כו'. עיין בתוספתא חגיגה פרק א סימן א ומה שמגיה שם בעל מנחת בכורים ונעלם ממנו מדרש הלזה.

משבר שיניו. בתמיה כלומר יורד עמו לחייו שגובה מה שיש לו בידו.

אלא מה שהוא חונן ונותן. פי' אלא מה שהוא יכול להיות חונן ונותן.

חסר לב ולא ימנה כו'. כי כל אדם אף החוטא לבו טוב לה'. ורק יצרו הוא רע כמ"ש כי יצר וגו'. אבל זה נקרא חסר לב. כי אין עוד רצון טוב אצלו. ולכן לא יוכל להמנות בין הצדיקים כי השחית נפשו מאד בזה.

עד שיצא מדעתו. כי אלולי היה שכלו עמו לא היה נפתה על דבר זה לעשות עבירה כזה.

בשי"ן. לדרוש גם בשי"ן ימין.

ז  [עריכה]

דבר אחר איש איש וגו' הדא הוא דכתיב ונתתי לך כו'. שבא לרמוז שאף שהנואפת רוצה שירש הממזר נכסי בעלה וליטול חלק בארץ. אומר הקדוש ברוך הוא ומעלה בו בבעל מעל. ר"ל שבבעלה היא יכולה למעול ולשקר. אבל בי שאמרתי ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. ר"ל לזרע המיוחס אחריך אתן את ארץ ישראל ולא לממזרים. אינה יכולה לשקר שאני טורדו לממזר מן העולם. וכמו שמסיק לקמן.

נקראו בנים. מפני שהם מדובקים בה' ושמו הגדול משותף בהם.

שיקיימו את השמיעה. היא האמונה האמתית באחדות ה' ואהבתו ויראתו שזהו שמיעת הלב.

שיקיימו את העשיה. לשמור מצותיו בפועל ובמעשה האברים. וזהו אל תסורו מאמרי פי שצויתיך לשמור ולעשות.

הזהירם שיתרחקו הזנות מהם. כי מזונה צריך להרחיק אף מדרכה שיהיה רחוק ממנה מכל וכל.

הזהירם על העריות. שהם קרובים לו אף שאין צריך הרחקה מהם מכל מקום אל תקרב אל פתח ביתה. הוא כינוי לפועל העבירה כמ"ש לא תקרבו לגלות ערוה.

למלאך אכזרי. קרא להעונש היוצא ממדת הדין הגדול המעניש בשם מלאך אכזרי. שמעניש בזעף גדול מאד שעי"ז קרבו ימיהם להגלות מארצם.

אלא כח ארצם. שהיה מוכן להיות כחך כי תוסיף תת כחה לך ועתה תהיה לזרים.

אלא בנים. שנגלו ממקומם למקום זרים.

יגיעת הארץ. כלומר אף הדבר הבא ביגיעה. שזהו יגיעת הארץ שנגזר על האדם שיאכלנה בעצבון ועמל. אך יהיה זה בבית נכרי בארץ נכריה.

ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'. זה אין לו שייכות כאן והוא מיותר.

שמחת הסרוחים. מרזח דרש לשון גבה רוח וגסות ושמחת לב כמ"ש בנבל. הרשע הזה עושה לו מרזיחים. פי' מיני שמחה.

שהיו מענים נשי אנשים ואוסרים אותם על בעליהם. לשון עינוי נופל גם על פיתוי כדכתיב (דברים כב פ' כד ע"ש) דאילו באונס מותרת לבעלה חוץ מאשת כהן שהיא אסורה אפילו באונס.

הדר אלא העוללים. כי שם הדר הונח על הדבר שאין בו פסולת מאומה. וכן הם היונקים שעודנה אין בהם רע למאומה והם נקיים עודנה מכל טומאה וחטא.

שהיו כולם מיוחסים. והיו ראוים ע"י זה שיהיו כולם נקיים וטהורים כתכונת אבותיהם.

מהו נמרץ נואף כו'. חשב את אלו התוארים שהם הגרועים שבעולם שאין כמוהו. אביו נואף. ובנו ממזר. שניהם רשעים וצוררים שהם רשעים בזדון ומרד. כי תכונתם רע ובליעל.

בימי מנשה כו'. שזהו מעי מעי אוחילה עד מתי אראה. כי כל זה שאל על מה שהגזירה בימיו. ועל זה היתה התשובה אחריה כי אויל עמי אותי לא ידעו. ומסיים המקרא איש אל אשת רעהו יצהלו. וזהו גמר הגזירה.

מה כתיב בסוף הפרשה סוסים כו'. היינו בפרשה שאחריה.

עלו בשרותיה וגו' הוי פן ישבעו. כצ"ל.

שהוא נקרא אלהיך. ר"ל שמייחד שמו עליך.

דכתיב ניאוף אשת איש בראשון. תחלה לעונשי שאר העריות בפרשת בפרשת קדושים.

וגונב איש ומכרו ואח"כ כתיב ומקלל אביו ואמו. נמצא מפסיק גונב נפש בין מכה אביו למקלל אביו.

לפי שאינו גדל עמהם ואינו מכירם. שרוב הנגנבים הם קטנים שנגנב מבית אביו כשהוא קטן ונמכר ועל כן אינו מכירם. ויכול להכותם בלי ידיעה מאומה שהם אבותיו.

ולכך ענש הכתוב כו' מיתת ב"ד. לפי שעי"ז ישחת סדר העולם.

דבר אחר והיה מחניך קדוש תמן כו'. הכוונה למה שסיים המדרש שהיוצאים למלחמה צריכין שלא יהיה ביניהם ממזרים. וז"ש והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

אין בודקין לא מן המזבח ולמעלן. פי' התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שמש על המזבח אין צריך לבדוק באם אבי אביה. דכיון דבנה שמש על המזבח בידוע שמיוחס הוא (רש"י).

ולא מן הדוכן ולמעלה. אם הועד עליו שעמד אצל הלוים בדוכן לשורר שיר.

ולא בסנהדרין. אם נמנה בסנהדרין אין צריך לבדוק את אמו. וכן שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאין בנותיהם לכהנים ואין צריכין לבדוק אחריהם.

אף מי שהוא חתום עד בערכי כו'. עיר סמוכה לציפורי ששמה ישנה.

באיסטרטיא של מלך. בגמרא איתא בחיילות של בית דוד. ופרש"י שהיו באים במחלוקות חדש בחדש וחוזרין חלילה. והוא לשון איסטרטיא. וכותבין בשמות משפחת פלוני ופלוני בחדש פלוני. והיו זהירין ליחסן מכל פסול שתסייעם זכות אבותם במלחמה.

אין לי אלא מלך. דבעינן שיהיה מקרב אחיך.

שוטרי הרבים. פרש"י דיינין בעלמא שאינן ממנין כ"ג של סנהדרי קטנה.

כל שתשמישו עליך כו'. פרש"י מרבויא דמשימות דקרא קא יליף שום תשים מקרב אחיך תשים כל משימות שאתה משים עליך להיות תשמישו עליך.

ומן הברורים שבאחיך. דמקרב אחיך משמע מעיקרן דאי לאפוקי גר. מאחיך מיבעי ליה.

זכות יחוסיהן עומדת להם במלחמה. פי' לכך היו אנשי המלחמה מיוחסים כדי שתעמוד להם זכות אבותם כדאמר בבבלי. ואע"ג דמדאורייתא ילפינן לה דרשינן טעמא דקרא דאל"כ מאי טעמא הרי אין כאן שררה (יפ"מ).

עד כדין מן הקבלה. פי' עד עתה הבאת ראיה מן הקבלה דהאי והתיחסם בצבא המלחמה פסוק הוא בדברי הימים. וכל המקרא נקרא קבלה חוץ מתורת משה.

מדברי תורה מנין. משום דליכא מידי דלא רמזה משה בתורה כדאיתא בתענית. לכן בעי לאתויי מדברי תורה היכן הוא (יפ"מ).

מה כתיב בתריה כי תצא כו'. שאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה. במשנה תורה דריש כדאיתא בריש יבמות.

ט  [עריכה]

דבר אחר ומעלה בו מעל הדא הוא דכתיב אם יסתר. גם באגדה זו בא לתרץ מה דכתיב ומעלה בו כמו באגדה הקודמת.

שבפנים שחקת. פי' באותו שומר שבפנים שחקת שלא הרגיש בך.

קרי ביה לא אראנו. אל"ף ראשונה בפת"ח והוא פועל יוצא. דאי כפשוטא קשה מי לא ידע שה' רואה הכל. אלא הכוונה שמראה לכל.

והמים בודקים את הסוטה והנואף. שגם לבועל המים בודקים כדלקמן.

הוי ומעלה בו מעל. פי' בו בבעל דוקא.

מעביר עליו רוח קנאה והיא שותה ושניהם נידונים. כצ"ל.

אמרו מעשה כו'. הביא מעשה זאת לתרץ ג"כ זה דכתיב ומעלה בו.

לכלוא את הרוח. כלומר להסגיר רוחו בקרבו מבלי לצאת ממנו אם הגזירה מוחלטת.

י  [עריכה]

בזכרים ובנקבות. כלומר שתוליד ממזרים הן זכרים והן נקבות.

בשני עולמות. כי על הרוב אם היא אשה כשרה נמשכת אחרי בעלה במדותיה ואז ישתלמו שניהם בעולם הבא במדרגה אחת.

ואינו מקנא אותה ע"י בהמה. דאין זנות לבהמה (סוטה דף כ"ו ע"ב) ואינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה (רש"י).

זו שהתרה בה. אבל אינה נאסרת על בעלה בשכיבת אחותה או אמה כדבעי למילף בקל וחומר ביבמות פרק האשה רבה דף צ"ה ע"א ובספרי. ואתי אותה לדחות הקל וחומר. או פי' זו שהתרה בה דוקא אם קנא לה מקודם הוא דנאסרת. אבל בלא קינוי אינה נאסרת בסתירה גרידא או פירושו דוקא זו שקינא לה היא נסתרה. אבל קינא לאשתו אחת ונסתרה אשתו השניה לא.

דרך איברים. פי' פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקרוב בשר (רש"י).

בקפידת הבעל תלה הכתוב. דכתיב וקינא. ובעל הא קפיד שהרי קינא לה על כך (רש"י).

ולא שיהא הבעל רואה ומעמעם. פי' ונעלם משמע דוקא שנעלם ממנו הטומאה. הא אם היה רואה ומעמעם פי' מחשיך את עצמו כאילו אינו רואה אין המים בודקין אותה. תרגום של כהה עמיא. וכן ממעט מונעלם אם ידע בה בעלה שנטמאה אין ראוי להשקותה אלא יפטרנה בגט (ז"א).

כמה שיעור סתירה כדי טומאה. דהאי ונטמאה דכתיב בתר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי. דאי סלקא דעתך טומאה ממש. מאי והיא נטמאה הא לעיל מיניה כתיב כבר ושכב איש אותה שכבת זרע והיינו ונטמאה (ז"א).

כדי העראה. פרש"י היינו נשיקת אבר באותו מקום.

כדי חזרת דקל ברוח. פי' שהרוח דוחפתו להעץ והוא חוזר למקומו.

כדי מזיגת הכוס. למוזגו במים. ושיעור כוס רביעית מן הסתם.

כדי גלגול ביצה. פי' צליית הביצה נקראת גלגול על שם שנוהגים לגלגל את הביצה לראות אם היא כבר צלויה. ובבבלי מפרש כדי לצלות ביצה ולגומעה.

ג' ביצים. מגולגלים זו אחר זו. דהיינו צליה וגמיעה. ועיין פרק ב דסוטה.

שאין ראיה כו'. פי' אע"פ שאין ראיה גמורה לדבר. דקרא לאו הושטות יד לסל כתיב ביה. יש רמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם.

לאחר התרת סינר. ושיעור סתירה כדי התרת הסינר והשיעורים הנזכרים.

התרת הסינר. כן היה מנהג הנשים לחגור על בשרם סינר כעין מכנסיים (מתנות כהונה).

כל אחד ואחד. מהתנאים הללו בעצמו שיער כמה שוהה בביאתו.

ובן עזאי נשא אשה מימיו. בתמיה. דהא אמר בפרק הבא על יבמתו שאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. והשיבם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. ומשני י"א נתחמם פי' שראה קרי לאונסו על ידי חימום. ושיער באותו החום כשיעור הנזכר. וי"א דאין הכי נמי שנשא אשה ובעל. ושוב פירש הימנה ולא נשא עוד ועז"א מה אעשה ונפשי חשקה בתורה.

כתיב כי כל אשר יעשה כו'. בפרשת עריות כתיב כי כל אשר כו'.

תלמוד לומר עד ועד. ר"ל דהוי ליה לכתוב עד אין בה וכתיב ועד לרבות אף מי שאינו ראוי להעיד.

ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת. והיא מיעוטא הוא כלומר בסתם הוא אשר אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת. ויש אשה שאע"פ שברצון מותרת ואיזהו כל שתחלתה של בעילה באונס וסופה של בעילה ברצון.

כהדא כו'. כמעשה זאת האשה הבאה לפני כו'.

אמרה ליה נאנסתי. פי' מה אני לבעל. אסורה או מותרת.

ולא ערב ליך בסוף. שנהנית מבעילת המאנס דהוי לה סופו ברצון.

ובסוף אינו ערב לך. לאחר שנכנס בגרונך אפ"ה את נהנה ממנו.

וקיבלה. רבי לתשובתה והתירה לבעלה דהוי לה אונס גמור. אע"ג דהוה רצון בסוף יצר אלבשה המאנס.

ועד אין בה אעפ"י שאין לה עכשיו כו'. יצא להם זה ממאי דנקט מלת אין ולא נקט לא היה בה. ועיין באיכה רבתי פתיחתא ח. והיינו שהקדוש ברוך הוא יעיד בה וכמו שמסיק המדרש וקרבתי אליכם כו'.

אע"פ שאין לה עכשיו יש לה אחר זמן. ואתא לאשמועינן דמתחלה ברמז הרעה נרמז תיקונה דבתר הכי. דאין שינוי רצון בדברי ה'. ועוד קמשמע לן שמקדים רפואה למכה (יפה תואר).

לא הגידה אסתר. צ"ל אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה. שהדיוק הוא מדכתיב אין כנ"ל.

יא  [עריכה]

בודאי שממהרים לעשות את החטא. פי' בודאי כמשמעו שממהרין לעשות את הרע ואין צריך לשום דרש. וכן לשון המדרש כמה פעמים.

ואף הנואף אין יכול לראותו כו'. כמ"ש שלהי נדרים דניחא ליה דלימות כמ"ש כי נאפו ודם בידיהם.

אלא לשון כעס. כי מלת קנאה בכל מקום הוא בראותו הצלחת זולתו וטובו. וכאן לא שייך זאת. רק מפני שהקנאה בא מלב כועס מאד. ע"כ מכנה פה הכעס לקנאה. ומביא ראיה שהכתוב הם קנאוני ג"כ מוכרח להיות פירושו לשון כעס וכמו שמסיים כעסוני.

יב  [עריכה]

שהיא נותנת לו יסורין בעולם הזה. כי לבסוף יתודע הדבר ותגלה רעתו וילבש הגבר קנאה וכעס עליו. והבעל משקה אותה מים המרים והמים בודקין את הנואף ג"כ.

הסירו נטישותיה. הם הזמורות הרעות. והוא שם מושאל על בנים הנולדים באיסור. כי מקורם לא לה' המה כי מולידיהם כפרו בה' בעת עשותם המזימתה.

שהוא גונב מקור חברו. הוא שם מושאל דרך כבוד.

ואומרת ממך אני מעוברת. פי' שאומרת לבעלה ממך אני מעוברת.

דייתיקי. פי' שטר צואה. ונקרא כן מלשון דא תהי למיקם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי.

וישראל נואף בא עליה. וודאי דאפילו כהן נואף בא עליה הולד ממזר ואינו רשאי לשמש על גבי המזבח. אלא דמשכחת לה שאינו ממזר כגון שהראשון קדשה על מנת שאין בה מומין. ואח"כ נמצא בה מומין שאפילו בנה מורכב על כתיפה הולכת לה. ובזה מתורץ מה שמקשין הא ממזר לא חי. עמ"ש בתנחומא וכל דברי רד"ל לקוח משם.

ומעלה עולות בשבת. היינו עולת התמיד.

החרם הזה כו'. חרם הוא מצודה שצד דגים במים כמה דאת אמרת חרמו של ים. ומצודה נקרא מה שפורשים אותו ביבשה.

אבל האשה צדה בים וצדה ביבשה. אפשר הכוונה שהיא מאבדת אותו מן העולם הזה ומן העולם הבא ע"ד שאמרו חז"ל שעולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא דומה לים שכל מי שאינו מכין ביבשה אין לו מה לאכול בים. וזה שאמר הכתוב אשר היא מצודים וחרמים. ובילקוט דריש צדה בעולם הזה וצדה בעולם הבא. המצודה הזה צדה ביבשה ולא בים. והחרם הזה צד בים ולא ביבשה. אבל האשה צדה במים וביבשה עכ"ל. הרי כמו שפירשתי ועיין קהלת רבה פסוק ומוצא אני מר ממות את האשה. ופסוק כי לא ידע האדם את עתו.

לבה שהיא תובעת בלבה. כלומר אף שתובעת רק בלבה ולא תגלה בפה עכ"ז היא כמצודים לצוד את האיש. ומכל שכן אם היתה תובעת בפה אז ח"ו היו כולם נכשלים בה.

שאינה תובעת בפה. שנטע הקדוש ברוך הוא בטבעה כך בגזירת והוא ימשל בך כדאיתא בעירובין דף ק ע"ב.

כשם שיש דעות במאכל כו'. שיש ממאס במאכל מחמת מיאוס דבר מועט ויש במרובה ויש שאינו איסטניס כלל. כך דעות בני אדם חלוקות בקפידות פריצות אשתו.

פורח על גבי כוסו. אף שלא נגע בכוסו. כן ימצא איש אף שלא ראה מאומה מאשתו רק שידמה מעט מן המעט בלבו על אשתו זה סימן שבטבע שונאה וחפץ לגרשה על כן חושב עליה רע בחנם.

זבוב שכן ע"ג כוסו. כלומר בדבר מועט שמדברת עם אדם.

ומניחו כמות שהוא. נוטל הזבוב ומשמר הכוס שלא ישכון עליו זבוב עוד. כמו שעשה יהודה בן פפוס שנעל את הדלת בפני אשתו. ודימה הענין הזה לזבוב ע"ד מליצתם היצר הרע דומה לזבוב היושב על מפתחי הלב.

שנעל את הדלת. כשיצא לשוק נעל את הדלת מפני אשתו שלא תדבר עם שום אדם.

נהיגין כו'. בתמיה וכי אבותיך היו נוהגין לעשות כן שמפני זה נכנס איבה בינו לבינם ומזנה תחתיו (רש"י) ועוד כיון דאבותיך לא היו נוהגין לסגור הדלת בעד נשותיהם אם כן לפי הקפדתך ראוי שתחוש לעצמך לפסול ממזרות.

אם זכה. כלומר שמן השמים יצילוהו להפרד ממנה שלא יחטא ח"ו.

ראוי היה. דייק מדכתיב כי ימות ודאי. והוי ליה לומר אם ימות.

דבר אחר טוב וגו' שהקדוש ברוך הוא מעביר כו'. מפרש בזה מלת ועבר. שהונח על דבר שבא מחוץ. כי ה' ב"ה מעורר לבו שיעבור עליו רוח קנאה.

קולנית. שצועקת בקול רם דרך עזות. ובתוספתא איזו היא קולנית כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה. ועיין בכתובות דף עב.

רגל רמה. פסיעות גסות בקפיצה דרך גבר.

לכך נאמר ועבר עליו רוח קנאה. שהקדוש ברוך הוא יעביר עליו רוח שיקנא לה.

תני דבי ר' ישמעאל אין אדם כו'. בסוטה דף ג איתא תנא דבי ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא א"כ נכנסה בו רוח. שנאמר ועבר עליו רוח קנאה. מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה (פרש"י ע"י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו) רב אשי אמר רוח טהרה (פרש"י רוח טהרה ששונא את הפריצות) ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה כו' ע"ש. מזה תראה שחסר כאן.

וקנא את אשתו רשות. פי' רצה לקנא יקנא רצה לגרש יגרש (תוס').

ר"ע אומר חובה. פי' יקנא אבל לא יגרש.

יכול אף זו כן. ר"ל יכול אף זה שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכניה לא יקנא לה.

כי עוף השמים כו'. ר"ל שנודע מבלי הגדה רק בהעברה בעלמא. וכמו שמסיים אין עבירה אלא כרוז. כי נסתבב מלמעלה שיצא הקול.

אדם עובר בסתר. כגון אשה פרוצה עוברת בסתר. והקדוש ברוך הוא מכריז בגלוי. שנותן בלב בעלה לקנאות לה והדבר מתפרסם בגלוי (רש"י).

וכן הוא אומר ויקנא ה' לארצו. התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו. דבשילוח גובאי משתעי קרא. ולארצו פירוש על ארצו.

ג' טומאות נאמרו בפרשה. ונסתרה והיא נטמאה. והיתה אם נטמאה. תחת אישה ונטמאה (ז"ר). ורש"י כתב אחד וקינא את אשתו והיא נטמאה.

ואחת לתרומה. שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה.

וכי מצאנו כו'. ר"ל למה צריך להביא מן המקרא לפוסלה מן התרומה שבודאי היא אסורה בתרומה אחד שנאסרה לביתה. לכן אמר ר"א דאתא לאוסרה על היבם.

לביתה. לבעלה.

אכן. פירוש הכי איתמר.

יג  [עריכה]

הימך. ממך כמו הימנו ממנו.

תרעא דלא כו'. שער שאינו פתוח לצדקה יהא פתוח לרופא. והיה כן למשל בפיהם. וכן כאן יהיה מוכרח לבוא אל הכהן שלא בטובתו כי אם לרפא נגע לבבו.

משלו. דייק מדכתיב והביא שהיה צ"ל והביאה שהרי אמר קרבנה עליה (מתנות כהונה).

כדי שלא יהיה כו'. פי' כדאי ונכון וראוי היה שלא יהיה חוטא נשכר. שהוא ממעט ההוצאה על השמן והלבונה. אלא מפני מה אינה טעונה כו'.

כשם שקנאה לבעל. ר"ל כשם שאסורה לבעל כל זמן שלא תשתה כך אסורה לבועל.

כשם שקנאה למטה. פי' כשם שמעורר עליה קנאת הבעל למטה. כך מעורר עליה קנאת המקום למעלה.

זו לטובה. שאז היא נקראת מנחה שהוא הקרבן העולה לרצון לפני ה'. ואם לאו היא מזכרת עון לבד. ולכך כתיב זכרון ב' פעמים.

אינה באה בתוך הרגל. פי' שברגל אין צריך להקריבה שמאליה באה לעזרה. אע"ג דנשים פטורות מראיה מכל מקום כשבאתה לירושלים היא מקיימה מצות ראיה (ז"ר).

מפני שלבה סמוך עליהם. פי' כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תודה ואנו מבקשים שתודה כדי שלא ימחה שם הקדוש על המים.

בשער נקנור. הוא שער המזרח מפני שלא נתקדש (ז"ר).

ראש המעמד. פי' הממונה על כך מעמיד את הטמאין (היינו המצורעים שכבר טהרו מצרעתם) בשער נקנור שהוא שער המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם (רמב"ם). ויליף מצורע מסוטה דכתיב בה לפני ה'. ועיין בז"א.

יד  [עריכה]

ואלו הם. פי' איזהו הם המים שנתקדשו בכלי. הוי אומר אלו מי כיור.

באותן המראות. כמ"ש במראות הצובאות אשר צבאו.

והימנו תהיינה בנותיהם נבדקות כו'. שהימנו עומד קטגוריא על בנותיהם אם אינן טהורות כאמותיהן. כי היאך יושחתו בנות הכשרות ככה.

משלשל דליו. מוריד דלי לתוך הבור למלאות מים.

וכי יש יד גדולה כו'. אף שהוא משל מכל מקום צ"ל המשל על דרך הרגיל. לכן מפרש שהיד פירוש ההכאה. ומלת גדולה מוסב לעומת ערך מכת מצרים היה בים גדולה ממנו. ולפ"ז לא קאי הגדולה על היד אלא על ההכאה שאף שבמצרים כתיב יד הנה יד ה' הויה במקנך. בים היה המכה למצרים והנס לישראל יותר גדול.

תגר. ירגזון לשון רוגז ותרעומות (מתנות כהונה).

למ"ד בני חם וי"ד בני יפת כ"ו בני שם. אבל שם חם ויפת עצמן לא מנה עמהן רק הנולדים אחר המבול שאז התחיל עולם חדש. ועיין מתנות כהונה.

ששים משפחות. מקובל היה להם ככה. ונקראו היודעות את אביהם בשם מלכות שעכ"פ הם בנות מלכות. והבלתי מכירים את אביהם בשם פלגשים החשודות אף עם מי שאינה מיוחדת לו.

מעולמים. נעלמים.

אשר בשר חמורים. ומגודלים בתאוות רעות למאד כחמור שהוא גס החומר למאד.

שלא תתפרסם הדבר. פי' שלכן הרגו כדי שלא תתפרסם משום חילול השם שלא ימצא בעל דין מקום לומר הרי שמצרי זה שלט באשה זו וילמוד סתום מן המפורש שאף בכולן נעשה כן. ולכן מצא משה רבינו ע"ה מקום כשר להרגו (מתנות כהונה).

אבל ישראל הבו כו'. אחז הכתוב הזה דוגמת הכתוב ראוה בנות ויאשרוה שכולם שבחו אותם. וז"ש הבו לה' משפחות עמים. שאתם בעצמיכם תתנו תודה על משפחות ישראל שהם טהורים. ולכן אחז בכאן בשם משפחה להורות על ההיפוך.

בניו של אלהים הן. כלומר אנשים אלהיים מבזים כל עניני עולם הזה וחמודותיה. רק דבוקים בה' תמיד.

טו  [עריכה]

זכתה יוצא כו'. לפי שמבזין אותה עד מאד על כן אם היא טהורה זוכה לכל טוב. ואם לאו הוא להיפך.

ואין ממנו הנאה. ואין זה קבול שכר. אבל כאן יש הנאה. בסוטה לתת שלום ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא. ואם נקתה ונזרעה זרע ומבטלת לעז מעל בניה (רש"י).

לפי שהאדם נברא מן העפר. פירוש הבועל. כי טבע הזכר קשה וחזק בתולדתו מטבע אדם הראשון הנברא מן העפר. והיא נוצרה ממנו מאחת מצלעותיו שתולדות המים גוברת בהן (מתנות כהונה).

כברייתה. פירוש תשאר כברייתה.

ומן העפר אשר יהיה יכול כו'. פרש"י אי לא הוי כתיב בקרקע יכול יתקן מבחוץ ויכניס ר"ל יזמין עפר מחוץ ויכניס בהיכל ודיו בכניסתו.

תלמוד לומר בקרקע. פי' בקרקעיתו.

אי בקרקע המשכן יכול כו'. פרש"י אי בקרקע ולא כתיב אשר יהיה. יכול לא מצא שם עפר תיחוח יחפור שם בדקר.

תלמוד לומר אשר יהיה. פי' מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח שמע מינה לא הקפיד אלא שיהיה מונח בקרקעית המשכן שעה אחת.

הא כיצד יש שם כו'. פי' יש שם עפר תיחוח הבא משם. אין שם תן שם על הקרקע וחוזר ונוטלו משם ונותנו לתוך המים.

תני ג' צריכין שיראו. פי' שלשה דברים בתורה שיעורן בכדי שיראו. עפר סוטה מדלא כתיב ונתן במים אלא כתיב אל המים שצריך שיתן שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים. ואפר פרה גמירי לה בגזירה שוה מן עפר סוטה. ורוק יבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. רוק הנראה לעיני הזקנים.

אף דם ציפור. ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים וצריך שלא ליתן מים אלא כשיעור שיהא הדם של ציפור ניכר בהם.

טז  [עריכה]

מקום שמעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף. שהיו מסיעין אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותודה שלא יצטרכו למחוק את השם. וקאמר דבמקום שמעמידה בתחלה היינו בשער נקנור שם היו מחזירין אותה דכתיב לפני ה'. ולפני ה' הוא שער נקנור כמו שדרשו לעיל.

לא דיו. בתמיה וכי יהיה טוב מרבו.

שלא יאמר הכהן אני פורע. בתמיה. בזיון הוא.

כדי שתחזור בה. פי' כדי שתודה ולא תשתה. וזהו הקל וחומר.

אם חס המקום. שהרי חס עליה שלא תמות במים המאררים.

יהיו כל מעשיה. פי' המעשה של המנחה.

תלמוד לומר הוא. הוא מיותר לרבות שתהא כשרה מכל מקום (מתנות כהונה).

שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי כהן. שהרי מים קדושים הם מן הכיור ואיך קורא אותם מי המרים. אלא ביד כהן נהפכין להיות מרים.

ומבערין. לשון ביעור. ובילקוט גרסינן ומערעין. ובספרי גרס ומרעדים. והוא מלשון חיל ורעדה.

יז  [עריכה]

ואמר אל האשה בלשונה. פי' באותה לשון שהיא שומעת ומבינה. דאל האשה משמע דברים הנכנסין בלב האשה שתהא מכרת הלשון (רש"י).

מלמד שפותח לה בזכות. דהוי ליה למימר אם שכב חנקי וממילא נשמע ג"כ הדיוק הא אם לא שכב הנקי אלא שבדיני נפשות פותחין תחלה בזכות.

הרבה ילדות עושה. וגורם לנערה ילדה שתבא לידי קלקול ושמא אמת הדבר אל תביאי עצמך לידי מיתה מנוולת כזו.

הרבה קדמוך ונשטפו. שקלקלו ולא התודו ונענשו כמו דור המבול שקלקלו בזמה ונשטפו מן העולם.

בכתובים הראשונים. בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו דאשר חכמים יגידו ויודו על חטאם ולא כחדו מאבותיהם עונם. כגון ראובן הודה על מעשה בלהה. יהודה על מעשה תמר (רש"י).

שאינן כדאי לשומען. אינם ראוים לה שאומר לפניה דברי הודאות צדיקים הראשונים אלא כדי שתודה על קילקולה כדאמרינן לקמן שראובן ויהודה הודו ולא בושו (רש"י).

לפי שמצינו שריבה הכתוב כו'. כדאיתא לקמן סימן לג ובסוטה דף כד דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי.

תלמוד לומר תחת אישך. כאן יליף מקרא תחת אישך וכר' יוחנן ור' יאשיה בסוטה דף כד ולקמן סימן לב למד מקרא תחת אישה ונטמאה כמו שלמד במשנה סוטה דף כג ע"ש.

להוציא דרך איברים. עיין לעיל סימן ו.

ואין מזיקו. כיון שהבשר הוא שלם ויפה אין מזיק לו הסם.

לחלחל. לנקב הבשר בעומק עד חלל הגוף מחמת לחלוחית המכה מצא מין את מינו וניעור.

שתי ולא תמנע. ולא יזיקו לך מים המרים.

תלמוד לומר וכי נטמאת. דכתיב משכבי אשה וקיימא לן בסנהדרין דף נד מגיד לך הכתוב ששתי משכבות באשה. פרש"י שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה. וא"כ שלא כדרכה הוי נמי טומאה.

להביא את הסריס. לקינוי שמקנא לה ממנו אע"ג דלאו בר זריעה הוא מכל מקום בר שכיבה הוא.

להביא אשת הסריס. אע"ג דלאו בר זריעה הוא מכל מקום בר שכיבה הוא. ומבלעדי אישך למוקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבה הוא. ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה. ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא (רש"י סוטה דף כ"ו ע"א ד"ה קמ"ל) ועיין בתוס' שם ובתוי"ט. אבל בסוטה דף כ"ד במשנה פרש"י אשת סריס כגון שנסתרס לאחר שנשאה וקדמה שכיבת בעל לבועל עכ"ל וצ"ע.

על הכל היה מתנה עמה. פי' אפילו אם הבועל הוא סריס (ז"א). ונראה שט"ס הוא שם וכאן וצ"ל על כל עריות היה מתנה עמה. וכן איתא במשנה סוטה דף כ"ד ע"א אשת סריס שותה. ע"י כל עריות מקנין ועי' בגמרא וברש"י שם. ואף גירסתנו יש לפרש כן.

יח  [עריכה]

לפי שאין מוקדם כו'. כלומר אע"ג ששתי השבועות נכתבו קודם שנמחקה המגלה אין מוקדם כו' וכאילו אחת כתובה אחר שנמחקה (מתנות כהונה).

שיש עמה אלה. דכתיב בחדא מינייהו בשבועת האלה.

משביעני עליך. בשם ומזכיר את השם.

שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך. כצ"ל. ופרש"י משביעני עליך שיהא אמת מה שאמרת בפנינו שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך המים. דקיימא שבועה אאשה שלא נטמאת ואאלה שתחול.

ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת. ספרי זוטא הובא בילקוט וכתבו הרמב"ם פרק ב הלכה ג. ובש"ס לא נתבאר זה רק דאתיא מכללא דאמרינן שם דף כז מקיש אשה לאיש וכיון דנתחרש הוא אינה שותה דבעינן והביא האיש וגו' הכי נמי נתחרשה היא.

מדת אכזריות. כי גם מדת הרחמים מסכים להענישה שלא כדרך הטבע.

יכול עצמה של אשה כו'. שיתקיימו בה השבועה והאלה.

ואומרות אם עשית חפץ. כצ"ל.

יהא סופך כסופו כו'. וכן פרש"י סדר זה יתן ה' אותך לאלה יהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית. ולשבועה שיהיו הכל נשבעין בך לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית.

ירך התחילה בעבירה. פרש"י בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר.

לפיכך תתקלל הירך תחלה.והקללה היא תחלת הפורענות. ומיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי שבמעים נכנסו תחלה ומקלקלות אותן ואח"כ נופלות לירך. ועיין סוטה דף ט בגמרא וברש"י.

שנאמר והיתה האשה לאלה בתוך עמך. צ"ל בקרב עמך. ובמשנה ליתא זה. ובספרי איתא שאר אברים מנין תלמוד לומר ובאו בה. וכן הוא בילקוט. ועיין לקמן.

וימח את כל היקום. אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה. ברישא אדם ואח"כ בהמה.

אנשי סדום נסבו על הבית. מנער ועד זקן.

הכו בסנורים מקטן ועד גדול. הרי שהקטנים שהתחילו תחלה בעבירה לקו תחלה.

אם לא זאת אעשה. לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימותו. הרי שגם השאר לא פלטו.

שכיני ארץ ישראל כו' אף הם לקו תחלה שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם. כצ"ל והוא סוף פסוק של כה אמר ה' על כל שכיני הרעים.

יט  [עריכה]

תלמוד לומר ובאו ובאו אף בכל אבר כו'. וכן הוא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובאמת בסוטה דף כח דרשינן להני ובאו כולהו לדרשא ע"ש. ואפשר שצ"ל כאן תלמוד לומר ובאו בה בכל אבר כו'.

תלמוד לומר לצבות בטן ולנפל ירך. ובסוטה דף כח ובספרי מסיימים או אינו אלא בטנה וירכה של נבעלת. כשהוא אומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה הרי בטנה וירכה של נבעלת אמור. הא מה תלמוד לומר לצבות בטן לנפיל ירך זה בטנו וירכו של בועל.

ולא אילמת. סוטה דף כז.

אמן על השבועה. ר"ל שאמרה אמן שלא נטמאתי היינו קבלת השבועה. אמן על האלה היינו שאמרה אם נטמאתי יבואו בי כמו שמשביעה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך. כך אומרת אמן על השבועה ואמן על האלה.

אמן לעתיד לבא. שאם תטמא לאחר זה מים מערערים אותה וחוזרין לתוך גרונה כאדם הנחנק ע"י משקה נראה כעושה ערער.

מן האירוסין. ע"י גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של אירוסין ואע"פ שלא היה בו קינוי מכאן לגלגול שבועה מן התורה.

כ  [עריכה]

וכתב את האלות האלה. ולמה מים ועפר וכתב. מים ממקום שבאת. ועפר למקום שהיא הולכת. וכתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. כצ"ל. וכן הוא בירושלמי פרק היה מביא. ופי' ולמה מים ועפר דהוה אפשר לבודקה בלאו הכי ע"י השבועה לחוד (יפ"מ). ודריש מים ממקום שבאת פי' שבאת מטיפה סרוחה. ועפר למקום שהיא הולכת למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי כו' שהקדוש ברוך הוא חושב וכותב הכל.

יכול כל האלות שבתורה היה כותב. פי' אילו כתיב וכתב את האלות הוי אמינא כל אלות שבתורה. תלמוד לומר האלה שאינו כותב רק האלות שבפרשה זו.

הכהן פסל הכתוב בישראל. אם נעשה ע"י ישראל.

בספר ולא בנייר. פי' בספר בקלף.

ר' זכריה כו' משתעי הדין עובדא. היה מספר זה המעשה כדי שיצייר האדם בלבו כמה גדול השלום עד שלא יחוש האדם על בזיונו בשביל זה.

דר' מאיר הוי יליף כו'. דר' מאיר היה רגיל שהיה דורש בבית הכנסת בכל ערב שבת. והיה שם אשה אחת רגילה לשמוע קולו. פעם אחת שהה בדרשתו. הלכה ורצתה ליכנס לביתה. ומצאה נרות כבוים. אמר לה בעלה אנה הוית. אמרה לו הייתי שומעת קול הדרשן. אמר לה כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף שאין האשה ההיא נכנסת לביתה עד שתלך וירקה בפני הדרשן.

וצפה ר' מאיר כו'. ראה ר' מאיר הדבר ברוח הקודש ועשה עצמו חולה בעיניו. אמר כל אשה שיודעת ללחוש לעינים תבא ותלחש.

אמרין לה מגירתא כו'. אמרו לה השכינות הרי השעה שתבא לביתך עשי עצמיך לוחשת לו ואת רוקקת תוך עיניו.

אתת לגביה כו'. באה אצלו אמר לה יודעת את ללחוש לעין. ומאימתו עליה אמרה לו שאינה יודעת. אמר לה מכל מקום רקקי בו ז' פעמים והוא טוב לה לעין. אחר שרקקה אמר לה לכי אמרי לבעלך פעם אחת אמרת לי ואני רקקתי שבעה פעמים.

אמרין ליה תלמידיו כו'. אמרו לו תלמידיו כך מבזין דברי תורה אילו אמרת לנו לא היינו שולחין ומביאים אותו ומלקין אותו על הספסל ומרצין ומפייסין אותו לאשתו.

ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו. שאם היה מתרצה עכשיו מכל מקום היה נוטר השנאה בלבו על אשר הביאתו לידי מלקות.

בשביל להטיל שלום. דליכא למימר כדי ליפרע מסוטה שהרי כשמודית שזינתה אינה שותה (יפ"מ).

צריך ליתן מר לתוך המים. לענה או שאר דבר מר. וזה ג"כ שאמר לעיל סימן יג שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידו של כהן. והיינו ע"י דבר מר.

כא  [עריכה]

ואח"כ ולקח הכהן. מיד האשה את מנחת הקנאות והניף וגו'.

ששה קראי. כתיב באו ובאו באו ובאו באו ובאו חד לצואה. כצ"ל. שר"ע וי"ו יתירא דריש כדמסיק בסוטה דף כח ע"א. הלכך לרבי עקיבא שיתא קראי כתיבי. שלשה ובאו כתובים שם. חד ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן. וחד והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים וגו'. וחד והשקה את המים וגו' ובאו בה המים וגו'. ובכולם כתיב וי"ו יתירא הרי שית דבכל אחת היה צריך לכתוב באו וכתיב ובאו. הרי תלתא באו ותלתא וי"ו הרי ששה.

חד לצואה דידיה. ר"ל קרא דוהשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים אתא לצואה שהקדוש ברוך הוא גוזר שיבואו בה המים למרים. והוי"ו יתירא אתא לצואה דידיה שהקדוש ברוך הוא גוזר שיבואו בו בנואף המים למרים.

חד לעשיה דידיה כו'. ר"ל דקרא והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' עשיה. כאן הודיע הכתוב את ישראל דמבטיח להם שיבדקוה המים. והוי"ו יתירא אתא לעשיה דידיה.

חד לבדיקה כו'. בגמרא איתא חד לידיעה דידה וחד לידיעה דידיה. ופרש"י שקרא ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז על המים ואפשר ליישב הגירסא דכאן חד לבדיקה כו' שבודקין המים אותו תחלה הבטן והדר ירך. וחד לבדיקה דידה שבודקין אותה ג"כ תחלה בטנה והדר ירכה.

כב  [עריכה]

שטעונה תנופה בבעלים. שתהא האשה מניפה עם הכהן. דהא קרא בכהן לחודיה כתיב ולקח הכהן מיד האשה וגו' (רש"י).

משלמים. מתנופת חזה ושוק ואימורין דשלמים.

ידיו תביאנה. בבעלם כתיב וגבי תנופה כתיב.

לשם שתי קנאות. אם קינא לה מאנשים הרבה ונסתרה עמהם כדאיתא בפרק ב דכריתות (ז"ר).

לפני ה' במזרח. עי' מנחות דף ס"א ע"א ובתוס' שם.

שטעונה תנופה והגשה. תנופה מדכתיב והניף את המנחה לפני ה'. והגשה פי' שיגיש אותה לקרן מערבית דרומית כדתניא במנחות דף י"ט ע"ש.

כג  [עריכה]

המחוברת. שתהא כל המנחה מחוברת בכלי אחד.

מן הקטורת שאנו עתידים לרבות. לקמן פרשה זו סימן מח הכי איתא והקטיר המנחה זו הקטרת הקומץ שקידמה אזכרה. פי' שנקראת מקודם אזכרה שעל ידו היא נזכרת למעלה ע"ש.

ואחר ישקה את האשה את המים מה תלמוד לומר כו'. סדר המקראות כן הוא. וכתב ומחה והשקה והניף המנחה והקריב וקמץ והקטיר ואחר ישקה את האשה והדר כתיב השקאה ג' והשקה את המים והיתה אם נטמאה וקאמר המדרש ואחר ישקה את האשה מה תלמוד לומר שהמדרש ס"ל כרבנן בסוטה דף יט דוהשקה קמא לגופא שהיה משקה ואח"כ מקריב כדאיתא לעיל סימן כ. לכן מקשה ואחר ישקה דכתיב אחר הקטרה למה נאמר. על זה מתרץ אלא להביא את שרשומו ניכר ר"ל שאם היה רשומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהיה רשומו ניכר (רש"י). ואיתא שם בגמרא דלרבנן אתא והשקה בתרא שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה כו' משקין אותה בעל כרחה. ולפ"ז צריך להיות כאן והשקה את המים למה נאמר לומר לך שאם נמחקה מגילה כו'.

מערערין אותה. כלומר פותחין פיה שלא בטובתה ושופכין את המים לתוך גרונה (רש"י).

בין שלא כדרכה. דכתיב משכבי אשה. ופרש"י שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה.

שמעילת בעלה. שזנתה תחתיו לאחר שקינא בה.

שהם מתחלחלים. דייק מדכתיב אח"ז וצבתה בטנה וגו' למה כתיב תו ובאו בה. אלא מלמד שהם מחלחלים כו'.

כי לייט. כשמקלל הכהן.

כשם שהתחילה בעבירה תחילה. שהירך נהנה תחילה בקירוב בשר לפיכך לייט הירך תחילה (רש"י). ובעל שירי קרבן פירש שהתחילה בעבירה היינו שיצאה חוצה דכל כבודה בת מלך פנימה.

מיא כי בדקי כו'. המים כשהו בודקין כדרך הליכתן בבטן תחילה ואח"כ בירך.

לא תברא. אינה סתירה שמודיע לה הכהן שמבטן יתחיל תחלה שלא יאמרו אח"כ שלא היו בודקין כמאמר הכהן.

כד  [עריכה]

בסאסאה בשלחה תריבנה. פי' בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה.

דבר שהוא סאה. כלומר עבירה גדולה.

בתרקב. פרש"י חצי סאה. תרי וקב דהיינו ג' קבין.

תומן ועוכלא. תומן פי' חצי קב שהוא חצי רובע שמונה תרגום תמני. ועוכלא הוא אחד מחמשה בקב והקב ששה ביצים. והוא ביצה וחומשא דביצה. ועיין בבבא בתרא דף צ (ערוך).

ריבה כאן סאות הרבה. פי' דכל רבויא הוא ורבי כל מיני מדה. דאי סאה לחוד. כל למה לי. ופירושו כל סאון סואן שהקדוש ברוך הוא מודד לכל אחד כסאתו.

מנין שאפילו פרוטות כו'. פי' אם לא נפרע ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותו לחשבון.

בנוהג שבעולם אדם נכשל כו'. כלומר וכן לענין הטובה כל חוב גדול נפרע לפעמים מן האדם אחת לאחת והן מצטרפין לעונש גדול שהיה חייב (קרבן העדה).

החשבון מתמצה. פי' ה' מצרף מיתת השור ואבדת התרנגולת והצלוחית ומכת האצבע. אע"פ שכל אחד בפני עצמו עונש קל. מכל מקום נחשב הוא כאילו הוא עונש חמור בבחינת צרופם יחד לכפר על עונש המיתה כנפרע כל חשבונו עד תמציתו ולא נ"ח לו כלום.

אחת מתארעה לאחת כו'. בירושלמי גרס דבר אחר אחת מתארעה לאחת כו'. ופי' היפ"מ שהקדוש ברוך הוא נפרע ממנו מעט מעט על עונותיו כדי שלא יצטרפו ויצטרך ליפרע ממנו בבת אחת. ופי' מתארעא לשון מערערין אותה שפירושו ענין סתירה ושיבור. והכוונה שהצרה האחת סותרת ומבטלת העבירה האחת עד שיתנקה מכולם.

מיצוי חשבון עד אחת. פי' שהחשבון מדוקדק עד אחת כי אפילו עבירה קלה לא יוותר ה' עליה. ואפילו צרה קלה לא תבא בחנם. אלא זה לעומת זה (יפ"מ).

שער נקנור. שהיה למזרח. וכ"מ דכתיב לפני ה' הוא צד מזרחי.

כפה. צעיפה.

לפיכך פניה מוריקות. שאינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות.

בצלצל. חגורה נאה (מתנות כהונה).

חבל מצרי. חבל העשוי מנצרים של אילן (ערוך).

שם בה פנים. פנאי ליפרע ממנה. ושמתי אני את פני (ויקרא כ ה) ונתתי פני (שם יז) כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן.

שנאמר תכסה שנאה במשאון. פרש"י המכסה דבר השנאוי למקום במשאון בחשך שעוה מעשיו בחשך.

אנשי דור המבול. באג"ב מפרש בכל העונשין איך הם מדה במדה.

שלום מפחד. שלא היו מזיקין שולטים בהן.

שורו עבר כו'.פי' השור מעבר את נקבתו ולא יפליט כלפי החוץ.

ישלחו כצאן עויליהם. שולחים עולליהם לנפשם מבלי אומנים ומגדלים כצאן הזה שאין מי מגדלם ועוסק בתיקונם. ורש"י פי' בעת לידתו היה הולך ומרקד מיד ואם פגע במזיק היה נלחם בו. והיתה אומרת לו אמו הבא לי מספרים ואחתוך שרך.

ישאו בתוף וכנור. היו נושאים קול בשיר ותוף וכנור.

יבלו בטוב ימיהם. הזקינו ימיהם בטובה.

היא גרמה להם כו'. כי ע"י טובה הרבה שכחו שצריכין למשגיח מלמעלה. וחשבו הטובה כמחוייבת.

ויאמרו לאל סור ממנו. האנשים ההם אמרו לאל סור עצמך ממנו.

מה שדי כו'. בזו את ה' ואמרו מה שדי כי נעבוד לו.

ואין לו עלינו טרחות. כי חשבו שהעולם עומד בטבע. גם אינם צריכים לגשמים. כי יש להם המעינות שהוכן הכל בטבע.

שתי טיפות כו'. ע"ש שני רביעיות שהן זמן הגשמים כדאיתא בפרק קמא דתענית (מתנות כהונה).

בגלגל העין שדומה למים. שהתאוה הרעה מקורה מיסוד המים. וע"כ נענשו ביסוד זה.

ארץ ממנה יצא לחם. פי' ארץ שמנה אשר יצא ממנה לחם רב.

מקום ספיר. היו אבניה.

נתיב לא ידעו עיט. לא עבר עליהם חיל של לסטים.

לא הדריכוהו בני שחץ. לא עברו דרך בו בני גאוה הם פריצי החיות.

פרץ על סדום ועמורה גחלי אש וגפרית. מעם גר ממקום שהוא נובע וניגר.

לפיד בוז. אש של גיהנם עומד למי ששאנן בעשתותו לומר שלום יהיה לי.

ישליו אהלים לשודדים. אהלי השודדים המה בשלוה.

היא גרמה להם. לאשר הביא אלוה. הפורענות עליהם בידו.

אז נלחמו מלכי וגו'. בצע כסף לא לקחו. פי' חנם באו לעזרת סיסרא לא בקשו ממנו שכר רק הלכו ברצון ובאהבה ובחשק נמרץ.

מן שמים נלחמו וגו'. הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא ועיין תנחומא סדר בראשית סימן ה.

לא זזו משם. לא ירדו הכוכבים למטה לארץ אלא ראש הכוכב האחד היה בשמים וסופו השני בארץ. וזהו דכתיב ממסילותם נלחמו.

ולא ספנוהו. פי' לא חשבוהו לכלום. מה שאין כן גבי פרעה כתיב ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו'. וגם במצרים נשאר פרעה כמו שדרשו מדכתיב עד אחד. ובמלחמת סיסרא אף הוא נהרג.

גולייר. הדיוט וחלש. שלא אמץ לבו בגבורים לעמוד במלחמה אלא נס ברגליו.

שמשון מרד בעיניו. כתב הרמב"ם אל יעלה על דעתך ששמשון מושיען של ישראל. ושלמה ידיד ה' נשאו נכריות עד שלא נתגיירו. אלא גיירום. ולפי שלא בבית דין הגדול נתגיירו רק מחמת אהבת אדם נתגיירו חשבום הכתוב כנשים נכריות.

וירד שמשון תמנתה. אלמא תמנת בירידה. וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה אלמא תמנת בעליה. ושמשון ויהודה תרווייהו בארץ ישראל היו (רש"י).

שתי תמנות היו. אחת בירידה ואחת בעליה. ואותה של יהודה היתה בעליה על ההר.

ר' איבו בר נגדי אמר כגון. כצ"ל ור"ל שלעולם חדא תמנת הוה. אלא שהיתה יושבת באמצע שיפוע ההר. והבא מגובה ההר יורד והבא מלמטה עולה. וכן היה בית מעון באמצע ההר וטבריא ברגלי ההר ופלגותה (בירושלמי גרס פלטתה) בגובה ההר.

של יהודה שהיתה לשם שמים. דתמר לשם שמים נתכוונה להיות לה זרע מבית יעקב כתיב בה עליה.

של שמשון שלא היתה לשם שמים. דכתיב אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.

מלמד שהיה אביו כו'. דייק מדלא קאמר ובבואם בכרמי תמנתה שמע מינה שתכלית ביאתם תמנתה לבוא עד הכרמים כדי לומר לו זה.

זרועות כלאים. ממזרים מעורבבים מן הבעל והנואף. וזה פגם שתהיה אשתו מזרע מנאף (יפ"מ).

בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם. כלומר איסור נכריות באישות איתא בשבעה מקומות. דכתיב בסדר כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך. ובסדר ואתחנן לא תתחתן בם. לא יהיה קדש כתרגומו לא ישא עבד או שפחה. וכתיב לא תחיה כל נשמה. וכתיב לא תכרות להם ברית והיינו התחתנות. וכתיב ביהושע והתחתנתם בהם. וכתיב בעזרא ולהתחתן בעמי וגו'. אי נמי הא דכתיב בסדר ואתחנן לא תכרות להם ברית ולא תחנם לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. הני חמשה לאוין בחמשה קחשיב להו. והא דפרשת כי תשא ולא תחיה כל נשמה הרי שבעה (קרבן העדה).

לאסור ז' עממין. אבל שאר אומות מותרין. והכא הוא אומר הכין שנענש שמשון על זנות של דלילה והא לא נאסרו בנות פלשתים מדאורייתא אפילו באישות כל שכן בזנות.

אם ללצים הוא יליץ. כיון שנתחבר לרשעים ראוי הוא לעונש (קרבן העדה).

והא כתיב וירד שמשון תמנתה וגו'. וירא שם אשה מבונת פלשתים ותיטב בעיני שמשון. ומעשה של זו שבתמנת קודם מעשה של זו שבעזה.

דרך נשואין היו. ומסתמא גיירה ולא הוה קלקול כולי האי (קרבן העדה).

שאין עושה פירות. כי האדם המורגל בעבירה אז אין תכלית טוב יוצא ממנו. כי משוקע בעבירה וברגילתו. ודרש שורק מלשון סרק (מתנות כהונה).

אלמלא לא נקרא שמה דלילה כו'. משום דגבי אשה שבתמנת וגבי אשה זונה שבעזה לא הוזכר שמם. ובאשה זו הוזכר שמה דלילה. ועוד דהוי ליה למימר ודלילה שמה שהרשעים קודמין לשמן. מכל זה דקדק שאלמלא לא נקראת כו'. ר"ל ראוי שתקרא דלילה כיון שדלדלה פי' שעקרה כחו ולבו ומעשיו (כלי יקר). ולפי שמצינו ג' פעמים ותאמר דלילה בהאי ענינא דרשו שדלדלה אותו בג' דברים כחו ולבו ומעשיו (רש"א).

ניכרים דברי אמת. מתקבלים ומיושבים דברי אמת ודבורם על אופניהם. ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר זה היה כחו גדול אמת הוא (רש"י).

ויסר כחו מעליו. דלדלה את מעשיו דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. כצ"ל שדלדלה את לבו ילפינן מדכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. וצ"ל לעיל דכתיב ותרא דלילה כו'.

אין טחינה אלא לשון עבירה. פי' זנות והוציאו לשון טחינה מפשטיה. דבעל כרחו טחן להם בריחים שהיא מלאכה כבדה אם כן הוה ליה למכתב וטחן להם דהוה משמע בעל כרחו. אבל ויהי טוחן משמע לשון רצון כדאמרי אינשי כו'. ומייתי מתטחן לאחר אשתי וגו' דמוכח טפי לדבר עבירה מדכתיב שם ועליה יכרעון וגו' כי הוא זמה וגו' (רש"א).

כדי שתתעבר ממנו. שחשבו שאע"פ שסר כחו לפי שעה היה עד שישוב שערו אל ראשו שאז ישוב כחו אליו לכך היו מבקשים להתעבר ממנו (כלי יקר).

קמי דשתי חמרא כו'. פי' לפני כל אדם מביאים מה שרגיל בו. לפני שותי יין מביאים יין. קמי רפיקא כו' פי' לפני חופרי שדות וגנים שרגיל לאכול ירק מביאים לו מדה מלא ירק. דיבלא מין ירק הוא (רש"י). וכן אליו נתגלגל הדבר בדבר שהיה חומד תמיד בו היה נכשל.

אשר בלחי. ולחי החמור דבר טמא הוא. ואלמלא הלחי היה מת בצמא (רש"י).

העבר לי מקל. שנמצא בו מדה טובה מאד. כי לא היה בו מדת גאוה ולא רצה ליהנות מהם אפילו העברת מקל שהוא צורך הדיינים לרדות במקל למי שלא יקבל הדין. וכל שכן דבר שיהיה להנאתו לבדו (כלי יקר).

תן לי שכר עיני אחת. דייק מדקאמר נקם אחת הכוונה שינקם על אחת מהשתי עינים ולא על שתיהן כדי שתשאר לו השניה לעולם הבא (כלי יקר). ואע"פ שחטא בעיניו ולקה בהם מכל מקום מאחר שעל הצלת ישראל קנאוהו פלשתים יש לו שכר בזה (יפ"מ).

אבשלום בשערו מרד. שהיה מתגאה בשערו לומר שהוא נאה למלכות שנאמר וכאבשלום לא היה וגו'.

אחד לי"ב חדש היה מגלח. דבכך הוה כובד ובבציר מהכי לא הוה ליה כובד דכאיש גבורתו. אבל שאר נזירי עולם מגלח אחד לשלשים יום דהוי ליה בהכי כובד (רש"י).

מה להלן י"ב חדש. כדמפרש ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה (רש"י).

יליף לה מכהנים. הדיוטים.

משום כובד הכא נמי איכא כובד. כצ"ל פי' כובד שיער והוה ליה ניוול. ועיין נזיר דף ה ע"א. ורבי מתרץ דאבשלום הואיל ובעל כח היה לא הוה כובד לדידיה עד י"ב חדש כי כאיש גבורתו (רש"י).

שכן מצינו בבני טבריה כו'. ובגמרא הנ"ל איתא שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לערב שבת. ופרש"י דס"ל לרבי יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחים. אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד שלשים יום.

כחרובית גדולה. פי' קליעת שיער ראשו היתה גדולה כאילן חרוב.

יכול ככידון. פי' יכול ככידון היה ראוי להמשיל שערותיו. כי כן דרך להמשיל הדבר הגדול. ע"ז אמר דלא מצי מימר הכי משום בדין פי' קליעות קטנות היה עשוי. ר"ל שקליעת השער היה עשוי בדין בדין שיוצאת ממנה קליעות קטנות מזה ומזה כפארות האילן. ולהכי קאמר כחרובית ולא קאמר ככידון דלית ביה בדין (יפ"מ).

א"ר חנינא כו'. מביא ראיה שהחרוב הוא עב מאד.

כד סלקית להכא. כשעליתי לארץ ישראל מבבל. לקחתי חגורה שלי וחגורה דבני וחגורה של מוליך החמור וקשרתים זה לזה כדי שיהיה ארוך. ובאתי להקיף כוורת שהיה בחרוב בארץ ישראל ולא הספיק אורך שלשתן להקיפו. ובאגדת שמואל (פרק יג) גרס להקיף קורתו של חרוב אחד.

וקצית חד חרוב כו'. וחתכתי חד ענף מהחרוב ונמשך דבש מלא ידי.

ננס. פי' קטן.

רבי ארוך בדורו היה ור' חייא מגיע לכתפו. ר' חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו. כן הוא בגמרא.

ואדא דיילא. כן הוא בגמרא. ופרש"י שמש דרבנן ואדא שמו.

פושתכנא. פרש"י שם אדם. וכן פי' בערוך. אבל התוס' כתבו דא"כ הוי ליה למימר מפומבדיתא ופי' רשב"ם לשון פרנסות וממשלה. ורב צמח פי' איש גבוה מכל העם.

יכול בכל. יכול בכל עניניו היה יפה מכל ישראל.

לא היה בו מום. בענין זה היה יפה מכל ישראל. אבל בתוארו ובקומתו ובמדות היו בישראל אנשים יפים ממנו.

משכמו ומעלה כו'. בזה לא היה טוב ממנו.

ספסירא. לקח חרב לחתוך שערותיו. ונבקע הגיהנם תחתיו והיה מתיירא שלא יפול לתוכו.

לונביאות. רמחים.

שלקח מקח רע לעצמו. שמלת לקיחה הונח ג"כ על מי שפונה עצמו ולוקח דרך רעה כמו שפירש"י בויקח קרח. דאי כפשוטו מאי לקיחה שייך ביה. ועיין בפרש"י בגמרא.

וישלחהו מעמק חברון. ביוסף משתעי קרא כששלחו יעקב אצל אחיו והוא תחילת סיבת ירידת יעקב למצרים (רש"י). וזהו העצה העמוקה שלא הבינו בתחלה כל הענינים האלו למה קרה כך.

שקבור בחברון. אברהם.

ראוי למלכות. ולא יהיה ניכר כבודו בעולם.

לפיכך נקבעו בו שלשה שבטים שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום וגו'. כצ"ל.

והכא את אומר הכין. דמשמע מקץ ארבעים שנה למלכות דוד. ואי אפשר שהיה זה בסוף ימיו שהרי לפחות חי אחר זה עוד חמש שנים. שלשה שני הרעב שהיו אחרי כן. וקרוב לשנה שהלכו למנות את העם אחרי הרעב דכתיב ושוטו בארץ וישובו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום. ושנה אחת שבה התקין דוד משמרות כהונה ולויה שנאמר בשנת ארבעים נדרש (יפ"מ).

אלא משעה ששאלו ישראל מלך. משום דהשתא נצטערו ישראל במלחמת דוד ואבשלום והכירו כי הרעו לעשות בשאלתם.

קרואים מדוד. שהיו באים ע"י חותמו כאילו קראם.

והולכים לתומם מאבשלום. כי לא ידעו שעשה בעקבה להביא ב' ב' ע"י חותמו של דוד. אלא כל ב' ב' היו חושבין שהם לבדם הבאים מפני מצות דוד והשאר היו באים מצד אבשלום שהיו מבני סיעתו. ואמר ולא ידעו מעצת אחיתופל. כלומר שלא ידעו שכוונת אבשלום למרוד במלך בעצת אחיתופל.

ראשי סנהדראות היו. בתנחומא יליף מאספה לי שבעים איש דהיינו סנהדרין.

אתין לחילופין. כלומר שאינו הולך לשלם הנדר כי אם לרדוף לדוד. התפללו על דוד והפקירו עצמם שיפלו בידו של דוד ולא הוא בידם. שהוכרחו לילך למלחמה מיראת אבשלום והיו יראים שבתבערת המלחמה אולי לא ירחמו עליו. לכן התפללו שמוטב שיפלו בידו של דוד.

שנאמר פדה בשלום ר"ל הוא שדוד אמר פדה בשלום וגו'. כי ברבים היו עמדי שהרבנים והן הראשי סנהדראות היו בעזרי שמבקשים שיפלו בידי ולא אני בידם (יפ"מ).

מי ישימני שופט בארץ וגו'. כלומר לא נאה למלך שטרוד בעסקיו שיהיה הוא שופט בארץ כי אם ב"ד הממונים לכך (קרבן העדה).

וכן סנחריב. כלומר שנדון מדה במדה כמו כולם.

אלא ע"י מלאך. פי' שליח. ועיין לעיל פרשה ח סימן ג.

שנאמר (מלכים ב, יט כג) ביד מלאכיך חרפת ה' וגו'. ואבואה מלון קצו וגו'. כצ"ל לפי דעתי.

ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף. ודייק מדקאמר ויך במחנה אשור ולא קאמר ויך מחנה אשור ע"כ שהיו אלה ראשי גייסות קושרי כתרים לבד דלת העם (כלי יקר). ובתנחומא סדר בשלח איתא הגדול שבהם ממונה על קפ"ה אלף. והקטן שבהם ממונה על אלפים איש ע"ש.

לשרות. פי' אינם ראוים שישרה וישב וידור בקרבם.

וטהורה היא לעתיד לבא. ר"ל אבל לכשתטמא לעתיד לבא מים מערערין ובודקין אותה (גמ' סוף פרק ב דסוטה).

כה  [עריכה]

הצער. של ההשקאה.

וזו שישבה בביתה ולא עשתה כן הפסידה. בתמיה. כלומר הלא עכ"פ היא יותר צנועה שלא באת לידי כך אף שחפצה בבנים.

שאם היתה יולדת בצער כו'. ובשביל זה לא תסתרה עם איש שהרי יחוד אסור מן התורה ונקרא קלקול.

אין נותנים שכר לעבירה. שעכ"פ עשתה עבירה כשהסתירה עצמה כנ"ל והזקיקה עצמה להשקותה.

אסורה לזרע. פי' אסורה לזרוע זרע מבעלה.

יכול כו'. מאחר שנאסרה תשאר באיסורה. תלמוד לומר ונקתה כו' מותרת היא לזרע מעתה. וכמ"ש בספרי שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב.

כו  [עריכה]

לדורות מנין. פי' בשילה ובבית עולמים. תלמוד לומר זאת תורת הקנאות. הקנאות המקנא יקנא בשילו ובבית עולמים. כן נראה לפי גירסא זו. אבל לקמן סימן נא איתא זאת תורת הקנאות הקנאות שהוא מקנא לה בבית עולמים ובשילו ובנוב וגבעון. ועיין רש"י בסוטה (דף טו: ד"ה איסי בן יהודה כו') שכתב דשילו משכן הוא ואין צריך לרבוייא דהוא עיקר הכתוב. ונוב וגבעון אין משקין בה סוטות דהא במה הואי כו' ולא קרבה כהן מנחת סוטה. אבל בית עולמים (בית המקדש שבירושלים) הוצרך לרבות שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש. אבל התוס' שם ד"ה לרבות נוב וגבעון מקיימים הגירסא.

להביא את מי שנתחרש בעלה. כן הוא בספרי. אבל בגמ' סוטה (דף כז.) יליף לה מאיש איש.

שב"ד מקנאין להם. אם רואים אותה שמנהגת בפריצות.

להוציא את הארוסה ואת היבמה. ארוסה דלא קרינא בה תחת אישה. ויבמה לא מיקרי אשתו כיון דעדיין לא בא עליה ולא אגידא בהדיה אלא מחמת קידושי אחיו. ולא ממעטינן אלא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הא קינוי מקנין להם כדלקמן.

כז  [עריכה]

לרבות אשת כהן ואשת סריס שהן שותות. בגמ' פריך אשת כהן שותה פשיטא. ומתרץ מהו דתימא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת וזו הואיל ונתפשה אסורה אימא לא תשתה קמשמע לן. אשת סריס פשיטא מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמשמע לן. ועיין לעיל סימן טו.

שהוא בנשיאות עון עד שלא תשתה. ר"ל אם בא עליה קודם שתשתה אבל אחר שתשתה ויצאה טהורה רשאי לבא עליה.

והביאה עצמה לידי דברים הללו. שעברה ונסתרה ויחוד אסור. וגם גרמה לשם הקדוש שנכתב בקדושה שימחה על המים.

כח  [עריכה]

כדי לאוסרן אבועל כבעל דבר אל בני ישראל. ר"ל תלמוד לומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. ופרש"י דואמרת רבויא הוא.

ואין ב"ד מקנאין תלמוד לומר דבר אל בני ישראל וקנא לרבות ב"ד שיקנאו. כן הוא בדפוסים הרבה ופי' המתנות כהונה בני ישראל וסמיך ליה וקנא והאי דבר אל בני ישראל מיותר הוא לרבות הב"ד שיקנאו.

ואין מקנאין לא ע"י עכו"ם כו'. בסוטה דף כו מסיק דמקנאין על ידן ע"ש.

לרבות אשה כאיש. שכשם שאם הוא סומא לא היה משקה דכתיב ונעלם מעיני אישה. כך היא אם היתה סומא לא היתה שותה (גמרא דף כז).

בראויה לאישות. כצ"ל וכן הוא בספרי.

אלמנה לכהן גדול. שאין קידושין תופסין בה מש"ה אין משקין אותה דאשתו כתיב וזו אינה אשתו (ז"א).

אף המשוחררת והגיורת. אין משקין.

כורכמית. כך שמה. או על שם מקומה (רש"י).

דוגמא כו'. רש"י פירש על שהיו דומין לה שהיו בני גרים כמותה לכך השקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב. פי' אחר דוגמא השקוה פי' מי צבע. אבל לא מי מרים ממש ולא מחקו המגילה עליה אלא ליראה אותה.

ונידוהו. לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. ולפירוש השני לפי שחשד אותם לעשות שלא כדין לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ועיין כל זה בתוי"ט.

מה אנן קיימין. טעמייהו דחכמים דאמרי משקין. ובמאי עסקינן.

אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש וגו' אם בגר שנשא בת ישראל כבר כתיב בני ישראל ולא גרים. כצ"ל. וכן הוא גירסת הראב"ד וה"פ אם בישראל שנשא גיורת הא אין משקין דכבר כתיב והביא האיש את אשתו דמשמע שיהיו שוים שכמו דבאיש בעינן דוקא ישראל כדלקמן הוא הדין באשה בעינן שתהא ישראלית דמשוו להו קרא איש את אשתו. ואם בגר שנשא ישראלית וקרי לה גיורת על שהיא אשת הגר. אמאי משקין הא כתיב בני ישראל וגו' איש כי תשטה אשתו דמשמע דדוקא אם הוא ישראל הוא דכי תשטה אשתו עושין לה ככתוב בפרשה אבל לא הגרים.

אלא כן אנו קיימין. פי' אלא כי פליגי חכמים ועקביא בגר שנשא גיורת.

ומה טעמיה דעקביא. פי' ומאי טעמא דעקביא דאמר אין משקין משום דכתיב בני ישראל וממעטינן גרים אפילו נשאו גיורת.

ואמרת אליהם לרבות. פי' ואמרת אליהם רבויא הוא דכתיב בראש הפרשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ומוקמינן בני ישראל למעט גר שנשא בת ישראל ומואמרת אליהם מרבינן גר שנשא גיורת שאליהם משמע שיהיו שוין והני דמיין להדדי.

מי ששכיבתה אוסרתה. על בעלה. בעלה מקנא ומשקה לה וזו לאחר שנתגיירה אם זנתה נאסרת על בעלה הגר (יפ"מ).

או מעילה על דבר ממון. כגון כחש בפקדון דכתיב ביה מעילה סוף סדר ויקרא.

וימעלו באלהי אבותם. שעבדו אלילים.

וימעלו בני ישראל מעל בחרם. גבי עכן כתיב שמעל בחרם.

כט  [עריכה]

להוציא את הקטן. פחות מבן ט' שנים שאין ביאתו ביאה ואינה נאסרת על בעלה.

שהיה בדין שתאסר. כלומר בדין הוא שתאסר בשכיבת אחותה ומה אם במקום שבא כו'.

שהוא איסור קל. ולמה נקרא איסור קל לפי שאין האוסרה (זה בעלה שאוסר אותה על כל העולם) אוסרה כל ימיו. דיכול לשלחה בגט (הנה חז"ל קראו אשת איש איסור קל לגבי חמותו. במה שיש לה היתר. משא"כ בחמותה. והנה מצד אחר אשת איש חמורה מחמותו. שזו בחנק וזו בכרת).

זו אשתו. שהיא אוסרת על בעלה אמה ואחותה. כל ימי חייה שאפילו יגרשנה בעלה מכל מקום אסור לישא אחותה של גרושתו כל ימי חייה של גרושתו (ואמה אסור לישא אפילו לאחר מיתה. ואפילו למ"ד חמותו לאחר מיתת אשתו אינו בשריפה מכל מקום איסורא איכא דארור שוכב עם חותנתו (רש"י בסנהדרין דף עו) א"כ צ"ל שמ"ש שהאוסרה אוסרה כל ימי האוסר זו אשתו כו' משום אחותה נקט).

להוציא את הסומא. ממלת מעיני ממעט סומא שאין לו עינים.

אבל יש עדים לסתירה. מונסתרה והיא נטמאה לא משמע זה. אלא מסיפא דקרא דכתיב ועד אין בה ומלת בה יתירה דהוי ליה למכתב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין ואנן ידעינן דאטומאה דלעיל מיניה קאי דהא מיניה קא סליק. השתא דכתיב בה אינו אלא למעט דדוקא בה דהיינו בטומאה דקאי עלה הוא דעד אחד מהימן אם קנא לה בעלה מתחלה אל תסתרי עמו ועברה ונסתרה. אבל לסתירה אם לא באו שני עדים להעיד שנסתרה עם אותו שקנא לה בעלה. אלא עד אחד בלבד אע"פ שקנא לה בעלה בשני עדים וגם יש אחד לטומאה כיון שאין שני עדים לסתירה אינה אסורה לבעלה. אלא צריך שיהיו שני עדים בעת שקנא לה בעלה אל תסתרי עם איש פלוני. ושני עדים שנסתרה עמו אחר הקנוי. ואז אם העד עד אחד שנטמאת עמו היא נאסרת עליו (מזרחי).

ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר. פי' וקאמר עדים שנים אין כאן בטומאה זו אלא עד אחד. וקרא בטומאה קא משתעי ושכב איש אותה שכבת זרע ועדים שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה לא נאנסה אסורה ואינה שותה. דקרא דועד אין בה על והיא לא נתפשה אסורה קאי. ולא על והביא האיש את אשתו וגו' שהוא סדר השקאתה (ועיין מזרחי).

או אינו מדבר אלא בעד אחד. דאפילו עד אחד אין בה בטומאתה. ובגמ' פריך אלא במאי מתסרא ע"ש.

שאין תלמוד לומר אחד. דמדכתיב עד ולא כתיב עדים אני יודע דאחד קאמר.

עד הרי הוא בכלל שנים. פי' משום שעד אינו אלא לשון עדות וסתם עדות שנים.

להוציא את האנוסה. דאנוסה מותרת לבעלה.

בין בכהונה. שאפילו אשת כהן שנאנסה תהא מותרת לבעלה.

סוטה חמורה שהיא במיתה. אינו דין שעושה אונס כרצון בכהונה ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.

ל  [עריכה]

דבר של אימה. מדכתיב רוח קנאה קדייק (מתנות כהונה).

מקנא לה על פי שנים. פרש"י שצריך להביא שני עדים שאמר לה בפניהם אל תסתרי עמו. ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו שאפילו אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא בעצמו ראה נאסרה על בעלה עד שתשתה.

מה טעמיה דרבי יהושע כי מצא כו'. כן הוא בנוסחא בתוס' ד"ה מאי טעמיה בדף ב ע"ב. אבל בירושלמי שלפנינו הנוסחא מ"ט דר"א.

כי מצא בה ערות דבר. ואע"ג דהאי קרא לאו בסוטה כתיב מכל מקום דריש ליה אקינוי וסתירה הואיל ותליא קינוי בגירושין (פני משה).

ערוה זו סתירה. שמביאה לידי ערוה.

דבר זו קינוי. שבא ע"י דבור.

אין מציאה בכל מקום. בכל מקום שנאמר בתורה כי ימצא איש שוכב וגו' וכדומה דוקא בעדים הוא. והכא נמי צריך שיהיו ב' עדים לקינוי ולסתירה (פני משה).

דבר אחר ערוה שהיא באה מכח דבור. צ"ל רא"א ור"ל רבי אליעזר דסבירא ליה מקנא לה על פי שנים אבל משקה לה על פי עד אחד א"כ לא דריש אלא תיבת דבר שהוא קינוי קשה עליו מה מקיים הוא בתיבת ערוה דלאיזה מילתא דריש ליה. והא כי מצא דילפינן מיניה שנים קאי ג"כ על תיבת ערוה שפירושו סתירה. וא"כ גם בסתירה צריך שנים. ומשנה דר"א דריש ליה ערוה שהיא באה מכח דברו כלומר דלא דרשינן לערוה בפ"ע אלא חדא קאמר קרא כי מצא בה ערוה שהיא באה מכח דברו היינו הקינוי שאילו לא יקנא לה ע"פ שנים מקודם לא היתה נאסרת ע"פ עד אחד ולא היתה נקראת ערוה. וכן מצאתי בדפוס מינקווי שאיתא שם ג"כ רי"ש במקום ד' ר"א.

כיצד הוא מקנה לה כו' בפני שנים אל תדברי. אל תדברי פירושו אל תסתרי אלא נקט לשון נקי כדלקמן. וה"ק אם אמר לה אל תדברי כו' לאו כלום הוא ועדיין מותרת. אלא דוקא כשאמר לה אל תדברי ונכנסה עמו לבית הסתר כו'.

חולצת ולא מתייבמת. דכתיב גבי אשה שמצא בה ערות דבר והלכה והיתה לאיש אחר ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם ואעפ"כ אינה פטורה מן החליצה כשם שאם היה בעלה חי דלא היתה מותרת בלא גט (גמרא).

אל תדברי לשון נקי הוא. פירוש שלאו משום דיבור בעלמא הוא משקה אותה אלא לשון טומאה הוא רק שדיבר בלשון נקי. ומיהו דברה בסיפא על כרחך דיבור ממש הוא.

רבי יהושע אומר רשות. פירוש אם רצה לקנא הרשות בידו. ואי לאו קרא הוי אמינא דאסור הוא משום לא תשנא את אחיך בלבבך. תלמוד לומר וקנא את אשתו שאם רצה לקנא הרשות בידו.

לפום כן. פי' לפיכך.

מה תלמוד לומר היא נטמאה. דמשמע דודאי נטמאה ומה תלמוד לומר והיא לא נטמאה. אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה. ואי פשיטא ליה דלא נטמאה למה משקה.

על ספק. וה"ק קרא אשה זו שמא נטמאת שמא לא נטמאת. וקאמר לך דישקנה לברר הספק. ואי לא משקה אותה אסורה (רש"י).

דן לשרץ. ספק נגע בטהרות ספק לא נגע. דמחזיקין לה בטומאה מספק.

שלא עשה בה אונס כרצון. שאם נאנסה מותרת לבעלה.

אף שרץ כן. ר"ל שרץ שמטמא אונס כברצון ובשוגג כבמזיד כל שכן שמטמא מספק.

ומה סוטה רשות היחיד. דונסתרה כתיב ואין רשות הרבים ראוי לסתירה אלא ברשות היחיד. אף שרץ רשות היחיד דוקא ספיקו טמא אבל ברשות הרבים ספיקו טהור.

דברי שיש בו דעת לשאול. אם נטמא אם לאו. אף ספק טומאת שרץ דבר שיש בו בנוגע זה דעת לשאול אם נגע אם לאו והוא אומר איני יודע כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה שנולד הספק הוא דטמא אבל בדבר שאין בו דעת לשאול אם נגע אם לאו אפילו ברשות היחיד ספיקו טהור.

לא  [עריכה]

מן התורה האיש כו'. שהיה צריך להעלותה אל ב"ד הגדול שבירושלים. וקאמר דמן התורה בעלה נאמן עליה שלא יבא עליה בדרך. דקיימא לן דאם בא עליה בדרך שוב אין המים בודקין אותו.

ומוסרין לו ב' תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו שלא יבא עליה בדרך.

בעלה נאמן עליה. ואין צריך להעמיד עדים אצלו.

הרי הוא נאמן. הבעל נאמן עליה להתייחד עמה ולא חיישינן שיבא עליה.

זו שאין חייבין עליה כרת. סוטה שאין חייבין עליה כרת אלא לאו הוא דאיכא דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ודרשינן מיניה לרבות סוטה שנסתרה. לא כל שכן שיהא בעלה נאמן עליה.

שיש לה היתר אחר איסורה. כשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו. שמובטח הוא לאחר זמן. תאמר בזו שאין לה היתר אם תמצא טמאה לפיכך לבו רודף אחריה. וא"ת לא יתקפנו יצרו על אשתו הואיל ובעלה כבר. על זה אמרו ואומר מים גנובים ימתקו כלומר דבר האסור לו יצרו ורדף אחריו. ועוד כל שכן הואיל ואין חייבין כו'. ועוד נחשדו ישראל על הסוטות כו'.

אמרו לו ובלבד בעדים. הא דכתיב והביא האיש את אשתו היינו שיביאנה לבית דין בעדים שלא להתייחד עמה. ומיתורא דאת קדריש.

שלח בתר איתתא. שנשבית ושלח להביאה.

תלתא תלמידין. דבדרך לא סגי בשנים עד דאיכא שלשה דוקא.

ובעלה הרי שלשה. שהרי בעלה הוא מעלה אותה.

אף הוא. אהא דתנן בפרק ב' דכתובות שאמרו לו לרבי זכריה בן הקצב אין אדם מעיד על עצמו ואסר עליו אשתו שהיה כהן קאי שאף על פי כן שכר לה לאשתו בית לעצמה. ואפשר שרבי חייא בר ר' יוסף כהן היה ועליה קאי. אי נמי שאשתו היתה נחבשה על נפשות שאסורה אפילו לבעלה ישראל (קרבן העדה).

יגעתי באנחתי. להוציאה מבית השביה. ומנוחה לא מצאתי שאסורה עלי.

שמכשירה לו. שמטהרת לו לגמרי שמותרת לאכול בקדשים ויש לבעלה מזה טובת הנאה. אבל לבעלה טהורה אף קודם הבאת הקרבן (ז"ר). ודבריו אלו היה נעלם מהרש"ש.

שקיפחה. שכרתה נזירות בראשה (ז"א).

או שחיללה. כצ"ל.

סולת. מובחר מן הקמח.

הניחו לי כו'. כלומר הניחו לי מקום להתגדר לאמר טעם נאה ומקובל כחומר הזה. וחומר פי' תוס' מרגלית. ענין אחר בושם שריחו נודף. ורש"י פי' חומר בוטו"ן בלע"ז והוא של זהב וחותמים בו שני צוארי חלוק לנוי. ורבינו סעדיה גרס הומר בה"א ופי' כמין מעשה. שכן קורין המעשה בלשון ארמית. וכדמסיים כשם שמעשיה מעשה בהמה.

מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה.

אבל צק הוא על שיריה. פי' שירי המנחה אחר הקרבת הקומץ שהיה נאכל לכהנים וכתיב ביה למשחה שיאכלהו דרך גדולה כדאיתא בפרק היה מביא (מתנות כהונה).

בשתי אזהרות. מדלא כתיב חד לא יתן על השמן ועל הלבונה.

מפני מה טעמו של דבר. פי' למה לא ישים עליה שמן ולבונה.

מגיד כי מנחת קנאות הוא. פי' מגיד הכתוב מפני שמנחת קנאות הוא שלא יהיה קרבנה מהודר (ז"א).

זכות. שעל ידי המנחה הזו נזכר זכותה ג"כ.

תלמוד לומר מזכרת עון ולא זכות. וס"ל לרבי טרפון אין בכלל אלא מה שבפרט. ור"ע ס"ל דאף זו לטובה. וה"פ דקרא מנחת זכרון לטובה אם יש לה זכות אע"ג דמנחה היא המזכרת עון דכל כמה דלא קרבה מנחה לא בדקי מיא לה. אפ"ה מזכירה לטובה. נמצא שהזכרונות לטובה הם (קרבן העדה).

מנחת זכרון כלל. שגם הזכיות נזכרין לה. מזכרת עון פרט דמשמע עון מזכירין לה ולא זכיות.

מדת הטוב מרובה. ממדת הפורעיות אחד מת"ק במדה טובה נאמר נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות נאמר על שלשים ועל רבעים.

שדרך הדין לוקה. פי' מדת היושר.

נתקיימו זה וזה. פי' הקל וחומר וגם הכלל ופרט.

ואל תלקה. דרך הדין פי' שלא יסתור הדין והיושר.

כדי הכרת העובר. פרש"י דדריש ונקתה ע"י זכות כדי שיעור ונזרעה זרע כשיעור שהעובר ניכר במעוברת.

מה זרע בן ט' חדשים. בגמרא יליף לה מדכתיב זרע יעבדנו יסופר זרע הראוי לספר. פרש"י הראוי לספר לחיות ולבא לידי ספור שבח של מקום.

ואע"פ שאין ראיה לדבר. דזכות תולה י"ב חודש. ומפרש בגמרא דמש"ה אין ראיה גמורה מנבוכדנצר דלמא שאני עכו"ם דלא מיפקיד דינא עליה. פרש"י אין ממהרים מן השמים לפקוד עונותם עליהם בעולם הזה. אבל ישראל ממהרים לפרוע מהם בעולם הזה.

דכתיב להן מלכא כו'. דניאל אמר לנבוכדנצר כשפתר לו החלום שיהא נטרד מן האנשים ולהיות עם בהמה וחיה. להן מלכא פי' אמנם המלך. מלכי ישפר עלך פי' עצתי היטב בעיניך להאמין לעצתי. וחטאך בצדקה פרוק פי' חטאך על ידי צדקה תפדה. כלא מטא על נבוכדנצר פי' כל הפתרון נתקיים בו. לקצת ירחין תרין עשר. הרי שזכות תלתה לו י"ב חדש (רש"י).

מדחה אתה המים. בספרי גרס מדהה. פי' מחסר ומחשיך. וגוון החסר נקרא דיהה בלשון משנה בנגעים. ולפי גירסתינו מדחה פי' שהנשים שיש להם זכות לא יודו לעולם.

מפני כל הנשים השותות. פי' כל הסוטות שיהיו ממשפחה הגונה לא יודו לעולם אלא ישתו ויאמרו שזכות אבותם מסייעתם. ועוד שמוציא אתה שם רע על הטהורות (ז"א).

שרביטין היו מוריקין בה. בספרי גרס מזרקין בה. ופי' מזרקין גידין (ומלת מזרקין איתא בדוכתי טובא בש"ס ופי' גידין) ור"ל שהגידין היו בה כמין שרביטין (ז"א).

לב  [עריכה]

אין משקין שתי סוטות כאחת. דאותה מיעוטא הוא אותה לבדה ולא אותה וחברתה (ז"א).

יפנה כו'. שהיא עומדת בפנים בעזרה וכהן מבחוץ שנאמר והעמיד האשה לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה'. כך הביא בילקוט (מתנות כהונה).

מקודשים מן הכיור. דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי. והיינו הכיור.

ולא בשבר של חרס. דכיון דכתיב כלי בעינן כלי שלם.

היה מביא. הכהן.

פיילי. כוס של מים.

כשם שממעט. ר' יהודה.

מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל.

וטבעת היתה קבועה. לאחזה בטבעתה ולהגביהה מבין הרצפה שהיתה כולה באבני שיש.

כדי שיראה. צריך ליתן שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים.

ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן.

להביא קרקע בית עולמים. ס"ל דאשר יהיה אתי להורות שיהיה מתקן מבחוץ ויכניס בפנים להיכל ונותן אל המים ואין צריך להניחו בקרקע ההיכל א"כ בקרקע למה לי. לזה קאמר להביא קרקע בית עולמים. שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש לכך הוצרך לרבות. אבל משכן שילה אין צריך לרבות דשילה משכן הוא. ונוב וגבעון אין משקין בהם סוטות דהא במה הוא ולא היה שם ארון אלא מזבח הנחשת לבד ולא קרבה בהן מנחת סוטה ולא שום חובת יחיד שאין לה זמן קבוע. בית עולמים בית המקדש שבירושלים קרי לה בית עולמים לפי שאין אחר קדושתו היתר במקום אחר ושוב לא שרתה שכינה במקום אחר (רש"י). ועיין מ"ש לעיל סימן לב.

לג  [עריכה]

והעמיד הכהן את האשה. ולא כתיב והעמיד הכהן אותה כמ"ש למעלה והקריב אותה הכהן והעמידה. משום דשם קאי על מה שקראה למעלה אשתו של המביא. וכאן בשעת השקאה חזר לקרותה האשה בעצמה שלא על שם בעלה.

ונקתה מתנקה. כלומר נאמר ונקתה שתהיה מתנקה וחוזרת לבעלה מיד.

חס האלהים כו'. לפיכך כתיב תחת אישה שעדיין נקרא שמו עליה וכדלעיל.

פתר קרייה בבועל. דאי באונאת ממון או אונאת דברים היכי פסיק וקאמר ופללו אלהים והלא אפשר שימחול לו חברו ולא יבא ה' עמו במשפט. להכי מוקי ליה בחטא ניאוף דלא מצי מחיל. והכי קאמר קרא אם יחטא איש לאיש שזה זן ומפרנס וזה בא על אשתו אשר טרח בפרנסתה ודאי ישפוט אלהים ביניהם כי זה לא ניתן למחילה. כי זה מעוות לא יוכל לתקון (יפ"מ). וזהו אמר כנגד בניו והפליג להם אביהם גודל החטא שידעו איך חטא גדול העלה עליהם הכתוב.

אהין כו'. פי' הזה הבעל זן ומפרנס. ואת אתי לך על עתיד פי' ואתה באת לך על המוכן ומזומן. מלשון להיות עתידים ליום הזה (מתנות כהונה).

פתר קרייה באשה. מפרש אם יחטא מלשון קולע אל השערה ולא יחטא. דמתרגמינן ולא משנן. וה"פ אם ישנה האשה בין איש לאיש. בין איש הזן ומפרנס אותה לאיש אחר דתולה עיניה על איש אחר (שירי קרבן). כן נראה לפרש הנוסחא שלפנינו. אבל בתוספתא פרק קמא דסוטה דריש זה על פ' אם יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו. וכתבו היפ"מ והקרבן העדה שנוסחת התוספתא עיקר. וה"פ למ"ד דמוקי לה בבועל אם יחטא איש הנואף לרעהו זה הבעל של האשה. ונשא בו בנואף אלה להעלותו שכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין את הנואף. ולמ"ד דמוקי לה באשה כך פירושו אם יחטא איש היינו האשה (כדדרשו איש איש לעשות אשה כאיש). לרעהו זה בעלה (וקאמר לשון זכר כמו דאמר אם יחטא איש) לתת לה דרכה בראשה.

ומבזין על הספק. בתמיה. דלמא טהורה היא ונמצאת נתבזית על חנם.

אנדרולומוסיא. דבר והורגת טובים ורעים לפיכך ראוי שתתבזה אפילו על הספק כדי שיהיו נזהרים אפילו מיחוד.

ומאיימין עליה. כדי שתודה.

כדרך שמאיימין על עידי נפשות. יותר מעל דיני ממונות כדאמרינן בסנהדרין דף לז הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות. כן כאן מאיימין עליה יותר מעל דיני ממונות.

הרבה יין עושה. למען לא תתבייש להודות כי תראה שמוצאין לה זכות. ועוד מזכירין אותה שמו הגדול.

הרבה ילדות עושה. גורם לנערה ילדה שתבא לידי קלקול. ושמא אמת הדבר אל תביאי עצמך לידי מיתה מנוולת כזו.

שכנים רעים. יודעים לפתות ומצויין לה תמיד.

שאינה כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים כגון מעשה יהודה וראובן. כדי שתודה על קילקולה.

שלא תחזור בה. שאולי תודה על שקר מפני יראת המים ותאמר טמאה אני. כי תדמה כי סם המות הוא אף שהיא טהורה תמות מזה. לכן אומרים לה שאין זה ממית רק במקום החטא שהוא מקום המכה.

עמדי על בורייך. הסמכי על נקיותיך.

ואין מזיקו. כיון שהבשר הוא שלם ויפה אין מזיק לו הסם.

מחלחל ויורד. פי' מנקב הבשר בעומק עד חלל הגוף מחמת לחלוחית המכה מצא מין את מינו וניער.

שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה זניתי והפסדתי כתובתי ונותנת ביד בעלה שלא תתבענו עוד אחר זה. ואינה נהרגת לפי שלא התרו בה עדים בשעת מעשה (רש"י).

לשערי מזרח. לשער נקנור. פרש"י לשערי מזרח שער החיצון שבו נכנסין להר הבית ומשם לשער נקנור הוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים. נקנור אדם גדול היה והביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער. ונעשה בו נסים. וקראו על שמו.

ששם משקין סוטות. דבעינן לפני ה' כדלעיל.

ומטהרין את היולדות. דאין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו. ומי שיכול ליכנס לעזרה נכנס. ואלו שלא היו יכולות מפני שהיו מחוסרות כפרה עומדות בחלל שער נקנור שלא נתקדש (גמרא).

ומטהרין את המצורע. כדכתיב והעמיד הכהן המטהר וגו'.

ואוחז בבגדיה. בבית הצואר שלה (רש"י).

ואם נפרמו. פרימה גדולה מקריעה. שנקרעה לקרעים הרבה.

כהן נפנה לאחוריה. דכתיב האשה לפני ה' ואין כהן לפני ה' (ז"ר) שהוא עומד מבחוץ והיא עומדת מבפנים.

שיהיו מכסין ראשיהן. מדהצריך הכתוב לפרוע ראשה של סוטה כדי לנוולה שמע מינה שגנאי הוא לבנות ישראל לילך בגלוי ראש.

אע"פ שאין ראיה לדבר. די"ל דשאני תמר דבת מלך היתה לכן הוי גנאי לה. מכל מקום זכר לדבר איכא דר"ש הוא דאמר כל ישראל בני מלכים הם.

דבר אחר לימד על כו'. נוסח אחר ר' יאשיה אמר לימד. וכן מצאתי בספרי.

גופה מנין. כדתנן מגלה את לבה.

וקטליאות. תכשיט הוא כמין חצי עגול פתוח וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדים.

חבל מצרי. לפי הנראה שהיה חבל מיוחד העשוי מפשתן של מצרים. אבל רש"י פי' בפרק קמא דסוטה חבל עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו (מתנות כהונה).

למעלה מדדיה. כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ.

לפי שעשתה מעשה מצרים. לפי שנאמר בתחילת בפרשת עריות כמעשה ארץ מצרים ועיין תוי"ט.

מפני שלבה גס בהן. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשים שתודה ולא ימחה שם הקדוש על המים.

וכל הנשים מותרים לראותה. בגמרא פריך והא תני רישא כל הרוצה לראות בה רואה ואפילו אנשים. ותירץ רבא כל הרוצה לראות בה רואה לא שנא גברי לא שנא נשים. ונשים חייבות לראות שנאמר ונוסרו כל הנשים.

אם היתה גידמת. קטועת הכף.

היה מביא. הבעל כדכתיב והביא את קרבנה עליה.

יראה אותה המים. היה מראה לה את המים.

לד  [עריכה]

ילמדה אותה הכהן סדר שבועה. שמלמד עמה מעיקרא סדר השבועה על מה אומרת כל זה (ז"ר).

לרבות המערה אותה מכל צד. ששתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדפי' לעיל.

כדי שתשתה. ואת כי שטית תחת אישך מזידה היית. (דייק מדכתיב ואת דמשמע מדעתך במזיד).

וכי נטמאת לרבות בן ט'. כצ"ל. וז"ל הילקוט לרבות בן ט' שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו עכ"ל. ועיין בירושלמי סוף פרק ד.

בן ט' שנים ויום אחד. בעילתו ביאה.

לא על זו. ר"ל לא על זו שבסמוך שחטאה במחשבה. שאף שהיא עבירה גדולה על כל זה אין המים בודקין אותה על זה. אלא על מה שסטית במעשה מבלעדי אישך.

מבלעדי אישך פרט לשקדמה כו'. שמבלעדי אישך משמע שבעלה נתן בה שכבתו קודם סתירה זו ולא אחר זו (רש"י).

על כל ביאה כו'. דבאיסורא נבעלת להבעל אחר שכיבת הבועל וכפי רבוי האיסורין היא נענשת ומיתתה מנוולת ביותר.

כך הם בודקין אותו לבועל. שהוא ג"כ חייב באיסורין שעשה הבעל. שמעינן מיהת שאף שבא עליה אח"כ היא שותה והמים בודקין אותה. ומשנינן כאן בידוע ר"ל כשידע הבעל שהיא אסורה לו שכבר היה לה קינוי וסתירה אם בא עליה הבעל אין המים בודקין אותה דלא קרינן ביה ונקה האיש מעון וכאן שאינו ידוע שלא ידע הבעל שהיא אסורה לו. לכך המים בודקין אותה ונענשת על ביאת הבעל של אחר הבועל (קרבן העדה).

קודם שתקבל עליה שבועה פסולה. ובירושלמי פרק ב דסוטה הלכה ג איתא פלוגתא בזה ע"ש.

הואיל ונאמרה שבועה בתורה סתם. כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים. ופרט באחת מהם כו' ר"ל ופרט כאן בסוטה בשבועת האלה שמשביעה גם באלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך כו' אף פורטני פי' אף בכל שבועות כו' (ז"א).

ופרט לך באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א. כלומר כאן בסוטה דכתיב יתן ה' אותך לאלה.

לאלה ולשבועה למה נאמר. והלא כבר נאמר בשבועת האלה מהכא משמע דתהוי לאלה ולשבועה ותו לא הוי ליה למכתב אלא יתן ה' את ירכך נופלת (רש"י).

אין לי אלא אלה. פי' שבועה שיש עמה אלה. מניין לעשות שבועה כאלה פי' שבועה גרידתא כשבועה שיש עמה אלה. ודייקי' זה מדכתיב לאלה ולשבועה דמיותר כנ"ל. וגם מדכתיב מהופך לאלה ולשבועה דהוי ליה למכתב יתן ה' אותך לשבועה ולאלה דשבועה שיש בה אלה כך הסדר שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך. אלא ע"כ לומר דהא דכתיב ברישא והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה אין פירושו דוקא שבועה שיש בה אלה אלא אפילו שבועה גרידתא ג"כ הוי כשבועה שיש בה אלה. וז"ל הילקוט בשם ספרי זוטא אם השביעה בשבועה יצא ואם השביעה באלה לא יצא. אף אלה האמורה להלן בשבועת העדות עשה שבועה גרידתא בלא אלה כשבועה שיש עמה אלה (כנ"ל לפרש. ודלא כבעל ז"א בספרי פיסקא מ"ד).

לוטות. מקללות.

לפלונית. הסוטה.

ועמך שלום. ר"ל אתה תהיה לקללה ולעמך יהיה שלום.

ולא בעם אחר. פי' ובתוך אנשיך תהיה לקללה שמכירין אותך. ולא בעיר אחרת שהפרש בין כו'. ואפשר שפירושו ולא בעם אחר בזמן הזה אין משקין סוטות. ומה שאמר שהפרש יש בין אדם כו' הוא דרש על בתוך עמך. וכן נראה לשון הילקוט וז"ל בתוך עמך ולא בזמן הזה. בתוך עמך הפרש יש בין אדם כו'.

הרי הוא כיוצא בו. שהבועל נענש כמותה. קל וחומר למדת הטובה כו' שהמביא את חבירו לעשות מצוה שמקבל שכר כעושה מצוה.

שלא יהיו אלא באמן. אם אחד משביע את חבירו אינו חייב עד שיענה אמן אחריו.

אתה עושה שבועתו שוא. פי' תהיה שבועתו לבטלה (ז"א).

שמגלגלין עליה. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. אמן אם ארוסה אמן אם נשואה ומכאן אתה דן. כצ"ל לפי דעתי ושפיר מסיים לפי זה מגלגלים עליה את הישן. היינו שנשבעת שלא זנתה כשהיתה ארוסה ע"י גלגול.

מה סוטה שלא נתבעה מקודם. פי' בסוטה אע"פ שלא תבע הבעל לגלגל עליה. הב"ד מגלגלין עליה על מה שעבר. קל וחומר בגזלות שהבעל דבר בעצמו תובעו על מה שעבר אינו דין שיגלגלו עליו (ז"ר).

לה  [עריכה]

אמן שלא נטמאתי. משום שצריכה לומר אמן על השבועה אמן על האלה. והיינו שאומרת אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת. ואם נטמאתי לעצמה הוא קבלת האלה שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבואו בך כל הקללות הללו. לכן אמרה אמן על זה שאם נטמאתי יארע לעצמה ויתקיים בה האלה. והספר מדבר דרך כינוי (קרבן העדה).

ר"א בשם ר"י בן זמרא אמר אמן לשבועה אמן לקבלה אמן יאמנו הדברים. אמן לשבועה מסוטה. אמן לקבלה למען הקים כו'. כצ"ל (קרבן העדה) וה"פ אמן משמש ג' דברים. העונה אמן אחר שבועה שחבירו משביע אותו כמוציא שבועה מפיו דמי. והאומר לחברו הריני עושה לך דבר זה על מנת שתקיים לי תנאי זה ועונה אחריו אמן. כאילו אמר בפירוש בפיו שמקבל עליו תנאי זה מה שהתנה חבירו עמו. והעונה אמן אחר תפלה ותחינת חבירו הרי הוא כאומר יהי רצון שכן יהא ויתאמתו דבריך.

אמן לשבועה מסוטה. שהרי הכהן היה משביעה וסגי באמירת אמן שאמרה היא ובדקי לה מיא.

אמן לקבלה למען הקים כו'. דכתיב ברישא ארור אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת אשר צויתי את אבותיכם וגו' למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם כיום הזה ואען ואומר אמן ה'. והיינו שקיבל על עצמו ארור.

לו  [עריכה]

שאם כתבן למפרע. פי' שאם כתב הפסוק שכתוב מאוחר קודם להפסוק דכתיב קודם פסול. דכתיב האלה משמע כמו שהם כתובות בפרשה.

והשביע הכהן את האשה וגו'. יתן ה' אותך לאלה ולשבועה ובאו המים וגו'. וכותב ואמרה האשה אמן אמן. כצ"ל. ועיין בבלי וירושלמי פרק ב דסוטה.

אלות אלות ממש. ר"ל דכתיב וכתב את האלות האלה הכהן בספר. וס"ל לרבי יוסי אלות אלות ממש היינו יתן ה' אותך וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו'. ותיבת את אתא לרבות שכותב צואות וקבלות. צואות היינו והשביע הכהן את האשה. וקבלות היינו ואמרה האשה אמן אמן. האלות ר"ל הה"א מתיבת האלות אתא לרבות שכותב קללות הבאות מחמת ברכות והיינו ואם לא שכב איש אותך וגו' הנקי דמשמע הא אם שטית לא הנקי. האלה למעוטי קללות שבמשנה תורה. דאי כתיב קרא וכתב את האלות בספר הוה משמע אלות שבמשנה תורה יככה ה' בשחפת וגו' דאלה איקרי דכתיב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו'. אבל ה"א דהאלה לא דרש ר"י דאורחיה הוא (רש"י).

כמה דהיא קרייה. כלומר כפשטיה דקרא דכתיב תחלה והשביע ואח"כ וכתב. ופלוגתא זה איתא בירושלמי. אבל בבבלי סוטה דף יז ליכא פלוגתא אלא פסקו שם שאם כתב ואח"כ השביעה פסולה כדאיתא לעיל פרשה זו סימן מה.

לא על לוח. לוח של עץ.

הנייר. נייר של עשבים הוא שכותשין ומדבקין אותן בדבק שקורין גלי"ד ועושין כעין עור (רש"י). ונראה דצ"ל ולא על נייר ולא על דיפתרא אלא על המגילה. שכן הוא במשנה בבבלי ובירושלמי. ודיפתרא הוא עור שאינו מעובד כל צרכו דמליח וקמיח ולא עפיץ שהיו מעבדין הקלפין בעפצים שקורין גלי"ש.

בספר. בקלף.

איגרת. בלא שירטוט פסולה שנאמר בספר והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט (רש"י).

על שני דפין. כדפי של ספר תורה העשויין עמודים (רש"י).

בקומוס. שרף האילן ומתיכו במים וכותב הימנו.

בקנקנתום. וויטראל"ו או אורדימנ"ט קורין אותו (רש"י).

שרושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחוק. וקומוס וקנקנתום עבדי רושם.

אלא בדיו. שלנו של שרף (רש"י).

האזכרות. השמות.

מגיד הכתוב עשה את המים מרים. וז"ל הספרי מגיד הכתוב עושה את המים המרים. ופי' בז"א שהכהן עושה אותם מרים. שיתן לתוך המים לענה או שאר דבר מר. וכן הוא בפרק היה נוטל דף כ ע"א. וכן הוא לעיל סימן כ.

לז  [עריכה]

שאם קדמה השקאה כשרה כו'. מלשון זה משמע ששוה בין אם משקה אותה תחלה או אחר כך. אבל בגמ' איתא ור' שמעון ואחר ישקה לגופו שמקריב את מנחתה ואח"כ משקה. והשקה קמא שאם השקה ואח"כ הקריב את מנחתה כשרה.

לט  [עריכה]

ולקח הכהן מיד האשה וגו'. את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'. ופריך וכי על ידו הוא מניף הכהן את המנחה. הא תנן במתניתין שהכהן מניח ידו תחתיה ומניפה. אלא מכאן שהניחה תחלה לתוך כלי חול והיינו כפיפה מצרית ועתה נוטל מתוך כלי חול ונותנה לתוך כלי שרת וחוזר ונותן על ידיה ומניח ידו תחתיה ומניפה (קרבן העדה).

מניח ידו תחתיה. בירושלמי פריך ואין הדבר כאור (פי' וכי זה אינו מכוער) ומתרץ מביא מפה. ופריך ואינו חוצץ. ומתרץ מביא כהן זקן. ואפילו תימא ילד שאין יצר הרע מצוי לשעה מועטת.

והגיש. לקרן מערבית דרומית.

ולא מיד שלישה. שלישי בין הכהן ובין האשה שיקבל מנחתה מחמתה. ובספרי גרס ולא מיד שלוחה. מיד האשה שאם פרסה נדה לא היהת שותה עכ"ל. שאם פרסה נדה שאין הכהן יכול ליקח מידה שהרי תטמאנו וגם המנחה נטמאת ולא היה יכול להקטיר הקומץ לכך לא היתה שותה.

מוליך ומביא. דתנופה היינו מוליך ומביא כד"א ינופף ידו (מתנות כהונה).

אשר הונף כו'. באיל המילואים כתיב. והרמה היינו מעלה ומוריד.

מקיש הרמה לתנופה. מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן (פי' אף היכא דכתיב הרמה לבד צריך ג"כ להוליך ולהביא) ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד (פי' אף במקום דכתיב תנופה לבד צריך ג"כ הרמה היינו מעלה ומוריד) כן הוא בספרי.

זו הקטרת. הקומץ שקרויה אזכרה. כצ"ל וכן הוא בספרי. ופי' שקרויה אזכרה שע"י היא נזכרת למעלה.

כענין שאמרנו. לר"ש כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. דלר"ש אתא לומר שבתחלה מקריב את מנחתה ואח"כ משקה ולרבנן אתא לשרישומו ניכר דאם לא נמחקה יפה לא ישקנה. ועיין מ"ש בסימן הסמוך.

מ  [עריכה]

והשקה את המים היה ר"ע אומר כו'. עיין בסוטה דף יט ע"ב ותראה שט"ס יש כאן. דר"ע ס"ל והשקה קמא היינו והשקה את האשה אתא למימר שאם נמחקה ואע"ג שנמחקה שלא כדין קודם הקטרה מכל מקום משקין אותה בעל כרחה. ואחר ישקה אתא לרישומו ניכר. והשקה בתרא היינו והשקה את המים לגופיה לומר שמקריב מנחתה ואח"כ משקה ע"ש ברש"י. ולפ"ז או שצ"ל כאן והשקה את האשה היה ר"ע אומר או צריכין למחוק הני תיבות היה ר"ע אומר וכן צ"ל והשקה את המים אם נמחקה כו'. והוא כר"ש הובא דעתו לעיל סוף סימן מז. או כרבנן הובא דעתם לעיל סימן כ תני היה משקה ואח"כ מקריב את מנחתה. וכן הובא דעתם לעיל סימן כב ואחר ישקה את האשה כו' להביא את שרישומו ניכר.

מחמת רתיתא. שאנו רואים אותה רותתת דאיכא למימר דאינה מאמנת שלא יבדקוה המים אם היא טהורה ורוצה היתה לסמוך על טהרתה ולשתות ולפיכך היא רותתת וכשמגעת לשתות חוזרת בה (רש"י).

מחמת בריותה. שאינה רותתת וקאמרה איני שותה ודאי טמאה היא ולכך אינה רותתת דסמכא מעיקרא ואמרה כי מטינא למישתי לא שתינא (רש"י).

תלמוד לומר ובאו בה. והא דכתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה לומר אבר שהתחיל בעבירה ממנו יתחיל הפורענות כדאיתא לעיל.

שיהיו אלין בה. מקללין בה.

כשם שאירע לפלונית הסוטה. ובספרי מסיים לשבועה שיהיו נשבעין בה שיארעך כשם שאירע לפלונית אם עשית הדבר הזה. וכן הוא אומר והנחתם שמכם כו'.

והתברכו בו גוים. פי' כל אחד יאמר לבנו תהא כפלוני ישראל. ומפני שאפשר לפרש כפרש"י שם וז"ל מי שיוכל לדבק בישראל יתפאר בדבר וא"כ אין ראיה שהצדיקים ברכה כו' לזה מביא ראיה מקרא ישימך אלהים כאפרים כו' ופרש"י הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים וגו' (ז"א).

מא  [עריכה]

וכי מי טמאה שהכתוב מטהרה. פי' דטהורה היא יתירא הוא כיון דכתיב ואם לא נטמאה פשיטא דטהורה היא.

אסורה לבעלה. וטהורה היא אתיא ללמד שעכשיו לאחר שבדקוה במים המרים ונמצאת טהורה שלא נטמאת הוא דטהורה ולא קודם לכן אע"פ שלא זינתה ודאי. דס"ל ספק סוטה אסורה לבעלה עד שתבדק (ז"א).

טהורה לבעל כו'. פי' כלפי שאמרה תורה ונטמאה ג' פעמים למימר שהיא טמאה לבעל ולבועל ולתרומה. על זה אמר עכשיו שהיא טהורה לבעל וטהורה לבועל שנחשד עליה שאם אח"כ מת בעלה או גרשה מותרת לו וטהורה לתרומה.

שאם היתה עקרה כו'. עיין סוטה דף כו ובילקוט בשם ספרי זוטא.

טהור הוא הולד. שתלד מכאן ולהבא (מתנות כהונה) וכדלעיל.

ושאינה ראויה לילד. כגון עקרה וזקנה שאינה ראויה להריון. וממעט לה מדכתיב ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע ולהכי לא שותת (גמרא).

מב  [עריכה]

בשילה ובנוב וגבעון. עיין מ"ש לעיל סימן לב.

תורת מלמד שהאשה שותה ושונה כו'. ר"ל מדכתיב תורת הקנאות משמע תורה אחת לכל הקנאות שבכולן יעשה לה כתורה הזאת (רש"י).

בין באיש אחד ושני בועלים. פי' שחזר וקינא לה והיא נסתרה עם בועל אחר. בין בשני אנשים פי' שמת בעלה זה שהשקה ונישאת לאחר וקינא לה והיא נסתרה עם הבועל הראשון. בין בשני אנשים ושני בועלים היינו לאחר שהשקה זאת מת ונישאת לאחר וקינא לה מבועל אחר.

תלמוד לומר זאת. מיעוטא הוא. זאת ולא אחרת.

דכתיב והעמיד. ולא חיגרת.

ונתן על כפיה. ולא גידמת קטיעת יד.

ואמרה האשה. ולא אלמת.

ד' פעמים האמורים בפרשה כו'. וז"ל הגמ' סוטה דף כ"ט ע"א אלא לר"ע ארבעה קראי כתיבי. ופרש"י ד' קראי כתיבי יתירי ב' נטמאה וחד ונטמאה ור"ע דריש וו"י הר ארבעה עכ"ל. וכוונת רש"י לזה דאיתא שם דף כ"ח ע"א תנו רבנן שלש פעמים האמורין בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה למה ופרש"י שלש פעמים וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה תחת אישה ונטמאה עכ"ל ולפ"ז כך צ"ל כאן ד' פעמים האמורים בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה אחד כו'.

ואחד לתרומה. שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה (רש"י).

מג  [עריכה]

או איש אשר תעבור וגו' למה נאמר. הרי בתחלת הפרשה נאמר ועבר עליו רוח קנאה (ז"א).

ועבר עליו רוח קנאה רשות. ס"ל כר' ישמעאל וקנא את אשתו רשות רצה לקנא יקנא (ז"א).

אף כאן משקינא לה רשות. אי בעי משקה לה ואי בעי לא משקה לה. ואע"ג דספק סוטה אסורה לבעלה באמת יגרשנה (ז"א).

חובה. שמשקינא לה ונסתרה חובה הוא להשקותה כדי לברר הספק.

אשר יורוך וגו'. ועל המשפט.

כתב אות אחת ומחק. על המים וחזר וכתב אות שאחריה ומחקה על המים עד שהשלים את כולה. פסול דכתיב את כל התורה עד שתהא כולה כאחד.

מד  [עריכה]

אף היא כו'. פי' אם יודעת בעצמה שהיא טמאה אע"פ שאין המים בודקין אותה תדע שהזכות תולה לה ולבסוף לא תנקי.

כשהאיש מנוקה מעון. למעוטי הא אם האיש אינו מנוקה מעון שבא ביאה אסורה מימיו. אין המים בודקין את אשתו. ולפי שיש לומר דונקה האיש מעון אתי להנך דרשי דלעיל. ולעולם אימא לך אפילו אם הוא אינו מנוקה מעון המים בודקין אותה. לכך מייתי קרא אחרינא (ז"א).

לא אפקוד על בנותיכם. עוד לבודקן במים המרים כשתזנינה. למה כי בעליהם עם זונות יפרדו וכשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. יפרדו תרגום יונתן מסתייעין כלומר מתחברין אתם לשתות יין.

מה  [עריכה]

פתרין קרייה במעשה העגל. הוא על צד הרמז בפרשה.

וכן הוא אומר וקדשתם היום כו' קדושים כו'. דרש ליה לשון קידושין כדלקמן פרשה יב.

ח"ו. פי' ח"ו שהם הסתירו עצמם מהקדוש ברוך הוא הלא בכל מקום עיני ה' משוטטות. אלא הכוונה שהם חשבו בעצמם שיסתירו עצמם מהקדוש ברוך הוא.

שכבר הרגו לחור. לפיכך לא נמצא נביא שיוכיחם מפני האימה (מתנות כהונה).

לכלות הטובים כו'. שאע"פ שלא עבדוהו לא היו ראוים לינצל על שלא מיחו בידם כי רבים היו הכשרים.

זה משה שהיה כהן. כדאיתא בשמות רבה פרשה לז. ויש אומרים לא שמש אלא שבעת ימי המילואים. אבל בויקרא רבה איתא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה הדא הוא דכתיב משה ואהרן בכהניו. ואפשר שה"ק המדרש שהיה כהן כל שבעת ימי המלואים. זהו לחד מ"ד. ואומר משה ואהרן בכהניו שמזה לימד מ"ד אחר ששמש כל מ' שנה בכהונה גדולה.

שבעון עכו"ם נעשו ישראל כו'. שבעון העגל נגזרה עליהם גלות כדאיתא במדרש.

והסעירם הקדוש ברוך הוא. המדרש מפרש שעורים בשי"ן כמו שהיה כתוב סעורים בסמ"ך. שאותיות אלו מתחלפים זה בזה.

לפי שבדיבור לא יהיה רמז כו'. וזהו מ"ש פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. והוא רמז לד' מלכיות. כי בבל ומדי נחשבים לגלות אחד בעבור שלא היה הפסק גאולה ביניהם כדאיתא לעיל פרשה ז. ומכל מקום המלכיות עצמם היו חלוקים. וכן כתוב על שלשים ועל רבעים. שלשים מצד הגלות ורבעים מצד המלכיות (מתנות כהונה).

לומר שלא יזכיר לו כו'. ששמן נקראו האבות כדכתיב לריח שמניך ודרשו חז"ל אלו האבות. ולבנה אלו האמהות. וכיון דכתיב לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה הרי שלא רצה להזכיר לא זכות אבות ולא זכות אמהות.

לישראל שם זכרון טוב. שבדבור לא יהיה כתיב ועושה חסד וגו' ולשומרי מצותי. והנזהר בעכו"ם כמקיים כל התורה. הרי שאם מקיימים הדבור לא יהיה להיות נשמרים מעכו"ם הוא להם לזכרון טוב (מתנות כהונה).

לבוערים. הא"א מגיה למסערים.

מו  [עריכה]

עפרות זהב. של העגל.

ירדו ישראל שעבדוהו עד לקרקע ונתמשכנו כו'. פי' שירדו ישראל לשפלות גדול ונגזר עליהם שעבוד. ונתנו למשכון בידי המלאך המות שאלמלא לא עשו את העגל היו בני חורין משעבוד וממות כדכתיב חרות על הלוחות. ודרשו חז"ל חירות מן השעבוד וחירות ממלאך המות וחירות מיסורים.

מז  [עריכה]

שחקתם לפניה. כדכתיב ויקומו לצחק.

את כי שטית זה המזבח לעגל ואת כי שטית זה המקטר. כצ"ל שדרש תיבת ואת בלא ו' זה המזבח. ודריש הוי"ו זה המקטר. וכן דריש כי וכי.

זה המקבלו עליו באלוה כו'. פרש"י בפרק ד"מ שכולה חדא מילתא הוא שמקבלו עליו באלוה באמירה בעלמא כגון שאמר אלי אתה. ובלשון אחר פירש המקבלו עליו באלוה שלא בפניו. ואמר לו אלי אתה בפניו. ותנא סיפא לגלויי רישא דאיירי אפילו שלא בפניו.

מלמד שאף אהרן השוכב נענש עמהם. וכמו שדרשו לעיל דקרא לצבות בטן וגו' קאי על הבועל עיין לעיל סימן מה.

שכר פרי הבטן. אמר שהבנים הם השכר מפרי הבטן. א"כ צבית בטן הוא כינוי להיפך על השמדת הבנים.

על כל דבר פשע כו'. מוצא עוד מצוה שהיא דוגמת זו המרמז עליו. שלכן אחז הכתוב באבידת אלו הענינים משור שה חמור שלמה לרמוז על זה.

וימירו את כבודם כו'. שישראל קבלו את העגל ע"ש שור של מעלה שבמרכבה כדאיתא ברבה ובתנחומא סדר כי תשא ע"ש.

וז"ש על חמור אלו המצריים. הם הערב רב שנתגיירו ועלו עמהם ממצרים והיו סיבת העגל (בחיי).

על שה אלו ישראל. ר"ל שהערב רב התחילו במעשה העגל ונטפלו ישראל שנקראים שה עמהם. וטעו גם הם אחר העגל (בחיי).

שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל. נראה שצ"ל (נחמיה ט) זה אלהיך ישראל.

אשר ירשיעון אלהים זה משה. שאמר לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. הרי שהרשיע משה הדיין לאהרן.

ירשיען כתיב. חסר וא"ו לשון יחיד. וכן הוא בריש פרק קמא דסנהדרין.

שמתו. חוזר על בניו. ועיין תנחומא סדר אחרי סימן ח מ"ש בזה.

מח  [עריכה]

לפי שהיה ספר. כלומר ספור דברים. ואולי צ"ל כספר (מתנות כהונה). ולי נראה שצ"ל לפי שהיו נגללין כספר כדאיתא בשיר השירים רבה פסוק ידיו גלילי זהב. ואפשר שזהו ג"כ כוונת המתנות כהונה שכתב ואולי צ"ל כספר.

וקמץ הכהן מן המנחה וגו'. את אזכרתה. ודרשו לעיל שמזכרת זכות ג"כ.

שנתחלה עליהם. פי' אחר שהתפלל עליהם מלשון ויחל משה.

ויפן וירד משה. ודרשו בסדר כי תשא ויפן שפינה הזעם. אח"כ וירד משה.

מטרונא. אשה חשובה.

הטייה אחת בעגל. עבודותיו שוות לענין איסור. מפני מה אין מיתתן שוות שמתו העובדים בשלש מיתות. בסייף שימו איש חרבו וגו'. ובמגפה ויגוף ה' את העם. ובמיתת הדרוקן ויזר על פני המים. ואמרינן שבדקן כסוטות לצבות בטן.

בפילכה. פי' פלח שהאשה טווה בה.

ג' מאות כור מעשר. שר"א כהן היה (ידי משה). ותמוה איך לא מנה אותו הרמב"ם בין הכהנים. ועוד וכי מטרונא נתנה מעשר (סדר הדורות).

ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים. כל שכן שאין למסור להם בשביל הפסד ממון. דס"ל לר"א אסור ללמד בתו תורה.

זיבח קיטר כו'. פי' או זיבח או קיטר או ניסך היה מת בב"ד בסייף. ואע"ג דחייבין עליהם סקילה. כיון שעדיין לא נתפרשו להם ד' מיתות ב"ד נידונו במיתת בן נח בסייף (רש"י). ואע"ג דמשה ודאי ידע דין ד' מיתות דבסיני נאמרו לו כללות ופרטות. מכל מקום המתרים בהם לא ידעו דין ד' מיתות. והמותרה לדבר קל לכ"ע לא הותרה לדבר חמור. לכך נידונו בסייף (קרבן העדה).

טיפח. שהכה כף על כף מחמת שמחה.

אלו שהיו כשרים ששתו. שמשה היה משקה כל העדה שלא היו עליהם עדים והתראה. והכשרים שהיו בהם ששתו זכו ונכנסו זרעם בארץ. ואלו שהיו עליהם עדים ולא התראה נבדקו כסוטות. כך צריכין לומר לרבי אליעזר אף שהוא קצת דחוק. ולרב ולוי בר סיסי ע"כ צ"ל שמשה השקה כולם שמאין ידעו שזה שטיפח וריקד ושחק היה לשם עבודת העגל.

שזרעם נכנס לארץ. קשה אם היו זרעם בני עשרים בשעת שילוח מרגלים בודאי לא נכנסו ואם לא היו בני עשרים גם בניהם של העובדי העגל נכנסו.

נ  [עריכה]

כך אמר הקדוש ברוך הוא כו'. דרש קנאות לשון רבים.

התורה הזאת של קנאות. כלומר דין זה שנדונו בשלש מיני מיתות.

בימי יחזקאל. כי מרמז ג"כ על העתיד אשר קרה כמוהו בסבת עון זה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף