עץ יוסף על אסתר רבה/ה/א

עץ יוסף על אסתר רבה ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פתח אל תרא יין. משום דבעי למדרש זכר את ושתי וגו' שנגזר עליה כו' והרגה. להכי מייתי סמך מדרשא זו דדרשינן כצפעוני יפריש באחשורוש וושתי שהיין הפריש ביניהם למיתה. ואגב דריש כל הני קראי דסמיכי לה וגם דריש וכצפעוני יפריש בכל אותן שלקו ע"י היין:

כי יתאו לדם נדה. שע"י השכרות יהיה להוט אחר הזנות ולא יחוש לנדה וזיבה. ודריש יתאדם נוטריקון יתאוה דם:

בכוס עינו בכיס כתיב. שע"י הכוס יתן עינו בכיס. וכיס הוא כינוי לזנות כדכתיב כיס אחד יהיה לכולנו דהתם אי אפשר לפרש כים ממש דא"כ סותר למ"ש גורלך תפיל בתוכנו. דאי כיס אחד לכולן אין גורלו של אחד מהם מיוחד מחביריו. אע"כ שפירושו זונה אחת יהיה לכולם אלא שכנה הכתוב בלשון נקי. ועיין במד"ר פ"י:

יתהלך במשרים סוף שאשתו כו'. ר"ל אפילו באשתו שאין יצה"ר בוערת בו כל כך כיון דיש לו פת בסלו. עם כל זה אינו פורש מנדותה. ואפילו מודאי נדה שהיא אומרת לו בפירוש שפרסה נדה. ופירוש יתהלך במשרים שיתהלך בדרכו ולא ימנענו דבר מכשול:

סוף שהוא מטמא כו'. ופירוש יתהלך במשרים שכל הדרכים ישרים בעיניו אע"פ שטועה בהוראתו [יפה ענף]:

ודאי מסמיק ליה. שמאדים פני שותהו וניכר בפניו שהוא שכור ובוז יבוזו לו:

הוא נותן עיניו כו'. ולהכי כתיב בכיס וקרינן בכוס. וטעם הדבר שע"י שהוא נותן עיניו בכוס אינו חושש לחסרון הממון. והחנוני נותן עינו בכיס ומרבה להוציא ממונו ולא ירגיש עד שמכלה ממונו:

קיתונא דנחשא עביד כו'. קיתונא הוא מלשון קיתון המוזכר ביומא דף מ"ג ובסוכה דף כ"ט ובסנהדרין דף נ"ב. ובלשון יוני הוא מין צלוחית וכוס ור"ל שאומר מה שהקיתון נחושת משתמשת. משתמשת גם כן הכלי של חרס וא"כ מה צורך לשל נחשת ולכן מוכרה ולוקח יין בדמיה:

ר' יצחק בר רדיפא כו'. סיומא דמלתא דלעיל קאמר שכמו שאומר בדברים הנזכר על הקדירה וקיתונא כן יאמר בכל כלי ביתו עד שלבסוף ימכור את כולם ונעשה ביתו מישור:

אמרי בנוי כו'. אמרו בניו אבינו זה לא יניח לנו כלום:

אשקוניה כו'. בניו השקוהו והשכירוהו והוציאוהו ונתנוהו בחד בית עלם [פי' בית עולם] מערה מוכנת לקבר בו מתים כדי שכשיקוץ מיינו לא ידע מי הביאוהו הלום ויתחרט ולא יעשה עוד זאת:

עברין שפאין שנאין. תיבת שנאין מיותר וצריכין למוחקו. ופירוש עברו מוכרי יין בשער דרך אותו בית עולם:

ושמעון אנגרא. שמעו קול הומיה בעיר כעין מלחמה. והוא עבודה שנעשית באונס עם בני אדם [מוסף הערוך]. והמעריך כתב שפי' בדרך שמעו אומרים שבעיר היו תופשים חמורים לעבודת המלך:

פרקון כו'. פרקו משא היין מעל חמוריהם ונתנוהו באותו מערה שהיה אותו האיש ישן שם:

איתער ההוא סבא. הקיץ ההוא זקן משנתו וראה נוד נתונה למעלה מראשותיו. התיר אותו הנוד ונתנוהו בתוך פיו ושתה כך כשהוא שוכב עד דהדר ונפל עליו שינה:

לבתר תלתא יומין. לאחר שלשה ימים אמרו בניו וכי אין אנו הולכים לראות מה אבינו עושה. הלכו ומצאוהו שוכב והנוד נתונה בפיו. אמרו אף כאן אין הקב"ה מניח אותך הואיל והוא נותן לך אין אנו יודעין מה לעשות נגד רצון הבורא:

עבדי ביניהון כו'. עשו ביניהם תקנה שכל אחד ואחד ישקנו יום אחד:

והיית כשוכב בלב ים. אע"ג דמקמיה כתיב ואחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש. מכל מקום נקיט לה הכא לבסוף משום וכצפעוני יפריש דדריש ליה באחשורוש וושתי דעלייהו קיימינן כדרך המדרש דמסיים בעניינא דקאי עליה:

אילפא דדמכא נראה דצ"ל דרמיא. ובסדר שמיני גרס דמטרפא. ופירושו כספינה זאת שהיא מטורפת בלב ים שיורדת ועולה בסערה כדכתיב יעלו שמים ירדו תהומות. שהיא בסכנת הטביעה. כן השכור טועה ביינו מפה ומפה כאומר נוע תנוע ארץ כשיכור. ולפעמים יפול באחת הפחתים או נופל ונשבר באבן נגף בהתעותו בשכרותו:

כהדין תרנגולא. כתרנגול שיושב על החבל שהוא הולך ובא. שהחבל מתנענע עמו לכאן ולכאן. אשר התרנגולת לא תשקוט לישן כדרכה על העצים. וכן השכור יש לו צער הגוף:

כהדין קברניטא כו'. חוזר לפרש וכשוכב בראש חבל על הקברניטין והוא רב החובל שיושב בראש התורן לתקן עניני הספינה ועיניו פקוחות בהנהגת הספינה ומחמת שהוא מתנועע לכאן ולכאן בהתנענע הספינה תתבלע דעתו כן השיכור אובד דעתו כאומר יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע:

מחו ליה. מכין אותו:

טלמון. לשון הכאה ודחיה ודחיפה:

ה' קיסטין. קיסטא הוא שם מדה. וע' פסחים דף ק"ט. ובב"ר פ"נ. ומפרש הלמוני בל ידעתי היינו בממונו. דאי בגופו כבר נאמר הכוני בל חליתי:

אשתית. שתית:

ואנשי ליה. וישכח ליה ויעזוב ממנו מלשתות עוד:

למי שאינו עמל בד"ת. מפרש אבוי עניות מגזרת אביון. ומפרש לה בעניות תורה. והכל נמשך אל למאחרים על היין שעי"ז בטלים מן ד"ת. ולא רצה לפרש עניות כפשוטו דא"כ מאי קא משמע לן בחר הכי יתהלך במשרים דהיינו דעביד ביתיה מישרא כדלעיל:

למי דינין. היינו עונשין. לא ריבות ומחלוקת לבד כמו מדינים כבריח ארמון שהרי ע"י היין נכשל בעבירות כדלעיל ונענש:

למי פיטטין. ענין דבור מיותר ושיחה בטילה [כמו אין פטטין את בעי בב"ר פ"ע]. וענינו שהכל ידברו ויליזו עליו. או שבשכרותו ידבר דברים הרבה בלי צורך ודברי ריב וקטטה כדרך השכורים ומגרה מדון בין אדם לחבירו:

פדעין דמגן. פצעים דחנם:

דהוה אליף כו'. שהיה רגיל לשתות י"ב מדות יין:

קפולא. פי' בלשון יוני חנוני מוכר מאכל או יין או מיני תבשיל [מוסף הערוך]:

וצדי לי. לשון אורב מלשון ואשר לא צדה. כלומר דואג אני מן השומרים בלילה בעיר [מתנות כהונה]:

תלא עיניה. הגביה עיניו וראה נקב בתוך הדלת וא"ל תן לי יין דרך הנקב. את מערה ומפנה המדה מן היין דרך הנקב מבפנים ואני אהיה שותה מבחוץ. עשה לו כן. שתה וישן לפני הפתח. עברו עליו שומרי העיר והיו סבורים שהוא גנב הכוהו ופצעוהו:

וקרא עליה. פי' הבריות קראו עליו המקרא הזה:

שמשין. אדומות כשמש:

לבי קפילא קדמאי. אע"פ שהקדימה לא נזכרה בכתוב. אורחא דמילתא הוא שהמאריך ביינו נכנס ראשון ויוצא אחרון:

מן דשמע הן אית חמר כו'. מששומע היכן יין טוב למכור הולך אחריו. ודייק מלשון לחקור שחוקר ודורש היכן היין הטוב:

מה צפעון זה. מפריש בין מיתה לחיים. ר"ל שהאדם חי מצד הנפש ומת מצד הגוף. וכשהצפעון נושך את האדם יוצא הנפש מהגוף והוי הפרשה בין מות לחיים:

כך הפריש היין בין אדם לחוה. ששנאה ע"י שהסיתו. א"נ על שפירש ממנה ק"ל שנה כדאיתא בפ"ב דעירובין [יפה ענף]. או יובן עם מ"ש ברקאנטי פ' בראשית על פסוק ותרא האשה ראתה דם כי כשסחטה ענבים מאשכול הכופר אירע בה מדה כנגד מדה. ומכאן תבין טומאת האשה בימי נדותה כי הפרידה היין המשומר בענביו. וזהו שהפריש היין בין אדם לחוה שע"י ששתה פרסה נדה ונעשה פירוד ביניהם [גבול בנימין]:

אשכלות מרורת למו אשכלות הללו הביאו מרורות לעולם. כצ"ל [יפה ענף]. ותיבת אשכלות מוסב לענבים הנזכר שם בקרא. ותיבת מרורות ענין אחר הוא. וכוונת הקרא לומר האשכלות של הענבים הביאו מרורות לעולם:

לבניו. זרע חם:

בין לוט. לבנותיו דמסתמא שנא אותם והבדילם לרעה. א"נ שהקב"ה הפריש בין לוט שנתכוין לעבירה לבנותיו שנתכוונו לשם שמים כמ"ש במס' נזיר כי ישרים דרכי ה' זה לוט ובנותיו כו' ולוט נתגלה קלונו ובנותיו זכו לשכר כדאיתא בב"ר פ"נ [יפה ענף]. ובילקוט משלי גריס בין לוט לבנותיו לממזרות:

אין אנו יודעים מפני מה מתו. ואע"ג דכתיב בהקריבם אש זרה. א"א שמפני זה לבד מתו:

שלא מתו אלא מפני היין. ומה שנענשו על היין אע"ג שלא נצטוו תחלה. גזרת שעה היתה שרצה הקב"ה לקדש את הבית ולזה בחטא קל המיתם. אבל משם ואילך לא יענשו הכהנים אלא באזהרה. א"כ מפני הפלגת קדושתם וחכמתם נענשו אפילו בלא התראה ע"ד וסביביו נשארה מאד:

הוי משכימי בבקר כו'. ואע"ג שגם יהודה ובנימין גלו על דבר היין. מכל מקום הני קראי משמע שעשרת השבטים משום דגבי וגם אלה ביין שגו כתיב הוי עטרת גאות שכורי אפרים והדר כתיב גם אלה ביין שגו. משמע דהני קראי דהוי משכימי בבוקר דכתיב מעיקרא טובא מסתמא על עשרת השבטים נאמר שנקראו על שם אפרים משום שירבעם מלך ראשון שלהם היה משבט אפרים. ועוד דכתיב לכן גלה עמי משמע שכבר גלו. ואילו יהודה ובנימין עדיין לא גלו:

אלה וגם אלה. שהיה לו לכתוב אלה וכתיב וגם אלה:

שמתוך כך ביה בלילא כו'. אע"ג דעל שנשתמש בכלי בית המקדש נהרג. וכן ערבובו של סעודת אחשורוש והריגת ושתי כדאיתא בפרק קמא דמגילה. מכל מקום שכרות היין הביאם לזה כדכתיב בטעם חמרא וכטוב לב המלך ביין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף