עזר לעזרא/כז
|
< הקודם · הבא > |
קיבת שחוטה שמסתפק בה אם החלב שבה שהה בה כ"ד שעות ויותר או לא שהה בה כד' שעות. נראה דיש להתיר החלב שבה כנוס להעמיד בו גבינה. וראיה לזה ממ"ש הכחל קורעו ומוציא את חלבו. וכתב הרע"ם ז"ל שם בפ"ח דחולין מ"ג וז"ל קורעו ש"ו וטחו בכותל ומותר אח"כ לבשלו עם בשר בקדרה. וכתב התוס' יו"ט דחלב שחיטה[1] מדאורייתא שרי כדאמרינן דקי"ג בחלב אמו ולא בחלב שחוטה פירש"י ז"ל דאמו משמע בראויה להיות אם ולא משנשחטה אלא דרבנן גזרו דילמא אתי למיכל בב"ח וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא תו ליכא למיגזר הרא"ש עכ"ל. הרי מזה נראה דהחלב שבהקיבה הוא איסורו מדרבנן דחלב שחוטה מדאורייתא שרי ורבנן הוא שגזרו וכיון דספק הוא אם שהה החלב שבה כ"ד שעות ונעשה כבוש כמבושל או לא שהה כ"ד שעות הו"ל ספיקא במילתא דאיסורו מדרבנן וספיקא להקל ומותר להעמיד בו גבינה. ומה גם דאיסור כבוש כמבושל הוא מדר' לרוב הפוס'. וגם דבגמרא אמרו דבב"ח חידוש הוא ואי תרו ליה בחלבא כוליה יומא מותר דדוקא דרך בישול אסרה תורה ואיכא דס"ל דאפי' תרו ליה כ"ד שעות מותר ע"ע. ועיין באו"ה ורי"ו המובא בסו"ס בן אברהם אבוקארא אות נ"ח דגים מלוחים אי מספק"ל אם נמלחו עם טמאים או לא מותרים דציר דגים דרבנן ע"ש.
ועוד דאפי' העמיד חלב בעור של קיבה כשירה דהיא כשרה שם במשנ' ה' אמרו אם יש בנ"ט הרי זה אסורה. וכתב הרע"מ ז"ל וז"ל ואם לאו מותרת ואעפ"י שהוא מעמיד הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד וכו' אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקיבה אסיקנא דלית בה איסור כלל דפרשא בעלמא הוא כ"כ הרמב"ם. אבל רש"י כתב וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה אני הייתי נוהג היתר וטועה הייתי בכך וכו' ולא היא חלב גמור הוא מדתנן במתני' כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ש"מ חלב היא. וקיבת עולה דשרייא משום דלאו גופה היא אלא שינקתו מאמו והו"ל כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר ע"כ. ועיין בתוס' יו"ט שם מ"ש בשם הר"ן ז"ל למאי דאמרו דפירשא בשלמא הוא דהכי קאמרינן שפורש מגופה ואינו כגופה ומשו"ה כשרה שינקה וכו' ע"ש. ועוד דאיכא דס"ל דלא הוי כבוש כמבושל אלא עד שיעברו עליו ג"י רצופים כן הוא בזכרוני והובאה סברה זו בהחקרי לב חיו"ד סי'[2] גם עיין באבק"ר דף קמ"א דהביא ס"ז בשם המרדכי. ועוד דאיכא דס"ל דלא מיקרי כבוש כמבושל כ"א בציר ומלח וחומץ. באופן דנראה דהיכא דאיכא ספיקא אם עבר כ"ד והיא בעור' או לא הו"ל ספיקא במלתא דרבנן ולקולא. ועיין באבק"ר דף קמ"א בהגהה שם.
וראיתי להרב יעב"ץ ז"ל בס' ברכות שמים בדיני בב"ח בפ"א שכתב חלב הנמצא בקיבה העיקר כדעת רש"י שהוא חלב גמור בין צלול בין קרוש וכו' וקיבה נו"ט מותרת שאינו מגופה אלא כנוס במעיה ואין חוששין שמא ינקה מן הטמאה או מן הטרפה. ואם נודע שינקה מהן קיבתה אסורה ואם העמיד בה גבינות נראה שאוסרת עד ס' ל"ש בצלול ל"ש בקרוש לדידן דקי"ל אפי' באיסורי דר' נמי בס' וטפי לא צריך אע"ג דהוי דבר המעמיד יש לצרף לזה דעת המקילין בה לגמרי. ופר"ח בספ"א לא חש לקמחיה שהגיה על י"א דכ' בב"י כתוב דלא נהגו כן דלא חייש לחומרא כלל ואפי' בצלול וסותר למ"ש בספ"ז. חלב הקיבה שנמלח בקיבתה ושהה במלחו כשיעור מליחה או שעמד בה יום שלם נאסרה הקיבה וחלבה ואסור להעמיד בו ואם העמיד בצלול שבו אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב שהעמיד נגד חלב הקיבה האסור. ואע"ג דמלוח וכבוש בב"ח אינו אלא מדר' וחלב שחוטה בלא"ה דרבנן בעלמ' היא אפי"ה יהבינן ליה הכא נמי דין מבושל ולא דמי לכחל דשאני חלב קיבה דלאו מגופה הוא אלא מה שינקה מהחייה ופירשה בחיי הבהמה משו"ה לאו חלב מתה הוא אלא חשוב ככנוס בקערה לכל דבר. (ואי אפשר לקיים דברי הש"ע בכאן אלא בשטת רש"י וכו' אלא ודאי בסוף קהדר ביה ופסק כי"א קמא דוקא ולא משום ספיקא ולחומרא והתימה מהאחרונים שמחלו של ככה וקושיית הש"ך דלא לבטיל כלל משום דהו"ל דבר המעמיד ודאי לאו מילתא היא דלא דמי לשאר איסורי דר' דהכא אפי' באסורה מחמת עצמה מקילין כה"ג כמש"ל משום דמצרפינן סברת האומרי' שאינה אלא פירשה ממש כ"ש בפרש שאין כח בו לילך ולאסור מחמת הטעם שקבל בהתר אף במליחה דקילא בבב"ח. ועוד שטעם הבשר אינו מעמיד רק החלב הוא המעמיד). ואם היה קרוש אינו אוסר כלום ובצלול ונקרש יש להחמיר. אבל המעמיד בעור קיבת נו"ט ובהמה טמאה אוסר בכל שהוא דדבר האסור בעצמו אפי' באלף לא בטיל ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר אבל אם היה שם גם מעמיד של התר ולא היה באסור לבדו כדי לחמץ הו"ל זה וזה גורם ומותר בס' כנגד האסור עכ"ל.