עזר לעזרא/ד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה לימוני"ס חמוץ שחתכו אותו באמצעיתו לב' וג' חתיכות ועודם מחוברים יחד בסכין של בשר מקונח יפה ואינו בן יומו כדי לכבוש אותו במי מלח וכבשו אותו במי מלח כנהוג ואחר שנכבש במלח הוציאו לימוני"ס אחת וחתכו אותה לחתיכות דקות בסכין של חלב מקונח יפה ואינו בן יומו ונתנו אותם בקערה מאלקי ש"ח. כיצד דין הלימוני"ס ההיא אם מותרת באכילה או לא דהו"ל בלועה מטעם בשר וטעם חלב. גם כיצד דין קערת המאלקי הנז' אם נאסרה או לא.
הנה מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' צ"ד סעיף ט' פסק בשלו דבש במחבת של בשר בן יומו והריקוהו חם בקערה של חלב בן יומו מותר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. וכתב הש"ך הבי"ד הבאה"ט סקכ"ו שמיירי כאן שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקילוח דאל"כ פשיטא דשרי כדכתב לעיל סי' ס"ח סע"י וכוונתו עמ"ש שם בהגהת מור"ם ז"ל דלא מתקרי עירוי אלא כשלא פסק הקילוח מכלי הראשון כשנגע למטה אבל אם פסק כבר לא לא מיקרי עירוי ואינו אוסר ע"כ.
והט"ז כתב דבמרדכי כתב הטעם מפני ששמנונית בדבש היא נותן טעם לפגם ואם היה לשבח היה אוסר, ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפי' היה בשר בעין במחבת שבשלו בה הדבש דאז הוי אסור ולא הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ כאן שרי מטעם דהוי נותן טעם לפגם וא"כ לא היה לו לש"ע להשמיט טעם המרדכי בזה. והש"ך כתב דע"כ צ"ל דלא שרי אלא הדבש אבל הקערה אסורה לדעת הגה"ה בסי' צ"ה ס"ג אכן מסתמיות ל' המחבר משמע דאפי' הקערה מותרת ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפי' בנתבשלו הרבה פוס' מתירים לאוכלן ברותח וכן יש פוס' דשמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם שרי לדעת הרב אפי' הקערה ע"כ, ולע"ד דיש ג"כ ראיה דגם הקערה מותרת ממ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ה סע"ג קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפי' שניהן ב"י מותר משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא ע"כ והגם שאין הנדונות שוין דבסי' צ"ה הוא מיירי על טעם הבלוע בקערות ואילו הכא בסי' צ"ד הוא מיירי במאכל שבשלו וכו' עכ"ז יש להביא קצת ראיה מהתם לגבי הקערה דמותרת לדעת מרן ז"ל אך לדעת מור"ם ז"ל הקערה אסורה כמ"ש בס"ג שם והט"ז ז"ל כתב ע"ד מור"ם והבי"ד הבאה"ט ס' קי"א דמ"ש אם אחד מהכלים אינו בן יומו מבליעת כ"ר אז כל הכלים מותרים הוא מטעם דאותו שהוא ב"י מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שהוא אינו בן יומו ג"כ אינו נאסר מאותו שהוא ב"י דנ"ט בנ"ט הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו ב"י ממילא אין שם איסור עליו ע"ש. אשר לפי האמור כ"ש היכא דשני הכלים איב"י דאז הכלים ג"כ מותרים לכ"ע. ועיין בס' יד דוד דבוטון ז"ל בסי' צ"ד הגה"ט אות י"ד בעובדא במי שבשל אורז בקדרה ש"ב שאינו בן יומו ותחבו בה כף חולבת שאינו בן יומו והיתרתי הכל בפשוט שכל מה שקבל היה מופגם בקדרה והקדרה והכף מותרים דקבלת הטעם מופגם מעיקרא וכל כי האי שרי אף לבשל לכתחי' וכו' ועיין דב"מ סי' יו"ד ועפי"ז נפלאתי על ה' זרע אמת חיו"ד סי' כ"ה שכתב בכלים שהודחו בכלי איסור בלישיא"ה דס"ס נותן טעם לפגם לכתחי' אסור יע"ש ולא זכיתי להבינו דהתר מרן בש"ע אפי' לכתחי' הוי מטעם האמור דכל שקבל הפעם מהפגם מעיקרא אף לכתחי' מותר וברור ובלא"ה בנ"ד שרי הכל אפי' שהיו כל הכלים ב"י מטעם דהוי נ"ט בנ"ט דהיתרא וכמ"ש מרן בסי' צ"ה וברור ע"כ מהר' מהר"מ אלגאבא ז"ל ועיין בס' מלך שלם דפ"א שגם הוא התיר הכל עכ"ד, הרי לך דתרי גברי רברבי מהר"מ אלגאבא וה' מלך שלם ז"ל התירו גם הכלים בנדונם אפי' לכתחי' וסמכו עצמם ממ"ש מרן בסי' צ"ה סע"ג וכמש"ל בעניותין. אכן מ"ש דבנ"ד שרי הכל אפי' שהיו כל הכלים ב"י מטעה[1] דהוי נ"ט בנ"ט דהיתרא זהו דוקא לדעת מרן אבל לדעת מור"ם דוקא עד שיהיה אחד מהכלים אינו בן יומו אז שרו הכל וכמש"ל בשם הט"ז מה שנתן טעם לזה.
וראיתי בס' יד דוד בסי' צ"ד הגב"י אות פ"ז דהביא דהרב ב"ד ז"ל בסי' מ"ה תמה על רבינו למה נקט האי טעמא דנ"ט בנ"ט ולא נקט האחר של המרדכי דנותן טעם לפגם ותירץ די"ל דמשום דנ"מ להיכא דאיכא תבלים ובצלים שאז משביח כמ"ש בסיק"ג לכך כתב הטעם דנותן טעם בנ"ט דלפי"ז אפי' בתבלין ובצלים שמשביח מותר משא"כ לטעם דנותן טעם לפגם אינו מותר אלא כשהבשר ודבש לבד ע"כ. ובגליון שלו על הרב"ד מצא כתוב עפ"י מ"ש ה' לעיל סי' מ"ב י"ל דכתב כן לאשמעינן דשרי אפי' לכתחי' משא"כ לטעם דנותן טעם לפגם דאסור לכתחילה. א"נ דאפי' את"ל דנ"ט בנ"ט לכתחי' אסור כתב לטע"ז משום דנ"מ להיכא דאין הכלי ב"י דשרי לכתחי' בהטרף[2] הטעם דנותן טעם בנ"ט כמ"ש הז"ל שם ותו דלטעם דנותן טעם לפגם לא שרי אלא אם בשלו הדבש בכלי בשר דנותן טעם לפגם הבשר בדבש אבל אם נתבשל הדבש בכלי חלב דאינו פוגם אלא משביח ולטעם דנותן טעם לפגם היה נראה דאסור אבל לטעמא דנ"ט בנ"ט נר' ודאי דשרי לכך כתבו מרן ז"ל ע"כ ובס' ערוך השולחן אות פ"ז כתב ע"ד הרב"ד שבסי' מ"ה וז"ל וליתא שהרי מרן בריש סי' צ"ו פסק דנ"ט בנ"ט אסור אף בדבר חריף אבל נותן טעם לפגם אסור ע"ש וא"כ הול"ל טעם המרדכי להתיר אפי' שמנונית בעין משום דנותן טעם לפגם בדבש כמ"ש סיק"ג אבל אם יש תבלין אע"ג דהוו נ"ט בנ"ט אסור וכו' י"ש ולולי דמסתפינ' הייתי אומר דט"ס נפלו וצ"ל אבל נותן טעם לפגם מותר כמו שסתם בסי' צ"ו דסתם ואח"כ מחלוקת דעתו לפסוק כסתם ודוק עכ"ד. וכעת אין ס' ב"ד וערה"ש מצ"א. ונראה דגם תיבת אף היא טעות.
המתמצא מהאמור לעיל דבדבר שאינו בן יומו ואינו חריף הכל מותר גם הכלים שישתמש בהם אח"כ בלי שום הכשר. אבל אם הוא דבר חריף אף שאינו בן יומו מאחר דרוב הפוס' ס"ל דחורפיה מחלייא ליה. ואיכא דס"ל דמשוי ליה כאלו הוא בעין אסור הכל עד דאיכא ס' לבטל את דבר האוסר. וממילא יוצא לנ"ד שחתכו בסכין של בשר הלימוני"ס אף שאינו בן יומו וכללו הפוסקים הלימוני"ס בכלל דברים החריפים עיין בס' זכו"ל ח"א יו"ד אות[3] חריף וכבשו אותו במי מלח כשאח"כ חתכו הלימוני"ס בסכין של חלב אף שהוא ג"כ אינו בן יומו נאסר הלימוני"ס וגם הסכין והקערה וכמו שמתבאר בסי' צ"ו וכנז"ל.
אמנם עדיין יש לדון בנ"ד ולהתיר דמאחר דנ"ד הוו אינם בני יומם הסכינים ובתחילה כשחתכו הלימוני"ס בסכין היו הרבה כדי לכובשם במלח ופליטת הסכין בהם אינה מי תבשיל באור כ"א ע"י דוחקא דסכינא ועיקר איסור שאיב"י הוא מדרבנן יש לצדד להתיר, דהנה עיקר איסור כלי שאינו בן יומו שלא לבשל בו הוא מדררבנן ומדאורייתא אינו אסור אלא כלי שהוא בן יומו שנותן טעם לשבח אבל כלי שאינו בן יומו הוא מדבריהם דגזרו שאינו בן יומו אטו בן יומו, וגם בדבר חריף שמשוה ואינו בן יומו כב"י או שמשוה אותו כאלו הוא בעין כמכדא"ל ולמכדא"ל הוא מדר', וגם השיעור שהוא לבטל האיסור בס' הוא מדר' דאלו מדאו' בטל האיסור ברוב. ועיין ג"כ באו"ה בכלל כ"ד אות ה' דכתב בשם ר"ב בסה"ת שלו ובסמ"ג דצנון וסילקא ובצלים ושומין וכרישין שנחתכו בסכין של בשר ונתנן בתבשיל של חלב הואיל והיתרא בלע סגי ליה בשיש ס' בתבשיל נגד טעם הבלוע בסכין ואפי' אם היה ב"י עכ"ל והיינו שיהא ס' שם נגד קליפה עבה ברוחב קש חטה ובהכי סגי דהא אינו אוסרו יותר, וה"ה אפי' אם הסכין לא היה ב"י ולא ראה עליו שמנונית להדיא דבדבר חריף אין חילוק בב"י ע"כ, גם שם בתוך הלשון של אות ט' כתב לענין מליח כרותח דנחשב כרותח דצלי היינו דוקא לכדי קליפתה ע"ש.
ועיין ג"כ בס' יד דוד בענין תחיבת כף בסי' צ"ד בהגה"ט אות ו' דכתב בשם האו"ה והביאו הכנה"ג בהגב"י אות ז' דלא משערינן כנגד מה שתחב אלא כשהכף בלוע ע"י אור שאז שולט הבליעה בכל הכלי אבל אי בלע ע"י מליח' אינו מתפשט רק כדי קליפה ממה שתחב בקדירה וכ' בת"ח שכן הוא במרדכי פכ"ה. וסיים הוא וז"ל ואפשר דגם הכף מותר דלא בלע אלא כ"ק וכל דבר הצריך קליפה וא"א לקלוף כדיעבד הוי ע"ש. ועיין ג"כ באו"ה כלל ל"ח אות י"ד דכתב בשם מהר"מ שכל דבר שהצריכו חכמים קליפה אם אין מכיר החתיכה חד בתרי בטיל ע"ש. וא"כ בחתיכת הלימוני"ם בסכין ש"ב ואינו בן יומו הגם שהלימוני"ם הוא חשבינן ליה כדבר חריף כסברת מ"ד הכי מ"מ כיון שאינו מבליע הסכין בלימוני"ס ע"י תבשיל באור כ"א ע"י חתך דקליש איסוריה דאינו מבליע בהם כ"א כ"ק ובכל חתיכ' וחתיכ' מהלימוני"ס יש בה רוב כדי לבטל את קליפתה חד בתרי ויותר א"כ כבר נתבטל טעם פליטת בליעת הסכין מקודם שחתך הלימוני"ס לחתיכות דקות בסכין ש"ח ויש מהפוס' דס"ל דמרן ג"כ ס"ל דאפי' הוא ד"ח כיון שאינו בן יומו מותר לאוכלו בחלב כמו שכתב בתחי' בסי' צ"ו ס"א דכללא אית לן דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם. ואף למאן דס"ל דדעת מרן ודעי' דס"ל דחריף משוה להבלוע כאלו הוא בעין היינו כשהכלי הוא ב"י אבל כשאינו בן יומו אין השוואתו כאלו הוא בעין לשנדון ביה כמעשה של איסור הדבוק בכלי דלא אמרי' ביה דפגים אלא לעולם אמרי' ביה פגים הואיל והוא גם ע"י פליטה בעלמא וכן אמרו דמשוה ליה כאלו הוא בעין אבל אינו משביחו כ"כ הזכו"ל ח"א בערך חריף בשם מוהרי"ך ז"ל ע"ש. וגם יש צד אחר להתיר מטעם דחתך בתחי' בסכין של בשר הרבה לימוני"ס לכובשם ונתבטל טעם בליעת הסכין בראשונים ולא דמי לחתיכת הזתים דאסרינן לכולהו וכו' דהתם הזיתים חריפי טובא ובמ"ש הפוס' ע"ע משא"ך בהלימוני"ס. ועיין בסה"ק שערי עזרא חיו"ד סי' ח' שהארכתי בזה להביא דברי הפוס' שהוק"ל מדין הזתים להלימוני"ס דאמאי בזתים שחתכו אותם בסכין של גויים אסרום ובלימוני"ס התירום ובאו לכלל ישוב דהזתים חריפי טפי ואין מתבטלין כהראשונים שנחתכו בראשונ' דמפליט ומחלייא בכל הזתים החתוכות ולכן כולם הזתים וכל אחת נעשית נבילה. משא"כ בלימוני"ס כיון שאינם חריפים כ"כ א"כ לא מחלייא אלא מה שבלוע בדופני הסכין וזה מתבטל בראשוני' ושוב אין כח להלימוני"ס להשוות לשבח מה שבלוע מבפנים מה שנתבטל כבר עש"ב. וזהו הגם דנימ' דהלימוני"ס חשיבי ד"ח ומשוה לאינו בן יומו כב"י עכ"ז יש חילוק מהלימוני"ס להזתים הנחתכים בסכין ש"ג. והכא בנ"ד הלימוני"ס הם נחתכים בסכין של ישראל ויש צדדין להקל והם נ"ט בנ"ט דהתירא בלע וכבר נעשה מעשה בדיעבד דיש להקל לאוכלם בחלב מכ"ש בהכלי שהונחו בו שהוא צחן המאלקי שמותר להשתמש בו אפי' לכתחי' בב"י ועל הצד היותר טוב ישהנו לאחר מעת לעת שיהיה אינו בן יומו וישתמש בו, ואפי' לסברת ר"ת דס"ל טעם כעיקר מדאו' י"ל דזה דוקא אם הטעם הוא בא מהמאכל עצמו האסור אזי הטעם כוותיה ולא היכא שבא ע"י דבר אחר וכ"ש היכא שהטעם בא ע"י דבר אחר ויש כמה צדדים להקל ועיקר איסורו הוא מדר' וכנז"ל. וכ"ש וק"ו לדעת רש"י ז"ל דס"ל שטע"כ הוא מדר' ובכלים ליכא ממשו אלא טעם בליעת כלי דודאי יש להקל בכלים ואפי' לכתחי' וכנז"ל. ואעיקרא איכא פלוגתא אי חשבינן להו דבר חריף או לא דנראה דיש להקל בהם ולהתיר דהם איסורם מדר' וכנז"ל.
שוב ראיתי בס' יד דוד סי' צ"ו בהגה"ט אות ט"ו שהביא במכתשת של גויים שכותשין בה חטין שנתבשלו בסתם כליהם אם מותר לכתחילה לדוך בה תבואה של ישראל שהרב בית יהודה עייאש ז"ל סי' ע"ט הביא ראיה מדין הלימוני"ס דמותר דקמא קמא נתקנח וה"נ במעט חטים שכתש בתחילה נתקנח. וה' כסא אליהו בסי' צ"ו אות ב' תהי עליה דלא דמי. וה' רוב דגן סי' מ"ג ישב דבריו. ובגליון הס' מ"כ דלא נר' לו מ"ש יע"ש. הרי לך דעות הרבה מהפוסקים שחילקו מהלימוני"ס לד"א.
עוד שם באות ט"ז כתב נשאלתי בלימון שחתכו בסכין חולבת וסחטו הלימון בבשר והתרתי הבשר מטעם דהסכין לא היה ב"י והיה נמי מקונח אף שהלימון הוא חריף משום דקי"ל כמו שפסק מרן בסתם דהכי קו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דהלכה כסתם וכן פסק בשו"ג עד שתמה על הכנה"ג ועוד מטעם אחר, גם מוהר"ש ב"ע בס' אגורה באהלך דכ"ט כ"כ דקי"ל כסתם והן אמת דשאר אחרונים פסקו להחמיר עיין בערוה"ש אות ד' ובחאו"ח סי' תמ"ז סקי"ח ובאוהל יצחק די"ט ע"ג בנ"ד דמספקא לן אם משוה לשבח טעם הבלוע די"א דמשוה וי"א דאינו משוה סד"ר לקולא יע"ש עיין להב"ד דנ"ב ע"ד אלא האמת הוא דאיכא ס"ס בלימון יע"ש עכ"ד יעו"ש. הרי דהתיר ה' ז"ל בנדונו הבשר ודבריו המה באו בקצרה ואני באתי בארוכה להתיר הכלי ג"כ בלתי שום הכשר ואפי' לכתחי' כ"א עצהיו"ט ישהנו מלהשתמש בו עד לאחר מעת לעת שיהיה אינו בן יומו הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.
ועיין מ"ש אנכי בעניי במקום אחר בענין התר כלים שנתבשל בהם ספק טריפה, ועיין בס' זכו"ל ח"א חיו"ד בסו"ס ס"ט מ"ש בשם מוהרי"ך ז"ל בענין ב"ח ובמדוכה מקונחת ע"ש.[4]