עונג יום טוב/קעז
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אשה שאמרה טא"ל ומת בעלה אם מותרת ליבם [בארצות המערב שנוהגין ביבום] והערה גדולה בענין חליצתה:
איתא ביבמות (ד' י"א) אמר רב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות והיינו שא"צ חליצה כלל ופריך ממשנה דסוטה נכנסה לבית הסתר אם מת חולצת ולא מתייבמת ומשני אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק ופריך מ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה דתניא לא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ומשני מאי נסתרה נבעלה ופסקו הרי"ף והרמב"ם דצרת סוטה אסורה וא"צ חליצה כלל:
אולם הרא"ש כתב בשם הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעי' חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעי' גיטא השתא בעי' חליצה וצרתה כמוה וכתב הרא"ש ז"ל מש"כ הרב סוגיא דשמעתא דבעי' חליצה לאו אשמעתא דהכא כתב כן דודאי שמעתא דהכא משמע דאפילו חליצה לא בעי אלא אשמעתא דסוטה כתב. דקאמר התם אמתני' דנכנסה לבית הסתר אם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי א"ר יוסף א"ק ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם. א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל ר' יוסף אילו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי' חליצה והרב לא עלה בדעתו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין:
והתוס' בסוטה כתבו לפרש דהא דאמרינן אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי' חליצה הוא רק בסוטה ספק אבל בסוטה ודאי דכתיב בה טומאה ודאי דלא בעי' חליצה כלל שכתבו שם דסוטה ודאי כיון דטומאה כתיב בה הרי היא כערוה גמורה דגזה"כ הוא ולא פליגי כלל סוגיא דסוטה אסוגיא דיבמות אלא שהוקשה להם אעיקר קושית הש"ס דפריך ותתייבם יבומי ומהדר לאשכוחי טעמא שאין מתייבמת אחר סתירה תיפוק לי' כיון דאם זנתה ודאי אסורה ליבם משום טומאה א"כ בסתירה לחוד אסורה נמי להתייבם משום ספק שמא זינתה ונשארו בקושיא שם בפר"ק דיבמות ולקמן נבאר מה שתירץ הרא"ש ע"ז:
ונ"ל בישוב קושיתם ע"פ מה דאמרינן ביבמות (ד' מ"א) בטעמא דאסור לחלוץ בתוך ג' חדשים משום דכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו הא אם חפץ מייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה ופריך מהא דתניא הספיקות חולצות ולא מתייבמות והיינו שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ומשני הכי השתא התם אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אלי' ויאמר דלא מעברא נמי לא משגחינן בי' דהא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג"ח עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל בד"ה הרי קטנה דלאו בת איעבורי היא הלכך לא חלצה וכל הנך דאמרי רבנן חולצת ולא מתייבמת כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר עכ"ל רש"י ז"ל הנה מבואר בהדיא מדברי רש"י ז"ל דהיכא דאינה עולה לעולם מה"ת א"ע לחליצה אפילו בדבר שלא יבוא לידי בירור לעולם וטעמא דספק צרת ערוה היא משום דמה"ת בת יבום היא להכי לא מעגנינן לה לעולם ולפ"ז ודאי דהך דרשא דאינו עולה ליבום דרשא גמורה ומעגנינן לה לעולם כשאינו עולה ליבום מה"ת וקשה דהא מצאנו לחייבי עשה או עשה ול"ת שחולצת ואין מתייבמת ולא איכפת לן במה שאינו עולה ליבום ולא ממעטינן מאם לא יחפוץ אלא חייבי כריתות לחודא משום דלא תפסו בהו קדושין אבל מידי אחרינא בעי חליצה ואטו חמיר הך א"ע ליבום דתוך ג"ח מא"ע ליבום דחייבי עשה ול"ת:
ומצאתי להריטב"א ז"ל בחדושיו שכתב באמת דהך דרשא הוי אסמכתא ומדרבנן לחוד הוא דאסרו לחלוץ היכא דא"ע ליבום כה"ג וכתב דלהכי באיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ולא אמרו בהו חכמים כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דכיון דמתעגנת לעולם לא חשו להו חז"ל להך גזירה דכל שא"ע ליבום משום דהך דרשא לא הוי מה"ת ע"ש בדבריו ז"ל אבל רש"י ז"ל ודאי דלא סבר הכי אלא סובר דהוי דרשא גמורה דהא כתב בטעמא דספק צרת ערוה חולצת משום דמדאורייתא עולה ליבום משמע דאי מה"ת אין מתייבמת אסורה לחלוץ אף שמתעגנת לעולם וא"כ ודאי דתקשה מאיסור מצוה וקדושה דחולצת ולא מתייבמת אע"ג דאית בהו נמי חייבי עשה ול"ת שאינן מתייבמות מה"ת ואפ"ה חולצת:
ונ"ל דשיטת רש"י ז"ל נכון הוא דודאי הך דרשא דכל שא"ע ליבום הוי דאורייתא והא דבחייבי עשה או עשה ול"ת חולצות ולא מתייבמות טעמא אחרינא אית בהו דכיון שיש בביאתן איסור לא רמיין כלל ליבום דאיסורן מדחה אותם מיבום לגמרי ולא נשאר בהם זיקת יבום אלא לחליצה לחודא הוא דרמיין. כדיליף (ד"כ) מקרא דיבמתו יבמתו יש לך יבמה שא"ע ליבום ועולה לחליצה ולהכי לא איכפת לן במה שא"ע ליבום כיון דלית בהו דין יבום ואם בעלו אפי' בדיעבד לא קנו כדאמרינן התם אבל הנך שבעצם הביאה שלהם ליכא איסור כלל ורמיין ליבום אם יש בהם דבר אחר המדחה אותן מיבום לא מהני בהו חליצה לפוטרה מזיקת היבום דכל שראוין ליבום מהני בהו חליצה אבל כל שאין ראוין ליבום לא מהני בהו חליצה לפוטרה מן היבום ע"י החליצה דכל שיש בהן זיקת יבום אינן נפטרות מיבום ע"י חליצה אא"כ לית בהו דבר המעכב אותן מיבום:
ולהכי בתוך ג"ח או בספק דקידש א' מב' אחיות כיון דיש בהו זיקת יבום ולא מצי לייבם לא חלצה ג"כ דלא מהני חליצתן לפוטרן מיבום ואל תתמה על מה שמועיל מה שראויין ליבום להפקיע מנייהו זיקת יבום אע"ג דסוף סוף לא מייבם דכה"ג כתבו התוס' בפסחים (דף צ"ד) לענין ערל וטמא דאם לא מלו חייבים כרת אף שהם חוץ לאסקופת העזרה ולר"א מקרי דרך רחוקה. מ"מ חייבים כרת דלא מפטר מכרת ע"י דרך רחוקה אא"כ ראוי לעשות הפסח אלו היה בעזרה אבל כשהוא טמא ואינו ראוי לעשות הפסח מחמת טומאתו אין דרך רחוקה פוטרתו מכרת וה"נ איכא למימר דכל היכא דרמיין ליבום אין החליצה פוטרת מיבום אא"כ ראוי ליבום וכ"ז הוא היכא דרמיין ליבום אבל בחייבי עול"ת לא רמיין כלל ליבום מחמת איסור שיש בביאה דידהו ולחליצה לחוד הוא דרמיין:
ובזה הי' נראה לי ליישב הא דתנן בסנהדרין (דף י"ח) במלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו ופירש"י ז"ל (בדף י"ט) מפני שאסורה להנשא וקשה וכי מפני שאסורה להנשא אין חולצין לאשתו הא החליצה מצוה היא אפי' במי שאין רצונה להנשא כלל כדאמר ביבמות (ד' ל"ט) שהויי מצוה לא משהינן וליכא למימר דלא בעי חליצה מפני האיסור שיש בנשואין דידה, דז"א דהא אין בנשואין דידה רק איסור עשה דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וחייבי עשה רמיין לחליצה ועיין בר"מ ז"ל (ה' מלכים) שכתב וז"ל אם מת הוא כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה אלא תשב בזיקתה לעולם וקשה דהא לח"ע חולצין אבל לפי מש"כ א"ש דעשה דשום תשים לא דמי לשאר ח"ע דבשאר ח"ע שיש בביאה דידהו איסור המדחה מיבום ולא רמיין אלא לחליצה שפיר חולצין אבל אשת מלך דליכא שום איסור בביאתה רק מפני כבוד המלך אין נושאין את אשתו רמיא שפיר ליבום וכיון דרמיא ליבום ויש דבר המונע אותה מיבום היינו עשה דכבוד בזה אין מועיל החליצה כלל. וזהו שכתב רש"י ז"ל מפני שאסורה להנשא היינו שאסורה להנשא ליבם ומקרי א"ע ליבום וכן מבוארים דברי הר"מ כיון שא"ע ליבום כך א"ע לחליצה ותשב בזיקתה לעולם דכיון דרמיא ליבום ויש בה דבר המונעה מיבום אין זיקתה נפקעת ע"י חליצה וזה ברור בעהי"ת:
ובזה נ"ל ליישב ג"כ דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בריש יבמות בענין אם נתן גט ע"מ שלא תנשא לפלוני ונשאת לאחיו ומת ונפלה לפני הפלוני ליבום אינה פטורה אע"ג דהוי גבי הך פלוני א"א ואינה עולה ליבום וז"ל שם ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דבתנאין לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי חולצת אעפ"י שאינה מתיבמת ואעפ"י שאף זו אם עמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותיאסר לו באיסור ערוה. מ"מ אין איסורו עכשיו אלא מפני תנאי ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גט גמור ואין כאן שינוי בגט מידי דהוי אתנאין דעלמא. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן (ס"פ ב"ש) דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זה א"ע ליבום ד"ת דקיימא עליו בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה להאסר עכ"ל והקשה השעה"מ דמאי ראי' מייתי הרשב"א מנודרת הנאה דהוי חייבי עשה ול"ת הא בחייבי עול"ת אמרינן דחולצין אע"פ שא"ע ליבום ולמה הוצרך כאן להך סברא דדבר אחר גרם לה להאסר והיא קושיא חמורה מאוד אבל לפי דברינו א"ש דאין כוונת הרשב"א לדמות הך דנודרת הנאה לא"ע ליבום דחייבי כריתות אלא כוונתו לדמות נודרת הנאה להך א"ע ליבום דתוך ג"ח דכמו דשם אמרינן דכיון דבעצם היבום ליכא איסור רק שתקנת חכמים מונעתן מיבום לא מהני בהו חליצה. וכן גבי מלך כמו שפירשנו מקרי א"ע ליבום ה"נ נודרת הנאה הא בעצם היבום ליכא איסור כלל דמצות לאו ליהנות נתנו:
כמש"כ הר"נ בנדרים (ד' ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דאין האיסור אלא משום דא"א להזהר מהנאת הגוף וכל היכא שיש הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וכיון דבעצם הביאה לא הוי שום איסור ואינו אסור רק משום הנאת הגוף דפתיכי בהאי מעשה ה"ז דומה ממש להך דרשא דר' יוסי דתוך ג"ח דמקרי א"ע ליבום דרמיין ליבום וא"ע ליבום להכי א"ע נמי לחליצה ולא מפקעת חליצה דידה הזיקה ומדתנן בנודרת הנאה שחולצת ש"מ דלא איכפת לן במה שיש בהן דבר המונען מיבום משום דעכשיו עדיין אין בהם דבר המונען רק החשש הוא מחמת ההנאה הבאה לו בע"כ בעת היבום שא"א להזהר ממנו וזה מקרי דבר אחר גורם לו דהיינו שלא בא עדיין הפסול רק שיבוא אח"כ דהביאה וההנאה תרי מילי נינהו ועל הביאה ליכא איסור רק שיבוא לו הנאה אח"כ וכל שדבר אחר גרם לו ליאסר מקרי עולה ליבום ולא דמי לא"ע דתוך ג"ח דשם גם כעת רביע עלה תקנת חכמים שלא לחלוץ בתוך ג"ח ושפיר מקרי א"ע ליבום אבל במודר הנאה שהפסול יבוא אח"כ מקרי דבר אחר גרם לו ושפיר מקרי עולה ליבום ומזה למד הרשב"א ז"ל דכמו דלענין א"ע ליבום דדריש ר' יוסי בהנך דרמיין ליבום ויש בהן דבר המונען מיבום אמרי' דאם דבר המונען ליכא עכשיו אלא שיבוא הדבר בעת היבום מקרי עולה ליבום משום דדבר אחר גרם לו ולהכי מהני החליצה בנודרת משום דההנאה תבוא אח"כ. ה"נ בהנך דא"ע ליבום שפטורות לגמרי כמו חייבי כריתות אמרינן נמי הך סברא דאם עכשיו לא יקבע בהן איסור רק שבשעת היבום יוקבע בהן איסור מקרי עולות ליבום ובעי' חליצה משום דזה מקרי דבר אחר גרם לו ולהכי בע"מ שלא תנשאי לפלוני דעכשיו היא מגורשת גמורה דתנאי מילתא אחריתא היא ורק כשייבם אזי יחול עליו איסור א"א זה מקרי דבר אחר גורם לו ואינו פוטר מחליצה ושפיר למד הרשב"א ז"ל הך א"ע ליבום דח"כ מהך א"ע ליבום דנודרת לענין הך סברא דדבר אחר גורם לו ואע"ג דנודרת הוי רק עול"ת מ"מ אי לאו סברא דדבר אחר גרם לו הי' דומה להך דר"י בדרשא דאם לא יחפוץ א"ו דדבר אחר גרם לו שיבוא לאחר זמן בעת היבום שאני ודברי הרשב"א ז"ל נכונים מאוד:
עכ"פ הרי ביררנו שיטת רש"י ז"ל דהא דר"י דרשא גמורה היא דהיכא דרמיא ליבום ויש דבר המעכב את עצם היבום מקרי א"ע ליבום וא"ע לחליצה אף היכא שמתעגנת לעולם ולא דמי לחייבי עול"ת ולהכי הוצרך רש"י ז"ל לכתוב דטעמא דספק ערוה חולצת הוא משום דמה"ת מתייבמת שפיר אבל היכא דצריכה יבום ואינה מתייבמת מן התורה מפני דבר אחר שגרם לה שלא להתייבם מיקרי אינה עולה לחליצה ואין החליצה פוטרתה ומתירתה לשוק ורק בקידש אחת משתי אחיות מהני חליצה אף שא"ע ליבום משום דאם יבא אליהו ויאמר דהא קידש שפיר בת יבום היא משום דאמרינן דממ"נ שריא דאי הא קידש הרי בת יבום היא ואי לאו הא קידש הרי אינה זקוקה ליבום כלל:
ובזה יתיישב לנו סוגיא חמורה ביבמות (ד' קי"ח) בעי מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא זמנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו א"ל תנינא וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת והיינו דפשיט מבבא דניתן לי בן במדה"י ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת משום דבחזקת ליבם קיימא ואפ"ה לא מתייבמת משום דחוששין לדברי' דלמא קושטא קאמרה וכמש"כ שם רש"י בד"ה וחוששין לדברי' וז"ל ומדקתני נמי ביוצאה בחזקת ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרא ומשום דסניא לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סניא לי' אלמא מספקא לן והקשו בתוס' שם דילמא האי דאינה מתייבמת משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא ותירצו דמשמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדברי' דלא שייך שויא אנפשה חד"א עכ"ל וקשה טובא מהיכן משמע דמיירי בנתנה אמתלא לדברי' אימא דהא דקתני חולצת ולא מתייבמת משום דשויא אנפשה חד"א ומנ"ל למיפשט דחיישינן דלמא לא סניא לי':
ולפמ"ש א"ש טובא דע"כ מתניתין מיירי בחוזרת בה ואומרת שמת בנה ואח"כ בעלה והיא זקוקה ליבם ונותנת אמתלא לדברי' דאם עומדת בדיבורה שהיא אינה זקוקה ליבם לא מהני לה חליצה כלל דהא מדינא בעינן לאוקמי אחזקה דזקוקה ליבם וצריכה יבום ואף שהיא אומרת שניתן לה בן ומת בעלה ואח"כ בנה אינה נאמנת מדינא דאמרה כן משום דסניא לי' רק שהיא אינה יכולה להתייבם מחמת דשויא אנפשה חד"א שאמרה מת בעלה ואח"כ בנה וכל תוקף דין שויא אנפשה חד"א הוא שאין מניחין לאדם לאכול דבר האסור לו עפ"י דיבורו שאמר בב"ד אף שאנחנו אין מאמינין לו ולכל מילי מחזיקין דברי' לשקר כמו באומר לאשה קדשתיך שהוא אסור בקרובותי' וכל קרוביו מותרין בה וכן בכל דוכתא שאומר נגד החזקה ואינו נאמן לא מהמנינן לי' אף להחמיר דהא בצרה אמרה מת תנן ביבמות (דף קי"ח) דר"ע סובר דצרתה תאכל בתרומה דמוקמינן לה אחזקה ולא חיישינן אף להחמיר דכל שאומרת נגד החזקה במקום שאין לה נאמנות עפ"י דין מחזקינן לשקר אף להקל וה"נ כיון דקי"ל דסניא לי' ואינה נאמנת לאמר מת בעלה ואח"כ בנה מחזקינן להאי שמת בנה ואח"כ בעלה וזקוקה ליבם והיא אינה יכולה להתייבם מחמת דיבורא דידה דשויא אנפשה חד"א א"כ הרי היא רמיא ליבום מדינא עפ"י דין ואינה יכולה להתייבם מחמת דיבורה ולא מהני לה חליצה כלל דכל שצריכה יבום ויש דבר המונעה מיבום א"ע לחליצה ואמאי קתני חולצת ולא מתייבמת ומזה פשיט להש"ס דמיירי שנתנה אמתלא לדברי' שאין האיסור משום שויא אנפשה חד"א רק הא דלא מתייבמת הוא משום דמסתפק לן באמת שמא מת בעלה ואח"כ בנה משום דנאמנת עפ"י דין משום דרחמא לי' ויש לה נאמנות בזה ומסתפק גם לחכמי המשנה אם יש לה נאמנות עפ"י דין או לא ולהכי א"ש הא דמהני לה חליצה דאמרינן אשה בחזקת היתר ליבם קאי כדאמרינן (בד' ל' ע"ב) ועפ"י דין מותרת להתייבם והא דאינה מתייבמת הוא רק מדרבנן וכבר כתב רש"י ז"ל דהיכא דמן התורה מתייבמת לא חיישינן לעגנה משום אינה עולה ליבום ואפילו לרבא דפליג (בדף ל"א) אהך סברא דאשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת היינו דווקא התם דאתייליד ריעותא מחיים שזרק גט לצרתה אבל הכא דלא ידעינן כלל שהי' לה בן רק על פיה והיא לא מהימנא דסניא לי' ודאי דיש לה חזקת היתר ליבם ולא מהמנינן לה ומדאורייתא עולה ורק מדרבנן א"ע ליבום ולא מעגנינן לה ושפיר מוכיח הש"ס דמספקא לן אי סניא לי' אי רחמא לי' מדמהני חליצה דע"כ מיירי דמשום דיבורה שאמרה מת בעלה ואח"כ בנה חזרה בה ונתנה אמתלא לדברי' ורק אנחנו מסופקים אי נאמנת עפ"י דין או לא דאם איתא דלא חזרה בה ואנן פשיטא לן דסניא לי' ולא מהימנא הא לא מהני חליצה משום אינו עולה ליבום מחמת דיבורה דידה ואף שכתבנו בשם הרשב"א דהיכא דדבר אחר גרם לה מהני בה חליצה כמו גבי נודרת הנאה מיבמה ושויא אנפשה חד"א לא גרע מנדר בעלמא דהא באמת לא מהימנא רק דאנן לא שבקינן לה לעבור על דיבורה וכמה רבוותא סברי דעיקר כח של שויא אנפשה חד"א מדין נדר מ"מ לא דמי לנודרת הנאה דכבר בארנו דהתם עיקר טעמו של הרשב"א ז"ל דלהכי לא מקרי אינו עולה ליבום דהא בעצם היבום ליכא איסור וזקוקה לו שפיר דמצות לאו ליהנות ניתנו רק דבשעת היבום א"א להפריד הנאת הגוף מהמצוה להכי א"א להתייבם. ועתה היא זקוקה ליבום רק שאח"כ בשעת יבום יתערב בו איסור בל יחל ודמי לתנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני דלע"ע אינה א"א ואח"כ בשעת ביאה יבא איסור א"א להכי שפיר מיקרי עולה ליבום משא"כ באיסור שויא אנפשה חד"א דלפי דברי' מת בעלה ואח"כ בנה והיא גם עכשיו באיסור אשת אח על היבם ודאי דמיקרי אינו עולה ליבום אף אם נימא דשויא אנפשה חד"א דמי לנדר מ"מ מחמת דיבורה היא עכשיו באיסור אשת אח ויש איסור כרת בעצם היבום ולא דמי לנודרת הנאה מיבמה שבעצם היבום ליכא איסור דמצות לאו להנות ניתנו רק בשעת יבום כי מטיא לה הנאה אתי איסור בל יחל:
אבל עדיין קשה טובא על רש"י ז"ל במה שכתב דבספק צרת ערוה חולצת משום דכיון דמה"ת מתייבמת לא מעגנינן לה משמע מזה דאי מדאורייתא הוי אסורה ליבם מטעם ספק צרת ערוה לא חלצה ואמאי הא אם יבוא אלי' ויאמר דלאו צרת ערוה היא בת חליצה ויבום היא ודמי ממש לספק קידש ב' אחיות דחולצת אע"ג דמיירי במקום שיכולין לברר ע"י המתנה אין אנו מחוייבים להמתין כמש"כ התוס' ורש"י ז"ל דעיקר קושיית הש"ס מב' אחיות הוא משום דמיירי אפי' באיכא לברורי:
ולכאורה היה אפשר לומר דלא מהני האי טעמא דאם יבוא אלי' אלא היכא דאסורה להתייבם מדרבנן בעלמא כמו בקידש א' מב' אחיות דאסורה משום דילמא פגע באחות זקוקה אבל בספק צרת ערוה דאסורה להתייבם משום ספק איסור אשת אח בזה לא מהני הסברא דאם יבוא אלי'. ואפשר היה להביא ראי' מב"ב (ד' פ"א) הקונה ב' אילנות בתוך שדה של חבירו מביא ואינו קורא משום דמספקא לן אי קנה קרקע או לא ואינו יכול לקרות דדלמא לא קנה קרקע ואינו יכול לאמר האדמה אשר נתת לי דמיחזי כשיקרא ופריך האר"ז כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומשני דעביד כר' ינאי בר"ח. והא התם אם הם בכורים הרי הם ראוין לקריאה שפיר אפ"ה אמרינן כיון דהמביא מסתפק שמא לאו ביכורים נינהו ועי"ז אינו יכול לקרות משום חשש דמיחזי כשיקרא להכי מקרי אינן ראוין לקריאה א"כ ה"נ כיון דבעינן שיהא עולה ליבום. והאי גברא אינו יכול ליבם משום ספיקא דאחות זקוקה א"כ הא מיקרי לגבי' א"ע ליבום ומאי מהני הא דאם יבוא אלי' ויאמר דהך אשה בת יבום היא ועיין שא"ר בדיני ציצית שלמד ג"כ מהך סוגיא (דב"ב) לענין טומטום שאינו יכול להטיל לבן משום דאינו יכול להטיל תכלת משום ספיקא דנקיבה ע"ש וכבר מצאתי להאחרונים ז"ל שעמדו ע"ז אבל אם נימא דהך סברא דאם יבוא אלי' לא מהני אלא היכא דאינו ראוי מדרבנן הוי א"ש דהתם גבי ביכורים איכא למימר דהא דחיישינן למיחזי כשיקרא הוא מדאורייתא להכי לא אמרינן התם הך סברא דאם יבוא אלי' ויאמר דקנה קרקע בר קריאה הוא:
אבל באמת א"א לומר כן דודאי הך סברא דאם יבוא אלי' מהני אפי' היכא דאיכא חששא דאורייתא להתייבם ומגוף הסוגיא מוכח כן דהא אמר בש"ס אבל הכא תוך ג"ח אם יבוא אלי' ויאמר דלא מעברה נמי לא חלצה דהא אפי' קטנה כו' ואם נימא דהיכא דאינה מתייבמת משום חשש דאורייתא לא מהני טעמא דאם יבוא אלי' א"כ הכא גבי תוך ג"ח בלא"ה לא שייך הך סברא דהא מדאורייתא איכא למיחש שמא מעברא והויא אשת אח שלא במקום מצוה א"ו דגם בחששא דאורייתא אמרינן הך סברא דאם יבוא אלי'. ועוד דהרי משנה שלימה שנינו ביבמות (ד' ק') מי שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון והי' לה בנים מן הראשון ומן השני חולצין ולא מתייבמין והא התם אין מייבמין משום ספק אשת אח מן האם דהוי דאורייתא ואפ"ה חולצין וע"כ מטעם אם יבוא אלי' ויאמר דאחין מן האב הוא ובני יבום נינהו הרי מוכח דגם בדאורייתא אמרי' אם יבוא אלי' [וערש"י בריש יבמות (ג' א') סד"ה ה"א מחלץ חלצה]. והא דלא אמרינן גבי ביכורים הך סברא דאם יבוא אלי' נ"ל לחלק דהתם כיון דבעינן לכתחלה שיקרא הפרשה ומצינו שהקפידה תורה לענין בדיעבד שיהא ראוי לקריאה לכל הפחות. מסתבר לחכמים דבעינן שיהא המביא ראוי לקרות ולא מהני מה שהפירות בעצמן ראוין לקרות רק בעינן שהמביא יהא בידו לקרות דדיעבד דומיא דלכתחלה מה לכתחלה בעינן שיקרא אף בדיעבד בעינן שיהא בידו לקרות וכיון דבעינן שיהא בידו לקרות לא מהני הא דאם יבוא אלי' ויאמר שקנה קרקע ובני קריאה נינהו משום דסוף סוף הוא אינו יכול לקרות משום ספיקא דלא קנה קרקע ואנן בעינן שיהא בידו לקרות אבל הכא במקום חליצה אין יבום רק שהקפיד הכתוב שיהא ראוי ליבום מסתבר לן דלא בעינן שיהא ראוי ליבום רק שבעצם תהא בכאן דין יבום אע"ג דהוא אינו יכול ליבם משום ספיקא לא איכפת לן בזה משום דאם יבוא אלי' כו' אבל לעולם גם היכא דאינה מתייבמת משום חשש איסור דאורייתא נמי אמרינן אם יבוא אלי' א"כ ודאי דקשה על רש"י ז"ל שמוכח מדבריו דאי הוי בספק צרת ערוה איסור תורה לא חלצה:
וראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה ג"כ על רש"י דלמה הוצרך לומר בטעמא דספק צרת ערוה דלא מעגנינן לה דא"א לברורי הא אפי' אפשר לברורי נמי לא איכפת לן כיון דאם יבוא אלי' ויאמר דבת יבום היא עולה ליבום מקרי כמו בספק קידש א' מב' אחיות ותי' דרש"י כתב זאת לפי הה"א שלא ידע הך סברא דאם יבוא אלי' עיי"ש בדבריו. אבל זה תימא לענ"ד שיכניס רש"י סברת המקשן בתוך דברי המתרץ. ועוד דוודאי א"א לומר דדברי רש"י ז"ל אזלין לסברת המקשה דהא רש"י מסיים אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר והיינו בתוך ג"ח ולפי סברת המקשה דלא ידע הך סברא דאם יבוא אלי' אינה ראוי' ליבום בתוך ג"ח מה"ת משום דילמא מעברא והוי א"א שלא במקום מצוה והיכא דמדאורייתא א"ע ליבום אפי' א"א לברורי נמי מעגנינן לה כמש"כ רש"י בטעמא דספק צרת ערוה משום דמדאורייתא ראויה אבל אם אינה ראוי' מה"ת מעגנינן לה ועוד דהא לפי סברת המקשה דלא ידע הך סברא דאם יבוא אלי' ודאי דהוי סובר דאפי' היכא דמה"ת א"ע ליבום נמי לא מעגנינן לה לדברי התנא דאם לא יחפוץ דהא לר' יוחנן אמרינן דבדיעבד חליצת מעוברת כשרה אע"ג דאינה ראויה ליבום מה"ת משום דילמא מעברא. ואפ"ה בדיעבד החליצה כשרה כמש"כ רש"י ז"ל שזה לא הוי פסול גמור ובדיעבד החליצה כשירה ומדכתב רש"י דהיכא דמדאורייתא לא חזיא מעגנינן לה ש"מ דקאי לפום דברי המתרץ דאמרינן אם יבוא אלי' ולהכי ליכא כלל חשש א"ע ליבום משום איסור תורה דדילמא מעברא דבזה אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר דלא מעברא בת יבום היא וליכא חשש אלא משום חשש גזירת חכמים שגזרו אפי' בקטנה. ובזה סובר ר' יוחנן בדיעבד חליצה כשירה ושפיר כתב רש"י דכיון דאיכא אסור דרבנן היכא דאפשר להמתין ממתינין ויצא הדבר בהיתר כמו בתוך ג"ח ובאחות זקוקה דא"א להמתין לא מעגנינן. וכיון שביררנו שרש"י ז"ל קאי לפי דברי המתרץ ודאי דקשה למה הוצרך רש"י לומר בטעמא דספק צרת ערוה משום דמדאורייתא בת יבום היא תיפוק לי' דאמרינן בזה אם יבוא אליהו ואפי' היכא דמדאורייתא אינו עולה ליבום כמו במשנה דנושאין על האנוסה נמי חלצה משום דאם יבוא אלי']:
ע"כ נ"ל דשיטת רש"י ז"ל הוא דלא אמרינן הך סברא דאם יבוא אלי' ויאמר בת יבום היא אלא גבי ספק דב' אחיות שהוא ספק דתערובות דבזה אמרינן שפיר אף דבעינן שיהא ראוי ליבום מ"מ כיון דלא בעינן דוקא שיהא בידו ליבם אלא שבעצם הזיקה הזאת יהא דין יבום. ובספיקא דתערובות שפיר מיקרי ראוי ליבום דהא היבמה בעצמה יכולה להתייבם ולא נולד בה שום ריעותא הפוסלה מיבום אלא שנתערבה באחרת ואנן הוא דלא ידעינן איזו היא היבמה אבל בעצמותה ליכא שום ריעותא וכן בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון שיש לו אח דאם הוא אחיו מאביו הרי הוא ראוי לייבם אלא דאנן הוא דלא ידעינן לי' ומספקינן לי' באח מן האם וכל זה דמי נמי לספק תערובות שמקרי עולה ליבום משום דאם יבוא אלי' ויאמר וכן ביבמות (ד' קי"ח) באשה שאמרה מת בעלי ואח"כ מת בני דחולצת ולא מתייבמת התם נמי שייך לומר אם יבוא אלי' דהא התם במדה"י ידוע מי מת ראשון ואנן הוא דלא ידעינן ואם יבוא אלי' ויאמר דבנה מת ראשון בת יבום היא ולא נולד בה שום ריעותא רק שנעלם מאתנו מעשה היכי הוי. וכן במה דמספקינן באשה דילמא מעברא הוא נמי אי לא מעברא ליכא בה שום ריעותא הפוסלה מן היבום ואנן הוא דמספקינן דילמא מעברא ולא נולד בה ריעותא דספק זה אנו יכולין להסתפק בכל אשה אחר מיתת בעלה ולהכי אמרינן בכל זה אם יבוא אלי' ויאמר כו' שפיר בת יבום היא:
אבל בספק צרת ערוה שנולד ביבמה זו ריעותא שזרק ספק קדושין לצרתה ומסתפק לן דילמא היא צרת ערוה ואינה יכולה להתייבם לא אמרי' בכי הא אם יבוא אלי' דהא סוף סוף יבמה זו לאו בת יבום היא מטעם שנולד בה ספק צרת ערוה ומקרי א"ע ליבום בעצמותה מחמת ספק הנולד בה ולא דמי לספק דתערובות דהתם לא נולד בעצמותה ספק אלא שנעלם מעיני היבמה ובזה שפיר אמרי' אם יבוא אלי' ויאמר כו' וכה"ג בעינן למימר בזבחים (ד' ע"ג) באיברי תמימין ובע"מ שנתערבו רא"א אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשים ואע"ג דאלו אתי קמן לאימלוכי אמרינן לי' לא תקריב וכי לא אימלך מכשרינן הנך דפרישי ולא אמרינן ידחו אע"ג דשחוטין לכ"ע נדחין וכמש"כ רש"י ז"ל שם. וע"כ מטעם דזה לא מקרי דחוי דהקרבן הכשר בעצמו לא נדחה רק שנתערב עם אחר] וכן אמרינן בפסחים (ד' פ"ח ע"ב) לחד לישנא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני דוקא בשכח אחר זריקה דבעידנא דזרק שפיר זרק אבל שכח לפני זריקה פסול דבעידנא דזרק לא שפיר זרק אבל בשכח רבו מה אמר לעבדו אם גדי אם טלה ושחט עליהן שנים הן פטורין מפ"ש אף שנתערבו לפני זריקה משום דאמרינן כיון דאי אידכר חזי לאכילה קמי שמיא גליא ופירשו התוס' דכיון דליכא פסול בגוף הקרבן רק ששכח אם גדי או טלה מיקרי חזי לאכילה אבל בנמצא אחד בעל מום שם פסול בגוף הקרבן ולא נודע באיזה לא אמרינן קמי שמיא גליא ומיקרי לא חזי לאכילה ואף דבאמת לא קי"ל כהך לישנא דלא מתני לה אמתניתין וגם בשכח אם גדי אם טלה חייב לעשות פסח שני בשכח לפני זריקה היינו משום דבעינן לכתחלה אכילה בפסח להכי גם בתערובות לא מיקרי חזי לאכילה דמ"מ הא בעי למיכל ולא מצי משום התערובות אבל גבי יבום דלא בעינן שתהא עולה ליבום רק שתהא ראוי' ליבום גם תערובות מיקרי ראוי ליבום:
ובזה פשוט לחלק בין הא דאמרינן כאן אם יבוא אלי' ובין הא דאמרינן (בב"ב) גבי ביכורים דספק ביכורים מיקרי אינן ראוין לקריאה משום דהתם נמי נולד על הפירות גופי' ספק אם יש לבעל הפירות קרקע בגידולן אם לא להכי מיקרי אינו ראוי לקריאה דסוף סוף הנך פירות אינן ראוין לקריאה משום ספיקותן ולא דמי לספק דתערובות [וכן בכהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה אמרינן ביבמות (ד' צ"ט) ובגיטין (ד' מ"ב) דאוכלים בתרומה משום דאם יבוא אלי' ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כסף קרינן בי' התם נמי משום האי טעמא הוא אע"ג דבאמת אינה יכולה להשתעבד בהאי עבד מ"מ בעצמותו נקרא קנין כספו משום דבספק תערובות אמרינן אם יבוא אלי']:
ומעתה הרי נתבאר לנו שיטת רש"י ז"ל דכל היכא דאמרינן חולצות ולא מתייבמות הוא רק היכא דאפשר לומר אם יבוא אלי' כמו בספק תערובות או היכא דהא דאינן מתייבמות הוא רק מדרבנן כמו אחות זקוקה וכדומה וא"א להמתין עד שיבורר אבל היכא דאינן מתייבמות מה"ת כמו בספק צרת ערוה לא חלצה כלל:
ובזה זכינו לעמוד על כוונת הש"ס בהא דאמרינן לעיל (ד' ל"א) אמתניתין דספק קדושין דמתני' דזרק לה קדושין מיירי בכת אחת ופריך ממאי דבכת א' דילמא בב' כתות עדים ומשני אי בב' כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום קיימו עדים ואמרי קרוב לה ואת אמרת תתייבם ואין בכך כלום ע"ש. וכבר נדחקו רש"י ותוס' בפי' דברי הש"ס. והרשב"א ז"ל בחידושיו פי' דהא דמקשה תתייבם ואין בכך כלום ממתני' אקשי דודאי חולצת דקאמרי' חומרא בעלמא הוא ואם תתייבם אין בכך כלום דהא דומיא דספק גרושין קתני וג' גיטין ודאי דכשרין הן דבר תורה אלא שהחמירו בהן חכמים. משום דאם תתייבם אין בכך כלום ואם מתניתין בשני כיתי עדים חולצת מדינא עכ"ל הרשב"א ז"ל והיוצא מדבריו ז"ל דפשיטא לי' להש"ס דמתני' דספק קדושין מיירי בגוונא דמה"ת מותר להתיבם אלא דמדרבנן אסור וקשה הא גופא טעמא בעי מ"ט דקדק התנא למיתני ספק קדושין בכת א' באופן שיהא איסור היבום רק מדרבנן הא האי תנא לא נחית אלא למיתני דין דספק צרת ערוה חולצת ולא מתייבמת והך דינא הוי נמי בב' כיתי עדים ומדוע דקדק להשמיענו דוקא בכת א':
אבל לפי דברינו א"ש דהיכא דאסור להתייבם מה"ת מחמת ספק בזה לא מהני חליצה כלל כיון דא"ע ליבום מה"ת כמש"כ רש"י ז"ל ולא משכחת לה דלהוי חולצת ולא מתיבמת אלא בספק גרושין דג' גיטין פסולים דמה"ת מותרת להתיבם דהא נתגרשה הערוה בגט גמור מה"ת או בספק קידושין בכת א' דמותרת נמי להתייבם מה"ת מטעם חזקה דהתירא ליבם (וכן בזרק לה גרושין לאביי דאמר יגיד עליו ריעו כיון דמה"ת א"צ יבום כלל דמוקמינן לה אחזקת היתר לשוק ולחומרא בעלמא הצריכה חליצה וכיון דחומרא בעלמא הוא להכי מהני בה חליצה כיון דא"צ חליצה אלא מדרבנן) וכיון דאסורה להתיבם רק מדרבנן כבר כתב רש"י דלא מעגנינן לה לעולם בשביל שאינה ראויה להתייבם אלא מדרבנן. אבל בספק קדושין בב' כיתי עדים למאי דבעינן למימר דב' כיתי עדים הוי ספק דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה לא מהני חליצתה כלל דדילמא באמת רמיא ליבום והוא אינו יכול ליבם משום ספיקא וכל שאינו ראוי ליבם מטעם ספק דאורייתא א"ע לחליצה ושפיר קאמר הש"ס דמתני' וודאי דמיירי בגוונא דאם תתייבם אין בכך כלום מה"ת ובב' כתי עדים הא לא מוקמינן אחזקה ואסורה ליבם הילכך לא חלצה ולא שייך למיתני חולצת ולא מתייבמת הוא רק משום דמה"ת אפי' יבום שרי ומקרי עולה ליבום היכא דמעגנא לעולם כמש"כ רש"י ז"ל:
והא דאמרינן אהא דמייתינן שם משנה דמחצה על מחצה מגורשת כו' ואמרינן למאי הילכתא שאם כהן הוא אסורה לחזור לו ואם ערוה היא צרתה בעי' חליצה ופרכינן ארבה דאמר דגזרינן אם אתה אומר חולצת אתי ליבומי ומשנינן הא איתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בב' כיתי עדים א' אומרת קרוב לה וא' אומרת קרוב לו והיינו משום דבעי למימר דבב' כיתי עדים לא מוקמינן אחזקה והוי ספיקא דאורייתא א"כ אמאי צרתה צריכה חליצה הא א"ע ליבום דבר תורה וכל שא"ע ליבום ד"ת א"ע לחליצה:
נלע"ד דגם זה נכון חדא דהא זה רק הו"א בעלמא ובמסקנא אמרינן דתרי ותרי ספיקא דרבנן ועוד דודאי למאי דאמרי רבה ור"י דמיירי בב' כיתי עדים דהוי ספיקא דאורייתא לא קאי רבה ור"י אהך מימרא דאם ערוה היא צרתה בעי חליצה דהא בגיטין ליתא כלל הך מימרא דלמאי הלכתא. רק הכא ביבמות קאמר הך למאי הלכתא אבל רבה ור"י קאי רק לשנויי הא דמקשינן (בגיטין ע"ח) אמתניתין דמחצה על מחצה והא אי אפשר לצמצם וע"ז מתרצין שם דמיירי בב' כיתי עדים. וא"כ אפשר לומר דלרבה ור"י דמוקי בב' כיתי עדים הויא מגורשת ואינה מגורשת ולא מהני לה חליצה כלל משום שאינו עולה ליבום מן התורה וזה שאמר הש"ס הא איתמר עלה רבה ור"י כו' היינו דמזה מוכח דלא אמרינן הך למאי הילכתא שאם ערוה היא צרתה בעיא חליצה דודאי בכת א' מוקמינן אחזקה ולא בעי חליצה שאם אתה אומר חולצת אתי לייבומי רק מתניתין מיירי בב' כיתי עדים דהוי ספיקא דאורייתא וזקוקה ליבם ולא מהני לה חליצה מפני שא"ע ליבום ואסורה הלגמר לגמרי אם יש לה יבם:
ועוד דוודאי באמת צריך ביאור הא דקאמר למאי הילכתא ופירש"י ז"ל למאי הלכתא קאמר מגורשת וקשה הא יש נ"מ בפשיטא שאם מת אחר הגט חיישינן שמא הוי גט מעליא ואסורה ליבם ולמה הוצרך לומר דהנ"מ לענין כהן או לענין צרת ערוה אבל באמת הדבר נכון דלא רצה לומר דנ"מ לענין אם מת הבעל שאסורה להתיבם דלא הוי רבותא כ"כ דפשיטא דבספיקא דאורייתא אף דמוקמינן אחזקה מ"מ אסור מדרבנן והוי ספיקא דרבנן בכל דוכתי דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה ופשיטא דאסורה להתיבם מדרבנן שמא הוי גט מעליא להכי הוצרך לומר דנ"מ בהא דמגורשת מספק מדרבנן ולא מוקמינן אחזקה לענין שאם כהן הוא אסורה לחזור לו ואסרינן לה אבעלה לעולם אף באיסור דרבנן אף דמצינו דחשו שלא לאסור אשה לבעלה באיסור כהונה משום איסור דרבנן בעלמא כמו גבי מת הולד בתוך ל' ועמדה ונתקדשה דאמרינן בשבת (דף קל"ו) וביבמות אם אשת כהן היא אינה חולצת וקמ"ל דהכא אם כהן הוא חיישינן למה שמדרבנן לא מוקמינן אחזקה והוי גיטא ונאסרה על בעלה וכן בהא דאם צרת ערוה היא חולצת קמ"ל אע"ג דמן התורה מוקמינן לה אחזקה לשוק ולהחמיר עלי' להצריכה חליצה מדרבנן איכא למיגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת אפ"ה חשבינן לה למגורשת מדרבנן וצרתה בעי' חליצה וכדמסיים ולא אמרינן שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וזהו כוונת המאמר למאי הילכתא:
וא"כ כל זה למאי דמפרשינן דמיירי בכת א' שאז מה"ת מוקמינן אחזקה וקמ"ל לענין הנך תרי מילי דכהן וצרת ערוה חיישינן מדרבנן ומחשבינן לה לגרושה אבל רבה ור"י דמוקמי לה בב' כיתי עדים ולמאי דס"ד דבב' כיתי עדים לא מוקמינן אחזקה ודאי דלא סבירא לן הך למאי הלכתא דהא לדידהו דהוי ספיקא דאורייתא אין אנו צריכין לאוקמי דוקא דהנ"מ לענין כהן או צרת ערוה דהא לכל מילי מחזקינן ליה לספק גמור ולמה אמר דוקא בתרי אילו ודוחק לומר דרבה ור"י נמי סבירא להו הך מימרא דלמאי הלכתא משום דכיון דמשמע להו דלשון מגורשת ואינה מגורשת משמע בספק דאורייתא ומוקמי לה בב' כיתי עדים ולהכי מצריכינן לאוקמי לענין הני תרי מילי למימרא דכיון דמתניתין מהדר למימר מגורשת ואינה מגורשת לישנא דהוי ספק דאורייתא. ע"כ דאיצטריך לאשמועינן לענין הני תרי מילי כהן וצרת ערוה דלענין מילי אחרינא דהיינו אם מת הבעל אחר הגרושין לא מתייבמת אף בכת א' דהוי ספיקא דרבנן חוששין לגט רק בהני ב' מילי דהיינו בכהן וצרת ערוה בזה הוצרכנו לומר דחוששין להחזיקה למגורשת משום ספיקא דאורייתא דאלו בכת א' דהוי רק ספיקא מדרבנן לא הוי אסרי אבעלה כהן וכן בצרת ערוה הוי גזרי אם אתה אומר חולצת מתיבמת ולעולם רבה ור"י קיימי נמי לפרושי מימרא דלמאי הילכתא ז"א לענ"ד דלקושטא דמילתא ודאי דא"א לומר דרבה ור"י סברי דבכת א' דהוי ספיקא דרבנן מותרת לבעלה כהן דודאי נאסרה לבעלה כהן גם באיסור דרבנן והכי משמע (ר"פ כל הגט) גבי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו משום דמספקא ליה אם יש ברירה להכי מיפסלא מן הכהונה והרי הר"נ ז"ל (בפר"ק דקדושין) גבי נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן דהיינו משום דמה"ת מוקמינן בספיקא דדינא בקדושין אחזקת פנוי' ומדרבנן בעלמא חוששין וא"כ בספק דאין ברירה נמי הוי רק מדרבנן. דמה"ת מוקמינן אחזקה ואפ"ה פוסל מן הכהונה א"ו דאוסרין לכהונה משום איסור דרבנן א"כ רבה ור"י דמוקמי בב' כיתי עדים לית להו הך מימרא דלמאי הילכתא דלמה להו למינקט דוקא נ"מ לאיסור גרושה לבעלה כהן כיון דאיסור זה לא קיל משאר איסורין ובאיסור דרבנן לחוד נמי אסרינן לה אבעלה כהן]:
וכיון שביארנו דרבה ור"י ל"ל הך למאי הילכתא א"כ הדרן למילתא קמייתא דלעולם היכא דאיכא איסור דאורייתא ליבם לא מהני חליצה משום דא"ע ליבום והא דאמרינן בבכורות (דף מ"ב) באשתו של טומטום דחיישינן ליה לסריס חמה דחולצת ולא בת יבום היא ולא אמרינן דלא ליהני חליצה משום דא"ע ליבום משום ספיקא דסריס חמה נ"ל דהתם נמי ניחא דמה"ת עולה ליבום דהוי ספק שמא הטומטום נקיבה ואת"ל זכר שמא לאו סריס חמה הוא ואף דקאמר התם דלר"י ב"ר יהודה דקאמר טומטום לא חולץ שמא יקרע וימצא סריס חמה וקאמר שם בסוף הסוגיא דלר"י בר"י חולץ שלא במקום אחין אלמא מהני חליצתו אע"ג דשם אין לומר דמדאורייתא שרי מטעם ס"ס דהא אפשר לקורעו ולראות אם הוא זכר או לא הרי דאע"ג דמדאורייתא אסור ליבומי משום ספק סריס אפ"ה חליצה מהני מ"מ אין מחויבים לקרוע ולבטל הס"ס כמש"כ התוס' ביבמות (דף ע') לענין מילה דאין מחויבין לקרוע הטומטום משום מצות מילה (וכן מצאתי במרדכי (פ' החולץ) שכתב דגבי טומטום הוי ס"ס ורבנן החמירו עיי"ש] ועוד דכבר כתבו האחרונים דכל היכי דאיכא ס"ס ואחרי בדיקה ובירור לא יבורר כי אם ספק א' אין אנו מחוייבים לבדוק וסמכינן אס"ס. וא"כ כיון דמדאורייתא שרי ליבם עולה ליבום קרינן ביה כמש"כ רש"י ז"ל בספק צרת ערוה:
ולפ"ז נראה דמיושב קושית התוס' והרא"ש לגמרי מהא דפריך ותתיבם יבומי ולא משני משום דהוי ספק שמא זינתה ואסורה להתייבם דלא מצי לומר הכי כיון שביארנו דכל היכא דא"ע ליבום ד"ת לא מהני חליצה כלל אם נולד ביבמה גופא ריעותא המעכב יבומה וא"כ בספק סוטה דחיישינן מדאורייתא שמא זינתה וחזקה להתירה ליבם ליכא דהא כתבו התוס' בחולין (ד' ט') ובנדה (ד' ב') ובסוטה (ד' כ"ח) דבסוטה ליכא חזקת היתר משום דרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה מרע לחזקה וא"כ א"ע ליבום שמא זינתה ואולי לא זינתה ורמיא ליבום וכל היכא דרמיא ליבום ולא מצי מיבם לא מהני חליצה אף היכא דמעגנא ויתבי כיון דא"ע ליבום ד"ת כמש"כ רש"י להכי לא הוי מצי לשנויי דטעמא דלא מתייבמת משום ספיקא דשמא זינתה דא"כ חליצה נמי לא מהני לה ע"כ הוצרך הש"ס לאשכוחי טעמא אחרינא שנאסרה ליבם ע"י הסתירה לחוד אפילו אם לא זינתה משום דכתיב לאחר ולא ליבם דקאי אסתירה כמש"כ התוס'. או משום ק"ו דבמותר לה נאסרה ומשום זה לא רמיא כלל ליבום אפי' אם לא זינתה ושפיר מהני בה חליצה וע"ז פריך א"ה אפי' חליצה נמי לא תיבעי כיון דאיכא קרא מיותר אנסתרה לא תיבעי חליצה משום הך קרא דתדחה נמי מחליצה ומשני אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה ואין כח באיסור זה לדחותה מחליצה לגמרי אבל איסור טומאה אם זנתה ודאי דמדחה אותה מחליצה לגמרי כמו שאמר רב וכמש"כ התוס' בסוטה. עכ"פ הרי מבורר היטב דלא המ"ל טעמא דאינה מתייבמת משום ספק שמא זינתה דא"כ חליצה לא מהני לה כלל והוצרך להני טעמי ואין הסוגיות חלוקות כלל:
והנה אף דלכאורה יש לעיין במה שביארנו שיטת רש"י דהך דרשא דאם חפץ מיבם דרשא גמורה היא מנ"ל למדרש הכי הא כבר אפקינן לה להא דדרשינן (ד' כ') למיפטר חייבי כריתות מחליצה משום דבעינן אם חפץ מיבם ומנ"ל למידרש נמי דהיכא דרמיא ליבום ולא מצי מיבם א"ע לחליצה ואולי אפשר דתרתי שמעת מינה ומדאפקי' בלשון יחפוץ דתליא ברצון דרשינן נמי הך דרשא דאם יש דבר המעכב את היבום היכא דרמיא ליבום אינו מועיל החליצה:
ויתכן יותר לפי מה שמצאתי בירושלמי בסוגיא זו דקאמר התם בטעמא דאינה חולצת בתוך ג' חדשים תני ר' אושיעא מאן יבמי את שאומרים לו יבם אומרים לו חלוץ ואת שאין אומרים לו יבם אין אומרים לו חלוץ עכ"ל ולפ"ז נראה דעיקר הטעם הוא משום דכיון דהיכא דלא מצי ליבם לא מיקרי מאן יבמי משום דלשון מאן משמע שיכול ואינו רוצה ואנן בעינן קריאה וזו אינה יכולה לקרות ולומר מאן יבמי ואף שקריאה לא מעכב מ"מ אם אינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת כדאמר (בפ' מצות חליצה) מיהו היכא דמה"ת יכול ליבם שפיר יכולה לומר מאן יבמי דמה שאינו יכול מדרבנן לא מיקרי אינו יכול כמש"כ לעיל להכי יכולה לומר מאן יבמי והכי משמע בהדיא בתשובת הרא"ש ז"ל הביאו הרב"י וז"ל וששאלתם נשים שחולצות ולא מתיבמות אם צריכות קריאה משום דלא חפצתי לקחתה משמע דאי בעי מיבם פשיטא שצריכות קריאה אע"ג דקריאה לא מעכבא מ"מ לכתחילה כל דין קריאה בעיא וכל החולצת ולא מתייבמת כגון איסור מצוה ואיסור קדושה מדאורייתא עולין ליבום אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כו' הלכך כולן עולין ליבום מדאורייתא ולא פלוג רבנן בכל החולצות וצריכות קריאה עכ"ל משמע בהדיא מדבריו דהנך דמה"ת א"ע ליבום כגון חייבי עשה ולא תעשה לא בעי קריאה משום דלא שייך לומר בהו לא חפצתי לקחתה והנך דמה"ת עולין שייך לומר בהו לא חפצתי לקחתה [ועיין בתשובות הרשב"א המיוחסת להרמב"ן (סי' קכ"ג) שחקר אם היבם רוצה לייבם והיבמה אינה רוצית איך יאמר לא חפצתי לקחתה] ולפ"ז פשוט הוא דכל הני דרמיין ליבום מה"ת אלא שיש בהן דבר המעכבן מיבום כגון גזירה דתוך ג' חדשים לא שייך בהו לא חפצתי לקחתה וכיון דלא מצי לקרות קריאה מעכבת בהן ומה שלדברי הרא"ש היכא דמדרבנן אינה מתייבמת מקרי לא חפצתי לקחתה ובש"ס מבואר דאפי' באיסור דרבנן מקרי א"ע ליבום דהא קידש א' מב' אחיות מקרי א"ע ליבום אם לאו דאמרינן אם יבוא אלי' ויאמר והתם הוי רק איסור דרבנן משום אחות זקוקה נראה משום דבש"ס מיירי היכא דאיכא לברורי בהמתנה קצת מחמרינן גם בא"ע ליבום מדרבנן כמש"כ רש"י ז"ל אבל היכא דליכא לברורי אין חוששין להא דא"ע ליבום מדרבנן כמש"כ רש"י ז"ל והרא"ש שכ' דכיון דמה"ת עולה ליבום קרינן בי' לא חפצתי מיירי נמי היכא דליכא לברורי:
ונמצא דברי הרא"ש ודברי רש"י ז"ל אחדים הם דהיכא דאע"ל מדאוריי' לא מיקרי עולה ליבום ולא מצי קרי לא חפצתי לקחתה והיכא דא"ע ליבום רק מדרבנן מקרי עולה ליבום היכא דמעגנא והיכא דאיכא לברורי ממתינין עד שיתברר ותהי' ראוי' ליבום לגמרי ובזה יתיישב ג"כ קושית הריטב"א דהא דחייבי עול"ת עולין לחליצה ולא חיישינן להא דא"ע ליבום דכיון דהטעם דא"ע ליבום הוא משום קריאה משום דאינו ראוי לקריאה וכל שאינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת בו וזה אינו מעכבת אלא בדבר שהי' ראוי מתחילה ונדחה אח"כ מקריאה כמו גבי ביכורים במכות (דף י"ח) דאמרי' התם הפריש ביכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו משום שנראה לקריאה ונדחו מקריאה וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וכן בקונה ב' אילנות דפריך בב"ב (דף פ"א) דליעכב בהו קריאה משום דאפשר דבעי קריאה משום דקנה קרקע ובעי קריאה והוא לא מצי לקרות משום ספיקא דשמא לא קנה קרקע ומחזי כשיקרא להכי מעכב בהו מה שאינן ראויין לקריאה אבל אותן שלא נראו לקריאה כלל מתחילתן וגם עכשיו אינן ראויין לקריאה כלל לא מעכב בהו קריאה כלל כמו כל הני דתנן (בפ"א דבכורים משנה ד') ואלו שמביאין ולא קורין כמו מהחג ועד חנוכה ומייתי לה הרשב"א ז"ל בב"ב שם וה"נ גבי חליצה כיון דהא דא"ע ליבום הוא משום עיכוב הקריאה דלא מצי למימר לא חפצתי לקחתה ובחייבי עול"ת דלא נאמר בהו יבום אין בהם כלל דין קריאה ולא שייך בהו דין קריאה דלא מצי למימר לא חפצתי לקחתה ולא חיישינן לעכוב הקריאה אלא בתוך ג"ח דהא אם לא מעברא בעיא יבום וחליצה כדין עם קריאה והוא לא מצי קרי וכן בקידש א' מב' אחיות ושארי ספיקות ג"כ מהאי טעמא דאמרן וא"ש נמי בזה מה דאמרינן אם יבוא אלי' ויאמר דהאי קידש שפיר בת יבום ובספק צרת ערוה מבואר מדברי רש"י ז"ל דאי הוי מה"ת הוי מקרי א"ע ליבום וכן בספק קנה קרקע נמי מקרי אינו ראוי לבילה וקריאה גבי בכורים מעכבי אע"ג דחד טעמא הוא דגבי בכורים בעינן קריאה וה"נ בעינן קריאה שיאמר לא חפצתי לקחתה ואי בעי מיבם. וה"ט דמילתא דהא דפסלינן משום דכל שאינו ראוי לבילה הוא רק אם הפסול בגוף המצוה אבל לא אם הפסול בדבר אחר ומשום זה מסתפק בעל משנה למלך ז"ל באלם שהביא בכורים אי כשרין משום דאפשר לומר דאע"ג דגבי חליצה אמרינן (דף ק"ד) אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום שאינן ראוין לקריאה משום דהתם עיקר המצוה הוא על היבם והיבמה וכיון שהם אלמים מקרי אינן ראוין לבילה אבל גבי בכורים שם המצוה חל על הפירות ולא איכפת לן במה שהמביא אינו ראוי לקריאה וה"נ לענין חליצה אם הספק בעצם היבום כגון ספק בצרת ערוה בזה מקרי אינו ראוי לקריאה דלא חפצתי משא"כ בקידש א' מב' אחיות שהיבמה בפני עצמה ראוי' אלא שאנו מסתפקים בה אם זו היא אם לא מפני שנתערבה וכן בספק בתוך ג"ח דאם לא נתעברה הרי היא ככל היבמות וליכא בה שום ריעותא לא מקרי אינו ראוי לבילה הלכך אע"ג דלא מצי קרי לא חפצתי לקחתה משום דאינו יכול ליבם משום הך ספיקא נמי לא איכפת לן משום דכללא דכל שאינו ראוי לבילה הוא רק אם נולד ריעותא בעצם המצוה ולא כשבא ע"י תערובות שהריעותא שבא ע"י תערובות הוא באדם המקיים ולא בעצם המצוה:
ואין להקשות בהא דאמרינן באלם ואלמת שחליצתן פסולה משום דאינן ראוין לקריאה ואמאי לא נימא דדמי להפריש בכורים אחר החג דלא איכפת לן במה שאינו ראוי לקריאה משום דמתחילתן לא היו ראויין לקריאה. נ"ל דאפשר לומר דה"ט דמילתא דגבי בכורים לא נראו מעולם ולא משכחת בהו שיהא ראוין לעולם כיון שהפרישן אחר החג אבל גבי אלם בחליצה הא משכחת להו שיתרפאו ויהיו יכולין לדבר וכיון דאפשר שיהיו ראוין שוב לא נדחו לגמרי מקריאה ובעי קריאה וקריאה מעכבת בהן שפיר ולא דמי לחייבי עול"ת שבארנו לעיל דהתם לא יהיו ראוין לעולם. ובזה אפשר ליישב קצת ג"כ מה שקשה בהא דאמרינן באשת מלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו שפירש"י ז"ל משום שאינה יכולה להנשא ופירשנו דלא מהני לה חליצה כיון דרמיא ליבום דביאתה מותר בעצם רק שאסורה מפני כבוד המלך ומילתא אחריתא הוא ועכ"פ לקריאה אינה ראוי' דאי בעי לא מיבם הילכך לא מהני חליצה ואף שמתחילת נפילתה לא היתה ראוי לקריאה דהא אלמנת מלך היא מ"מ לא דמיא להא דאמרינן גבי בכורים דאם מתחילת הבאתן אינן ראויין לקריאה שפיר דמי משום דגבי מלך אפשר שתהי' ראוי' לקריאה דהא אם יתמנה היבם למלך תהא ראוי' ליבם ולא שייך לומר שנדחה מתחילה מקריאה דקיי"ל מלך נושא אלמנותו של מלך כדאמרינן בסנהדרין (דף י"ח) (מיהו דברי הר"מ ז"ל א"א לישב כן דאיהו פסק אינו נושא אלמנותו של מלך]:
הדרן למילתא קמייתא דבין לשיטת הש"ס דילן דדריש לה מאם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם בין לשיטת הירושלמי דדריש מקרא דמאן יבמי הא אי בעי מיבם כל היכא דרמיא ליבום ואינו יכול ליבם לא מהני חליצה כלל ולהכי לא מצי אמר בטעמא דסוטה שנסתרה משום ספק טומאה דא"כ חליצה לא מהני לה כלל דדילמא רמיא ליבום ולא מצי לייבם ואינו עולה נמי לחליצה להכי הוצרך לטעמא אחרינא דאמר התם וכמש"כ לעיל:
הרי נתברר לנו שיטת התוס' דכל סוטה ספק הוי רק ספק יבמה לשוק משום דאם זינתה פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כמותה ואם בא עלי' א' מן השוק אינו לוקה משום דילמא זינתה ופטורה לגמרי וזהו שיטת התוס':
והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ו מה' יבום וחליצה ה' י"ט) אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאלו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה כערוה שנאמר והיא נטמאה אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מים המרים או שאינה בת שתי' אלא בת גרושין ה"ז חולצת ולא מתיבמת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת עכ"ל ודבריו ז"ל צריכין ביאור בסוטה ודאי פסק כרב דפטורה מן החליצה ומן היבום ובסוטה ספק פסק דצרתה מתיבמת ותפול עליו קושית התוס' דהא מבעיא לן למיחש דילמא זינתה והויא צרתה צרת ערוה ממש ואיך שרינן לה ליבומי ואין לומר להכי שרי צרה ליבומי דמוקמינן לה בחזקת היתר ליבם כדאמרינן ביבמות (ד' למד) גבי ספק קדושין דז"א דהא אמרינן התם דמדרבנן אינה מתיבמת לחומרא ואחמיר רבנן דלא נוקי אותה אחזקה ע"ש ודו"ק ונראה לכאורה שהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרא"ש ז"ל שכתב ליישב הא דפריך בפר"ק דסוטה ותייבם יבומי ולא משני דאסור ליבומי משום שמא זינתה דטומאה כתיב בה כעריות הוא משום דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעדיות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הילכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ואע"ג דפריך הש"ס מ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה ודאי מעיקרא הוי ס"ד הכי דטומאה בלשון עשה חשיבא למיעבדה כערוה אבל לפי מה דמסיק דסוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו לרבנן דר"י בן כיפר מהשתא איתברר לן דלא חשבינן טומאה למיעבד כערוה אלא היכא דכתיבה בלשון לאו כי היכי דלא תיקשי לן אהא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי עכ"ל ומתבאר מזה כל שלא ידעינן בודאי שזינתה אף אם באמת זינתה אין כאן דין טומאה כעריות לגבי יבם ואינו אלא איסור דלאחר ולא ליבם או משום דמותר לה נאסר באסור לה מכש"כ דאמרינן בפר"ק דסוטה ולא אלים איסור זה למדחי צרתה הלכך שפיר כתב הר"מ ז"ל בצרת סוטה ספק דמתיבמת אע"ג דבודאי סוטה פסק כרב וזה ממש כשיטת הרא"ש ז"ל:
ולפי שיטה זו ספק סוטה שבא עלי' א' מן השוק לוקה ודאי דהא רמיא לחליצה אפי' אם באמת זנתה ויש להסתפק לפי שיטה זו אם באו עדים אחר מיתת בעלה שזנתה בחיי בעלה מי אמרינן כיון דזנתה ודאי טומאה כתיב בה כעריות או דילמא כיון דלשיטת הרא"ש בידיעה תליא מילתא כל שלא נודע זנותה לא מקרי טומאה לגבי יבם א"כ אפשר דכל שלא נודע בחיי בעלה רק לאחר מיתת בעלה לא נקבע בה דין טומאה לגבי יבם נמי ואין בה אלא משום לאחר ולא ליבם ובעי חליצה:
[וראיתי להנוב"י במהדורא קמא באה"ע (סי' י"ט) שכתב שם באשה שילדה אחר מיתת בעלה ולפי ערך ימי ההריון נראה שנתעברה מבעלה בחליו ולזה חשדו אותה שזינתה אחר מיתת בעלה וע"ז כתב הוא ז"ל דאם אתם חושדים אותה שזנתה למה ניחוש שזנתה אחר מותו ואולי זנתה קודם מותו ואז היא פטורה מחליצה ומיבום דטומאה כתיב בה כעריות ואף שיש מחמירים שהצריכוה חליצה עכ"פ כדאי הרמב"ם לסמוך עליו ואף דבנסתרה חולצת היינו מספק שמא לא זנתה אף כאן למה לא תהא מותרת מס"ס שמא לא זנתה כלל ומבעלה נתעברה ואת"ל זנתה שמא זנתה בחיי בעלה וא"צ חליצה עכ"ל ולפמש"כ וביארנו בשיטת הרמב"ם דקאי בשיטת הרא"ש דדוקא סוטה ודאי פטורה מחליצה משום שנאמר טומאה דידה בלשון לאו אבל סוטה ספק אין בה דין טומאה ליבם כלל רק משום דלאחר ולא ליבם אסורה להתיבם אבל חליצה בעיא וזהו מוכרח ממש"כ הרמב"ם בספק סוטה דצרתה מתיבמת ש"מ שאין בה חשש טומאה ליבם דאי הוי בה דין טומאה משום חשש דילמא זינתה הוי אסרינן צרתה ליבומי ומדשרי הר"מ ז"ל צרה ליבומי ש"מ דבספק סוטה ליכא כלל חשש טומאה ליבם לפי שלא נאמר טומאה דידה בלשון לאו ולפ"ז אין מקום להספק ספיקא שכתב הנוב"י דהא אפי' אם זנתה תחת בעלה כיון דאנן לא ידעינן אין בה דין סוטה לפוטרה מחליצה] ויש להביא ראיה לשיטת הרא"ש מהא דבעיא ר' ירמי' סוטה (דף י"ח) מהו שיתנה על נשואי אחיו ופשיט מהא דתנן כל שתבעל ולא תהא אסורה לי' לא הי' מתנה הא אסורה ה"נ דמתנה פירש"י ובנשואי אחיו אסורה הלכך מתנה א"כ קשה טובא דלרב דסוטה שזינתה לא מיקרי בת יבום ולא בעי נמי חליצה א"כ פשיטא דאם נתיבמה הרי היא כאשת אח שלא במקום מצוה ולא תפסי בה קדושין כלל ככל חייבי כריתות דעלמא א"כ איך שייך להתנות שיבדקו אותה המים אם זנתה תחת אחיו הא אם זנתה אין היבם הזה בעלה כלל ואנן בעינן והביא האיש את אשתו. א"כ יהי' מוכח מסוגיא זו דלא כרב ולא דמי להא דאמרינן בכתובות (דף מ"ו) הוציא ש"ר על נשואי מהו דהתם דאף לפי דבריו שזנתה תחת אחיו לאו בעלה הוא מ"מ אח"כ שנתברר כי שקר ענה בה וש"ר בעלמא הוא דהוי הרי הוא בעלה ושייך לחייבו קנס ומלקות אבל הכא גבי סוטה איך מתנה שיבדקוה המים מזנות המבטל האישות ממנה לגמרי אבל לפמש"כ הרא"ש ז"ל דבסוטה ספק דליכא בה לאו אין בה דין טומאה כעריות אפי' אם קמי שמיא גליא שזנתה. א"ש שיכול לגלגל עלי' שמא זנתה תחת אחיו ואפי' אם זנתה כיון דאנן לא ידעינן מזה אין בה אלא איסור לאחר ולא ליבם ושפיר קרינן בה והביא האיש את אשתו אפי' אם זנתה ודוחק לומר דכל היכא דלא ידעינן שום ריעותא כלל מזנותה גם התוס' מודים דלא שייך בה דין טומאה דז"א דשיטת התוס' לאו בידיעה תליא מילתא כלל אלא דכל היכא דזנתה מקרי סוטה וטומאה כתיב בה:
מיהו נראה לי ליישב שיטת התוס' דבספק סוטה נמי אם זנתה הזנות פוטרה מיבום ומחליצה לגמרי והא דאמרינן דמתנה על נשואי אחיו אפשר ליישב כיון דמשמע בגמרא דסוטה דהמים בודקין גם על ביאת אונס באשת כהן דקאמר שם (דף כ"ו) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. פשיטא ל"צ במתנונה דרך אברים מ"ד זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא משום דבאונס זנאי קמ"ל ועי' מל"מ (פ"ג מה' סוטה דין כ"ד) שכתב שיש מקום לפרש דברי הש"ס קמ"ל דמותרת דאם איתא דזנאי באונס היו המים בודקין אותה כיון דאסורה לבעלה כהן בביאת אונס:
ולפ"ז דהמים בודקין אשת כהן מביאת אונס יש לפרש בעיא דר' ירמיה מהו שיתנה על נשואי אחיו דמיירי בכהן שמשקה ומתנה עלי' שמא זנתה תחת אחיו באונס דאז ליכא בה טומאה ליבם אפי' אם זנתה כמש"כ הנמוק"י דיש מקום לומר דבאשת כהן שנאנסה לא אמרינן בה טומאה כתיב בה כעריות ועי' בב"ש (סי' קע"ג ס"ק יו"ד) שהקשה בשם הב"ח על הנמוק"י דהא אמרינן ביבמות (דף נ"ו) אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ויישב הב"ש דדוקא לחומרא מקרי טומאה באונס אבל לא לקולא לפוטרה מחליצה ומ"מ אם זנתה באונס אסורה על היבם מטעם במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ ושפיר יכול להתנות שיבדקוה המים מזנות שזנתה תחת אחיו באונס דאז אסורה להיבם ואפ"ה רמיא קמי' דלא אלים איסור ק"ו דבמותר לה כו' לעשותה אשת אחיו שלא במקום מצוה ואפשר עוד דאפילו לשיטת הב"ח דבאשת כהן שנאנסה נמי אמרינן בה גבי יבם טומאה כתיב בה כעריות מ"מ משכחת שיגלגל נשואי אחיו שאחיו המת הי' חלל שאין בו קדושת כהונה ואם נאנסה תחתיו מותרת דאז לא שייך לאוסרה מטעם טומאה איבם כעריות כיון שהיתה מותרת לבעלה לא נמשך בה טומאה למשוי כערוה איבם רק שאסורה ליבם כהן כדאמרינן ביבמות (דף נ"ו) אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה פירש"י (דף ל"ה) שפסולה משום ובת כהן כי תהי' לאיש זר וכיון דאסורה לכהן שפיר מתנה הכהן שמא זנתה תחת אחיו החלל באונס ונפסלה ואפ"ה קנה אותה דלא שייך טומאה כתיב בה כעריות כיון דלא נאסרה על בעלה ואפי' לפמש"כ התוס' דגם באשת ישראל שנאנסה שייך טומאה לכהונה דוהיא לא נתפסה לא מיירי אלא בטומאה דבעל אבל ונטמאה בתרא דמפקא לן מיני' איסור תרומה וכהונה לא מפליג בין אונס לרצון בין אשת ישראל לאשת כהן ע"ש בתוס' מ"מ היינו דוקא לענין פסול כהונה שייך אף באשת ישראל שנאנסה אבל לגבי יבם למהוי כערוה ודאי דלא הוי היכא דמותרת לבעלה והויא אשתו שפיר ואפ"ה נאסרה עליו משום פסול כהונה ושפיר מגלגל עליה:
והא דלא מבעיא לי' בפשיטות אם יכול להתנות עלי' שמא נבעלה פעם א' לפסול לה אם בעלה כהן משום דאפשר דזה פשיטא לי' שאינו יכול להתנות דמי סוטה אין בודקין אלא ביאת איסור הבא מחמת אישות אבל ביאה הפוסל לכהונה כגון עובד כוכבים ועבד וכדומה שאין איסורן מחמת אישות אין המים בודקין אבל ביאת אשת איש באונס שהפסול לכהונה הוא מטעם אישות שפיר בדקו לה מיא מיהו נראה דלאו מילתא היא דאם איתא דהש"ס מיירי בכהן שהי' לו אח חלל ומתנה על נשואי אחיו בזנות דאונס משום פסול כהונה א"כ הא מילתא הו"מ למבעי' אם מתנה עלי' על אונס דנשואי איש אחר אם היתה נשואה לאיש אחר מקודם דנפסלה ג"כ לכהונה ע"י מה שנאנסה תחתיו ומצי להתנות:
ואפשר לומר דאזנות דאיש אחר פשיטא לו להש"ס דלא בדקו לה מיא אבל בזנות שתחת אחיו שהיבם במקומו קאי מצי להתנות אף שהזנות פוסל רק משום פסול כהונה מ"מ כיון שפסול כהונה בא מחמת שהיתה נשואה ונאנסה הרי זה פסול מחמת אישות ונשואי אחיו ונשואי דיד' חד הוא:
ונ"ל דע"כ אנו מוכרחין לומר דהך בעיא דר' ירמי' מיירי רק בכהן המתנה על ביאת אונס שתחת אחיו ומשום פסול כהונה דאי נימא דמיירי במתנה אביאה דרצון א"כ תקשה נהי דנימא דהך סוגיא פליג ארב וסובר דסוטה רמיא ליבום ולא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות ואין אסורה אלא משום לאחר ולא ליבם כמו שאמרו בפר"ק דסוטה גבי סוטה ספק:
מ"מ הא האי איסורא דלאחר ולא ליבם דמיא לחייבי עשה:
והא דפריך בש"ס ארב יוסף דאמר טעמא דאינה מתייבמת משום דא"ק לאחר ולא ליבם א"ה חליצה נמי לא תיבעי אע"ג דבכל חייבי עשה קיי"ל דבעי חליצה היינו משום דס"ד דמקשה דשאני הך עשה דלאחר ולא ליבם דעיקרה נאמר גבי יבום ודחה אותה הכתוב בפירוש מיבום הלכך לא בעי' חליצה. ולא דמי לשאר חייבי עשה שאיסורן משכחת לה בפ"ע אלא שנפלו עכשיו ליבום משא"כ עשה דלאחר ולא ליבם דבפירוש אמרה תורה על סוטה דלאו בת יבום היא הלכך חליצה נמי לא תיבעי וע"ז משני אלו איתא לבעל מי לא בעי' גיטא השתא נמי בעי' חליצה ולא חמירא האי עשה משאר חייבי עשה דבעי חליצה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות (פ"ק) דספק סוטה דחולצת מפקא לן מקרא דיבמתו יבמתו שיש שא"ע ליבום ועולה לחליצה ככל חייבי עשה או עול"ת. וכיון שביארנו דלאחר ולא ליבם יש לו דין עשה הא בחייבי עשה דמדאורייתא לא רמיא ליבום אמרינן אם בעלו לא קנו כדמוכח ביבמות (ד' כ') וכ"כ היש"ש ביבמות והשא"ר בתשובה ואף לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ו מה' יבום ה"י) דבחייבי עשה אם בעלו קנו הא ביאר הנו"ב ז"ל טעמו משום דכיון דכל עיקר הטעם דאין עשה דוחה עשה הוא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה אבל כשעבר ובעל אמרינן להיפך מאי אולמא דהך עשה מעשה דיבום ולהכי קנו והיינו דוקא בשאר חייבי עשה שפגע ביבום דרך הזדמנות אבל עשה דלאחר ולא ליבם שעיקרה נאמר גבי יבום לא שייך לומר מאי אולמא דעשה דלאחר מעשה דיבום כיון דאיבום גופא קאמר דסוטה לא תתיבם ומודה הרמב"ם ז"ל אם בעל לא קנה וכן למ"ד הא דאינה מתיבמת משום ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ אע"ג דלכאורה האי ק"ו יש לו כח איסור חייבי עשה דהא ילפינן לאסור איבם מק"ו דבעל ובבעל איכא איסור עשה להכי ביבם נמי איכא איסור עשה וא"כ נימא דיועיל הק"ו רק לאסור לכתחלה אבל בדיעבד קנה דאמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל פשטא דהש"ס דהאי ק"ו יש בו כח לאסור גם תחילת היבום וכמש"כ רש"י ז"ל בביאור האי ק"ו דאם הועילה הסתירה לקלקל עליו הנשואין שהי' היתר אז כש"כ שהועיל הסתירה לקלקל היבום שלא להתיבם מכח אותן הנשואין. ולא שייכא כאן דחיה דהא איכא איסור הק"ו על תחלת היבום ודמי כמו שהי' קרא מיוחד לאסור היבום ולא שייך כאן דחי' וכיון שכן ודאי דאם בעל לא קנה כמו בחייבי לאוין לרב דאם בעל לא קנה משום דכתיב יבמתו יבמתו ללמדנו דלא רמיין ליבום וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא דה"מ מי קא רמינן וז"ל וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והויא כאשת אח שלא במקום מצוה:
וכיון שבארנו דלהנך טעמי דאמרי' בסוטה ספק שאינה מתייבמת אם בעל לא קנה א"כ ודאי דקשה איך יכול להתנות זנות דנשואי אחיו דנהי דלא סבירא לן כרב בטעמא דטומאה כתיב בה כעריות או דנימא כשיטת הרא"ש דכל כמה דלא ידעינן בודאי שזנתה אין בה טומאה לגבי יבם:
מ"מ מקרא דלאחר ולא ליבם או מק"ו דבמותר לה נאסרה לחוד מבעי' לן לומר אם בעל לא קנה וכיון דאם בעל לא קנה אינה אשתו כלל אם זנתה לא בדקי לה מיא כלל ואין לומר דכמו שכתב הרא"ש לענין טומאה דכל כמה דלא ידעינן בודאי שזנתה אין בה דין טומאה ה"נ לענין איסור לאחר כל כמה דלא ידעינן שנאסרה אין כאן דין לאחר ולא ליבם דז"א דדוקא לענין טומאה שייך לומר דבידיעה תליא מילתא אבל לענין לאחר ולא ליבם או ק"ו דמותר לה אין נ"מ בידיעה אלא כל שזנתה נאסרה משום לאחר או משום ק"ו]:
אבל לפמ"ש דמיירי בכהן ומגלגל עליה זנות דאונס שתחת אחיו א"ש דאזנות דאונס ליכא איסור דלאחר ולא ליבם ולא משום ק"ו כשאחיו חלל ואין איסורה אלא משום אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה משום ובת כהן כי תהי' לאיש זר לפירש"י ז"ל או משום טומאה לכהונה לפי' התוס' והויא לאו בעלמא שפגע בעשה דיבום וחייבי לאוין מדאורייתא רמיא ליבום דעשה דוחה ל"ת ושפיר מתנה עלי' דאפילו אם זנתה קנוי' לו בביאה ראשונה ואסורה בביאה שני':
[ולפי מש"כ הריטב"א בחדושיו ליבמות (ד' י"א) בהא דאמרינן בסוטה ליבם ולא לאחר דלא אסרה הכתוב אלא כעין חייבי לאוין בבעל עצמו ואסורה בביאה שני' ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ולפי דבריו הא דסוטה ספק אינה מתיבמת הוא רק מדרבנן כמו ח"ל משום גזירה דביאה שני' א"ש טפי סוגיא דמהו שיתנה על נשואי אחיו. דהא אם זנתה שפיר הויא אשתו של יבם דקנה לה דמן התורה מתיבמת ואסורה עליו בביאה שני' ולהכי מתנה אבל לשון השתא נמי בעי' חליצה דאמר הש"ס לא משמע כדבריו אלא דחליצה לחוד הוא דבעי מה"ת וכבר כתבנו שמדברי הרשב"א ז"ל בשם בה"ג מבואר ג"כ דהא דאינה מתייבמת הויא מה"ת. וכן מבואר בדברי הר"מ במז"ל (בפ"ד מה' ממרים) שכתב דאם נחלקו הזקן ממרא וב"ד לענין השקאת סוטה חייב מיתה דנ"מ לענין יבום דאם צריכה לשתות אינה מתייבמת הרי דזה מדאורייתא]:
ולפי מש"כ רש"י ז"ל ביבמות (ד' כ') דאמר שם דקרא דיבמתו יבמתו אתי לח"ל אבל בח"כ אמרינן כל שעולה ליבום עולה לחליצה וכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה ופריך ומה ראית ומשני הא תפסי בה קדושין ופי' רש"י דבח"ל כיון דבדיעבד תפסי בה קדושין קרינן בה לקחת והקשה הרשב"א ז"ל דהא לדברי רב גם בדיעבד אם בעל לא קנה כדאמר בש"ס שם ע"ש ויישבנו דרש"י סובר דהא דאמרינן אם בעל לא קנה היינו דלא קיים מצות יבום אבל קנה אותה ותפסי בה קדושין דכיון דאיסור אשת אח פקע דהא רמיא לחליצה וליכא אלא איסור לאו להכי תפסי קדושין. ורק לענין מצות יבום אמרינן דאם בעלו לא קנה כיון דמדאורייתא לא רמינן ליבום וקושית הש"ס מפצוע דכא הוא דהתם משמע דאם בעל קנה וקיים מצות יבום ויוצאה בגט דומיא דרישא דמתו הן ועמדו אחין ובעלו קנו דקנו גם לענין מצות יבום. וכמדומה לי שמצאתי אח"כ שגם השעה"מ כתב ליישב שיטת רש"י ז"ל כן:
א"כ ודאי דא"ש הא דמגלגל נשואי אחיו לשיטת הרא"ש דכיון בה איסור טומאה כל שלא נודע שזנתה ואסורה רק משום לאחר ולא ליבם או מק"ו באסור לה כו'. ובזה אף דלא קנה לענין מצות יבום משום דלא רמיא ליבום כמו חייבי עול"ת. מ"מ לענין אישות קנה וקרינן בי' והביא האיש את אשתו ולשיטת התוס' דגם בסוטה ספק מיקרי טומאה לגבי יבם. צ"ל דמיירי בכהן ומתנה משום פסול כהונה וכמו שביארנו:
והנה נתבאר לנו היטב שיטת הראשונים ז"ל דדעת הראב"ד דאפילו בעדים זינתה צריכה חליצה ודעת התוס' אם זינתה אף שאין אנו יודעין שזינתה רק שאנו מסופקין בזה חולצת רק מספק ואם בא עלי' א' אינו לוקה דשמא זינתה וא"צ חליצה ומותרת לשוק ולדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל דספק אם זינתה חולצת בודאי ואם בא עלי' א' קודם שחלצה לוקה בודאי שאפי' זינתה רק שאין אנו יודעין מזה אין לה דין סוטה להפטר מן החליצה משום דלא מיקרי סוטה לענין זה אלא א"כ ידוע לנו שזינתה וכמו שביארנו כ"ז לעיל:
והנה לפי מה שנתבאר יש לעיין באשה שנולד ספק אם זינתה או לא כמו בתרי ותרי ומת בעלה איך יועיל חליצה להתירה לשוק דהא אסורה להתייבם דבעינן למיחש שמא זינתה ואסורה להתייבם לשיטת הרמב"ם מטעם טומאה כתיב בה כעריות ולשיטת הרא"ש דבספק ליכא טומאה מ"מ אסורה להתייבם משום לאחר ולא ליבם דלא גרע זנות מקינוי וסתירה דאסורה משום לאחר ולא ליבם וחליצה נמי אינו מועיל להתירה דשמא לא זינתה וזקוקה לייבם ואינו יכול לייבם וכל שאינו עולה מחמת ספק מקרי אינו עולה גם לחליצה ואין חליצה מועיל כלום דבשלמא בסוטה דקינוי וסתירה מהני חליצתה כדתנן ואם מת חולצת ולא מתייבמת ולא איכפת לן בחששא דאינו עולה ליבום משום דאפילו אם לא זינתה נמי לא רמיא ליבום משום דאחר קינוי וסתירה מיעטה קרא מיבום אפילו אם לא זינתה והקינוי והסתירה לחוד אוסרתה על היבם אפילו אם לא זינתה וכיון דלא רמיא ליבום אפילו אם לא זינתה להכי מועיל חליצתה שפיר אבל ספק זנות דתרי ותרי דאם לא זינתה רמיא ליבום כיון שהעדים שקר העידו וטהורה לגמרי דקינוי וסתירה לא היו בה וודאי זקוקה היא ליבום ככל הנשים הטהורות והיא אינה יכולה להתייבם מחמת חששא דשמא זינתה וכל שאינה עולה ליבום מחמת ספק דאורייתא אינו עולה לחליצה:
מיהו כיון דבתרי ותרי קיי"ל דמדאורייתא מוקמינן אחזקה ומדרבנן לא מוקמינן אחזקה כבר בארנו בשם רש"י ז"ל דהיכי דאינו עולה ליבום מדרבנן לא מעגנינן לה לעולם ולא חיישינן להא דאינו עולה ליבום וה"נ מוקמינן לה אחזקת היתר מיהו זה נכון לשיטת התוס' בכתובות (דף ט') דמבואר בדבריהם שם דבספק זנות מוקמינן אחזקת היתר לבעלה שפיר אבל לשיטת הרשב"א שכתב במשמרת הבית דבספק זנות לא מוקמינן אחזקה דהוי ספק טומאה ומדאורייתא אינו עולה ליבום משום ספק זנות דידה אינו מועיל חליצתה מיהו לפמש"כ במק"א דכ"ע אית להו דמוקמינן בספק קדושין בחזקת היתר ליבם ומדרבנן לא מתייבמת כדאמר רבה ביבמות (דף ל"א) מקרי נמי עולה ליבום מדאורייתא משום חזקת היתר לייבם:
מיהו באשה שאמרה טמאה אני לך ומת בעלה וזקוקה ליבם בזה יש לדון אם מועיל לה חליצה דאולי לא זינתה ואמרה כן משום שנתנה עיני' באחר וזקוקה ליבום ואינה יכולה להתייבם משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורה שאמרה שזינתה ואמרינן בנדרים (דף צ') דאף רב ששת דסובר דאוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מ"מ מודה שאם נתארמלה שאינה אוכלת משום דליכא לעז על בניה דאמרי השתא הוא דאיתנסה וה"נ ודאי לענין יבום אמרינן שוי' אנפשה חד"א שאמרה שזינתה ואסורה ליבם דלעז על בניה ליכא דאמרי השתא הוא דזינתה דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם וכיון דאסורה להתייבם מיקרי אינה עולה ליבום ולא מהני לה חליצה כלל. והתם לא שייך לומר אוקמי אחזקת היתר דהא איהי שויא אנפשא חד"א:
ונראה דבזה יש לדון דלהנך מפרשים שהביא הרשב"א והר"נ דטעמא דמותרת לבעלה בטמא"ל הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' א"צ חליצה כלל מן התורה רק מדרבנן כמו שאסורים בקרובותיהם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו ריש כתובות ובחליצה שהיא רק מדרבנן אפשר דלא חיישינן להא דאינו עולה ליבום כמו דאמרינן ביבמות (דף ל"א) בספק גירושין דמה"ת א"צ חליצה רק מדרבנן משום דמוקמינן לה בחזקת היתר ליבם אלמא כיון דהחליצה היא רק מדרבנן לא איכפת לן במה דאינו עולה ליבום:
אבל לשיטת הראשונים שביארנו במק"א דהטעם דמותרת בטמא"ל משום דעקרו דבר מן התורה בדבר הדומה זהו דווקא לגבי בעל אבל לגבי יבם ודאי דאסורה וא"כ אין חליצתה מתירתה:
מיהו נ"ל דאפשר לומר דאם היא אומרת עדיין שנטמאה וזינתה שפיר מהני לה חליצתה ואין אנו צריכין לחוש שמא לא זינתה ומותרת להתייבם ולא מהני לה חליצה דכיון דמת בעלה למה לא תהא נאמנת דבחיי בעלה אינה נאמנת עד שתביא ראי' לדברי' הוא מחמת שאינה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה אבל אם מת הבעל למה לא נאמינה שנטמאה. ואין לומר דחשדינן לה שאומרת כן כדי להפקיע עצמה מיבמה מיבום כיון שבמקומותינו אין מייבמין למה אמרה טמא"ל אם אינו אמת וכה"ג כתב הט"ז בענין מזכה גט לאשתו במקום יבם דלדידן לא שייך לומר דהוי חוב משום זימנין דרחמא לי' כיון דאין מייבמין האידנא ואי דבושה מלחזור מדברי' שאמרה טמא"ל והלא טוב לה שתחזור מדברי' ולומר שאמרה שקר להפקיע עצמה מתחת בעלה מלאמר שזינתה א"ו דקושטא קאמרה שנטמאה:
ונ"ל באשה שקינא לה ונסתרה ומת בעלה ונפלה לפני יבם ששומע ואינו מדבר יש לדין דכיון דנסתרה א"כ מה"ת אינה ראויה ליבום כלל ובעיא רק חליצה ולפמש"כ בשם הרא"ש ז"ל דכל היכא דלא חזיא ליבום מה"ת לא בעי קריאה אלא משום לא פלוג ומשמע דהוי רק מדרבנן בעלמא וכיון דהקריאה הוי רק מדרבנן י"ל דהוי ספיקא דרבנן לדעת התוס' דאם זינתה באמת פטורה גם מן החליצה ובזו שנסתרה יש להסתפק שמא זינתה וכיון דעיקר פסול השומע ואינו מדבר הוא משום דאינו ראוי לקריאה והקריאה בזה הוא רק מדרבנן הוי ספק דרבנן שמא זינתה ואף שלדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שהוכחנו לעיל אין ספק זנות פוטר מן החליצה דאפילו אם זינתה רק שאין אנו יודעין מזה אינו פוטר משום דכי כתיב טומאה כעריות בודאי טומאה כתיב ולא בסתירה. מ"מ כיון דאיסור דרבנן הוא כמש"כ דקריאה בהני דלא רמי ליבום הוי דרבנן להכי סמכינן אדברי הרי"ף והתוס' דאם זינתה א"צ חליצה כלל:
מיהו איכא למימר דבחזקת איסור לשוק קיימא לפמש"כ ביו"ד (סי' ס"ט) דהא דאין מחזיקין מאיסור א"א לאיסור אשת אח ומייתי אשם תלוי בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון הוא משום שהחזקות סותרות עצמן דממ"נ אם נחזיק איסור א"א לאוסרה ליבם הרי אנו סותרין החזקה נגד איסור לשוק להכי אין מועיל חזקת א"א לגבה ומוקמינן לה אחזקה ליבם אבל כאן שאנו מסתפקין על הזנות אין אנו יכולין להסתפק שמא לא זינתה מותרת ליבם דהא עכ"פ אסורה ליבם מכח הסתירה לחוד כדדרשינן לאחר ולא ליבם רק שאנו דנין אם נתירה לשוק או לא וע"ז נוכל להעמידה על חזקתה שהיתה אסורה לשוק מחמת אשת איש ונימא דודאי לא זינתה וצריכה חליצה דאף אם נימא שלא זינתה ואסרינן לה לשוק מטעם חזקה אין אנו מתירין אותה ליבם דליבם בלא"ה אסורה משום סתירה וא"כ אין החזקות סותרות זה את זה ומהני חזקת איסור דא"א והוי חזקת איסור ובחזקת איסור לא מהני ספק דרבנן כמש"כ הפוסקים. ועיין בעירובין (דף ל"ה) בטמא ספק טבל בטומאה קלה ר"מ מטהר ור"י מטמא וברמב"ם וראב"ד (פ"י מה' מקוואות):
מיהו אפשר לאמר דכיון דלא מהני גבי סוטה לבעלה חזקת היתר משום דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה א"כ ה"נ לא מהני מה שמעמידין אותה בחזקת א"א לאוסרה לעלמא ולאמר שודאי לא זינתה ובעיא חליצה ואסורה בלא חליצה משום דרגלים לדבר מרע לחזקה והוי ספק השקול שמא זינתה וא"צ חליצה רק מדרבנן ומהני חליצה בלא קריאה אלא שבעיקר הדבר שמשמע מדברי הרא"ש דהיכא דאסורה ליבם הוי הקריאה מדרבנן לא משמע הכי בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל ועיי"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |