עונג יום טוב/קעו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה יבם ויבמה שנתרצו שניהן לא ליבם ולא לחלוץ וגם לא להנשא לעולם אי שבקינן להו:
או דילמא דכייפינן להו לקיים מצות חליצה כמו שכופין על שאר המצות:
תשובה מעכ"ת הביא ראי' מהא דתנן בסנהדרין (דף י"ח) דמלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו ופירש"י הטעם משום שאסורה להנשא ומזה יצא לו דכל היכא דאסורה להנשא אין כאן מצות חליצה דחליצה אינה אלא רק כמו גט ולדעתי אין ראי' משם כלל דכוונת רש"י דכיון דאסורה להנשא ליבם א"כ אינה עולה ליבום וכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה וכן הא דתנן דמלך לא חולץ ולא מיבם הטעם שאינו מיבם הוא משום שאינו עולה לחליצה משום דגנאי הוא שתרוק בפניו ע"כ אינו עולה ליבום וכן פי' הרמב"ם בפהמ"ש:
ולישנא דהרמב"ם ז"ל (בה' מלכים) דייק כוותי שכתב וכיון שאין מייבמין לאשתו אין חולצין לה אלא היא בזיקתה לעולם משמע דטעמא דאין חולצין משום דאין מייבמין דקיי"ל כל העולה ליבום כו' ולא שא"צ יבום וחליצה דוודאי הבא עלי' לוקה משום יבמה לשוק דהא לאו איסור ערוה היא אלא דלא אלימא חליצה דידה למפקע הזיקה דיבום לא מצינן וחליצה נמי לא מהני כיון דא"ע ליבום ואפשר דאם חלץ לה מהני לאפקועי זיקתה כמו דמהני בדיעבד חליצה בתוך שלשה חדשים:
גם מה שהביא ראי' מהא דפריך בירושלמי ביבמות דלמ"ד חליצה קנין אמאי כה"ג חולץ ליבמתו האיך אומרים לו עבור על ד"ת ואם נימא דיש מצוה בחליצה א"כ בחליצה דל"ש למיגזר ראשונה אטו שניה אמאי אינו מותר גם זה אינו ראי' כלל דלמ"ד חליצה קנין א"כ כשחולץ לאלמנה מן הנשואין הוי כמו מקדש ומקדש אלמנה מן הנשואין עובר בעשה דבתולה מעמיו יקח ואלאו דלא יקח אלמנה דקיחה היינו קדושין וקדושין ג"כ אסורין באיסורי כהונה ומתניתין סתמא קתני אפילו באלמנה מן הנשואין דהוי עשה ול"ת כדדייק ביבמות (דף כ'):
גם אין להביא ראי' מהא דתנן (בפ' משילין) ואלו משום רשות לא חולצין ולא מייבמין ופריך בגמרא איבום הא מצוה קעביד ומשני ל"צ דאיכא גדול כו' וא"כ תקשה למ"ד ביבמות (דף ל"ט) דבחליצה קטן וגדול כי הדדי נינהו א"כ אמאי קרי לחליצה רשות א"ו דעיקר חליצה מקרי רשות דאי בעיא שלא להנשא ולא לחלוץ הרשות בידה, דזה אינו דמצינן למימר דמיירי דאיכא גדול ורוצה ליבם או אפילו קטן למ"ד ביאת קטן עדיף מחליצת גדול וא"כ אין על החולץ הזה שום מצוה כלל ולהכי קרי לה רשות אבל באמת חליצה ודאי הוי מצוה (ובריש וסוף פי"ב דיבמות) תנן מצות חליצה וכן בבכורות (דף י"ב) בראשונה היו אומרים מצות יבום קודם למצות חליצה אלמא דקרי לה מצוה וכן חזינן דחיישינן לביטול מצות יבמין (דף י"ח) דאדיבם חד מית אידך ולהכי ב' אחיות שנפלו לפני ב' אחין חולצין אלמא דחליצה הוי מצוה וחיישינן שמא ייבם א' ותיפוק השני' מן המיבם בלא חליצה כלל ואם נימא דחליצה אינה אלא כדי שתהא מותרת להנשא א"כ הדברים קו"ח כיון דאם אין רצונה להנשא הרשות שלא לחלוץ לה כש"כ דמותר האחד לייבם ותיפוק בלא חליצה כשימות השני משום אחות אשה:
ועוד ראי' מהא דאמרינן (דף ק"ג) דסנדל של עבודת כוכבים לא תחלוץ ופי' הרשב"א ז"ל בחידושיו הטעם משום דמאיס למצוה וכ"כ התוס' שם ובסוכה (דף ל"ב) ד"ה באשירה ובחולין (דף פ"ט) דאע"ג דלענין כיסוי מותר לכתחילה לכסות אבל בחליצה אסור לכתחילה לחלוץ משום דמאיס אלמא דמקרי מצוה גמורה ולא פטור בעלמא:
וכן יש להביא ראי' ממש"כ התוס' בנדה (דף ס"ו) ד"ה כל בטעמא דגבי מנחות בעינן בילה לכתחילה וגבי בית הסתרים לא בעינן אלא שיהא ראוי לביאת מים ולא בעינן ביאת מים אף לכתחילה אע"ג דלענין דיעבד שניהן שוים ותירצו דיש לחלק בין מים שאינן אלא להכשיר דלא הקפידה תורה אלא על טהרת האדם ובין מנחה שהיא גופה מצוה דלהכי בעינן לכתחילה בילה דדבר שאינו מצוה רק מכשיר אם יכול לעשות פעולתו אף חיסר פרט זה למה לן לאצרוכי גם פרט זה אבל דבר שהוא מצוה הי' רצון התורה שיעשנה בשלימות לכתחילה א"כ כיון דגבי חליצה נמי מצינו קריאה דלא מעכב ולכתחילה בעינן קריאה א"כ צ"ל שהיא מצוה לא פטור ומכשיר בעלמא). שוב ראיתי בפנים שהתוס' בעצמן הזכירו חליצה שכתבו וז"ל. אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו וכן מצינו דעת רש"י והרשב"א ז"ל דלענין חליצה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וכן מוכח מדברי התוס' שהצריכו לטעמא דלא תחלוץ בסנדל של עבודת כוכבים משום דמאיס ש"מ דמשום הנאתה ל"ל בה ובגט דעת התוס' בגיטין (דף כ') ד"ה בכתובת קעקע דאסור לכתחילה לכתוב על איסורי הנאה וע"כ דהיינו טעמא דגבי גט שהוא מתיר ולא למצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וגבי חליצה שהיא מצוה אמרינן מצות לאו לה"נ [וקצת צ"ע מטבילה דאמרינן מצות ללה"נ במודר ואפשר לחלק בין טבילה לגט וק"ל]:
ועוד ראי' דבאין רצונה להנשא נמי איכא מצוה בחליצה מהא דאמרינן (ס"פ ב"ש) איבעא להו נטולה אני מיהודים ליבם מהו וסבר רב התם דיבם אינו כבעל ופי' התוס' היינו דליבם אסורה וכופין אותו שיחלוץ לה והא התם אינה יכולה להנשא לאחר מחמת הנדר ואפ"ה כופין אותו לחלוץ לה ואין לומר דשמא תמצא פתח לנדרה דא"כ אי חיישינן לפתח אמאי כופין אותו לחלוץ דהא היבם רוצה ליבם וא"כ אם תמצא פתח תתיבם וכן מצאתי בב"י (בסי' קס"ג) בשם הרשב"ץ דמיירי באופן דלא מהני פתח א"ו דחליצה בעצמה הוי מצוה:
אולם מה נעשה להא דאמרינן בכתובות (דף ס"ד) מ"ש כו' אלא דאמר כיון דאגידא בי. ולפי' התוס' מיירי התם שאין רצונה לא לחלוץ ולא לייבם וא"כ נכפי' לדידה משום קיום המצוה כמו בכל מ"ע מיהו בזה אפשר לומר דאומרת שתחלוץ לאחר זמן מיהו לישנא דהרמב"ם (פ"ב מה' יבום) קשה טובא לדברינו שכתב שאם אומרת שתשב עגונה כל ימי' ותזון משל עצמה לא שבקינן לה משום טעמא דאגידא בי' ולא יהבו לי' ול"ל האי טעמא תיפוק לי' משום קיום המצוה ומשמע שם דאפילו אינה תובעת כתובתה מיירי מיהו אפשר לומר דנ"מ דתיחשב מורדת להפסידה כתובתה ולזה הוצרך הר"מ לטעמא דאגידא בי' ואף דמיירי דאינה תובעת כתובתה מ"מ אין רצונה להפסיד כתובתה רק שאינה תובעת עכשיו. ומצאתי בתשובת הר"נ ז"ל (בסי' ס"א) שכתב הפסידה כתובתה ואח"כ כופין אותה לחלוץ או להתיבם דכמה דאגידא בי' כו' משמע באין לה כתובה נמי הוצרך לטעמא דכמה דאגידא בי' ולא משום כפיית המצוה:
ויש להביא ראי' מפ"ק דקדושין (דף י"ד) דבעי התם מנ"ל דחליצה מתרת ובעי למימר דאינה מתרת ופרש"י דחליצה אינה אלא מצוה בעלמא דרמיא עלי' וא"כ אף לפי המסקנא מסתבר דלא הדר מסברא זו ומקרי מצוה ועי' רדב"ז ח"א (סימן ת"ק) לא משמע כן ומה שהבאנו ראי' מלשון המשנה דמצות יבום קודם למצות חליצה יש לעיין במש"כ הר"מ במז"ל (ה' בכורים פי"ב) דעריפה קרי מצוה ועיין ראב"ד שמשיג עלי' דעריפה לא מקרי מצוה ואדרבה מקרי מזיק ממון כהן ומפני שאמר מתחילה מצות פדי' אמר נמי מצות עריפה. וה"נ מפני שאמר מצות יבום אמר נמי מצות חליצה ודו"ק:
שוב ראיתי במה שהבאנו ראי' דחליצה הוי מצוה ממה דמצינו בחליצה דברים שאינן מעכבין וצריך לעשותן מה"ת כמו קריאה דקיי"ל ביבמות (דף ק"ד) דלא מעכבא וצריך לקרות נ"ל כעת דלאו ראי' היא דאפשר לומר דבאמת עיקר החליצה הוי רשות ואם רצו שלא לחלוץ כלל הרשות בידם רק שהקריאה היא מצוה ותלתה התורה מצוה זו בדבר הרשות כמו שמצינו גבי שחיטה שעיקרה רשות ותליא בה מצות כסוי דהשחיטה עצמה היא רשות והכיסוי היא מצוה דרצון ומצות התורה הוא שאם ירצה לשחוט וישחוט יקיים בו מצות כיסוי. וה"נ קריאה דחליצה אמרה תורה שאם ירצה לחלוץ ולהפקיע הזיקה יחלוץ בחליצת סנדל וזהו רשות ותולה בה מצות קריאה והקריאה היא מצוה ואינה מעצם המתיר רק מצוה וכיון שהיא מצוה שפיר שייך לומר בה דצריך לעשותה ובדיעבד אינה מעכב רק דבעינן שיהא ראוי להך מצוה וקים להו לחז"ל הכי משום דכיון דכתיב ככה יעשה לאיש אשר לא יחפוץ ודרשינן דבר שהוא מעשה מעכב וקריאה לא מעכבא שאינה מעשה ש"מ שהחליצה הוא המתיר והמפריד את הזיקה והקריאה היא רק למצוה להכי אינה מעכבת כיון שהיא רק למצוה ומה שמעכב אם אינה ראוי' לקריאה הוא משום דאי לאו מיעוטא דככה הוי אמינא דגם הקריאה מעכבת דהא כתב לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר כ"א כשיבמה יבוא עלי' או שיעשו דיני חליצה וממילא משתמע דאם חסר א' מפרטי החליצה באיסורא לחוץ קיימא. רק דגלי קרא ככה יעשה דדבר שאינו מעשה אינו מעכב מפני שהקריאה היא מצוה ולא ידעינן שאינו מעכב אלא בראוי לקריאה לכה"פ אבל באינו ראוי לקריאה כלל לא ידעינן מככה ובאיסורא קיימא:
ואין להקשות דהיכן מצינו שיהא נ"מ אם הוא ראוי לעשות המצוה או לא ומלתא דר' זירא לא איתאמרה אלא במצוה אם הוא אינו יכול לקיים א' מפרטי המצוה שאז גם יתר הפרטים אף שיכול לקיימם הם פסולים כמו מנחה שאינו יכול לקיים בה מצות בילה או בכיסוי שאינו יכול לקיים שיהא עפר למטה בחולין (דף פ"ג) אבל הכא שהחליצה אינה מצוה רק הכשר ורק הקריאה היא מצוה היכא מצינו דבעינן שיהא ראוי' לקיים המצוה ואם אינו ראוי לקיים המצוה אין מועיל בו המכשיר הא אין זה דומה לדר"ז דבדר"ז נפסל קיום המצוה ע"י חסרון פרט א' מהמצוה שאינו ראוי לו אבל כאן נפסל ההכשר מפני שאינו ראוי לקיום המצוה לגמרי:
ז"א דמצינו כה"ג בפסחים (דף צ"ד) בטמא ודרך רחוקה דאמרינן דר"ח לטמא ואין דר"ח לטהור והקשו התוס' תימא כשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימול ויטהר יפטור מיהו דוגמת זה מצינו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל הרי שמצינו האי כללא דר"ז לענין עיקר המצוה בכללה שאם הוא ראוי לה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ואם אינו ראוי לה חיסר מצוה וחייב כרת וה"נ אם הוא ראוי למצות קריאה אין המצוה מעכבת ההכשר וחליצת הסנדל מתרת אבל אם אינו ראוי לקריאה אין חליצת המנעל מתרת והני תרתי מילי דקריאה הוי רק מצוה ולא מעצם המתיר ואם אינו ראוי לזה מעכב בדיעבד קים להו לחז"ל מפשטא דקרא דכתיב ככה יעשה דבר שאינו מעשה אינו מעכב ש"מ שקריאה אינו מועיל להתיר ואינו רק מצוה ולהכי אינו מעכב ואם אינו ראוי לקריאה שפיר מעכב משום דמשמע להו דקרא דלא תהי' כו' קאי אכל הפרטים דכתיב בתר הכי ואפילו אקריאה והיינו דאם אין ראוי למצות קריאה אין המתיר (שהוא חליצת המנעל) מועיל להתיר:
וכן נ"ל מלשון הר"מ ז"ל (בפ"ד מה' יבום וחליצה הי"ד) שכתב קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת עכ"ל הרי שכתב בהדיא שהקריאה אינה מועלת להתיר ולהכי אינה פוסלת על האחין. וא"כ למה היא באה א"ו כדברינו שהיא מצוה כמו כיסוי שתולה בהכשר שחיטה והיא מצוה:
ובזה יש ליישב מה שהקשה המל"מ על הרמז"ל מש"כ (בה' יבום וחליצה פ"ד ה"ח) והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ובהלכה ט"ו כתב הסומא שחלץ חליצתו כשירה כדאיתא שם בברייתא ועי' בהמגיד והמל"מ הקשה דהא רקיקה עדיפא מאמירה דהא באמירה קיי"ל דבלא רקיקה וחליצה אין כאן בית מיחוש ולא מיפסלא לאחין. וברקיקה לחודא קיי"ל דמיפסלה וכיון דבאמירה קיי"ל דאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כ"ש ברקיקה וא"כ סומא דאינו ראוי לרקיקה בפניו אמאי חליצתו כשירה ע"ש שהניח בקושיא:
ולפמש"כ ניחא דאף דבאלם ואלמת קיי"ל דחליצתן פסולה משום דר"ז דאינו ראוי לאמירה כלל היינו דוקא באמירה דקודם חליצה דיש אמירה קודם חליצה היינו מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה וכדתנן במשנה מצות חליצה קוראה וקורא בזה שפיר איכא למימר דאף דההתרה לשוק היא החליצה. והאמירה היא מצוה אפ"ה כיון שהתורה ציותה להיות אמירה קודם ההתרה וכאן א"א באמירה אין כח בההתרה להתיר ולא מהני החליצה אא"כ ראוי למצות קריאה אבל הרקיקה שהיא אחר החליצה אין סברא לומר דלא מהני החליצה להתיר מחמת דא"א לקיים מצות רקיקה אחר החליצה כיון דקודם ההתרה והחליצה לא הי' שום גריעותא כבר התירה לשוק בחליצת מנעל ואין סברא לומר דאין החליצה מתרת לשוק מחמת שא"א לקיומי המצוה שאח"כ ודוקא במצוה שקודם החליצה אמרינן כיון שא"א לקיומי ההתרה פסולה ועוד דאולי יתפתח הסומא אח"כ ושפיר כתב הרמז"ל דסומא אינו חולץ מה"ת ואפ"ה חליצתו כשירה:
ובסברא זו שחלקנו דהחליצה היא היא המתיר והקריאה היא מצוה ואם אינם ראוים למצוה זו לא פקע מצות יבום יש ליישב מה שהקשו התוס' בסוטה (ל"ג) דדריש דמקרא חליצה בלה"ק נאמרה מככה ומפרש שם מכה ככה דא"כ לר' יודא קריאה נמי מעכב ולא לישתמט שום תנא דלאשמעינן הכי עיי"ש בדבריהם ולדברינו א"ש כיון דיש תרי קראי דככה עיכובא הוא וכתיב בתר הכי יעשה דמשמע דוקא דבר שהוא מעשה מעכב ואיכא יתורא דה"מ למכתב כה וכתיב ככה ש"מ דבקריאה נמי עיכובא וע"כ דעיכובא דגבי מעשה הוא לענין עצם המתיר שאם לא חלץ הרי היא בזיקתה ועיכובא דגבי קריאה דבעינן בלשון הקודש הוא לענין המצוה דבעינן קריאה ומעכב אפילו בדיעבד שאם אינו ראוי לקרות בלה"ק כגון שיכולים להוציא מפיהם שארי לשונות ולא מוצאות התיבות שבלה"ק מעכב אפילו בדיעבד דבעינן ראוי לבילה ומה שראוין לקרות בלשונות אחרים לא מהני ומיקרי אינו ראוי לקריאה:
ועיין מ"ש הרי"ף ז"ל בהא דאמרינן (בס"פ מצות חליצה) מודה רבא בלא אבה יבמי משום דאינה ראוי' לקריאה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שם:
ובמה שביארנו דהחליצה לר"ע או חליצה ורקיקה לר"א הוי עצם המכשיר וקריאה לר"א ורקיקה וקריאה לר"ע הוי מצוה שהמצוה לעשותן כשעושה המכשיר (ובעינן שיהא ראוי להתקיים בהך מכשיר המצוה) יובן לנו הטיב דברי הש"ס שם (ד' ק"ד) שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ למאן אי לימא לר"ע השתא ומה במקום מצוה דאכ"ל מידי דהוי אאימורין דכי ליתנהו לא מעכב וכי איתנהו מעכבי אמר ר"ע לא מעכבא מאחין איפסלא ופירש"י ז"ל אאימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו וה"נ נימא אע"ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק מעכב וקאמר ר"ע לא מעכבא עכ"ל מבואר מדברי רש"י ז"ל בהדיא דאף דיכול לרוק עדיין לא מעכבא וקשה טובא דאמאי לא מחייבינן להו לקיים צווי התורה ברקיקה דכתיב בקרא. ובשלמא במתניתין דקתני חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשירה לא קשיא דאפשר לומר דאין ה"נ דצריכה לקיים רקיקה רק דמ"מ חליצתה כשירה כגון אם הלך היבם למדה"י וא"א לקיומי מותרת להנשא לשוק וכן אם קיבלה קדושין מאחר בין רקיקה לחליצה דתופסין בה הקדושין ואף לר"ע ולרב דסברי אין קדושין תופסין ביבמה לשוק כדאיתא ביבמות (דף צ"ב) אבל בזה שמוכח מדברי הגמרא דאף דאפשר לקיים עדיין רקיקה אין הרקיקה מעכב בזה ודאי דקשה אמאי לא נקיים קרא כדכתיב והיכא אשכחנא כה"ג ואף דילפינן מקרא דככה יעשה שאין הרקיקה מעכב נימא דקרא מיירי היכא דא"א לקיומי וכמש"כ:
ועוד קשה בהא דתניא לקמן (דף ק"ה) בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי דכיון דאם לא רקקה כשר ולא מעכב כלל א"כ פשיטא דמהני רקיקה שקודם החליצה אטו גרע שינוי הסדר מלא רקקה כלל:
אבל לפמש"כ א"ש טובא דבאמת דכיון דלר"ע רקיקה אינו מתיר כלל והיא רק מצוה התלוי' בהכשר חליצה. וילפינן לה מככה יעשה לאיש שמעשה שבאיש מעכב הנשואין לשוק אבל הרקיקה אינה מעכבת שפיר קתני חליצתה כשירה ואפילו היכא דאפשר ברקיקה עדיין דזהו רק לקיום המצוה אבל לענין היתר לשוק לא בעינן רקיקה כלל שאינה מועלת להתיר כלל ומותרת לינשא לכתחילה קודם רקיקה רק שצריכה לרוק לקיים מצות רקיקה שהוא קיום מצוה ואינה מן המתיר כלל. ונ"מ דלרבנן דסברי שם איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה וחליצת קטנה נמי כשירה וקטנה לאו בת מיעבד מצוה היא אפשר דפטורה מן הרקיקה דמצות רקיקה גבי דידה כתיב וקטנה לא בת מיעבד מצוה היא ולענין היתר לשוק לא בעינן רקיקה כלל] ושפיר קאמר הש"ס דלר"ע אף היכא דאיתנהו לא מעכבא היינו שאין מעכבין הנשואין מפני שאין ההיתר לשוק תולה כלל ברקיקה (ולא דמי לאימורין דתלי קרא היתר אכילת בשר בהקטרת אימורין משא"כ הכא) רק שהרקיקה מצוה היא ולא מעכבא נשואין אף היכא דאפשר וקים ליה להש"ס הכי מדכתיב ככה יעשה לאיש דרקיקה לא מעכבא ומ"מ לכתחילה בעי רקיקה ואם נימא שהרקיקה מתיר לשוק הא במכשיר ומתיר לא שייך לכתחילה ודיעבד א"ו דהרקיקה היא רק מצוה ולא מתיר וכיון שאינה מתרת כלל אינה מעכבת הנשואין אפילו היכא דאפשר ומ"מ אף שאינה מעכבת הנשואין אף היכא דאפשר מ"מ רמי עלה לקיים מצות רקיקה ולענין זה תניא דסדרן לא מעכבא ובין שהקדים החליצה לרקיקה ובין שהקדים הרקיקה לחליצה מה שעשה עשוי וקיים המצוה כתיקונה ולהכי בברייתא לא קתני חליצתה כשירה דהחליצה כשירה אף אם לא רקקה כלל רק דכאן מיירי לענין קיום המצוה דמה שעשה עשוי וקיים המצוה כתיקונה:
עוד נ"מ לענין כוונה דחליצה בעי כוונה כדתניא שם בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכווין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן כאחד אבל לענין מצות יש פוסקים מצות א"צ כוונה והטעם דחליצה הוא רק מכשיר ובעי כוונה [כדסובר ר' יוחנן בחולין (דף ל"א) גבי טבילה דבעי כוונה ע"ש ואפשר דיליף חליצה מטבילה] ואפילו מאן דסובר דטבילה לא בעי כוונה מודה הוא בחליצה דהא רב סובר בחולין דנדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה. ועכ"ז משמע דמודה דחליצה בעי כוונה דהא פריך הש"ס ביבמות (דף ק"ב) ארב דאמר יבמה שגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן והתניא בין שנתכוון כו' משמע דגם לרב בעי כוונה ובמק"א ביארנו דילפינן מענין קריאה] אבל רקיקה שהיא מצוה בעלמא דמי לשאר מצות ולא בעי כוונה ואם רקקה בלא כוונה א"צ רקיקה אחרת דאי הוי אמרינן דרקיקה בעי כוונה הי' הדין שתחזור ותרוק אע"ג דבש"ס אמרינן דלא תהדר ותרוק דילמא אתי למישרי חלוצה לאחין זה שייך אם רקקה קודם חליצת הסנדל דגזרינן דאם נימא דרקיקה קמייתא לאו כלום אתי למימר דרקיקה לא מילתא היא ויאמרו דרקיקה לא פסלה לאחין אבל ברקיקה שאחר חליצה אם הי' שלא בכוונה אם תחזור ותרוק לא אתו למימר דרקיקה לחוד לאו כלום הוא אלא דבעי כוונה:
ואף שהרא"ש ז"ל כתב דהא דאמרי' יבמה שרקקה תחלוץ היינו בכוונה ומייתי ראי' מהנך אמוראי אביי ור"פ ורחב"א דדחקי לאשכוחי גוונא דתפסול מן האחין ולא צוו לה לרוק ש"מ דרקיקה בלא כוונת שניהן לא פסלה [מלבד שהרא"ש לטעמיה שפסק בפ"ג דר"ה כמ"ד מצות צריכות כוונה] אפשר לומר דדווקא רקיקה לחוד לא פסול בלא כוונה שלא גזרו על הרקיקה שתפסול אלא אם נעשית בכוונה ואף דעיקר הטעם שרקיקה פוסלת הוא משום דאתי לאחלופי ברקיקה שאחר חליצה ורקיקה שאחר חליצה לא בעי כוונה לפי דבריו מ"מ הא לכתחילה בכל המצוות בעי כוונה ודרך להיות גם הרקיקה בכוונה לכתחילה להכי לא גזרו גם על הרקיקה לחוד שתפסול אלא אם הי' בכוונה (וכה"ג כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דחליצת סנדל פוסל על האחין אף שלא בב"ד אבל רקיקה לא גזרו שתפסול אלא בב"ד ולהכי לא חיישינן ביבמה שגדלה בין האחין למה שבוודאי רקקה בפני א' מהם] אבל עיקר מצות רקיקה מתקיימת אפי' בלא כוונה כמו בכל המצוות דא"צ כוונה:
מיהו אפ"ל דרקיקה בלא כוונה שתהא הרקיקה בפני היבם שיראה הרקיקה אין זה דומה למעשה בלא כוונה רק שלא קיימה המעשה כלל דוירקה בפניו כתיב וכל שהרקיקה אינה בפניו אינה רקיקה ובעינן שתרוק כנגדו לפניו אבל אם ירקה סתם לצורכה אינה רקיקה ול"ד לחליצת מנעל בלא כוונה דשם עשתה מעשה חליצת מנעל בשלימות משא"כ כאן וירקה בפניו כתיב (ועי' מש"כ הטו"א בר"ה לענין ק"ש דקבלת עול מ"ש בק"ש לא מענין הכוונה הוא אלא מעיקר המעשה ואפי' למ"ד מצות אצ"כ לא יצא בק"ש אם לא כיון בקבלת עמ"ש וה"נ דכוותה) ועי' מש"כ המהרש"ל שתזהר שלא תרוק בב"ד וכ"פ בשו"ע (סי' קס"ט סעי' ט"ו) דמשמע דגם בלא כוונה בפניו רק שרקקה לצרכה הוי מעשה רקיקה ודו"ק:
ומה שנסתפקו האחרונים ז"ל אם מצות עשה דיבום חל על היבמה או לא:
הנה אם נימא דאין העשה על היבמה הי' אפשר ליישב מה שהקשה הרשב"א ז"ל בהא דאמר ביבמות (דף כ') קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין לא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת הוא אלא מן האירוסין ל"ת גרידא יבא עשה וידחה ל"ת ואמאי לא הקשה מסיפא מממזרת דבכל ענין לא הוי אלא ל"ת גרידא ואמאי לא מתייבמת ולמה הוצרך להקשות מהא דפסיק ותני והי' אפשר ליישב דמממזרת א"א לאקשויי משום דאפשר לאמר דמיירי שיש לה צרה כשירה ולהכי לא דחי ל"ת משום דאפשר לקיומי מצות יבום בצרה ומיקרי אפשר לקיים שניהם ואע"ג דלקמן משמע דאי נימא דעשה דוחה ל"ת בדיעבד נפטרה צרה ג"כ משום דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם מה שיכול לייבם צרתה דהא מייתי דאיסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' או חלץ לה נפטרה צרתה מ"מ אכתי לא הוי מצי להקשות דהוי מצי לדחויי דהיכא דאיכא צרה מקרי אפשר לקיים שניהם ומיירי דאיכא צרה וכן בגרושה מיירי דאיכא צרה שאינה גרושה ואם אינו רוצה לייבם האחרת ורוצה להפקיע הזיקה ע"י הממזרת או הגרושה קא תני דחולצת ולא מתייבמת משא"כ באלמנה לכה"ג דלא משכחת לה צרה כשירה דכולהו יבמות אלמנות נינהו ואף דאכתי משכחת לה שיש אח כהן הדיוט ויכול הוא לייבם ולהכי לא דחי יש לאמר דדוקא אי איכא לקיומי יבום ע"י צרה אחרת מיקרי שפיר אפשר לקיים שניהם כיון דעליהן לא רמי מצוה רק על האחין אבל אם יכול אחד מן האחין ליבם בלי איסור לא מיקרי יכול לקיים שניהם דכיון דמצוה רמי על כולן וגם על האח שיש בו איסור לאו דחי' גבי' ועלי' דידי' רמיא מצוה ולא מקרי אפשר לקיים שניהם מה שייבם אחר:
ואף דאמרינן שבת (קל"ג) גבי בהרת במקום מילה ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא אמרינן דכיון דעלי' דידיה מצוה רמיא דחי אף בדאיכא אחר התם שאני דאף אם האחר ימול ימול בשליחותו של אב דעל האחר ליכא חיובא כלל רק שיעשה בשליחות האב (משום דהאב אינו יכול למול משום שרוצה בתקנת קציצת הצרעת והאחר לא איכפת לי' בקציצת הצרעת) ולא מיקרי כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. משום דהאב יכול למול בעצמו אילולי הבהרת ורק הבהרת מעכבו משום שרוצה בתקנת בנו להכי משוי שליח וכיון דגם אחר ימול בשליחות האב שפיר אמרינן דלא דחי משום דאפשר באחר אבל גבי יבום דכל אחד מן האחין כשמייבם עושה בשביל מצוה דרמי עלי' דידיה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם גבי כה"ג ע"י מה שאפשר לקיים ע"י כהן הדיוט דהכהן הדיוט לא יעשה בשביל הכה"ג כ"א בעבור חיוב דידי' ואף דאמרינן ביבמות (יו"ד) איהו שליחותא דאחין קא עביד האי שליחותא לאו דוקא כמ"ש במק"א דבלא"ה גבי חליצה לא שייך לשון שליחות דהא ליתא בתנאי ואם כן מוכח מזה דהמצוה רמי על היבמין ולא על היבמות דביבמין רמי על כל אח ואח משא"כ ביבמות:
ואין להביא ראיה מהא דאמר ביבמות (דף כ"ז) כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן למיפטר צרתה אבל למיפטר נפשה פטרה, דהדבר צריך טעם דלמיפטר נפשה פטרה אף דאיכא חליצה מעליא מיבם אחר ולמיפטר צרתה לא פטרה היכא דצרה מצי למיחלץ חליצה מעליא וע"כ הטעם בזה דמצוה רמי על כל היבמות יותר ממה שרמי חיובא על כל האחין דבאחין אי איכא חליצת אח מעליא מהני חליצת אח הגרוע וביבמות אי איכא חליצה מעליא לא מהני חליצת יבמה הגרוע אין זה ראיה דאיכא למימר דאף אם נימא ביבמות ליכא מצות עשה כלל אתי נמי שפיר הא דלא פטרה חליצה הפסולה את חבירתה משום דאף דליכא מ"ע גבייהו מ"מ זיקת יבמה ואיסור דלא תהי' אשת המת החוצה איכא לגבייהו בכולהו ופועלת בהן מעשה החליצה להפקיע זיקה ולהוציאן מאיסור להיתר להכי חליצה פסולה לא פטרה חבירתה משא"כ ביבמין דלא בעי לאפקועי מינייהו שום זיקה ואיסור משו"ה מהני בהו חליצה פסולה דמיפטרי מינייהו בחליצת האח שחליצתו פסולה אף שיש אח שיכול לחלוץ חליצה מעליא כל שחלץ אחד חליצה גרוע כבר אזיל מ"ע מכל האחין ואיסורא חמירא לן מקיום מ"ע דלאפקועי איסורא דגבי יבמות אמרינן כל היכא דאיכא חליצה מעליא לא מהני חליצה גרוע ובקיום מ"ע דגבי יבמין מהני חליצה גרוע למיפטרי חבריו ממצוה זו אף דאיכא חליצה מעליא ויש לעיין אם נימא דהא דכתיב יבמה יבא עלי' קאי מצוה זו גם על היבמה א"כ לאב"ש דאמר הכונס יבמתו לשם נוי לשם אישות כאלו פוגע בערוה וקרוב הדבר להיות הולד ממזר ודריש ביבמות (דף ל"ט) יבמה יבא עלי' למצוה היינו דבעינן שיכוין לשם מצוה ולא חזרה להתירה הראשון להיות מותרת אף לשום אישות ע"ש א"כ ממילא דקאי על היבמה דבעינן שתכוין לשם מצוה א"כ מדוע לא אמר אב"ש דבריו רק על היבם ולא הזכיר בדבריו גם היבמה כדתניא גבי חליצה שם (דף ק"ב) בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתו פסולה והוי לי' לאב"ש ג"כ להטיל חובת כוונת מצוה על שניהן ומוכח מזה לכאורה דאזהרת יבמה יבא עלי' עלי' דידי' קאי וכמו דאמרינן לאב"ש לענין כונה ה"נ לרבנן בעיקר המצוה אמרינן דרק עליו קאי מיהו מלשון התוס' בכתובות (ס"ד) ד"ה דיני חליצה ויבום שהעתיקו לשון רש"י ז"ל ביבמות (דף ל"ט) שכתב לפרש דברי רב שאמר שם ואין כופין דקאי למשנה אחרונה דמ"ח קודמת ואפ"ה היכא דניחא לתרווייהו ליבומי אין כופין לחלוץ דנימא תרווייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם כו' עכ"ל משמע דלאב"ש בעינן שיכוונו תרווייהו לשם מצוה ועוד נ"ל ראי' דע"כ גם בדידה איכא מ"ע דיבום מכל הני משניות דפ' חרש דמבואר שם דיש יבום בחרש וחרשת והקשה הנוב"י על ר"ת ז"ל שפסק כאב"ש דא"כ כל הני משניות דחרש וחרשת דלא כאב"ש דהא חרש וחרשת לאו בני מכווני לשם מצוה נינהו וניחא לי' דהא חו"ח לית בהו איסור אשת אח כלל וקטן אוכל נבילות הוא וקשה תינח היכא דהוא פקח ומכוין לשם מצוה והיא אינה יכולה לכוין דרשאי לייבם משום דהוא מכוין ומשום לתא דידה לא איכפת לן דהוי קטן אוכל נבילות ואף דביבום ספי לה איסור בידים מ"מ אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאיתא במאכיל לחו"ק בידים דכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום וכאן לא שייך לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאין איסור בביאה שני' יותר מביאה ראשונה אבל היכא דהוא חרש והיא פקחת היכי שרינן לייבם כדאיתא במשנה בפרק חרש הא הוא אינו יכול לכוין לשם מצוה וצ"ל דבדידה איכא עשה והיא מכוונה לשם מצוה ומשום לתא דידי' לא איכפת לן משום דהוי קטן א"נ ואף שמאכילתו בידים איסור אשת אח מ"מ זה לא הוי רק לאו ודחי עשה דאית בה ללאו דלא תאכילום וא"כ מוכח מזה דאיכא עשה דיבום גבי דידה אף היכא דליכא גבי דידי' כלל שהוא חרש מיהו לפמ"ש במקום אחר דהא דאסור להאכיל איסור לחרש וקטן בידים הוא רק בדרך שאם הי' גדול הי' דבר זה ג"כ איסור אצלו אבל בדבר שאם הי' גדול לא הי' כאן שום איסור כמו פסח שמנו עליו קטן למ"ד שה לבית אבות דאורייתא לא איכפת לן במה דהשתא הוא שלא למנוייו משום דאם הי' גדול הי' שפיר למנוייו וכתבנו שגם התוס' סבירא להו כן א"כ הכא בפקחת מותרת להתייבם לחרש אף שאינו מכוין לשם מצוה וגבי דידה ליכא עשה ולא חיישינן לקרא דלא תאכילום משום דאם הי' גדול הי' מצווה ג"כ בעשה דיבום והי' יכול לכוין להכי מותרת להתייבם דמשום לתא דידי' לא איכפת לן דקטן או"נ הוא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |