עונג יום טוב/קסה
|
< הקודם · הבא > |
יש להסתפק בשליח הגט שהיה מוטעה באיזה דבר הברור לנו שאם לא היה מטעה אותו לא היה נעשה שליח מרצונו, אם הטעות מבטל את השליחות:
נראה דאין טעות מבטל את השליחות כיון דעיקר לכאורה הגירושין לאו בדידיה תליא אלא בבעל וברצון הבעל לא היה שום טעות לא איכפת לן בטעותא דשליח ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בב"ק (דף ע"ט) נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לשומר חנם לשואל וכו' והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב ופירשו רש"י ותוספות ז"ל דהאי הגביהו או שהוציאו ומת חייב דקתני משום דמתחייב הגנב במשיכת השומר ושלוחו של אדם כמותו והקשו בתוס' אמאי מחייב הגנב במשיכת השומר האי אין שליח לדבר עבירה ותירצו דמירי שהשומר לא ידע דאתי לידו באיסורא אלא שהיה סבור שהוא של הגנב והיכא דהשליח שוגג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה עי"ש וא"כ קשה עדיין איך נתחייב הגנב במשיכת השומר מטעם שליחות נימא דטעותא של שליח מבטל השליחות דודאי אלו הוי ידע שהוא גנוב לא היה מתרצה להיות שליח בדבר זה ובפרט בשומר חנם דלא מטי שום הנאה לידיה וכדאמרינן בקידושין (דף נ"ג) גבי קדשה במעשר שני דאינה מקודשת דלא ניחא לה שיתחלל הקדש על ידה ובב"מ (דף צ"ח) גבי בעל בנכסי אשתו דאמרינן התירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני עיי"ש אפי' היכא דמטי הנאה לידיה כ"ש בש"ח דלא מטי הנאה לידיה דבעינן למימר באיסורא לא ניחא למיעבד שליח ומדמתחייב הגנב במשיכת השומר מוכח דטעותא של השליח אינו מבטל הקנין:
אולם הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' גניבה הלכה י"ו) פירש משנתינו באופן אחר וז"ל נתנו שם בבית הבעלים לבכורות בנו או לבעל חובו או לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר או בעל החוב שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו עכ"ל והנה הוא מפרש דהאי חייב ופטור אשומר קאי ולא אגנב ונראה טעמו משום דסובר דגם בשוגג נמי אמרינן אין שלד"ע דלא כהתוס' וכן כתב הש"ך (בסימן שמ"ח) וכן הטו"א (במס' חגיגה) וא"כ א"א לחייב הגנב מחמת משיכת השומר להכי פירש דחיובא ופטורא קאי אשומר וראיתי להראב"ד ז"ל שהשיג עליו דא"כ איך מוכח בש"ס דתקנו משיכה בשומרין כיון דחיובא דהשומר מדין גנב הא אין זה משיכה בשומרים אלא בגנב עיי"ש ונראה שהראב"ד ז"ל סובר בכוונת הר"מ ז"ל שמחייב לשומר מדין גנב ומיירי ע"כ כשידע השומר שהוא גנוב דאם היה שוגג לא שייך לחייבו מדין גנב:
ולי נראה דכוונת הר"מ ז"ל לפרש מתניתין שהב"ח והכהן והשומר לאו מדין גנב מתחייבים אלא מדין שומר ולא מיירי שידע שהוא גנוב דא"כ כיון דאין שלד"ע חל החיוב של גניבה על השומר וחייב מדין גנב כיון שידע שהוא גנוב אלא מיירי שהב"ח והשומר היו שוגגין ולא מתחייבין מדין גניבה. אבל מדין שמירה שפיר מתחייב כיון דנתרצה לעשות שומר לגנב לא איכפת ליה אם נעשה שומר גם לבעלים וכיון דהגנב לא קנאו וגניבה עדיין ברשות הבעלים קאי נעשה הוא שומר לבעלים ושפיר מוכיח הש"ס דתקנו משיכה בשומרין וכן משמע לכאורה לשון הנמו"י ז"ל שם במרובה על המשנה שגם הוא חולק על דברי התוס' הנ"ל וסובר שגם בשוגג אמרינן אין שלד"ע וכתב לפרש המתניתין וז"ל ויש מ"ש דכמו שפטור הכהן מלשלם לבעלים ה"נ חייב דקתני ר"ל הכהן או השומר חייב לשלם ע"ד שאמרו במ"א תחזור פרה לבעלים הראשונים הרי שגם הוא ז"ל מפרש דחיובא דשומר מדין שומרים לבעלים הוא ולא מדין גניבה:
אולם ראיתי להגאון בעל נתיבות משפט (בסימן שמ"ח) שהקשה ע"ז קושיא חמורה דכיון שהשומר היה שוגג א"כ תינח בש"ח בזה שייך לומר דכיון שקיבל עליו שמירה לגבי גנב חייב נמי לגבי בעלים דמאי נ"מ לגבי דידיה אם הוא שומר לגנב או לבעלים אבל גבי שואל דהגבהתו וקנינו הוא לעשות בה מלאכה כל ימי שאלתה ואין אדם מוכר ומשאיל דבר שא"ש ומה שנתן לו הגנב רשות להשתמש בו כל ימי שאלתה לא מהני מידי דהא הבעלים לא נתנו לו רשות להשתמש ושאלתו של גנב לאו כלום הוא וגם לא היה מתכוין להשתמש בה בלא רשות בעלים רק שהיה שוגג וכסבור שהוא של גנב. וא"כ לא מהני הגבהתו מידי ולא נעשה כלל שומר לבעלים וזו קושיא חמורה מאוד על דברי הנמו"י ז"ל ויותר קשה לי מבבא דנתן על חובו דהא ב"ח לא קבל עליו שום שמירה רק שהיה סבור שהיא של גנב ונטלן בחובו וכיון דהיה שוגג ולא מתכוין לגנוב מדין שומר נמי לא מתחייב ואפשר עוד דאלו הוה ידע דלאו דידיה הוא לא הוה שקיל מידי ועוד דהא גופא קשיא דמנ"ל להש"ס לפרש דהשומר מתחייב מדין שומר ולמיפשט מינה דתקנו משיכה בשומרין דילמא מיירי דהוה מזיד בשליחותו ומתחייב מדין גנב דהמשלח לא מתחייב משום דאין שלד"ע והשליח חייב אבל בשומרים לא תקנו משיכה:
ונראה לי דוודאי דכוונת הרמב"ם ז"ל לפרש כמו שכיון הראב"ד ז"ל בדעתו דמיירי שהשליח היה מזיד ודעת הר"מ ז"ל דכאן לא שייך אשלד"ע דכמו דאמרינן בב"מ (דף ח') אלו האומר לשלוחו צא וגנוב פטור דאשלד"ע ושותפין שגנבו חייבין משום מגו דזכי לנפשיה ומהני הגבהתו לגבי עצמו מהני נמי לחבירו וכן אמרינן במרובה (דף ע"ח) עיי"ש שותפין שגנבו חייבין בדו"ה ופסק כן הטור (בסימן ש"נ) ואטביחה ומכירה מיירי שטבח אחד לדעת חבירו דבטו"מ מרבינן דישלד"ע ובקרן מיירי ע"כ שהגביהו שניהם ומהני הגבהת כ"א לגבי חבירו שלא תהא כמונחת ע"ג קרקע משום מגו דזכי לנפשיה זכה לחבריה וה"נ כיון שהשומר הזה הגביה לשם שמירה לגנב ומהני הגבהתו לגביה נפשיה להיות שומר מהני נמי הגבהתו לגבי גנב דהא הגבהת עצמו הוא רק להתחייב כדינו בפשיעה או בגו"א או באונסין וכן הגנב לא קני להיות שלו רק להתחייב באונסין וכיון דמהני הגבהתו לגבי עצמו מהני לגבי חבירו כמו דמהני גבי שותפין שגנבו דהגבהת כל אחד מהן לא היה מועיל בלתי הגבהת חבירו דנעשה כמו שמונחת ע"ג קרקע רק דמהני הגבהת כ"א לחבירו הואיל ומהני לעצמו ולא אמרינן אשלד"ע. וה"נ מהני הגבהת השומר או הבע"ח לגנב הואיל ומהני לגבי עצמו למיקני להתחייב כל חד כדיניה וכיון דלא שייך אשלד"ע מתחייב הגנב ועל השומר ליכא חיובא דגניבה אף שהיה מזיד דכיון דמהני הקנין לגבי גנב שוב לא מהני לגבי שומר שיקרא הוא גנב דכל היכא דאמרינן ישלד"ע ומתחייב המשלח פטור השליח אף שהיה מזיד ואף שאין להמשלח מה לשלם כמ"ש הנתיבות משפט (סימן רצ"ב) דדוקא אם עשה השליח מעשה גמור כמו (במסכת מכות) גבי הוסיף לו רצועה אחת דשליח ב"ד גולה על ידו דלא פקע חיובא מהשליח במה שחייב המשלח אבל גבי גניבה דאין כאן מעשה גמור אלא קנין בעלמא וכיון דהחיוב בא על ידי קנין ומהני הגבהה לגבי משלח שיהא לו דין גנב שוב לא נשאר גבי שליח קנין גניבה ולא נתחייב השליח מדין גניבה רק מדין שומר וזה קמ"ל מתניתין דאם נתנו לבע"ח או לשומר מתחייב השומר מדין שמירה ואם אין לו לגנב לשלם נתחייב השומר מדין שומר [ולא מדין גניבה ונ"מ נמי לענין שמין לשברים דשמין לשואל ולא לגנב כדאיתא בב"ק י"א] ושפיר מוכיח הש"ס מזה דתיקנו משיכה בשומרים דהא השומר מתחייב רק מדין שומר. וע"י מה שנתחייב בשמירה מהני קנין גם להגנב שיתחייב הוא מדין גנב א"כ מוכח דתיקנו משיכה בשומרים:
וא"ש נמי מה שהקשה הנה"מ, דכיון דמיירי בשליח מזיד שפיר קנה לה להתחייב באונסין דהא רצה לשמש בה כל ימי שאילתה אף שידע שהיא אינה שלו ומ"מ מדין גנב ליכא לחייבו דהא עיקר הקנין חל על הגנב דיש שלד"ע בכה"ג דמהני לגבי נפשיה ומתחייב רק מדין שואל כל ימי שאילתה וכן בשו"ח וש"ש וכן בבע"ח ובכהן אף שעל גוף הגניבה לא רמינן חיובא עליה משום דהחיוב על הגנב המשלחו מ"מ לא גרע משומר לגבי בעלים כיון שנטל הבהמה לרשותו והגביה והכניסה לביתו נעשה עליה שומר לכל הפחות שהוא היה רוצה ליטלה בחובו אף שהיא גנובה ובאמת היא של בעלים ובטלה גבייתו מ"מ הרי הוא שומר עליה ואם מתה חייב כדין ש"ש לכל הפחות הואיל והגנב סילק שמירתו ומסרה לבע"ח נעשה הוא שומר דלא גרע מלוקח חפץ ונמצא מקח טעות שנעשה המוכר ש"ש על המעות אע"ג שהם אצלו בטעות ה"נ אף שאינו מתחייב מדין גנב מחמת שהחיוב על המשלח מ"מ אם אין למשלח לשלם לא גרע הבע"ח שנטלם בחובו משומר דהא רצה ליטלם לעצמו ונעשה לכל הפחות שומר עליהם ואתיא דברי הר"מ ז"ל כהוגן דמיירי שהשליח היה מזיד ומדין גניבה אין חל חיוב משום שקנין הגניבה חל על המשלח וחייב רק מדין שומר ושפיר פשט מינה הש"ס דתקנו משיכה בשומרים:
ונראה לי דהשתא דאתינא להכי מיושב גם שיטת רש"י ז"ל שפירש דחיובא ופטורא אגנב קאי ולא קשה מה שהקשה עליו התוס' דהא קי"ל דאשלד"ע גם לא הוצרכנו לחלק בין שוגג למזיד ולומר דבשוגג אין שייך שלד"ע דאפ"ל דאפילו במזיד מיירי ואפילו הכי לא אמרינן בזה אשלד"ע דכיון דמהני הגבהתו לגבי נפשיה שרצה לקבל בחובו או להתחייב בשמירה מהני נמי לגבי גנב כמו שבארנו מהא דשותפין שגנבו ויש להביא ראיה לשיטת רש"י בפירושא דמתניתין דאיתא בירושלמי שם (בפרק מרובה) על הך מתני' א"ר מנא מאן דמר לי הדא מילתא אנא נסיב בנרייתיה מהו פטור נפטר מחובו נפטר מגניבה עיין שם בפני משה שפירש דר' מנא קא מבעי ליה היכא דלא הגביהו אם נפטר הגנב בזה מחובו מי אמרינן כיון דלא הגביהו לא נפטר מחובו או דלמא כיון דהיה מושכו ויוצא כבר נפטר מחובו ומוכח מזה דפטור דמתניתין קאי אגנב להכי שפיר מבעי ליה אי קאי פטורא דמתני' רק אגניבה או קאי גם אחובו גם מוכח מדברי הירושלמי שהב"ח והשומר היה במזיד דאם היו שוגגין לא שייך לפוטרו מחובו עי"ז דמה שקבל בחובו היה בטעות שסבור ששלו הוא ונמצאו גנובים:
וא"כ לפי מה שבארנו שיטת רש"י והר"מ ז"ל אין לנו ראיה למה שהוכחנו לפי שיטת התוס' דטעותא של שליח אינו מבטל השליחות ממשנתינו דמיירי שהשליח היה שוגג ואפ"ה מתחייב הגנב בהגבהתו של שליח ולא אמרינן דאתי טעותא דשליח ומבטל השליחות אבל לפמ"ש לשיטת הר"מ ז"ל לא קאי חיובא כלל אמשלח אלא אשליח מדין שומר וכן לשיטת רש"י ז"ל אין אנו צריכין לומר דהשליח היה שוגג אלא דשליח מזיד נמי מתחייב הגנב דלא שייך כאן אין שלד"ע כמו שבארנו:
ולכאורה יש להביא ראיה דטעותו של שליח אינו מבטל השליחות דהנה התוס' בקידושין (ד' מ"ב) הקשו לפי שיטתם דבשוגג ישלד"ע א"כ מאי קאמר (שם) דבמעילה ישלד"ע הא ע"כ מיירי בשוגג דבמזיד ליכא מעילה ובשוגג הא בכל התורה ישלד"ע ותירצו דהכא מיירי אפילו אם נזכר שליח מעל בעה"ב וע"ז פריך אמאי מעל נימא דאשלד"ע. והטו"א בחגיגה הקשה על דבריהם דהא גופא קשיא דהא דבמעילה ישלד"ע ילפינן חטא חטא מתרומה והא קרא מיותר ליכא לזה רק כיון דמקשינן מעילה לתרומה ע"כ כמו שיש שליח בתרומה כן יש שליחות במעילה וכיון דליכא קרא מיותר לזה אימא דמשכחת שליחות במעילה בשליח שוגג דבכל התורה נמי יש שליחות אבל בשליח מזיד דבכל התורה אשלד"ע במעילה נמי אשלד"ע ומזה הוכיח הטו"א דגם בשוגג אמרינן אשלד"ע וכיון דע"כ יש שליחות במעילה הרי מוכח דגבי מעילה לא אמרינן האי כללא דאשלד"ע:
ואם נימא דבכל התורה טעותו של השליח מבטל השליחות אכתי קשה דלמא הא דמצינו שליחות במעילה מיירי דווקא בשליח מזיד שלא היה מוטעה אבל בשליח שוגג בעינן למימר דטעותו של השליח מבטל השליחות ופטור המשלח ונהי דבנזכר בעה"ב ולא השליח דהשליח חייב א"ש מה שחייב אף שהיה בטעות דמ"מ הוא הוציא מעות הקדש לחולין וכיון דהבעה"ב נזכר השליח חייב ככל מוציא מעות הקדש לחולין מ"מ כשהיו שניהם שוגגים דרמינן חיובא אמשלח נימא דטעותו של שליח מבטל השליחות מהשליח והא דרבינן שליחות במעילה מיירי במשלח שוגג ושליח מזיד דהמשלח חייב מחמת שהיה שוגג והשליח לא היה מוטעה אבל במשלח ושליח שוגגים ליכא מעילה דטעות של שליח מבטל השליחות ואין לאמר דכל היכא דטעותא דמשלח מבטל השליחות גם טעות השליח מבטל השליחות אבל במעילה דטעות המשלח אינו מבטל השליחות דעיקר מעילה הוא בשוגג גם טעותו של שליח אינו מבטל להשליחות. דז"א דהא דטעותו של משלח אינו מבטל הוא משום דבהכי חייביה רחמנא כמו אוכל חלב בשוגג דחייב חטאת אבל טעות של שליח דלאו עליה רמי חיובא דמעילה אם בכל התורה מבטל השליחות משום דאדעתא דהכי לא נעשה שליח בעינן לבטולי נמי גבי מעילה ונימא דהא דחייב רחמנא מעילה בשליחות היינו היכא דהשליח היה מזיד אבל בשוגג אדעתא דהכי לא נעשה שליח ובמתניתין במעילה (ד' כ"א) קתני בהדיא דבשניהם שוגגים נמי בעה"ב מעל דהא קתני התם דבאמר הבא לי מן החלון והביא לו חייב בעה"ב הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא שליח מעל הרי דמיירי בשניהם שוגגים וכשעשה שליחותו בעה"ב מעל ולא אמרינן דאתי טעותו דשליח ומבטל השליחות:
ונראה לי דאין ראיה מכאן דבאמת יש להקשות בעיקרא דמילתא דפריך הש"ס נימא גבי מעילה אשלד"ע הא תנן במעילה (ד' כ"א) שילח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופריך והא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאוהו כמעטן של זיתים דתנן הזיתים מאימת מקבלים טומאה משיזיעו וכו' אלמא איתעבד שליחותיה ה"נ איתעבד שליחותיה וא"כ הא אפ"ל דכל היכא דבעינן שליחות גמור כמו גבי טביחה ומכירה דאם טבח ומכר ע"י חש"ו פטור או שולח את הבעירה ע"י חש"ו דפטור וכן שליחות יד בזה שייך לאמר אשלד"ע אי לאו דגלי קרא אבל במעילה דלא בעינן שליחות ואי איתעבד מחשבתו ע"י החש"ו נמי מעל לא אמרינן אשלד"ע:
וצ"ל דבאמת אין החידוש במעילה מה דמתחייב המשלח ולא אמרינן אשלד"ע רק שעיקר החידוש הוא מה דלא רמינן המעילה על השליח דנהי דבחש"ו מעל המשלח משום דאיתעבד מחשבתו אע"ג דלאו בני שליחות נינהו היינו משום דאינהו לאו בני חיובא נינהו ואי אפשר למירמי חיובא דמעילה עלייהו ולהכי מחייב המשלח משום דאיתעבד מחשבתו והוציא מעות הקדש לחולין בשוגג ע"י החש"ו אבל בפקח כיון דבכל התורה אשלד"ע אף בשליח שוגג למה לן למירמי חיובא על המשלח שהוא לא עשה, ושליחות לא שייך משום דגם בשוגג אשלד"ע בכל התורה לכן נרמי חיובא אשליח כדין מוציא מעות הקדש לחולין והמשלח יהא פטור. ושפיר פריך נימא גבי מעילה ג"כ אשלד"ע וע"ז משני דכיון דילפינן חטא מתרומה ע"כ דיש שליחות גבי מעילה ובשליח מזיד הא לא שייך דין שליחות דודאי מתחייב המשלח דלא גרע מחש"ו דמתחייב בע"ב מטעם דאיתעבד מחשבתו וה"נ איתעבד מחשבתו ועל השליח ליכא לרמויי דהא היה מזיד וחייב המשלח אף בלא דין שליחות וע"כ הא דבעינן לאשכוחי שליחות במעילה בשליח שוגג דאז לא שייך לאמר איתעבד מחשבתו דטפי הוי לן לרמויי מעשה אשליח ואפ"ה רבינן שליחות במעילה ומחייבינן את המשלח דשליח כמותו במעילה ולא רמינן לה אשליח ולדברינו יש ראיה ברורה לדברי הטו"א דבשוגג נמי בכל התורה אשלד"ע דהא עיקר הלימוד דבמעילה ישלד"ע הוא רק אשליח שוגג דבשליח מזיד אין אנו צריכין לחייב את המשלח מטעם שליחות דבלא שליחות נמי מתחייב כיון דליכא לרמויי אשליח חייב המשלח מטעם איתעבד מחשבתו, וראיית הגמרא הוא רק משליח שוגג דאיכא למירמי חיובא אשליח ואפ"ה מחייבינן המשלח ש"מ דבמעילה חדית לן רחמנא דישלד"ע אע"ג דבכל התורה אשלד"ע אף בשוגג:
ולפ"ז נדחה נמי ראייתינו דטעות השליח אינו מבטל השליחות מדלא מוקמינן ג"ש דחטא חטא דיש שליחות במעילה בשליח מזיד דליכא טעות גבי שליח אבל בשליח שוגג דאיכא טעותא בטלה שליחות המשלח דז"א דע"כ ליכא למימר הכי דהיכא דהשליח היה מזיד מתחייב המשלח בלי שום רבויא דשליחות דהא על השליח ליכא לרמויי והמשלח חייב מטעם דאיתעבד מחשבתו ואין זה בגדר שליחות ואנו מרבינן שליחות במעילה וע"כ הא דרבי קרא דין שליחות במעילה מיירי בשליח שוגג וגלי קרא דאין טעותו מבטל השליחות כמו דחדית לן קרא דלא אמרינן אשלד"ע ה"נ חדית לן דלא אמרינן דטעותו של שליח יבטל השליחות אבל בכל התורה הטעות מבטל השליחות:
ובחגיגה (ד' יו"ד) דקאמר התם אמתניתין דמעילות הם כהררים התלוים בשערה ופריך מכתב כתיבי אמר רמב"ח ל"צ אלא לכדתנן השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל וכי עשה שליחותו אמאי מעל וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא ומאי קושיא דלמא שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה מה התם שלוחו של אדם כמותו ה"נ שלוחו של אדם כמותו וקשה מעיקרא דלא ידע משינויא דג"ש דחטא חטא אמאי לא פריך נמי אמאי בעה"ב מעל אם עשה שליחותו נימא כיון דהשליח היה שוגג אתא טעותא ומבטל השליחות ולפמ"ש גם זה נכון דהא א"א לבטל המעילה מהמשלח מחמת טעותא דשליח דלא יהא אלא כחש"ו דמעל בעה"ב משום דאיתעבד שליחותו ומקשה רק דנימא וכי זה חוטא וזה מתחייב שלא יהא בזה דין שליחות כמו בכל התורה דאשלד"ע ונרמי חיובא אשליח כדין מוציא מעות הקדש לחולין אבל אם היה מקשה דנימא דטעותא דשליח מבטל השליחות אז אין שייך לחייב גם השליח כיון שאנו פוטרין את המשלח משום טעותא דשליח איך אפשר לחייב את השליח (יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא):
ואם נימא דטעות של שליח מבטל המעילה מן המשלח מוכרח לבטל גם לגבי עצמו של שליח ובטלה דין מעילה ובאמת המשלח חייב מדין איתעבד מחשבתו אבל השתא דפריך וכי זה חוטא וזה מתחייב פריך שפיר דלא יתחייב המשלח משום אשלד"ע ונרמי חיובא אשליח וכיון דהשליח מתחייב נפטר המשלח גם מדין מתעבד מחשבתו דלמה לן למרמיה עליה דמשלח שהוא לא עשה בעצמו ועדיף לן לרמויי אשליח שעשה בעצמו והוציא מעות הקדש לחולין הרי בררנו דמהנך דיני דמעילה אין ראיה שטעותו של שליח אינו מבטל השליחות:
ולכאורה יש להביא ראיה דטעותו של שליח מבטל השליחות מהא דאמרינן בגיטין (דף י"ד) ר"א בר יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא א"ל לר' דוסתאי בר' ינאי ור"י בן כיפר בהדי דאתיתו אתיוהי ניהלי אזול יהבי נהליה אמרי להו ניקני מנייכו (פירש שיקבלו אחריות הדרך עליהם) אמרי להו לא אמרי להו אהדריה ניהלן ר' דוסתאי בר' ינאי אמר להו אין ר"י בן כיפר אמר להו לא הוו קא מצערו ליה א"ל חזי מר היכי קא עביד א"ל טב רמו ליה כי אתו לגביה א"ל חזי מר לא מסתייה דלא סייען אלא אמר להו נמי טב רמו ליה א"ל אמאי. תיעבד הכי א"ל אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה ומדברין מחציין אומרין כפותו כופתין אומרין הרוגו הורגין אלו הרגו אותי מי נתן בן לינאי אבא ועיי"ש ברש"י דפירש הא דפריך אמאי תיעבד הכי היינו אמאי נתרצית להחזיר להם ורש"י ז"ל הוכרח לפרש כן דא"א לפרש הא דא"ל אמאי תיעבד הכי קאי אמאי דא"ל טב רמו ליה דע"ז לא הוי משני מידי דאטו משום שהיה מתיירא שיהרגנו אמר טב רמו ליה מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי א"ו משום דקושייתו הוא אמאי נתרצה להחזיר להם הפקדון (וכיון דמשני ליה דכדין הוא החזיר הפקדון ממילא אמר להם טב רמו ליה שיחזיר מפני שר"י בן כיפר בעצמו הביא על עצמו ההכאה שלא כדין ועוד שאולי אמר טב רמו ליה כדי שיחזיר ולא יבוא לידי מיתה) וע"ז משני שהיה מתיירא שלא יהרגנו:
והנה בב"ק (דף קי"ז) אמרינן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה יהבינהו נהלייהו אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר אביי האי מציל עצמו בממון חבירו אלא אמר רב אשי חזינן אי אינש אמיד אדעתא דידיה אתו ואי לאו אדעתא דכסא דכספא קאתו וא"כ הכא בהני נהרדעא מיקרי אדעתיה דידיה אתו דהא מעיקרא לא ביקשו מהם שיחזירו הפקדון רק שרצו שיקבלו עליהם אונסא דאורחא שאם יאבד ישלמו כדאמרי להו ניקני מנייכו וכן הוא בירושלמי בהך עובדא שביקשו ממנו שיקבל עליו אחריות הדרך ולפ"ז הא אתו רק אדעתא דידי' והוא אינו יכול להחזיר להם ע"פ דין כדאמר התם דחייב הנפקד באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. וכשהכו אותו אח"כ היה מחויב לקבל עליו אחריות הדרך ולשלם אם יאבדו ולא להחזיר להם הפקדון שכבר זכו עבור ר' אחא בר' יאשיה דהא קי"ל דאסור להציל עצמו בממון חבירו:
ואף שלפמ"ש הרמב"ם והמחבר (בסימן רצ"ב סעיף ח') הטעם באינו אמיד משום שחזקתם שלא באו האנסים אלא לשמע הפקדון ועיי"ש בסמ"ע ובש"ך והיה אפשר לומר דגם בהאי עובדא דר"א בר"י היו רשאים לחזור הפקדון משום שלא באו אלא לשמע הפקדון מ"מ הרשב"א בחידושיו לב"ק ד' קי"ז) כתב דהטעם להא דאמרינן אם אדעתא דפקדון אתי פטור ולא מחייבינן ליה מטעם מציל עצמו בממון חבירו כמו גבי אנס שאנסו ונשא ונתן ביד משום דגבי נשא ונתן ביד דמחייבינן ליה מיירי שהאנס לא היה יכול ליטול בעצמו אם לא שנתן לו אבל הכא גבי פקדון מיירי שאם לא היה נותן להגנבים יכולים למצוא מעצמם הפיקדון ומש"ה פטורין עיי"ש היטב בדבריו ז"ל וכ"כ התורת חיים בחידושיו לב"ק דהתם גבי פקדון להכי פטור באתו אדעתא דכסא דכספא משום דהגנבים היו יכולים ליטול בעצמם וא"כ הכא גבי עובדא דר"א בר"י שלא היו יכולים ליטול אם לא היו נותנים להם דהא לא היה יכול ליטול אלא בהכאות אבל לחפש וליטול בעצמם לא היו יכולים וא"כ קשה איך מסרו הפקדון אחר שכבר זכו מפני שרצו לפטור עצמם מקבלת אחריות א"ו דלהכי מסרו להם מפני שכיון שאחר שזכו ביקשו שיקבלו עליהם אחריות בטלה הזכיה דאדעתא דהכי שיקבלו אחריות לא היו נעשים שלוחים לזכות עבור ר"א בר יאשי' ואף שבשעה שנתנו להם הפיקדון לא ביקשו מהם קבלת אחריות וחלה הזכיה ומה שרצו שיקבלו אחריות נולד אח"כ כדאיתא בירושלמי (ספ"ק דגיטין) דמעיקרא נתנו לו בסתם ואח"כ כשהביא לפני הנפקד לישנא בישא עלייהו העלילו עליהם שיקבלו אחריות מ"מ לפמ"ש בכתובות (דף מ"ז) ד"ה שלא דהא דאמרינן שם במתה אשתו מן האירוסין שאינו גובה תוספות משום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אף שנולד הדבר אח"כ שכתב לה וכן גבי נתן הכסף לאנשי משמרות דאמרינן (בב"ק ק"י) דאי כסף אינו מכפר חייבים להחזיר הכסף ליורשים משום דאדעתא דהכי לא יהיב להו אף שהדבר נולד אח"כ משום דבדבר שאינו תלוי אלא בדעת הנותן לחוד יש לנו ללכת אחר דעתו לחוד ומה שנולד אח"כ נמי מבטל המעשה וא"כ ה"נ אף שמה שהעלילו עליו שיקבל עליו אחריות היה אחר הזכיה מ"מ מתבטלת הזכיה משום דאדעתא דיעלילו עליו לקבל אחריות לא זכו כלל ובטלה זכייתן והיו רשאים להחזיר הפקדון א"כ הרי מוכח דטעות של שליח שהיה להשליח בדבר שנגע לעצמו נמי מבטלת השליחות:
וכן מוכח מדברי הג"א שם בגיטין וז"ל השיב ר"ת לרבני מריגנשפורק על דבר לוי שהפקיד מנה אצל שמעון שלא בעדים וראובן ביקש מלוי לקבל לו מנה משמעון שנתחייב לו שמעון וקבל לוי ואח"כ בא שמעון ללוי ותבעו להחזיר לו המנה שנתן לו לצורך ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזור יעכב שמעון מנה שהפקיד לו לוי שלא בעדים. וראובן תובע מלוי מנה שזכה לו ולוי טוען לא זכיתי לך על מנת להפסיד פקדוני שביד שמעון נ"ל כי מן הדין יחזיר לוי מנה שנתן לו שמעון לראובן שהרי זכה לו כיון שחוב מלוה הוא וקי"ל כרב דאם בא לחזור דאינו חוזר ואפי' אי פקדון היה זכה לו דאין שייך לומר הכא אין רצוני שיהיה פקדוני וכו' כיון דא"ל הב לי פקדון ונפקד נתן לו הוה ליה כזכי ולא מצי למיהדר כדמוכח במעשה דר' דוסתאי וכו' ומה שאמר לוי לא זכיתי על מנת שאפסיד שלי דברים שבלב הם ואינם דברים עכ"ל הרי חזינן דטעמא דלא מצי לוי לבטל השליחות מטעם דאדעתא דהכי לא זכה הוא רק משום דדברים שבלב אינם דברים ומוכח ממילא דאם יש אומדנא דמוכח בגוונא דלא הוי דברים שבלב אלא דברים הגלויים לכל שפיר מתבטלת הזכיה והשליחות הרי בהדיא דטעותו של שליח מבטלת השליחות:
ובזה יש ליישב מה שנתחבטו רבותינו האחרונים ז"ל בחוה"מ (סימן קכ"ה) על דברי הרמ"א ז"ל שהעתיק שם (בסעיף א') הך דינא דהג"א שאינו יכול להחזיר המעות להנפקד אף שהנפקד אומר לו שיכפור לו חובו ולעיל בסעיף זה כתב המחבר דאם מחמת אונסו החזירו לראובן שאיים עליו בדבר שבידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור עיי"ש. והוא מעובדא דר' דוסתאי ב"ר ינאי וא"כ אמאי פסק הכא שאסור לו להחזיר הפקדון אף שמפסיד חובו על ידי זה וכל התירוצים שכתבו בזה אינם מובנים לענ"ד דהסמ"ע תירץ דשאני הך דינא דהג"א והרמ"א שעשאו שליח לקבל הפקדון וכבר זכה עבורו להכי אסור לו להחזיר וע"ז קשה שהרי גם בעובדא דר' אחי בר יאשיה נעשו שלוחים לקבל הפקדון ואפ"ה אמר לו שפיר עבדת במה שהחזיר והש"ך תי' לפ"מ שפי' הנה"מ דבריו דאונס ממון לא הוי אונס והכא הוי רק אונס ממון שרצה לכפור לו חובו ומלבד מה שתמה עליו הנתה"מ דאונס ממון נמי הוי אונס קשה ג"כ דהא גם בעובדא דר"א בר"י היה נמי אונס ממון דהא לא ביקשו מהם רק שיקבלו אחריות הדרך עליהם ואלו הוו מקבלי עלייהו לא היו מכים אותם כלל:
אבל לפמ"ש א"ש דהיינו דאיכא בין עובדא דהג"א לעובדא דר' אחא דבעובדא דהג"א שאמר לו הנפקד שיכפור לו הלואתו ע"כ דאינו היזק ברור דאף אם יכפור אפשר שיגבה ממנו ע"י בירורים או שישביעו בס"ת ולא ירצה לישבע וישלם לו מדקרי ליה דברים שבלב ע"כ שאין ההיזק ברור דבהיזק ברור הא לא מיקרי דברים שבלב כ"א בלב כל האדם שהכל יודעין שאין אדם מפסיד ממונו ומציל ממון חבירו. וכיון דאין ההיזק ברור להכי לא מתבטלת הזכיה שזכה הפיקדון עבורו ולא אמרינן אדעתא דהכי לא זכה כמ"ש ההג"א אבל בש"ס דר' אחא בר"י שבשעה שקיבל הפקדון קבלו רק בתורת ש"ח ועתה מעליל עליו שיקבל עליו דין שואל להתחייב באונסין ודאי דאמרינן אדעתא דהכי לא קיבל ולא זכה עבורו הפקדון דהכל יודעין דאף מי שקיבל עליו להיות ש"ח אינו מתרצה להיות שואל ולא הוי דברים שבלב ובטלה זכייתו ויכול להחזיר הפקדון ול"ד לעובדא דהג"א דשם לא בטלה זכייתו דהוי דברים שבלב דאפשר שהיה מתרצה לזכות עבור המפקיד פקדונו אף אלו הוי ידע שעי"ז יצטרך למיקם בדינא ודיינא על מעותיו וזה המחוור מכל התירוצים שנאמרו לחלק בין עובדא דר"א בר"י להך עובדא דהג"א ונראה דהיינו נמי טעמא דאמרינן גבי פקדון אי אתא אדעתא דכספא לא מיקרי מציל עצמו בממון חבירו הוא נמי משום דאדעתא דהכי לא קיבל עליו שמירה שאם יבא עליו גנבי מחמת פקדונו לא יתן להם הפקדון והוי אומדנא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ק שם. ול"ד לאומדנא דמוכח דעובדא דהג"א דשם לא הוי אומדנא שאדעתא דיכפור לו חובו לא זכי עבורו וקרינן ליה דברים שבלב:
הרי נתברר מסוגיא דגיטין בעובדא דר' אחא בר"י ומדברי הג"א דטעותו של שליח מבטל שפיר השליחות:
אחרי כותבי כ"ז מצאתי בעזה"י בחידושי הריטב"א על קידושין שכתב שם אחרי שהאריך לבאר דגם בשליח שוגג אמרינן אשלד"ע אף דלא שייך לאמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וז"ל ותדע דאפילו בשוגג שייך האי טעמא דאנן אמרינן אילו ידע האי שליח דהקדש הוא לא הוי לו שליח כי דברי הרב שומעין וה"ל שליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה בעצמו בשוגג כנ"ל עכ"ל הרי דפשיטא לי' דטעותו של שליח מבטל השליחות:
מיהו כ"ז בטעות הנוגע לשליח שאנו יכולין לאמר שאלמלא הי' יודע שכן הוא לא הי' נעשה שליח אבל בטעה השליח בדבר הנוגע למשלח והמשלח לא טעה וידע שכן הוא כמו שליח שקידש וסבור שהיא כהנת וגילה דעתו שאלמלא לא היתה כהנת לא הי' מקדשה מפני שהי' סבור שהמשלח מקפיד ע"ז ובאמת ידע המשלח שאינה כהנת ואעפ"כ רצה לקדשה הוי קדושין מעליא ואין טעותו של שליח מבטל השליחות בדבר הנוגע למשלח אם המשלח בעצמו לא טעה ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בפסחים (דף פ"ח) באומר לשלוחו צא ושחוט עלי ושחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ופריך הא תניא אין נמנים על שני פסחים כאחד ופרש"י ז"ל לאכול בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה משום דא"ב ומשני מתניתין במלך ומלכה והתניא וכו' ומפרש התם רש"י ז"ל דמלך ומלכה שדעתן קלה עליהם שיש להם מעדנים רבים ואין מקפידים אם גדי אם טלה הלכך אין כאן דין ברירה דבתרווייהו ניחא להו להכי יאכלו מן הראשון דראשון שפיר אשתחיט ולית כאן דין ברירה כלל עי"ש דמיירי שהשליח שחט ע"מ שמאיזה שירצה המלך והמלכה יאכלו הרי דאם הי' שליח מאיש אחר דשייך בזה ברירה משום דאיכא דניחא להו בגדי ואיכא דניחא להו בטלה וכששחט לאיזה שירצה המשלח לא יאכל משניהן משום דא"ב ואף דהמשלח לא התנה כלל תנאי זה דגדי וטלה מ"מ גרירא דעתו בתר שליח וכשהמשלח דעתו קלה עליו שאין תופס בדעתו קפידא בין גדי וטלה לית בזה חשש ברירה אף שהשליח הי' בדעתו שהמשלח יברור בשעת אכילה אם רוצה בגדי או בטלה מ"מ כיון שבמשלח אין תופס בו קפידא בזה לא איכפת לן מה שבדעתו של שליח הי' שהמשלח מקפיד על אכילתו בין גדי לטלה כיון שבאמת אין המשלח מקפיד ולית כאן חשש ברירה והטעם משום כיון דלשליח בעצמו אין קפידא רק מה שאמד דעתו של המשלח שיש לו קפידא בין גדי לטלה ובאמת גם למשלח ליכא קפידא הוי שליחות מעליא אע"ג דבשחיטת פסח בעי שליחות מעליא כדאמרינן בקדושין (דף מ"ב) ע"ש וא"כ ה"ה בטעותו של שליח שטעה שהמשלח יקפיד בזה ובאמת ידע המשלח ולא הקפיד אינו מבטל השליחות כיון שלשליח בעצמו ליכא קפידא רק שהי' סבור שהמשלח יקפיד ולא הקפיד הוי שליחות מעליא ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |