עונג יום טוב/קנא
|
< הקודם · הבא > |
ומה שפלפל מעכ"ת במה שנסתפקו הפוסקים הראשונים ז"ל הובא בשו"ע (אהע"ז סימן קי"ט) אם מדינא דהש"ס יכול אדם לגרש את אשתו בעל כרחה כשאין לו לשלם כתובתה:
נ"ל להביא ראי' שיכול לגרשה אף שאין לו ליתן לה כתובתה מהא דאמרינן בנדרים (דף ס"ה) במתניתין מעשה באחד שנדר הנאה מאשתו והיתה כתובתה ת' דינרין ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה כתובתה א"ל ר' ח' מאות דינרין הניח אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ופריך בגמ' מטלטלי מי משתעבדא לכתובה ומאי קושיא דאף דמטלטלא לא משתעבדי לכתובה מ"מ הא אינו יכול לגרשה בע"כ עד שיתן לה כתובתה ושפיר קאמר לי' ר"ע לענין מה שבא לפניו לגרשה שאפילו אתה מוכר שער ראשך מחוייב אתה ליתן לה כתובתה ואם לאו אינך יכול לגרשה א"ו דיכול לגרשה אף בלא כתובה ור"ע דא"ל אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה לא לענין עיכוב הגט קאמר דיכול לגרשה בלא כתובה ג"כ רק לענין עיקר החוב שתשאר עליו קאמר לי' שיהא מחוייב ליתן לה כתובתה וע"ז שפיר פריך דלענין עיקר החוב הא מטלטלי לא משתעבדא לכתובה ולענין הגט אין עיכוב בנתינת הכתובה כלל. מיהו לפמש"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' לאלפס נדרים (דף ס"ה) דר"ע חייבו לגרשה וליתן לה כתובה משום דגריס במתניתין ובאת לפני ר"ע היינו שבאת לפניו לקבול על נדרו וחייבו לגרשה וליתן לה כתובה כדין הנודר הנאה מאשתו והוא לא בא כלל לפני ר"ע לגרשה א"כ שפיר קא פריך והא מטלטלי לא משתעבדי לכתובה דהא הוא לא הי' רוצה לגרשה כלל רק ר"ע חייבו לגרשה וע"ז קאמר לי' שמחוייב לגרשה וליתן לה כתובה והרי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אבל לפי גרסתינו דגרסינן ובא לפני ר"ע שפיר הוי ראי' מזה:
וראיתי בירושלמי על הך מתניתין דפריך וגובין מן המטלטלין ומשני א"ר יבא אע"ג דגובין מן המטלטלין אמר לו שיתן ועיי' במפרש שם דהאי אע"ג דגובין מן המטלטלין הוא אע"ג דמקשין וכי גובין מן המטלטלין אומרים לו שיתן ביש לו קרקע עיי"ש שפירושו תמוה מאוד:
אבל לפמש"כ נראה דכוונת הירושלמי הוא למה שכתבנו דאעפ"י דמקשית וכי גובין מן המטלטלין היינו שאין ב"ד גובין לה מהם אבל אומר לו שיתן דהיינו שאם בא לגרשה אומרים לו שאסור לגרשה עד שיתן לה ואם לא יתן לה אסור לגרשה ואין זה בתורת גבייה רק שהדין נותן שלא יגרשנה עד שיתן לה ואם אין לו אלא מטלטלין יתן לה מטלטלין ואם לאו אינו רשאי לגרשה וזה פשוט בכוונת הירושלמי ומוכח מזה דהירושלמי סובר שאינו רשאי לגרשה עד שיתן לה כתובה ויש לומר דגם הש"ס דילן סובר בזה כהירושלמי דאסור לגרשה בלא כתובה בדלית ליה ומה שהש"ס לא משני הכי משום דמפרש שהוא לא הי' רוצה לגרשה כלל רק שר"ע חייבו לגרשה וכפי' הריטב"א והירושלמי מפרש שהוא בא לפני ר"ע לגרשה:
אלא שיש להקשות ע"ז דא"כ דאסור לגרשה בלא כתובה. א"כ אמאי תנן בב"ב (דף קס"ז) כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו וניחוש שמא אין לו ליתן לה כתובה ואסור לגרשה וכשהסופר יכתוב לו הגט הרי יהא בידו לזרוק לה הגט בע"כ ותתגרש ויפטור ממזונותי' והכתובה יהא עליו חוב בעלמא א"ו דיכול לגרשה בלא כתובה והכתובה ישאר חוב עליו:
מיהו נראה דכ"ז הוא בזמן הש"ס שהיה יד ב"ד של ישראל תקיפה לירד לנכסיו ולגבות ממנו כתובתה אבל בזה"ז שאין יד ב"ד של ישראל תקיפה ואי בעי פריק מעליו עול מלכות שמים ולא יאבה ולא ישמע להם וודאי דאסור לגרשה בלי כתובה דאדעתא דהכי נישאת שלא יהא רשאי לגרשה בלא כתובה ולא גרע אומדנא דנשואי אשה לבעלה מאומדנא דפועל הנשכר לבעה"ב דכל מה דאמדינן לדעתו דפועל שע"ד כן נשכר לו אסור לבעה"ב לשנות וה"נ דכוותה ואף דאם גירשה מגורשת מ"מ וודאי דעפ"י דין אסור לו לגרשה אם אין לו ליתן לה כתובה:
ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א ז"ל ביבמות פ' אלמנה (דף ס"ז) בכהן שהניח אשתו מעוברת והניח עבדים דסובר ר' ישמעאל בר' יוסי הבת עם הבן מאכלת הבן אינו מאכיל מפני חלקו של עובר דסובר עובר יש לו זכי' והבת מאכלת היינו בנכסים מועטים דמאכלת ממ"נ אי האי עובר זכר אין לו כלום בנכסים מועטים ואם העובר נקיבה אין לה בתקנת חכמים עד שתצא לאויר העולם להכי הבת מאכלת וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל שם כיון דמה"ת אין לבת כלום והעבדים המה של הבן ושל העובר איך אוכלין בשביל תקנת חכמים בתרומה דאורייתא הא מה"ת אין לבת כלום והאבני מלואים תי' דמה"ת בלא"ה אוכלים העבדים לשיטת הר"מ דספיקא דאורייתא לקולא דכיון דאיכא לספוקי שמא העובר נקיבה ואוכלין בשביל הבן הנולד שוב ליכא איסור תורה רק מדרבנן אסור שגזרו על ספק איסור להחמיר בהן ולענין איסור דרבנן שוב מהני תקנתן שתיקנו נכסים מועטים לבת עיין בדבריו אבל לדעתי אין זה נכון כלל דספק שעתיד להתברר בוודאי גם להרמב"ם ז"ל אסור להקל בו מן התורה דאיך אפשר להקל ואח"כ נראה שעשה איסור (וכן כתבנו במק"א על מה שהקשה הפ"י בפ"ק דגיטין על הרמב"ם מהא דאמרי' בכל דוכתי ע"א נאמן באיסורין ולהרמב"ם ל"ל נאמנותו של ע"א הא בלא"ה ספיקא לקולא היכא דלא אתחזק איסורא והיכא דאתחזק איסורא גם ע"א אינו נאמן ולפמ"ש א"ש דנ"מ היכא דמסתפק לן באיסור היכא דאיכא לברורי דגם להרמב"ם אסור ומהני עדותו להתיר]:
אבל לפמש"כ יש ליישב קושיית הרשב"א ז"ל בפשיטות דכיון דתקנו חכמים דבנן נוקבין יהא מתזנין בנכסים מועטים ואדעתא דהכי נשאת לו משתעבדו הנכסים שלו להבת מה"ת דלא גרע משכירות שאם שכר פועל והתנה עמו איזה תנאי דהתנאי קיים ואף אם התנה עמו לתת לו דבר שלא בא לעולם או לדבר שלא בא לעולם נמי וודאי דהתנאי קיים דכל תנאי שכירות א"צ קנין כדאיתא בחוה"מ (סימן שט"ו סעיף ד') דכל תנאי שכירות א"צ קנין ועי' ברא"ש יבמות (ס"פ מצות חליצה) גבי משטה וכיון דאדעתא דהכי נשאת לו חייב מדאורייתא ואף דהש"ס קרי לה דאכלה בתקנתא דרבנן היינו דרבנן תיקנו שיתחייב הבעל עצמו לזה ותנאי ב"ד הוא שמתחייב עצמו אף שלא כתב לה אבל אחר שתיקנו חכמים כן שוב הוי חיובא מה"ת דאדעתא דהכי נשאת לו דמעיקרא הוי ס"ד דהש"ס דתיקנו רבנן דזכי' דנכסים מועטים הוי זכי' גמורה ונכנסו העבדים מיד לרשות הבנות וכיון דתקנו רבנן הכי הוי תנאי שכירות וא"צ קנין ומקריין קנין כספו מה"ת רק אח"כ פריך הש"ס מהא דאמר רב אסי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו והיינו דלא תיקנו רבנן כלל שיהיו הנכסים מיד של הבנות רק שהתקנה היתה שיכולים הבנות ליטלן וא"כ אין זה קנין כספם של הבנות וכמ"ש רש"י ז"ל שם דכיון דלענין מכירה ברשות הבן קיימי היכי אכלי עיי"ש ברש"י ז"ל. ועוד דקיי"ל עבדי כמקרקעי דמי וקרקע בחזקת בעלי' עומדת ולא זכו בהן עדיין הבנות ולא אכלי בתרומה אבל מעיקרא הוי ס"ד דהבנות זכו מיד בהנכסים דהכי הוי התנאי ב"ד ומהני אפילו לענין קנין דאורייתא דאדעתא דהכי נשאת ומיושב קושית הרשב"א ז"ל וכ"כ התוס' בר"פ הכותב (דף פ"ג) גבי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך דמהני וקאמר הש"ס משום דרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עלי' שלא יירשנה דמיירי דוקא שלא התנה בדרך תנאי או מטעם שהבעל אמר התנאי והוי פטומי מילי דלאשה מיבעי לאתנויי אבל אם היא התנית דרך תנאי מהני:
ונ"ל דאף לענין הא דאמרינן גבי ארוסה דלית לה כתובה אלא דווקא בדכתב לה כתובה מיירי נמי שלא התנית בשעת קידושין שיתן לה כתובה אם ימות או יגרשנה אבל אם התנית שיתן לה כתובה א"צ כתובה וקנין כלל דכל תנאי שכירות קיים וגם אירוסין מקרי קונה קנין כדאמרינן דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שהרי אמרה תורה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו אלמא דבאירוסין נמי מקרי קנין כספו וכל תנאי שמתנה בשעת קניינו קיים ויקנה ע"י הקדושין והא דמוקי בכתובות (דף פ"ט) ובב"מ (דף י"ז) הא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל בדכתב לה כתובה ולא מוקי כשהתנה בשעת קדושין הוא דא"כ שהתנה בשעת קידושין מאי למימרא כדאמר התם אבל השתא דמוקי שכתב לה איכא למימר דאשמועינן לאפוקי מד"ר אלעזר בן עזרי' דאמר שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה אבל בתנאי בשעת קידושין הא ליכא למימר הכי שהרי התנית שיתן לה אף מן האירוסין וכן בברייתא דר' חייא דמת הוא גובה כתובתה דמוקי כשכתב לה כתובה דאיכא רבותא כמ"ש רש"י ז"ל דאע"ג דאיכא אקרובי דעתא כ"כ עד שכתב לה כתובה אפ"ה אם מתה אינה יורשה וזה שייך כשכתב לה מעצמו אבל אם היא התנית בשעת קידושין שיהי' לה כתובה מן האירוסין ליכא אקרובי דעתא וליכא רבותא במה שאינו יורשה אבל אה"נ דבהתנית יש לה כתובה אף שלא כתב ולא קנו מידו:
אלא שלכאורה קשה לפ"ז הא דאמרינן ביבמות (דף פ"ט) שלח לי' ר"ח לרבה ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת והתניא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' והא הכא מדאורייתא אביה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל ומשני הפקר ב"ד הי' הפקר וא"כ מאי קושיא דנהי דנשואי קטנה מדרבנן מ"מ יורשה מה"ת כיון דתיקנו רבנן נשואין הרי אדעתא דהכי נשאת לו שיהא הבעל מתחייב במזונותיה ובקבורתה ועבור זה יורשה וקנה ירושת נכסיה מטעם שכירות כמו שבארנו ואף דקטנה לא חל עלי' שום חיוב מ"מ אטו קטן שיש לו שדות ואפוטרופסים שכרו לו פועלים מי לא זכו פועלים בשכירותם אחר שעשו פעולתם הא אמרינן ביבמות (דף קי"ג) ההוא חרש דהוה בשיבבותי' דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסי' קא סבר אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' כ"ש הכא דאיכא תרתי וה"נ קטנה שהשיאוה אמה ואחי' והבעל נשאה ע"מ כן שיהא יורשה זכה הבעל בנכסיה מה"ת ומאי פריך ר"ח לרבה:
ונ"ל דקושייתו לא ממה שזוכה בנכסיה לאחר מיתתה דזה ניחא אף אם אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת משום דכיון דתקנו רבנן נשואין ע"מ כן נשאה וזוכה בנכסי' גם מה"ת. רק דקושיית הש"ס דכיון דקתני הבעל יורשה והו"ל דין יורש וקיי"ל בבכורות (דף נ"ב) דירושת הבעל אינו חוזר ביובל כדאיתא שם במשנה דר"מ וחכמים סברי הכי וכיון דקרי לה ירושה גבי קטנה נמי אינה חוזרת ביובל כדין ירושה ואם נימא דהבעל זוכה משום דאדעתא דהכי נשאה צריך להחזיר ביובל דהא אם נתן קרקע בשכירות חוזר ביובל כדין מכר, והשתא דקתני שהבעל יורשה אינו חוזר ביובל דירושת הבעל אינו חוזר ביובל נמצא עוקר דבר מה"ת דמדאורייתא אביה ירית לה ומה שזכה הבעל מנשואין שלו לא מהני ביובל דלא הוי אלא כמו מכר ומדרבנן ירית לה בעל והוי ליה יורש וזכה בנכסי' לצמיתות נמצא עוקרין דבר מה"ת ומבטלין מצות חזרה ואף דזה הוי שוא"ת מה שאינו מחזיר ביובל מ"מ ר"ח אכתי לא ידע הך סברא דשוא"ת שאני עד דמסיק הכי לבסוף וכדמוכח שם בסוגיא עיי"ש היטיב ואי קשיא א"כ מאי משני הפקר ב"ד הפקר כיון דאיסורא הוא לא שייך בזה הפקר ב"ד כיון דעיקר קושייתו הוא מהא דאינו מחזיר ביובל ועביד איסורא דעבר אלאו והארץ לא תמכר לצמיתות:
נ"ל דגם זה נכון דהא בגיטין (דף ל"ו) פריך אהא דתיקן הלל פרוזבול מי איכא מידי דמדאורייתא משמט והתקין הלל דלא משמט ומשני אביי בשביעית בזמה"ז דרבנן והדר פריך מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואמור רבנן דמשמט ואמר אביי שוא"ת שאני ורבא אמר הפקר ב"ד הפקר ופרש"י ז"ל דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר קאי אף אקושיא קמייתא דפריך מי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואמור רבנן דלא לשמט דכיון דהפקר ב"ד הפקר לא איכפת לן גבי ממון אף שיש איסור וביטול מ"ע אם אינו משמט ואף שהתוס' שם חולקין על רש"י ומפרשי דשינוייא דרבא לא קאי אלא אקושיא בתרא אבל בקושיא קמא דמדאורייתא משמט ורבנן אמרי דלא לשמט לא מהני הך סברא דהפקר ב"ד כלל כיון דאיכא אסורא דביטול מ"ע דשמיטה מ"מ רש"י ז"ל מפרש דגם אקושייא קמייתא קאי וכ"כ הראב"ד ז"ל (בפ"ח מהלכות שמיטה) אמש"כ הרמב"ם ז"ל דהלל לא תקן פרוזבול אלא בזמה"ז אבל בזמן הבית לא מהני פרוזבול זהו כאביי אבל לרבא דאמר הפקר ב"ד הפקר מהני אפילו בזמה"ב וזהו כפירש"י ז"ל:
ונ"ל שגם הרמב"ם ז"ל סובר כרבא וכפרש"י דהא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר מהני נמי היכא דמה"ת משמט ואמור רבנן דלא לשמט וכמו שהוכחנו מסוגיא דיבמות הנ"ל ואף שכ' דאין פרוזבול נוהג אלא בזה"ז אבל לא בזמה"ב אין הטעם משום שסובר דלענין הא לא הי' מועיל תקנת חכמים שלא ישמט שביעית דאורייתא אלא שסובר דלא תיקנו חכמים דלא לשמט אלא בשביעית דרבנן אבל בשביעית דאורייתא לא תקנו כמו דבעי למימר התם דהלל רק לדרי' תיקן ולא לדרא עלמא תיקן וסובר הר"מ דאף דקיי"ל דלדרא עלמא תיקן מ"מ לא תיקן אלא בזה"ז אבל לא בזמן הבית אבל אה"נ דאי בעי לתקוני הוי מצי לתקן אף בזה"ב דלא לשמט משום דהפקר ב"ד הפקר גם כה"ג:
וראיה לזה מדברי הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל) שכתב דירושת הבעל אינו חוזר ביובל אף דירושת הבעל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו חוזר ביובל רק אם ירש קבר מחזיר משום פגם משפחה ומנכה להם מן הדמים הרי דיכולים ב"ד לתקן שלא יחזיר ביובל דמדאורייתא לא ירית לה בעל וחוזר ביובל ואין לומר דזה מקרי שוא"ת וגם לאביי מצו רבנן לתקן כן דמה שכובש הקרקע ת"י ואינו מחזירו לבעליו הוי רק שוא"ת וכמ"ש הרמז"ל שם (בהלכות שמיטה פי"ג הלכה י') דבן לוי שנטל חלק ביזה במטלטלין לוקה ובקרקע אינו לוקה משום דקרקע בחזקת בעליו ומה שכובשה ת"י אין בו מעשה ז"א דוודאי אם נימא כאביי דאין ב"ד יכולין לתקן בקום עשה בענין שמיטה גם ביובל לא הוי מצי לתיקוני שלא יחזיר דאין זה דומה לשוא"ת דהא הרמז"ל כתב שם (בהלכות שמיטה פי"א) המוכר שדה לצמיתות עובר בלאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות המוכר והלוקח וחולק על הבה"ג שסובר דפסוק זה לא ללאו נאמר אלא שהוא שלילה שהכתוב אומר שאין ביד המוכר למכור מפני שאין הארץ שלו והר"מ ז"ל סובר דהוא אזהרה כשארי אזהרות שאינם רשאים למכור לצמיתות והיינו דבשעת קנין עובר על אזהרת והארץ לא תמכר לצמיתות וא"כ כיון דאמרינן בב"מ (דף צ"ו) בעל בנכסי אשתו מי מעל ופירש"י ז"ל כגון שנפלו לה נכסים מאביה משנשאה ועמהן מעות של הקדש ואין ידועין שהן של הקדש ואמור רבנן בעל זוכה בכל הנכסים להשתמש ולאכול פירות ובתקנה זו נעשה שליש בנכסי הקדש לקנותם וקס"ד שזו היא יציאתם לחולין ואפילו בעודם צרורים ומונחים מי מעל בהוצאה זו והתוס' פירשו שם דמיירי בנכסים שהי' לה בשעת נשואין והי' בהן מעות הקדש מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה שנשאה ועי"ז זוכה במעות או דלמא היא עשתה עיקר המעשה שהיא נשאת לו או ב"ד עשו עיקר המעשה שתקנו שיזכה במעות ומסיק רבא מאן למעול למעול בעל דהתירא ניחא לי' דלקני איסורא לא ניחא לי' דלקני נמעלו ב"ד כי עביד רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להתירא לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא עיי"ש הרי אי לאו האי טעמא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני הוי חל מעילה על הבעל או על ב"ד בשעת נשואין שע"י נשואין זכה בנכסי' א"כ אם יתקנו ב"ד דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל הרי בשעת נשואין קונה קרקעות שיש לה עכשיו לצמיתות אם תמות בחייו דהא אמרינן שם האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות משום דבעל שוי' רבנן כלוקח ראשון וזכה משעת נשואין לירש אותה כשתמות בחייו ואפילו אם תמכור קודם מיתתה נעשה הוא לוקח ראשון לזכות בנכסים והיינו משעת נשואין אם ימות בחייה. וכמ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב (דף קל"ט) דלהכי הבעל מוציא מפני שהוא לוקח משנשאה הרי שזכיית הבעל בירושתה נגמר קנינו בשעת נשואין וא"כ הנשואין גומרין קנינו בנכסיה אם תמות בחייו אף אם יבא היובל לא יחזור וה"ז קנין מכירה לצמיתות וכיון דמדאורייתא אינו יורשה רק שרבנן תקנו שיורש אותה הרי עוקרין דבר מה"ת וכמו דבעי למימר שאם יש בנכסים מעות הקדש שע"י נשואין של זה נעשה כמוציאין מעות הקדש לחולין מהבעל או ב"ד ה"נ אם יתקנו שלא תחזור ביובל דומין נשואין הללו למוכר שדהו לצמיתות שהרי בנשואין הללו זוכה בהן ליורשה לצמיתות והרי עוקרין דבר מה"ת בקום ועשה היינו בנשואין הללו והכא לא שייך התירא ניחא להו דלקני איסורא לא ניחא להו דלקני דהא אדרבה אנו עושין תקנה שיזכה בנכסים ויהי' ת"י גם ביובל והיכי מצו רבנן לתקן הכי לעקור ע"י נשואין מצות יובל והתורה אמרה לא תמכר לצמיתות אזהרה שלא לעשות קנין שיהא לצמיתות אף שאינו מועיל כמ"ש המל"מ שם מ"מ עוברים אמימרא דרחמנא וקנין זה קום עשה הוא ואף שאפשר שימות הוא בחיי' ולא יבואו נשואין הללו לביטול מצות יובל, מ"מ הא וודאי דגם למכור לצמיתות על איזה תנאי נמי אסור כגון שיאמר אם ירדו גשמים למחר יהא המכירה לצמיתות ונתקיים התנאי הוי למפרע מכירה לצמיתות ואסור וה"נ אם תמות בחייו הוי קנין הנשואין למפרע לצמיתות דהא מה"ת אין לו דין יורש כלל וע"כ מדפסק הרמב"ם דאין חוזר ביובל ויהיב טעמא דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה סובר כרבא דגבי ממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר אף דאיכא ביטול מצות יובל בקום ועשה וכמו שפירש"י ז"ל דלרבא לא הוצרכנו לשינוייא דשביעית בזמה"ז דגם בשביעית דאורייתא מצי לתקוני וה"ה ביובל היו יכולים לתקן שלא יחזור ביובל אף שהוא בקום ועשה דקנין הנשואין מקנה נכסים שיש לה בשעת נשואין שלא יחזור ביובל אם תמות בחי' הפקר ב"ד הפקר:
ולדברינו יש ליישב מה שהקשה הלח"מ (בהלכות נחלות פ"א הלכה ח') על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכ' דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל משום דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ולהכי אינו חוזר ביובל ורק אם ירש קבר מחזיר ונוטל דמים וע"ז הקשה הלח"מ דהא בש"ס דבכורות (דף נ"ב) קאמר אמתניתין דר' יוחנן בן ברוקה אומר אף היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים ופריך מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר לבני משפחה ואי קסבר ירושת הבעל דרבנן דמים מאי עבידתייהו ומשני לעולם קא סבר ירושת הבעל דאורייתא והבמ"ע שהורישתו אשתו ביה"ק ומשום פגם משפחה ע"כ הרי דבהדיא אמרינן דלמ"ד ירושת הבעל דרבנן חוזר ביובל ולא אמרינן דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת אפילו רב גופא דקסבר בכתובות (דף פ"ד) דירושת הבעל דרבנן מוקי התם בכתובות להא דריב"ב דלא כוותי' וקאמר דסבר ריב"ב ירושת הבעל דאורייתא ולא ס"ל כוותי' הרי דגם לרב פשיטא לי' דאם נימא דירושת הבעל דרבנן חוזר ביובל ולא אמרינן בזה דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת דאי הוה אפ"ל דעשו חיזוק לדבריהם כש"ת טפי הוה עדיף לרב למימר דריב"ב סבר כוותי' דירושת הבעל דרבנן מלמימר דלא סבר כוותי' וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דאפילו אי ירושת הבעל דרבנן נמי עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ולדברינו א"ש דרב דמוקי לריב"ב דסובר ירושת הבעל דאורייתא ע"כ דסובר כאביי דלא מהני הפקר ב"ד לענין יובל ואי הוה דרבנן לא היו יכולין לתקן שלא יחזור ביובל משום דהוי קום עשה כמו שבארנו להכי מוקי דריב"ב סובר ירושת הבעל דאורייתא אבל הרמז"ל בעצמו פוסק כרבא דהפקר ב"ד הפקר מהני אף לענין מצות יובל להכי כ' דאף דירושת הבעל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כש"ת ואינו חוזר ביובל דאנן כרבא בעינן למיפסק וכבר הוכחנו מסוגיא דיבמות גבי ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת מקושיית הש"ס מקטנה ומתירוצא דהפקר ב"ד דמהני הך סברא אף לענין יובל וכפרש"י ז"ל ומש"כ הר"מ דלא מהני פרוזבול בזמן שהשמיטה מדאורייתא הוא מטעם דלא תקן הלל אלא בזמה"ז:
ונראה דמה"ט קבע הש"ס מימרא דרבא אחר קושיא השני' דמי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ולא אקושיא קמייתא דמי איכא דמדאורייתא משמט אע"ג דבארנו דשינויא דרבא קאי גם אקושיא קמייתא מ"מ כיון דבהא לא פליג רבא אתירוצא דאביי דפרוזבול הוי רק בזה"ז אף שבאמת הי' יכול לתרץ תירוצו דהפקר ב"ד אף אקושיא קמייתא מ"מ כיון דלדינא מודה לאביי בזה לא קבע הגמרא תירוצו ע"ז כי היכי דלא נימא דפליג עליו בהא וקבע הש"ס תירוצא דרבא לבסוף אבל אה"נ דהי' יכול לתרץ כן גם אקושיא קמייתא:
ובזה נ"ל לבאר סוגיא דשבועות (דף ל"א) אמתניתין דשבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תמיה לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד הלא לא חייבה התורה אלא א"כ יש בכפירתו הפסד ממון לתובע ומתוך הדחק יש לומר דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון ע"פ עדותן מהני עדותן דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיני' ומההיא שמעינן לה עכ"ל) הנה מתוך חומר הקושיא הוצרך הרשב"א ז"ל לחדש דין חדש דמהני תפיסה היכא דמסייע עדים הכשרים מן התורה אף שפסולים מדרבנן אף שגם בעיניו אינו נראה דין זה מ"מ מדוחק הקושיא הוצרך לומר כן:
ולפענ"ד אפשר לפרש בפשוטו דהא וודאי דמה דפסלינן עדות מדרבנן אף שכשרים מן התורה הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר וכ"ז הוא בממונא בלא איסורא. אבל היכא דאיכא איסורא ג"כ כגון בהלואה אם טען הלוה ששמטתו שביעית והמלוה טען שלא שמטתו שביעית, משום שהלוה ע"מ שלא תשמטנו בשביעית דאינו משמט כדאיתא במכות (דף ג') והלוה טוען שלא הי' תנאי ומשביע הלוה עדים שהיו בשעת הלואה ויודעים שלא הי' תנאי והעדים פסולין מדרבנן וכשרים מן התורה דהוי ממונא דאית בי' איסורא בזה סובר ר"פ דכיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו חייבים ק"ש וכסברת התוס' בגיטין שם דבממון שיש בו איסור כמו שביעית לא מהני הפקר ב"ד ואלו הוי מסהדי כיון דמדאורייתא כשרין הם מהני עדותן והשביעית משמטתו וזה שאמר הש"ס אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו והיינו כיון דמה"ת חזי להעיד א"א לומר דמעטינהו תנא במאי דתנא ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד דהא גוונא טובא איכא דמחייבי ק"ש אף שפסולין מדרבנן וכגון ממונא דאית בי' איסורא וראב"י אפשר דסובר כסברת רש"י ז"ל דמהני הפקר ב"ד אף בממונא דאית בי' איסורא וכל שפסול מדרבנן לא מהני עדותן אף שיש כאן איסור אחר דכל שבממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר להכי אמר דמתניתין ממעט אף משחק בקוביא ומיושב תמיהת הרשב"א היטיב ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |