עונג יום טוב/קנ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קנ

סימן קנ

נשאלתי באשה אחת שהלכה כשהיא בתולה מק"ק טרעסטינע ובאה מלובשת כדרך אשה נשואה ובידה כתב שנתגרשה בעיר א' ונמצא כתוב שם על אביה שהוא כהן והוא אינו כהן והגיע הדבר לב"ד ורצו לאוסרה להנשא ואמרה לפני ב"ד שמעולם לא נשאת לאיש רק שנאנסה מאיש א' ונתעברה וילדה ממנו ומפני הבושה לבוא לבית אביה פן יכירו בה שכבר ילדה יעצו לה שתבקש מאיש לכתוב לה כתב פטור גרושין וחתם שלשה חתימות בעצמו אבל מעולם לא נשאת אם מותרת להנשא לאיש גם אם מותרת להנשא לכהן הואיל והחזיקה עצמה בחזקת גרושה:

הנה בעיקר עובדא דאתי לקמיה שדן כבודו אי תשובה מהני אמתלא דידה היכא דקא עבדה מעשה ואם לא נאמין לאמתלא דידה יש לחוש לאוסרה גם לישראל כיון שבכתב ראיה שלה מוזכר שאביה הוא כהן ובאמת אינו כהן יש לעיין בזה מהא דאמרינן בכתובות (דף כ"ד) דאין מעלין משטרות ליוחסין ואף שכתוב בשטר אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתמי סהדי עליה אמרינן אמנה שבשטר קמסהדי ולא אכולה מילתא וה"נ בנ"ד שכתוב בכתב ראיה שלה שראו בידה כתב פטור שנתגרשה כתוב על אביה שהוא כהן אמרינן דעיקר סהדותייהו על הגרושין ולא ע"ז שכתוב על אביה שהוא כהן ועיין בא"ע (סימן ג') שיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו אם כתוב בלשון עדות איש פלוני כהן לוה מפלוני מנה נמי אין מעלין ליוחסין ולא מהני אלא לענין כהונה בזה"ז (עיי"ש בב"ש) אלא שיש לחלק לפמש"כ הר"ן ז"ל בטעמו של הר"מ ז"ל משום דאמרינן שהסופרים סמכו על שמות ב"א כפי שהן מוחזקים בהעיר וכיון דחזי ליה שהוא אוכל תרומה וקורין אותו כהן אינהו נמי קרי ליה הכי וכ"ז שייך התם אבל בכאן דהאשה זו מעלמא אתאי לשם מהיכא תיתי יכתבו על אבי' שהוא כהן אלא מסתמא ראו כן בכתב פטור שלה וכן נכתב בגיטה:

מיהו לשון הר"מ ז"ל (בפ"כ מה' ביאה ה"ט) לא משמע הכי שכן כתב שם וז"ל אין מעלין משטרות לכהונה כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלווהו כך וכך והעדים מלמטה אין מחזיקין כהן זה שהוא מיוחס שמא לא העידו רק על המלוה ע"כ משמע שע"ז שהוא כהן לא עדותן כלל ואכתי יש לחלק דשם אפשר לומר שכתוב שהוא כהן מחמת שהוא אמר שהוא כהן להכי לא סמכינן עליה לענין יוחסין משום דאפשר שעל אותו פלוני בעצמו סמכו אבל בנ"ד א"א להקל משום זה דממ"נ אי סמכו על האשה שהוא כהן מסתמא גם בסידור הגט אמרה האשה להמסדר שהוא כהן ונכתב הגט בפסול:

אלא שבעיקר הדבר נ"ל כיון דבהא מילתא דבמעשה לא שייך אמתלא לא מוזכר בגמרא רק מתורתו של רבינו הרמב"ן ז"ל למדנו דבר זה וכבר הסכימו רוב האחרונים ז"ל בתירוצם להך קושיא דטבח שעשה סימן בראש כבש דאף הרמב"ן ז"ל לא אמרו אלא היכא דלפי מה שמתרצת דבריה לא היתה צריכה לעשות מעשה ומסתמא כיון שעשתה מעשה הולכין בתר דבריה הראשונים ומעשה דידה אבל היכא שנותנת אמתלא גם אמעשה דידה דלא הוי סגי לה בלא"ה שפיר מהני אמתלא דידה אף אמעשה וא"כ הכא בנ"ד שהיה כוונתה שלא יכירו בה שילדה בזנות הוצרכה לעשות מעשה זו נאמנת באמתלא דידה ואף שהיתה יכולה לומר שמת בעלה מ"מ לאו כולהו נשי דינא גמירי והיא היתה סבורה שאינה נאמנת לומר שמת בעלה ע"כ זייפה כתב פטור שלה ומצאתי להרא"ש ז"ל בתשובותיו (כלל ל"ה סימן ד') הובא בב"י (סימן מ"ו) בר"י שהוציא קול על אשת ר' משה שקדשה תחילה ומזה הפחד הלכה האשה וקרוביה לכתוב גט ע"ש ר' יעקב שאם יביא עדים שקדשה יראו גם הגט שגירשה בו ונודע הדבר לר' יעקב ואמר שזה ראיה שנתקדשה לו כיון שמחזרת אחר גט וא"צ לעדים אחרים עיי"ש שהאריך הרא"ש ז"ל להתירה ובכלל דבריו שם נאמר דכיון שהיא אומרת שמעולם לא נתקדשה לר"י ואומרת אמתלא למה צותה לכתוב הגט לא משוינן לה חד"א עיי"ש ולא הזכיר כלל להך סברא דבמעשה לא מהני אמתלא ואין לחלק ולומר דלא מהני אמתלא אלא היכא שהיא מעצמה חוזרת ממעשיה או מדבריה שרצתה לאסור עצמה באיסור א"א דבזה אמרינן כמו שעכשיו רצונה להיות בחזקת פנויה מסתמא כן הוא מקודם רק שאמרה א"א אני מחמת האמתלא דאי לא"ה למה חזרה בה ממה שנתרצית מקודם להיות בחזקת א"א ועדיף לן לתלות באמתלא מלמיתלי בשינוי דעתה לומר שמעיקרא היה רצונה להיות בחזקת א"א ועכשיו חזרה אבל בנ"ד שהיא בעצמה לא חזרה ממה שאמרה שנתגרשה רק שאנחנו רצינו לאוסרה מחמת שנכתב בכתב ראייתה שאביה כהן ומחמת זה רצינו לאוסרה והוכרחה לחזור מדבריה הראשונים ולומר שלא נשאת מעולם בזה לא סמכינן על אמתלא דידה ואמרינן שחזרתה היה מיראה שלא נאסור אותה ואין בזה שינוי דעתה דז"א דהא בעובדא דתשובת הרא"ש ז"ל שרצתה להפקיע מר"י הנ"ל בעידי גרושין וכשראו שעידי גירושין הם שקר אמרה שלא שכרה אותם אלא להפטר ממנו אף אם ימצא עידי קדושין ומשמעות דבריו שם דמהני אמתלא בכה"ג וה"נ מהני אמתלא ועוד דאיכא למימר איפכא מה מאיסור להיתר מהני אמתלא דידה כש"כ מהיתר זה להיתר אחר דמהני אמתלא דידה וגבי דיני ממונות דמהני טוען וחוזר וטוען היכא שמתרץ דבריו הראשונים כמו באומר זבנתיה מינך והאי דאמרי דאבהתן הוא דסמכי עלה כדאבהתא דמהני כדאיתא בב"ב (דף ל"א) ומהני אף שהוכחש בדבריו הראשונים כהתם שחבירו הביא עידי אבהתא ולא הוא וכיון שמתרץ דבריו וטוען זבנתיה מינך מהימן אף שנתפס בשקר בדבריו הראשונים. וה"נ באיסור דמהני אמתלא בחזרה גמורה מדבריו הראשונים מהני אף מהיתר להיתר אף אם נתפס בדבריו הראשונים רק אם נותן אמתלא לדבריו ולפי דברינו גם באמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם ואזיל ושייליה ואישתכח שיקרא והיא אומרת אמתלא למה אמרה כן ובאמת היא טהורה מטעם אחר נמי מהני אף שנתפסה שקרנית בטענתה הראשונה]:

ובירושלמי (פ"ב דכתובות) ר"י בעי אמרה א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני מכחישין הם אותה ופשטא דלישנא משמע דאסורה להנשא משום שהעדים מכחישין אותה מיירי נמי בדלא אמרה אמתלא לדבריה למה אמרה א"א הייתי וגרושה אני רק דס"ד דלהימנה במיגו קמ"ל דמיגו במקום עדים לא אמרינן אבל אם אומרת אחר שהכחישוה שמעולם לא היתה א"א ונותנת אמתלא למה אמרה א"א נאמנת [ויש לעיין בהא מילתא דבעי בירושלמי מהא דאמרינן בשבועות (דף מ"א) ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרו להד"מ סבר ר"ש למימר הוחזק כפרן א"ל רבא כל מילתא דלא רמיה עליה דאינש לאו אדעתיה עיי"ש וה"נ כיון שהיתה נאמנת לומר מעולם לא הייתי א"א נימא דלאו אדעתה בפני מי נתגרשה מיהו לפי מה שכתבו התוס' דתליא בפלוגתא בב"ב (דף ק"ע) בבא לידון בשטר וחזקה אם צריך לברר או לא ורבא סובר כמ"ד א"צ לברר א"ש דהירושלמי יסבור כמ"ד צריך לברר ואם הוכחש אינו נאמן אלא שקשה לי בעיקרא דמילתא לפי מאי דקי"ל דצריך לברר באומר פרעתיך בפני פו"פ, א"כ אמאי בא"א הייתי וגרושה אני א"צ לברר כלל בפני מי נתגרשה ואנן סתמא תנן האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת וא"צ לברר וצ"ל דגבי ממונא דאיכא טענת ברי דחבירו צריך לברר אבל בא"א דליכא דמכחיש לה א"צ לברר כלל רק אם הוכחשה סובר הירושלמי דאינה נאמנת אבל כל כמה דלא הוכחשה א"צ לברר דהא חזינן בלא"ה דבממונא גרע טפי דהא באיסור יכול לחזור מטענתה לגמרי באמתלא ובממונא אינו טוען וחוזר וטוען היכא דלא מתרץ דבריו הראשונים]:

והכי משמע מהא דאמרינן בכתובות (דף כ"ב) שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא ומוקי לה הש"ס בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה ומשום דתרווייהו בא"א קמסהדי ומ"ד נתגרשה הו"ל א' במקום ב' ופי' שם הרשב"א דמיירי שלא הוחזקה בא"א אלא על פיה וע"פ עדים הללו דאם היתה מוחזקת בא"א בלא"ה ל"ל האי עד שאומר שלא נתגרשה הא בלא"ה תצא דע"א בגירושין לאו כלום הוא עיי"ש ברשב"א ז"ל שכתב דמיירי באומרת א"א הייתי וגרושה אני וקשה לכאורה למאי הוצרך לומר תרווייהו בא"א קמסהדי אפי' אם העד האומר לא נתגרשה לא ידע כלל שהיתה א"א נמי תצא כיון דעיקר נאמנות דא"א הייתי וגרושה אני הוא מטעם מיגו שהיתה אומרת שלא היתה א"א כלל וכאן לא שייך מיגו דלא אמרינן מיגו להכחיש את העד והעד האומר שנתגרשה הרי הוא מעיד שהיתה א"א ולא הוי מיגו ואפילו לפמש"כ הב"ש (סימן קנ"ב) דנאמנת לומר גרושה אני אפי' היכא דאיכא ע"א שהיתה א"א מ"מ נראה דהכא דאיכא ע"א המכחיש לה ואומר שלא נתגרשה אינה נאמנת אלא היכא דאיכא מיגו והכא הרי ליכא מיגו דעד האומר שנתגרשה יודע שהיא א"א א"כ למה הוצרך לומר תרווייהו בא"א קמסהדי ולהכי נ"ל דלהכי אמר תרווייהו בא"א קמסהדי משום דאי לאו דתרווייהו הוי ידעי שהיא א"א אף שלא היתה נאמנת לומר גרושה אני מטעמא דכתיבנא מ"מ אם היתה חוזרת ואומרת לא הייתי א"א והיתה נותנת אמתלא לדבריה היתה נאמנת משום דנתינת אמתלא מהני אפילו היכא שרצתה להתיר עצמה באומרת גרושה אני והוכחשה בע"א ולא פסיקא ליה לתנא דברייתא למתני תצא דלא ליהני לה אמתלא אלא היכא דתרווייהו בא"א קמסהדי דבזה דלא מהני אמתלא כלל ולהכי הוצרך אביי לאוקמי בגוונא דתרווייהו בא"א קמסהדי כי היכא דלא יועיל אפי' אמתלא [ועיקר דברי הב"ש שהבאתי צ"ע לדעתי דנראה דהנך רבוותא דסברי דלא מהימנא לומר א"א הייתי וגרושה אני אלא תוך כדי דיבור אבל לאחר כ"ד לא מהימנא משום דבעינן מיגו גמור ומיגו למפרע לא אמרינן לדידהו לא מהני נמי היכא דאיכא ע"א שהיתה א"א ואף דבשבויה לא איכפת לן אם יש לו ע"א שהיתה שבויה ונאמנת לומר טהורה אני בשבויה הקילו כמש"כ הב"ש (שם ובסי' ז' עיי"ש) ומה שהביא ראיה מדתנן במתניתין אם יש עדים לאו ראיה הוא כלל דכבר כתב הרא"ש ז"ל בריש ב"מ (סי' ג') דאיכא דוכתא דתני עדים וע"א נמי מהני ומש"כ הר"מ ז"ל דע"א שנשבית לא מהני לאסור נראה נמי דלאו מלשון אם יש עדים קדייק אלא מסוגיא דשתי נשים שנשבו קא יליף לה דהתם הרי חבירתה מעידה שנשבית ואפ"ה קאמר הש"ס בפשיטות אי דליכא עדים על עצמה אמאי לא מהימנא] וכיון שביארנו שמהני אמתלא דידה מותרת אפילו לכהן:

עוד נ"ל לדון בזה דלא שייך לאוסרה לכהן משום דשויא נפשה חד"א לפמש"כ התוס' בנדרים (דף צ') באומרת טמאה אני לך דחזרו לומר במשנה אחרונה דאינה נאמנת. והקשו התוס' הא שויתה נפשה חד"א כדאמרינן בקידושין קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותי' הר"א ממיץ ז"ל דלא מצינו זונה שהיא אסורה להנשא לכהן דהוא מוזהר עלי' והיא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה והתוס' שם הקשו עליו דהא בפ' יש מותרות קאמר כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת עיי"ש והרשב"א ז"ל כתב בחידושיו וז"ל ותי' הר"א ממיץ ז"ל דזונה לא מוזהרת לכהן אלא כל היכא דהוא מוזהר וכדאמר ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב עכ"ל הרי שהרשב"א ז"ל הבליע בנעימת לשונו להזכיר גם הש"ס דיבמות דאיהי מוזהרת ואפ"ה כתב דלא אמרינן בזה שויא נפשה חד"א ונ"ל ברור שכוונתו ז"ל בביאור דברי הר"א ז"ל דשויא אנפשה חד"א לא שייך אלא היכא דהאיסור מצד עצמה אבל באיסור זונה שאין האיסור מצד עצמה אלא משום קדושת כהונתו שהזהירה התורה גם אותה שלא להכשילו בזה לא שייך שויא אנפשה חד"א ואף שהיא יודעת בעצמה שהוא בא עליה באיסור מ"מ כיון שהוא אינו מחוייב להאמינה ובהתירא קעביד גם היא אינה מוזהרת דענין שויא אנפשה חד"א לא שייך אלא בדבר שנתפס על עצמה איסור ולא היכא דאין איסורה מחמת עצמה ודמי קצת להא דאמרינן בנזיר (דף נ"ז) לרב אדא בר אהבה דאף דדרשינן לא תקיפו א' המקיף וא' הניקף במשמע מ"מ המקיף הקטן פטור דכל היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מקיף נמי פטור ועיין תוס' שם ובריש שבועות דאם המקיף לאו בר חיובא הניקף חייב דעיקר חיובא על הניקף אבל אם הניקף לאו בר חיובא מיפטר גם המקיף וכן בב"מ דף ע' כתבו התוס' גבי ריבית דאע"ג דהלוה עובר משום לא תשיך מ"מ לא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר עי"ש וה"נ עיקר האיסור מחמתו ואם הוא עביד בהיתר אף היא מותרת ואף דלא דמי להתם דהתם ניקף לאו בר חיובא באמת אבל הכא לפי דבריה הבעל בא עליה באיסור מ"מ סברת הרא"מ ז"ל כיון דרשאי לבא עליה ואינו מחוייב להאמינה אף היא מותרת ולא שויה נפשה חד"א כנ"ל בדעת הרא"מ:

ובזה נראה נמי ליישב מה שהקשו לדברי הרא"מ דנהי דלענין זונה אמרינן דלא שויה נפשה חד"א מ"מ הא אמרינן נמי דאוכלת בתרומה. ובזה ודאי דאזהרה רחמנא מכי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל כדאיתא ביבמות (דף ס"ח) ונימא שויא אנפשה חד"א ונראה דהתם נמי כיון דרחמנא אמר קנין כספו אוכלת בתרומה והוא רשאי להיות עמה ואינו מחוייב להאמינה קנין כספו קרינן בה ואוכלת בתרומה ואף שהיא יודעת שנבעלה לפסול לה מ"מ הא כל ישראלית שנשאת לכהן אוכלת בתרומה מחמת בעלה ואשה זו נמי כיון דרשאית להיות תחתיו קנין כספו היא ואף דאמרינן כהנת לויה וישראלית שנבעלה לפסול אסורה לאכול בתרומה היינו אם אוכלת מחמת עצמה כגון כהנת אמרינן שנפסלה בביאה פסולה או שאוכלת מחמת בעלה כהן וכיון דנבעלה לפסול לה שוב אינה ראויה לבעלה ואינה אוכלת אבל בגוונא דבעלה יכול להחזיקה שאינו מחוייב להאמין שנבעלה לפסול אוכלת משום קנין כספו ולא איכפת לן מה שיודעת שנבעלה דהא ישראלית דעלמא נמי אינה אוכלת מחמת עצמה אלא מחמת בעלה ולא גרע מה שנבעלה לפסול כיון שמותרת להיות אשתו אוכלת שפיר ומהאי טעמא נמי אמרינן ביבמות (דף ס"ח ע"ב) דבעינן קרא מיותר לישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה שנפסלת ביאת פסולין ולא ילפינן מק"ו מכהנת משום דהיא הנותנת כהנת דקדש גופה פסל לה והיא דלא קדש גופה לא פסל לה ולהכי איצטריך קרא דבת ובת עיי"ש אלמא אי לאו קרא הו"א דכהנת נפסלת בשביל ביאת פסול לה אבל ישראלית האוכלת בשביל בנה אינה נפסלת כיון דבשביל בנה קאכלה א"כ אף אנו נאמר השתא נמי דכתיב קרא דישראלית האוכלת בשביל בנה נפסלת היינו דוקא אם ידעינן שנבעלה לפסול ומשום דלא עדיף בנה מבעלה ואלו היה בעלה חי לא היתה אוכלת משום שאינה ראויה להיות תחתיו בנה נמי אינו מאכילה אבל בגוונא דבעלה מותר להיות עמה שאינו מחוייב להאמין שנבעלה לפסול מקרי גם היא קנין כספו ואוכלת בתרומה שפיר אף שהיא יודעת שנבעלה ולא אמרינן בזה שויא נפשה חד"א. ולפ"ז גם בנ"ד באיסור גרושה לכהן לא שייך שויא נפשה חד"א כיון דאין איסורה אלא מחמת קדושת כהונתו:

ויש לדחות דודאי היכא דאומרת כשהיא נשואה שנבעלה לפסול לה שפיר אמרינן דכיון דאין הבעל מחוייב להאמינה דמשעבדא ליה משויא נפשה חד"א נמי לא שייך באיסור כהונה להכי מותרת אבל בפנויה שאומרת שנבעלה לפסול נימא דאסורה להנשא לכהן מטעם נאמנות ולא מטעם שויא נפשה חד"א רק דהיא נאמנת על גופה לאסור עצמה אכ"ע. דע"א נאמן לאסור בדבר שבידו אף באיתחזק התירא כדאיתא בגיטין דף נ"ד) וה"נ הרי בידה שלא להנשא לכהן והא דפריך בכתובות (דף כ"ב) גבי האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה כו' והא שויא נפשה חד"א ולא פריך שתהא אסורה מטעם נאמנות התם שאני שכבר חזרה בה ואזלה נאמנות דידה דלא ידעינן אם נסמוך אדיבורא קמא אי אדיבורא בתרא להכי תלינן לקולא מפני שהיא בחזקת היתר אבל אם לא חזרה אסורה לכ"ע מטעם נאמנות בלא שויא נפשה חד"א ולא גרע מהא דאמרינן בגיטין מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול הס"ת וה"נ מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים שיאמינו לדבריה ויהיו אסורים בה:

מיהו מדברי רש"י ז"ל בקידושין (דף ס"ג) דאמר ר"א ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין ע"י לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה ופירש"י ז"ל ולענין איסורא טעמא אחרינא דשויתה נפשה חד"א עכ"ל משמע דגם זה אין האיסור מטעם נאמנות רק מטעם שויא נפשה חד"א ועיין במהרי"ק שורש יו"ד ובהפלאה כתובות (דף כ"ב) וכיון דהאיסור הוא רק משום חד"א לדעת הרא"מ ז"ל לא שייך גבי איסורי כהונה:

ומדי דברי בדברי הרא"מ ז"ל קשה לי טובא דהרי בהדיא אמרינן בכתובות (דף כ"ג) אני טמאה וחברתי טהורה איהי שויתה נפשה חד"א הרי משמע דגם באיסור כהונה שייך שויא נפשה חד"א וצ"ע ולפמש"כ לעיל צ"ל דמיירי בכהנת האוכלת בשביל עצמה או ישראלית האוכלת בשביל בנה דבזה אמרינן שפיר שויה נפשה חד"א והארכנו בזה במק"א. עכ"פ בנ"ד יש לסמוך שפיר אאמתלא וכבר עלה בדעתי לשלוח לחקור בעיר חאטין אם נתגרשה אשה כזו אף שהוגד לי שיש עיר חאטין ואין ישראלים דרים בה ואולי תרי חאטין יש ע"כ לא רציתי לעכב הדבר עוד וביותר כי הכתב פטור נראה לעין שהוא מזוייף ע"כ אם אחר החקירה והדרישה אצל האשה תעמוד בדבריה שלא נשאת מעולם מצטרפנא בהדי מעכ"ת להתירה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף