עונג יום טוב/קלא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קלא

סימן קלא

ומה שהקשה כבודו על דברי רש"י ז"ל בשבת (דף קמ"ה) דקאמר אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד ופרש"י ז"ל דאקילו בה רבנן משום עגונה ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ע"כ, דא"כ אמאי קאמר ביבמות (דף פ"ט) והתנן הוולד ראשון ואחרון ממזר בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא ושרינן לי' בממזרת ע"כ ואם נימא כדברי רש"י ז"ל דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' היכי ניחא הא דהוולד משני ממזר הא כיון דנתבטלו הקידושין לא הוי ממזר, הנה קושיא זו אמורה בתשו' שבות יעקב. ול"נ בדעת רש"י ז"ל דהא לכאורה קשה על רש"י ז"ל גם מגופא דמתניתין דפ' האשה רבה דקתני התם הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא. ואם נימא דאפקעינהו רבנן לקידושין מה איכפת לן שלא התירוה אלא להנשא הא מ"מ נתבטלו הקידושין והיא פנוי' ואמאי חייבת קרבן:

לכן נראה דדעת רש"י ז"ל דוודאי החכמים הפקיעו הקידושין דבלא הפקעת קידושין לא הי' כח ביד חכמים להתיר דבר האסור בקום עשה כמו שנתקשו באמת התוס' בזה ולרש"י ניחא דהפקיעו הקידושין מיהו הם לא הפקיעו אלא באשה שניסת עפ"י עצמה או עפ"י עד אחד ולא בא בעלה אף שהוא חי מ"מ כיון שלא בא הפקיעו הקידושין אבל אם בא בעלה אח"כ הוברר הדבר למפרע דלא הי' כאן הפקעת קידושין וכן אם הלכה וקלקלה, דעיקר מה שיכולת ביד חכמים להפקיע הקידושין כתב הש"מ כתובות (דף ד') דדמי למקדש ע"ת ומתנה שאם ירצו חכמים הקידושין יהיו בטלים וכדאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם לא רצו לבטל אלא באשה שהלך בעלה ולא בא אף שהוא חי אבל באשה שבא בעלה לא רצו להפקיע הקידושין וכך הוא תנאי ב"ד שכל אשה שתאמר מת בעלה ותנשא ולא יבוא בעלה אח"כ אעפ"י שהוא חי באיזה מקום יהא הקידושין בטלין מעיקרא כמו דאמרינן גבי מגרש בתנאי דאם לא באתי עד יום פלוני דהי' תנאי ב"ד שאם יגרש בתנאי דאם לא באתי ויארע אונס שיתבטלו הקידושין למפרע. או במגרש ומבטל הגט נמי הי' תנאי ב"ד כך אבל על אשה שתאמר מת בעלי ויבוא אח"כ בעלה לא הי' תנאי ב"ד כלל ונשארו הקידושין קיימין ומה שלא רצו לבטל הקידושין בכל גווני אף באשה שיבוא בעלה אח"כ הוא משום דא"כ לא תדייק כלל ותאמר מת בעלי אף שאינה יודעת שמת גם לא תדייק על דברי העד לכן החמירו עליה בסופה שיהא הוולד ראשון ואחרון ממזר אם יבוא בעלה וכל החומר שהטילו עלי' כדי שתדייק היטיב ולא תשקר ואז לא חיישינן שמא מ"מ הוא חי דהא אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וא"ש הא דבגמרא קאמר מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחילתה להפקיע הקידושין שזהו טעם על שהאמינוה והתירוה לינשא ולא חשו שכל אשה תשקר לומר כן וע"ז אמר שכיון שהחמירו עלי' בסופה לא תשקר לומר כן ועשו תקנה להפקיע הקידושין כשלא יבוא בעלה ולא רצו לסמוך על הך תקנה דהפקעת קידושין בלחוד ושלא להחמיר עלי' בסופה דא"כ תשקר ותאמר כן אף שידעה שלא מת לכן החמירו עלי' כשבא בעלה שע"ת זה לא הפקיעו הקידושין והפקיעו הקידושין כשלא בא בעלה והשתא א"ש הא דחייבת קרבן כשקלקלה דבאופן זה לא הפקיעו הקידושין וכן הא דקאמר דמשני הוולד ממזר מה"ת דבאשה שבא בעלה לא הפקיעו הקידושין כלל והוי' א"א גמורה:

ובמה שבארנו שיטת רש"י ז"ל דהפקיעו חכמים הקידושין א"ש הא דתנן ביבמות (דף קי"ח) האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט וכתבו התוס' מספקא לר"י אי דווקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה דאוקמה בחזקת א"א מידי דהוי אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה עכ"ל ותמיהתם קיימת איך אפשר להתיר אחת להנשא והשני' תאכל בתרומה אף אם היא בת ישראל לכהן אבל לפמ"ש בדעת רש"י ז"ל א"ש דמה שמתירין אותה שאמרה מת בעלי להנשא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה אף אם בעלה חי א"כ אין כאן תרתי דסתרי דאפשר שהוא חי ומ"מ מותרת להנשא משום הפקעת קידושין והשני' תאכל בתרומה משום דלא מהני לה עדות חברתה ואמרינן שבעלה חי ותאכל בתרומה וקידושין שלה לא הפקיעו:

ויתיישב בזה נמי מה שהקשו התוס' שם בהא דאמרינן אמשנה דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אותה שאמרה מת תנשא ואותה שאמרה לא מת לא תנשא ופרכינן טעמא דאמרה לא מת הא אשתקה תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה ומשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא דצרה קא מכוונה ותמות נפשי עם פלשתים דקאמרה והקשו התוס' היכי ס"ד למשרי' הא שווי' נפשה חד"א דקאמרה לא מת אבל לפמ"ש א"ש דה"א דלא שייך בזה שווייה אנפשה חד"א דהפקיעו רבנן לקידושין מינה אף אם לא מת קמ"ל דקידושין דידה לא הפקיעו וכיון דאמרה לא מת אסורה להנשא:

מיהו אף שבארנו דעת רש"י ז"ל במ"ש דהפקיעו רבנן לקידושין מינה מ"מ נראה דזהו קאי רק אעד מפי עד דבזה לא מהני מן התורה רק מדרבנן אבל עדות ע"א שהעיד בב"ד סובר רש"י ז"ל דמהני מן התורה דהא רש"י ז"ל כתב ביבמות (דף פ"ח) דפריך התם לרב דקאמר בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא מהא דתניא מנין לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא דלא ניסת לאחד מעידי' ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דדפנו אלא לאו בניסת לאחד מעידי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו וכ' רש"י ז"ל ובע"א לא מצי לאוקמי דא"כ ל"ל קרא הא וודאי אין אחד במקום שנים עכ"ל משמע דקשה לרש"י ז"ל דנוקמי דניסת בע"א ובאו אח"כ ב' עדים ואמרו שהי' חי וקשה הא אקרא דקדשתו קיימינן ומן התורה אין עד אחד נאמן וע"כ דרש"י ז"ל סובר דע"א נאמן מה"ת (ועי' לקמן בדברינו שיישבנו דברי רש"י ז"ל]:

וראיתי להגאון נוב"י ז"ל שהאריך לבאר דעת הרמב"ם ז"ל דע"א נאמן מה"ת ומטעם מילתא דעביד לגלויי לא משקרי אינשי ובעד מפי עד הוי דרבנן דהא לא עביד לאגלויי שאם יבוא הבעל יאמר מאי הוה לי למיעבד ממה ששמעתי מפלוני העדתי:

ולענ"ד ז"א דמדבריו משמע דעיקר מה שאנו קורין עדות אשה עביד לאגלויי הוא מחמת שהוא אומר שהבעל מת וכשהוא חי יכול להיות שיבוא ויתברר שקרו וז"א דהא (בדף צ"ד) גבי בעיא בע"א ביבמה דמיבעי' לי' אם טעמא דע"א משום דמילתא דעביד לגלויי לא משקרי או משום דדייקא ומינסבא פשיט מהא דתנן האשה שהלך בעלה ובנה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה ואח"כ באו ואמרו לה חילוף הדברים תצא והוולד ראשון ואחרון ממזר ה"ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כו' אלא לאו חד וטעמא דאתי בי תרי אכחשוה הא לאו הכי חד מהימן כו' ופשיט מזה דטעמא משום עביד לגלויי ולא משום דדייקא דהא לא דייקא משום דזמנין דרחמא לי' וא"כ קשה הא הכא עיקר הספק מי מת ראשון ודלמא באמת מתו שניהם רק שהבן מת אחר האב ואסורה להתייבם וזה אינו עתיד להתגלות ע"י שיבואו דהא מתו שניהם מי לא עסקינן נמי דאנן ידעינן בלאו הך חד סהדא שבעלה ובנה מתו אלא דלא ידעינן מי מת קודם והעד העיד שבנה מת קודם ומהימן מטעם עבידא לגלויי אע"ג דוודאי מתו שניהם ולא יבואו עוד לפנינו ואפ"ה מיקרי מילתא דעבידי לאגלויי א"ו דמה שמיקרי עביד לגלויי אין הטעם מחמת שיבוא הבעל חי אלא שדבר זה עתיד להתברר ויתגלה שקרו, וגם אם מתו שניהם אפשר לברר במקום שמתו מי מת קודם ע"י חקירה וגם זה, מיקרי עביד לאגלויי **(הג"ה והא לא קשה דהיכי קתני סתמא במתניתין ומי לא עסקינן שמתו שניהם בדרך ואין רואה מי מת ראשון דז"א דהא קתני מי שהלך בעלה ובנה למדה"י וקתני מדה"י דמשמע שעי"ז אין אנו יודעין מי מת ראשון א"כ ממילא אנו יודעין דלא מיירי שמתו בדרך באין רואה דאי מיירי במתו באין רואה לא הוי צריך למתני שהלכו למדה"י:) א"כ לפי"ז עד מפי עד מיקרי נמי רוב פעמים עביד לאגלויי אם העד שמעיד מפיו הוא חי ויתברר שקרו ע"י שיכפור בו. אף שלכמה רבוותא אם העד הראשון כופר בו שלא אמר לו השני נאמן כדאיתא בש"ע (סקט"ו ס"א בב"ש) דלא כהרמב"ן והר"ן מ"מ מיקרי עביד לאגלויי שמתיירא שיאמר לו כחשו בפניו ועוד דמיקרי עביד לאגלויי מפני שיכול להתברר שקרו ע"י דיתוודע מפי שנים שהעיד שקר דשנים מהימני טפי מיני' וכן בבכורות (דף ל"ו) אמרינן נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אנשי אע"ג שאם יבוא הישראל ויכפור בו לא יתברר שקרו דהכהן יכול לומר שהוא אמר אמת והישראל משקר אעפ"כ מיקרי מילתא דעבידא לגלויי משום שהישראל יכחיש אותו בפניו ועוד דלדבריו דע"א נאמן מה"ת בכל עדות אשה רק בעד מפי עד דאינו נאמן מן התורה משום דיכול לכפור בהעד הראשון א"כ הא דתניא בגיטין (דף כ"ח) שמע מפי ב"ד איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מפי קונטרמיסון כו' אל ישיאו את אשתו מאי רבותא דרישא שאם אמר מפי ב"ד ישיאו את אשתו הא כאן אינו יכול לכפור אם הדבר שקר דהב"ד מהימני טפי מיני' ואיך יכול להשתמט לומר שהב"ד אמרו לו שקר אתמהה וא"כ הא מיקרי מילתא דעבידא לאגלויי א"ו דפסול עד מפי עד לא משום דלא הוי מלתא דלא עביד לאגלויי הוא אלא טעמא אחרינא אית בי':

לכן נ"ל דהא וודאי דמוכח מדברי רש"י ז"ל שהבאנו לעיל דע"א נאמן בעדות אשה ד"ת ועוד דהרי אמרינן בספרי לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כו' אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה מיהו לא בכל גוונא מהימן ואיכא דוכתא דמהימן ואיכא דוכתא דלא מהימן דהא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין וה"מ היכי דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזיק איסורא מיבעי' לי' בש"ס דיבמות (דף פ"ח) אי נאמן ובדבר שבערוה פשיטא לי' להש"ס דאינו נאמן היכי דאיתחזיק איסורא מיהו היכא דלא איתחזיק איסורא נראה דאף בדבר שבערוה נאמן כדמשמע מלשון הש"ס בריש גיטין דקאמר אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכי דלא איתחזיק איסורא אבל היכי דאיתחזיק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דבהאי טעמא דדבר שבערוה לחוד לא סגי למיבעי תרי רק משום דהוי נמי איתחזיק איסורא א"כ אשה שלא היתה בחזקת א"א ובאה לפנינו ואמרה א"א הייתי והרי ע"א שמת בעלי (כהא דתנן בכתובות (דף כ"ב) האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דהיינו שלא נתחזקה כלל בא"א] יכולין הב"ד להתירה ע"י ע"א מה"ת אף דהוי דבר שבערוה כיון דלא איתחזיק איסורא כלל ועוד דהא תנן בקידושין (דף ס"ג) מי שאמר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן ליתן גט ואמרינן שם הטעם משום דאין אדם חוטא ולא לו וכ' הרן ז"ל שם הטעם דנאמן לומר אני קדשתי' ולהתירה בגט משום דאינו סותר החזקה בדבריו רק שמברר למי שנתקדשה הרי דמטעם אין אדם חוטא ולא לו שרינן א"א כיון דאינו סותר החזקה א"כ ה"ה אם אמר מת בעלה היכי שלא הוחזקה בא"א וודאי דנאמן כיון דלא איתחזיק איסורא עד עכשיו אף שדבריו סותרים ומתירים א"א מ"מ כיון שלא ידענו מחזקת איסור דידה נאמן ובהא מלתא דרשינן בספרי אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה היינו היכי דלא הוחזקה בא"א נאמן ע"א. אבל היכא דהוחזקה בא"א אין ע"א נאמן מה"ת רק חכמים התירו מטעם אשה דייקא ומינסבא או מטעם מילתא עבידא לאגלויי כדבעי בש"ס גבי ע"א ביבמה וע"א בקטטה וזהו רק מדבריהם:

ולשיטת התוס' בכתובות (דף כ"ב) דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א ומהאי טעמא אמר שם בתרי ותרי באשם תלוי קיימא ולא בחטאת. א"כ כל היכא דאיכא למימר דייקא ומינסבא ע"א נאמן מה"ת דהא אחרי שתקנו עלי' כל החומר שבסופה דמחמת זה דייקא ומינסבא שוב ליכא חזקה דא"א מפני שהורע ע"י חזקה דדייקא ומינסבא והיכא דליכא חזקה ע"א נאמן בדבר שבערוה אבל לדעת הרשב"א ז"ל בחי' לקידושין שכ' שם דבתרי ותרי באמת בחטאת קיימא וחזקה דא"א לא איתרע ע"י חזקה דדייקא ומינסבא לא מהימן ע"א מה"ת אלא היכא דלא הוחזקה א"א בפנינו כההיא דא"א הייתי וגרושה אני ומש"כ הר"מ ז"ל (בהלכות עדות) בשני האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה ובעגלה ערופה שלא תערוף ומדבריהם בעדות אשה ע"ש הוא משום דהיכא דאיתחזיק איסור א"א הוי נאמנות עד אחד רק מדבריהם והא דלא חשיב נמי בעדות אשה נאמנות מה"ת היכי דלא איתחזיק איסורא אפשר לומר דלא חשיב אלא הני דילפינן מקראי דע"א מהימן כמו בסוטה ועגלה ערופה אבל הא דנאמן בעדות אשה בלא איתחזיק איסורא לאו מקרא ילפינן לה אלא מסברא דלא גרע משאר איסורין דע"א נאמן בהם והיינו מסברא כמו שפי' רש"י ז"ל (ביבמות ובריש גיטין) דאל"כ אין לך אדם שיכול לאכול אצל חבירו ופשיטא לן דדעת תורה הוא שיהא ע"א נאמן באיסורין וה"ה באיסור א"א היכא דלא איתחזיק איסורא דלא חמיר משאר איסורין היכא דליכא חזקה לאיסורא דקרא וג"ש דדבר דבר מממון דבעי תרי הוא היכא דאיכא חזקה כמו במצא בה ערות דבר שיש חזקה להתירה גלי קרא דבעי תרי לאוסרה וה"ה היכא דיש חזקה לאיסורא בעי תרי להתירה אבל בלא חזקה דמי לשאר איסורין ומסברא ידעינן דע"א נאמן וכיון דמסברא הוא לא חשיב הר"מ ז"ל בהדי עגלה ערופה וסוטה כמו דלא חשיב נמי הא דע"א נאמן בשאר איסורין בהדי ע"ע וסוטה ואע"ג דר' יהושע יליף בספרי עדות אשה מקרא דלא יקום עד אחד באיש אבל קם לעדות אשה משמע להר"מ ז"ל דסתמא דגמרא דקאמר בכל דוכתא ע"א נאמן באיסורין מידי דהוי אחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן דמשמע מזה דמסברא בעלמא יליף. וכפרש"י [דאל"כ אין לך אדם שאוכל אצל חבירו] ל"ל דרשא דר' יהושע דלר"י דדריש אבל קם הוא לעדות אשה דמיירי בלא איתחזיק איסורא כמ"ש א"צ סברא להא דע"א נאמן באיסורין וכיון דסתמא דהש"ס ל"ל דרשא דר' יהושע ויליף לה רק מסברא בעלמא לא חשיב לה הר"מ בהדי ע"ע וסוטה:

ובזה מיושב מאי דקשה לן טובא בהא דאמרינן דע"א נאמן בעדות אשה מטעם דאשה דייקא ומינסבא דהא תינח גדולה קטנה שהשיאה אביה או שוטה דהיא וודאי לא דייקא מא"ל ובפירוש אמרו (בדף קט"ז) אמרו לו לר"י לדבריך פקחת תנשא שוטה לא תנשא אלא אחת זו ואחת זו תנשא:

ואפילו גדולה נמי מי לא עסקינן שהיא אומרת שהיא אינה יודעת כלום ממיתתו ואיך נסמוך אדיוקא דידה כיון שהיא אומרת שאינה יודעת מאומה:

לכן נ"ל דהאי מאמר שאמרו ז"ל אשה דייקא ומינסבא אמרו על אשה שמעידה בעצמה שמת בעלה שלא תשקר ולא תאמר בדדמי ולא תעיד בפני ב"ד עד שתדע שמת כדאמרינן (בדף קט"ז ע"ב) ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא דמיירי באשה שאמרה מת בעלי דהתם כשאיהי אומרת שמת אינה אומרת עד שמדייקת היטיב ויודעת שמת ולא בזה ולא תאמר בדדמי וכשאמרו גבי ע"א הך סברא דדייקא ומינסבא אין הכוונה שכשהעד אומר שמת היא מדייקת שתדע שהעד אומר אמת דהא זימנין דלא ידעה כלל ממיתתו ועוד קטנה וודאי דלא ידעה אלא שכוונתם דבכל ע"א בעינן למימר שמהימן בעדותו להתיר משום דאין אדם חוטא ולא לו כמו שאמרו גבי קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' אלא דהיכא דאיתחזיק איסורא בדבר שבערוה לא סמכינן ע"ז וחיישינן שמא יש איזה סיבה בזה שמשקר מצד האשה ואולי שכרתו שיעיד כמ"ש הר"מ ז"ל (בפ' י"ג ה"א מהלכות גירושין) גבי ע"א בקטטה או אולי בקשה אותו להעיד לה או יש לו פני' אחרת בזה וכיון שידעו חכמים שהאשה דייקא ומינסבא כשהיא אומרת שמת בעלה א"כ גם כשע"א אומר שמת בעלה לא חשידא לשוכרו או לבקשו להעיד דהכלל בידינו אשה אינה חשודה להנשא עד שתדע שבעלה מת. וכשהיא עצמה אומרת מת מדייקת לידע על ברור שמת וכשאחר מעיד על מיתתו אין רצונה שיעיד שקר והיא אינה מסבבת הגדתו אחריו שלא יעיד מחמת איזה פניה וכיון שהיא אינה חשודה בזה אז וודאי יש להאמין להעד דהדרינן לכללא דאין אדם חוטא ולא לו כמו שמאמינין לו בדבר שלא איתחזיק איסורא אף בדבר שבערוה כמו שבארנו דע"א נאמן בזה אף מה"ת. ורק היכא דאיתחזק איסורא חיישינן שמא מחמת בקשת הבעל דבר ישקר אבל כשהבע"ד אינו חשוד מהימן אף דאיתחזק איסורא ואהני לן האי כלל דאשה דייקא ומינסבא ואינה משקרת במיתת בעלה גם בהעדאת ע"א דכיון שהיא אינה חשודה בזה סמכינן אעד וזה שאמרו גבי ע"א ביבמה טעמא דע"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא היינו שמה שביכולתה לדייק על מיתת בעלה מדייקת לומר שאינה חשודה אצלינו בשום דבר וכן זה שאמרו ביבמות (דף כ"ה) והא מת דלא עלי' סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא נמי אין הכוונה דכשהעד מעיד היא מדייקת לידע שמת אלא הכוונה שעל דבריו לא היינו סומכין שהיינו חוששין למשקר ע"י ששכרתו לזה רק מחמת שהאשה אינה חשודה אנו מאמינין לו דאין אדם חוטא ולא לו וקרי לי' הש"ס לא אדיבורא דידי' סמכינן אע"ג דמחמת אמירתו אנו מתירין מ"מ כיון דלענין חשש משקר ושכרתו סמכינן אסברא דדייקא מיקרי לאו אדיבורא דידי' סמכינן. וכן מ"ש רש"י ז"ל שם (דף כ"ה) אשה דייקא עד שיודעת וודאי שמת ואח"כ נשאת קאי נמי אהיכא שהיא אומרת מת בעלה והשתא א"ש הא דשרינן גם בקטנה שאינה יודעת כלום ממיתתו דהא שם בלא"ה הע"א נאמן מטעם אין אדם חוטא ולא לו והיא אינה חשודה כלל לשום דבר בזה שהיא קטנה להכי הע"א מהימן ואפשר דמהימן אף מה"ת דכל הטעם שאינו נאמן בדבר שבערוה באיתחזיק איסורא הוא משום דחיישינן שמא היא גרמה להעד שיעיד שקר וכיון שהיא אינה חשודה העד נאמן וכן בגדולה שאומרת לפנינו שאינה יודעת כלום ממיתתו נמי נאמן העד כיון שהיא אינה חשודה והכלל בידינו אשה אינה משקרת במיתת בעלה והעד אינו חשוד לשקר בלעדה לכן מותרת [ולפ"ז וודאי דנכונים דברי הרשב"א ז"ל דסובר בקידושין (דף ס"ו) דבתרי ותרי בחטאת קיימי ולא סבר למה שכתבו התוס' דהוי רק אשם תלוי משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א דהא לפי מה שבארנו אין סברא דדייקא ומינסבא מאמת לנו מיתת הבעל דהא זימנין דלא ידעה מאומה רק שמועלת שלא לחשוד העד וא"כ חזקת א"א במקומה עומדת ובתרי ותרי בחטאת קיימי]. ויצא מזה מדברינו דהיכא דלא איתחזיק איסורא דא"א ע"א נאמן מן התורה מטעם דלא גרע משאר איסורין ועוד דאין אדם חוטא ולא לו אף בלא טעם דדייקא ומינסבא כמו שכתב הר"ן ז"ל גבי קדשתי את בתי עיי"ש. והיכא דאיתחזיק איסורא אינו נאמן מה"ת משום דבעי למיחש שמא שכרתו או ביקשה ממנו להעיד לו רק כיון שאשה דייקא ומינסבא האמינו לו חכמים והא דדייקא ומינסבא הוא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה ויודעת שתצא מזה ומזה לכן דייקא וע"ז כתב הר"מ ז"ל שבעדות אשה ע"א נאמן מדבריהם דאילולי התקנה להחמיר עלי' בסופה לא הי' לנו להאמין להעד היכא דאיתחזיק איסורא דהיכא דאיתחזיק איסורא לא מהני טעמא דאין אדם חוטא ולא לו משום שמא שכרתו להעיד שקר רק מדבריהם מחמת שהחמירו עלי' בסופה ועי"ז לא תשקר בנפשה להסב את העד שיעיד לפנינו עדות שקר ונאמן העד כיון שאין לנו סיבה לחשוד העד ולזה שפיר קרי לה מדבריהם ועיין במשנה שלהי יבמות דהא דאשה נאמנת לומר מת בעלה הי' קודם בזמן ממה שהעד נאמן דנאמנות האשה הורו בימי בית שמאי וב"ה כדאמרינן (בדף קט"ז) חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ונאמנות ע"א לא נתפשטה עדיין עד ר"ע כדאיתא במשנה (דף קכ"ב) ולא האמינו לעד אחד עד שנתפשטה ההוראה שהאשה בעצמה נאמנת משום דדייקא ומינסבא אז גם ע"א נאמן מטעם דאין אדם חוטא ולא לו:

ובמה שבארנו דהא דאמרינן גבי נאמנות ע"א משום דאשה דייקא ומינסבא אין הטעם שהיא תדייק אחרי העד אם אומר אמת אלא דמהני שהיא לא תסבב שהעד יעיד שקר אבל היא בעצמה אינה יודעת כלום מיושבים דברי הרי"ף משתי קושיות חמורות שהקשה עליו הרשב"א ז"ל בחי' במה שכ' הרי"ף ז"ל גבי בעיא דע"א במלחמה דמיבעיא לן מ"ט דע"א משום דעבידא לאגלויי ולא משקרי אנשי וה"נ עביד לאגלויי או"ד משום דאשה דייקא ומינסבא והכא כיון דאמרה בדדמי לא דייקא וכ' הרי"ף ע"ז ובעיין לא איפשטא מיהו כיון דאמרינן לקמן (דף קכ"א) ההוא דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא ואנסבה רבה לדביתהו בתר חמשה יומין ש"מ דע"א נאמן במים שאין להם סוף דהוי כמלחמה והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ אמאי כ' גבי בעיא דע"א בקטטה דלא איפשט ולא תנשא הא גם התם תלי הש"ס בעיין בהני תרי צדדי דאי אמרינן מלתא דעבידא לגלויי ולא משקרי אנשי הוא טעמא דע"א נאמן אפילו בקטטה ואי אמרינן דטעמא משום דדייקא ומינסבא לא מהימן גבי קטטה וכיון דאיפשיט בעיין דע"א במלחמה לדעת הרי"ף ז"ל וכן בעיין דע"א ביבמה דאף דסני' לי' מהימן א"כ דהטעם דנאמנות ע"א הוא משום מלתא דעבידא לאגלויי להכי נאמן אף היכא דאיכא למימר סניא לי' ואף היכא דאיכא למימר דאמרה בדדמי דהעד נאמן אף היכא דלא דייקא א"כ גם בע"א בקטטה נפשוט דע"א נאמן דהא חד טעמא בכולהו:

ועוד הקשה הרשב"א בחידושיו בעיקר דברי הרי"ף שכתב דבעיין איפשיט דע"א במלחמה נאמן וא"כ ע"כ טעמא דע"א נאמן משום דעביד לאגלויי לא משקר וסתמא דגמרא קאמר (בדף כ"ה) שם והא מת דלא עלי' סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא וקתני לא ישא את אשתו ע"כ, הרי דטעמא דע"א הוא משום דדייקא והכא כיון דאמרה בדדמי לא דייקא ע"כ קושיית הרשב"א ז"ל ולפמ"ש אין כאן קושיא על הרי"ף ז"ל דוודאי אי הוי מפרשינן הא דקאמר הש"ס דע"א מהימן משום דייקא ומינסבא היינו שהיא מדייקת בעצמה לידע אם מת ובע"א בקטטה פשיט להש"ס דלא תדייק משום הקטטה שביניהם וכן גבי מלחמה לא תדייק משום דאמרה בדדמי א"כ א"א לחלק בין קטטה למלחמה דבשניהם קים לן שהיא לא תדייק במלחמה משום בדדמי ובקטטה משום דמשקרא ואם נאמין ע"א במלחמה ע"כ דע"א נאמן בלא דיוק דידה רק משום דעביד לאגלויי א"כ צריכין אנו להאמין גם בע"א בקטטה דכיון דמהמנינן ע"א במלחמה ע"כ דטעמא דע"א נאמן משום מילתא דעבידא לאגלויי דאי משום דאשה דייקא ומינסבא הא במלחמה לא דייקא דא"א לומר דדייקא גם במלחמה לדעת אם מת בבירור דהא מתניתין קתני דהיא לא מהימנא במלחמה משום דאמרה בדדמי הרי דלא דייקא לדעת אם מת בבירור גבי מלחמה ולמה מהימן וע"כ דסמכינן אטעמא דעבידא לאגלויי א"כ ע"א בקטטה נמי נהמני' אף דהיא עבידא לשקר מ"מ העד לא משקר מטעם עביד לאגלויי ואין לנו לחלק ביניהם וכדברי הרשב"א ז"ל בקושיותיו על הרי"ף ז"ל אבל באמת הרי"ף מפרש הא דבעינן למימר דהעד נאמן משום דדייקא ומינסבא היינו אף שהיא אינה יודעת מאומה מ"מ נאמן דדיוקא דידה מהני שלא תסבב היא שיאמר העד שקר ואז העד נאמן מחמת עצמו ובזה בעי למימר גבי קטטה דלא דייקא דאף דהכלל בידינו שאשה אינה משקרת במיתת בעלה מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה מ"מ בקטטה חשודה לשקר וכיון שחשודה לשקר אז גם נאמנות העד בטל דע"א נאמן רק היכא שהבע"ד אינו חשוד אבל היכא שהיא חשודה גם העד אינו נאמן [וכמ"ש הר"מ ז"ל (פ' י"ג מהלכות גירושין) גבי קטטה דחיישינן שמא שכרתו] וכן בבעיא דע"א במלחמה מיבעיא לן אי טעמא דע"א נאמן משום דדייקא ומינסבא וגבי מלחמה אינו נאמן משום דאמרה בדדמי אין הכוונה משום דאמרה בדדמי לא תדייק בתר מיתתו אלא כיון דאמרה בדדמי ונראה לה שוודאי מת תגרום שהעד יעיד שקר דאף דהעד אומר מת וקברתיו (כמ"ש הרי"ף ז"ל דגם בעד חיישינן לבדדמי ובעינן שיאמר קברתיו) מ"מ חיישינן שמא העד יאמר שקר ולא מת ולא קברו רק שהיא בקשה ממנו או שכרתו שיאמר מת וקברתיו ואף שהיא אינה חשודה לשקר במיתת בעלה דאשה דייקא מ"מ האשה הזאת שנדמה לה שמת שהעד אמר לה שהי' במלחמה וס"ד כל הני דאיקטיל והוא חי או שאמר לה שמת אבל לא קברו יכול להיות שהיא שכרתו שיאמר שקברו וכ"ז מחמת שנדמה לה שוודאי מת במלחמה וכיון דנאמנות של ע"א הוא רק היכא דהיא אינה חשודה לסבב את העד שישקר להכי פשיטא להש"ס דהיכא דאמרה בדדמי חשודה מחמת זה לסבב שיעיד העד שקר על מה שלא ראה ולומר מת וקברתיו אף שלא ראה מיתתו או קבורתו ולא מהימן והך ספיקא מספקא להרי"ף ז"ל על נאמנות דע"א אי משום דייקא או משום עבידא לאגלויי וע"ז כתב הרי"ף דבעיין לא איפשטא מיהו כיון דאמרינן לקמן גבי ההוא דטבע בדגלת כו' שמעינן דע"א במים שאין להם סוף נאמן היינו דאף אם נימא שהטעם דע"א נאמן מטעם דייקא ומינסבא דהיינו שלא תסבב שיעיד העד שקר מ"מ לא אמרינן רק שהאשה אמרה בדדמי וחשודה לומר שמת אף שיודעת רק שהי' במלחמה וממיתתו וקבורתו אינה יודעת אבל זה אינה חשודה לשכור או לבקש העד שיאמר מת וקברתיו מה שלא ראה בעיניו דע"ז אינה חשודה ודוקא לומר מת על סמך דמיונה דכל הני דאיקטיל והוא חי חשודה שפיר אבל לבקש העד להעיד מה שלא אמר לה שזה שקר גמור ע"ז אינה חשודה וגרע מאמירת מת על אדם שהי' בין הני טובא דאיקטילי ואינה חשודה ע"ז וכיון דאינה חשודה שוב נשאר הנאמנות כיון שהיא אינה חשודה לשוכרו ולבקשו לומר שקר אין אדם חוטא ולא לו ולא דמי לע"א בקטטה דלא איפשטא דחיישינן דלמא הא דע"א מהימן משום דדייקא ומינסבא ואז ע"א לא מהימן היכי דאיכא קטטה משום דהתם חשודה לשקר לגמרי ואזדא לי' גם נאמנות הע"א דהתם כיון דהיא אינה נאמנת מחמת שחשודה לשקר הרי חשודה ג"כ לשכור העד שיעיד שקר ואומר מת וקברתיו אף שהוא שקר גמור [וכמ"ש הר"מ ז"ל בטעמא דע"א בקטטה ובטלה עדות העד דכל נאמנות הוא משום אין אדם חוטא ולא לו וזהו רק במקום שאין הבע"ד חשוד אבל במקום שהבע"ד חשוד גם העד חשוד וכיון דהבעיא אם העד נאמן מצד עצמו מצד עבידא לאגלויי לא איפשיט ממילא אין העד נאמן דלטעם דייקא ומינסבא הכא לא דייקא ואדרבה משקרא ובעיא דע"א במלחמה אף דאיפשטא לא איפשטא מטעם דסמכינן אעבידא לאגלויי אלא מטעם דאף אם עיקר הטעם דנאמנות ע"א משום דדייקא והכא לא דייקא ואמרה בדדמי מ"מ לא משום דחשודה לומר בדדמי חשודה לשכור העד ודווקא בקטטה דחשודה לשקר בזה אמרינן דלהך בבא דנאמנות העד הוא משום לתא דידה הכא לא מהימן משום דחשודה לשוכרו אבל במלחמה אמרינן דאינה נאמנת משום דאמרה בדדמי אבל לא תסבב משום זה שיאמר העד שקר ולא נתקלקל נאמנות העד על ידה וכל היכא דהיא אינה חשודה לסבב שיאמר העד שקר לא אבעי לן דודאי ע"א נאמן בלי שום דייקא דידה ודוק בלשון הרי"ף שלא כתב בעיין הכא בדוכתא לא איפשטא ואיפשטא בההוא עובדא דדיגלת דהוי משמע דהך בעיא גופא דעבידא לאגלויי או דייקא ומינסבא איפשט אלא כתב מיהו ע"א במים שאין להם סוף נאמן והיינו דאף דהאבעיא דעבידא לאגלויי או דייקא ומינסבא לא איפשט [ואדרבה סוגיא דגמרא דפ"ב דיבמות נקטה דטעם נאמנות הוא משום דדייקא ומינסבא] מ"מ ע"א במלחמה ובמים שאין להם סוף נאמן מעובדא דדיגלת והיינו משום דאף דאיכא למימר דטעמא דע"א נאמן משום דדייקא והכא לא דייקא מ"מ נהי דלא דייקא ואמרה בדדמי מ"מ לא חשודה לשכור עד לומר שקר וכיון דאמר מת וקברתיו נאמן ומיושב היטיב דברי הרי"ף מהשתי קושיות שהקשה עליו הרשב"א ז"ל:

ולפמ"ש דע"א נאמן מה"ת היכא דלא איתחזק איסורא או אפילו באיתחזיק איסורא והיא לא חשודה דהיינו אחר שתיקנו חכמים והחמירו עלי' בסופה דדייקא ומינסבא א"ש מה שהקשה הנוב"י ז"ל בהא דתנן בר"פ שבועות העדות נוהגת באנשים ואינו נוהג בנשים ואם נימא דע"א כשר מה"ת לעדות אשה כדמוכח מדברי רב פפא דאמר הכל מודים בעד מיתה ש"מ שע"א כשר מה"ת מדחייב קרבן שבועה וכיון שעד כשר מה"ת אשה נמי כשירה כמו גבי סוטה ועגלה ערופה א"כ אמאי קתני דאינו נוהג בנשים הא בנשים נמי נוהג בעדות אשה ולפמ"ש א"ש דהא דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה הוא משום דהשתא דתיקנו רבנן דאשה מהימנא ע"א מהימן מה"ת אף דהוי דבר שבערוה ואיתחזיק איסורא מ"מ כיון דאיהי דייקא ומינסבא ולא חשודה לשקר גם העד לא ישקר ומהימן מה"ת וחייב ק"ש:

ומתניתין דאינה נוהגת בנשים או דאתיא כר"ע דאמר בשלהי יבמות דאשה לא מהימנא ועוד דאפשר דמתניתין מיירי וקאי לפרושי קרא מן התורה דע"א לא מהימן כיון דאיהי לא מהימנא אף העד חשוד שמא שכרתו אף דהשתא דתקינו רבנן דאשה מהימנא ע"א נאמן מה"ת מ"מ תנא אקרא קאי וכה"ג אמרינן בסנהדרין (דף ל"ב) בהא דתנן אחד דיני ממונות כו' בדרישה וחקירה ובברייתא מוכח דד"מ לא בעינן דו"ח ומשני ר"ח ד"ת אחד דיני ממונות ואחד ד"נ בדו"ח ומדרבנן מפני נעילת דלת תקנו דד"מ לא בעי דו"ח ומתניתין אקרא קאי וקתני דין דאורייתא וברייתא בתר תקנתא קאי ע"ש. ואי קשיא אכתי לדברינו דהיכא דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן מה"ת בלא טעמא דדייקא ומינסבא מטעם אין אדם חוטא ולא לו וכיון דע"א נאמן אף אשה מהימנא וליתני דנוהג בנשים כגון דלא איתחזיק איסור שלא היתה מוחזקת בא"א ובאתה לפנינו ואמרה א"א הייתי ומת בעלי דאז אשה מהימנא כיון דלא איתחזיק איסורא ואכתי נוהג בנשים, ז"א דכיון דלא הוחזקה א"א ובאת לב"ד רק שתעיד האשה על מיתתו כדי לגבות כתובתה דהא קרבן שבועה ליכא אלא בתביעת ממון אף עד אחד כשר נמי לא מהימן ביחודו דכיון שלא באת לב"ד להתירה לינשא שהרי אינה מוחזקת כלל בא"א ואין אנו יודעין שהיתה אשתו של זה רק שהיא והעד אומרין וביאתה לב"ד הוא רק לגבות כתובתה הרי אין ע"א נאמן בדבר שבממון ודווקא אם אמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי אז בעיא בגמ' דמהימנא שלא באת אדעתא דכתובה אבל אם באת לפנינו לגבות לא מהימנא כדאמרינן ביבמות (דף קי"ז) ובעיא שם אפילו אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא נמי לא מהימנא וכ"ש שלא באה כלל להתירה לינשא שהרי לא היתה בחזקת א"א רק שבאת לתבוע כתובתה וע"א כשר נמי לא מהימן וכ"ש אשה ולא מצי למיתני דנוהג בנשים כה"ג ודו"ק:

בשבועות (דף ל"ב) אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שה"ח והכל מודים בעד מיתה שה"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד והכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לדידה ולא אמר לב"ד ועיין ברמב"ם ז"ל (בה' שבועות פ"ח) שהביא רק בבא דחיובא ולא הזכיר שאם אמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור ותמה הלח"מ מדוע השמיט הך בבא דר"פ ולא תירץ כלום. ונראה לי לפמ"ש הנוב"י במהד"ק (סימן ל"ג) דע"א נאמן מה"ת בעדות אשה דווקא עד כשר עי"ש שיישב הסוגיות הסותרות דבר זה א"כ אפשר לאמר דר"פ דאמר דבאמר לדידה ול"א לב"ד אזיל לטעמי' דאמר שם (ל"א) בהא דתנן ואינה נוהגת אלא בראוי להעיד לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי מלך ראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ע"כ הנה סובר ר"פ דמשחק בקוביא אע"ג דפסלו אותו חכמי' לעדות מ"מ מחויב ק"ש הואיל וחזי מה"ת אעפ"י שבאמת אין. תועלת בעדותו כלל שפסלו אותו חכמים אפ"ה חייב ק"ש להכי נמי הוצרך לאמר דבאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור משום דסד"א דכיון דעפ"י עדותו היו מתירין אותה מה"ת וכשהיא תגיד בעצמה מת בעלה לא מהני אלא מדרבנן חייב ק"ש שמ"מ כבש עדותו המועיל מה"ת ור"פ אזיל בתר דאורייתא לענין ק"ש להכי קמ"ל ר"פ דהכא פטור כיון דסוף סוף לא הוצרכה לעדותו משום דחכמים הימנוה לדידה ג"כ להכי פטור ולא דמי למשחק בקוביא דאזלינן בתר דאורייתא לחיוב דהתם מ"מ איכא תביעה אבל הכא מאי תבעה לי' כיון שכבר הגיד לה ויכולה לבא לב"ד ויתירוה וליכא תביעה כמ"ש הר"ן שם להכי פטור אבל אנן דקי"ל כראב"י דמשחק בקוביא אע"ג דמדאורי' חזי רק משום דכיון דאינו מועיל עדותו כלום מדרבנן פטור מק"ש א"כ פשיטא דבאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור כיון שאין צורך בעדותו כלל שכבר הימנוה רבנן ואעפ"י שהעד מהימן מה"ת והיא לא מהימנא רק מדרבנן מ"מ הא בתר דרבנן אזלינן לדידן ור"פ הוצרך להשמיענו משום דסובר דמתניתין ממעט רק מלך אבל לא משחק בקוביא וה"א דדמי למשחק בקוביא דאזלינן בתר דאורייתא קמ"ל דהתם הטעם משום דלכל הפחות איכא תביעה דבידו לעשות תשובה אבל באמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור אע"ג דהעד נאמן מה"ת ואיהי לא מהימנא אלא מדרבנן מ"מ כיון דליכא תביעה כלל שכבר אמר לה דבר המועיל פטור:

ונ"ל דהר"מ סובר דאפילו העד הראשון ששמעה מפיו מכחיש אפ"ה מהימנא וא"כ קשה פשיטא דליכא ק"ש ומאי קמ"ל ר"פ וצ"ל דקמ"ל אף שאם הי' מעיד הי' מועיל מדאורייתא מ"מ פטור מק"ש כיון דלא הפסיד לה מידי ואין כאן תביעה כלל כמ"ש הר"נ אבל לדידן דאזלינן בתר דרבנן אין כאן רבותא דהא מדרבנן מהימנא אף שהעד מכחיש להכי השמיטו הר"מ ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף