עונג יום טוב/קכט
|
< הקודם · הבא > |
הנה בסימן הקודם ביארנו דאי סימנין דאורייתא מעידין על סימני הגוף אף שאין יודעין שנאבד זכרו ובנאבד זכרו לא קא מספקא לן כלל דודאי מעידין אולם כעת אחר ההתבוננות נראה דא"א לומר כן דכיון דסימן בינוני הוא דבר שאפשר שימצא גם באדם אחר לכל הפחות אחד מאלף כמו שהזכירו האחרונים ז"ל א"כ איך אפשר דבאדם שהלך מביתו ולא נאבד זכרו שלא היה לו שהות לחזור עדיין ובאו עדים ואמרו פלניא דהאי סימנא ראו מת שנתיר את אשתו ולא ניחוש שמא אחר הוא במקום ששיירות מצויות ומאי אולמא למיתלי באיש זה מלמיתלי באיש אחר כיון שנמצאים בעולם ב"א בסימן כזה ושיירות מצויות ג"כ ואף דבאבידה מחזירין אף שאין יודעין שנאבד לו אבידה רק בסימן לחוד למ"ד סימנין דאורייתא התם שאני דע"י מה שנותן הסימן ידעינן שנאבד ממנו חפץ דאי לא נאבד ממנו מנא ידע למימר שהמוצא מצא חפץ בהאי סימנא וע"כ שנאבד ממנו חפץ עם סימן זה ומהני סימנא כיון דידעינן שהוא אבד חפץ בסימן זה לא אמרינן שגם אחר אבד חפץ כזה בסימן זה אבל בעדות אשה שהלך בעלה ולא נאבד כלל לא מהני בסימן בינוני דאימר איש אחר הוא שמת והי' בו האי סימן ובעלה חי כיון דלאו סימן מובהק הוא:
לכן נראה לי דהא דאמרינן דאי סד"א מעידין בסימן בינוני מיירי דוקא באיש שנאבד זכרו וכמ"ש הר"מ ז"ל (בה' נחלות) דבזה שפיר מעידין עליו ע"י סימן משום דכיון דידעינן דאיש בסימן זה נאבד אין לנו לתלות באיש הנמצא מת שהעידו עליו שהוא אחר וכמ"ש התוס' (בב"מ י"ח ובגיטין כ"ז) וילפינן לה מאבידה דכשנותן סימן שמזה ידעינן שנאבד אבידה כזו ממנו דאי לאו הכי מנא ידע סימנא לא תלינן שגם איש אחר אבד אבידה בהאי סימן וסימנין דאורייתא והש"ס דקאמר אמתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו אלמא סימנין לאו דאורייתא ולא אמר דמיירי באיש שלא נאבד זכרו ואינו בגדר אבידה שבזה לא סמכינן אסימנין דלא הוי דומיא דאבידה הוא משום דמתניתין סתמא קתני אין מעידין דמשמע אפילו במי שנאבד זכרו נמי אין מעידין וע"כ משום דסימנין לאו דאורייתא אבל במי שלא נאבד זכרו אף למ"ד סימנין דאורייתא אין מעידין [וא"ש בזה הא דפשיטא להש"ס (בחולין צ"ו) דבפלניא דהאי סימנא לא קטלינן וכן כתבו התוס' דבפלניא דהאי סימנא לוה אין מוציאין ממנו דמשמע דאף למ"ד סד"א לא מהני והוא משום דלא סמכינן אסימנין אלא היכא דהוא אבד בודאי אבל בל"ה חיישינן דלמא אתרמי סימן כסימן אף למ"ד סד"א]:
והר"מ ז"ל שכתב (בה' נחלות) דמה שאין משיאין ע"פ סימנין בנאבד זכרו הוא מדרבנן שהחמירו באיסור ערוה הוא משום דסובר סימנין דאורייתא וכדעת כמה מרבוותא בדעת הר"מ ז"ל והיינו דוקא בנאבד זכרו כמו באבידה דאיהו אבד בודאי דהא ידע סימנא ומה שקשה הא דבש"ס מבואר דאי סימנין דאורייתא משיאין ע"פ סימנין ולא החמירו בה חכמים כלל אפ"ל דכיון דרב עמרם בב"מ בעובדא דגיטא דאשתכח בבי דינא דר"ה דפשיט רבה דיחזיר ממשנה דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר פריך ר"ע היכי פשיט מר איסורא מממונא וע"כ שאין קושיתו דנימא דבממונא מהדרינן מדרבנן ובאיסורא לא עביד תקנתא דהא קתני התם איגרות שום ואיגרות מזון שהוא שטרות (ובדף כ"ז) אמרינן דגבי שטרות לא שייך למיעבד תקנתא משום דלא ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה עיי"ש וע"כ דכוונתו דמדאורייתא מהדרינן בממון ובאיסורא עבוד רבנן תקנתא להחמיר על של תורה ומה שסתר רבה דבריו וא"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן כבר כתבנו לעיל דלר"ע לא קשה כלל דסובר דמחלקינן בין איסור כרת לאיסור לאו עיי"ש ואנן קי"ל דלא כרבה דהא הרי"ף והר"מ ז"ל פסקו כר' זירא דבשיימ"צ ולא הוחזקו לא מהדרינן ופסקינן כר"ע דמחלקינן בין איסורא לממונא והחמירו באיסור כרת אף דבשטרי חליצה לא החמירו ואף דאיכא למימר דהא דקתני כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר מיירי דאשתכח אבראי דהוי מקום שאין השיימ"צ ולא הוחזקו וכמ"ש בש"ס אליבא דר"ז מי קתני שנמצא בב"ד עיי"ש וליכא אפילו חדא לריעותא ואין אנו צריכין לחלק בין איסור לממון מ"מ כיון דרב עמרם סובר הכי דבאיסור כרת החמירו על של תורה פסקינן כוותיה דהא באמת ר"ע דדחי ליה לרבה ואמר ליה היכא פשט מר איסורא מממונא לא הוי צריך להאי דחויא דהא איהו מפרש כל מעשה ב"ד דאישתכח אבראי דהא קאמר (בדף ט"ז) דלא חיישינן לפירעון ומייתי ראיה ממשנה דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ואי מיירי מתניתין דאשתכח בב"ד דמסתמא הובא שם לקיימו כמ"ש רש"י גבי עובדא דר"ה א"כ לא שייך פרעון דע"כ המלוה הביאו לב"ד לקיים שטרו דלוה לא מקיים שטרא והיכי מוכח מינה דלא חיישינן לפירעון א"ו ר"ע מפרש דאשתכח חוץ לב"ד:
וא"כ בל"ה נדחה ראייתו של רבה דהוי מקום שאין השיימ"צ. רק רב עמרם דחי לרבה דאפילו לדידיה דמפרש שנמצא בב"ד נמי אין ראיה משום דבאיסור א"א החמירו חכמים אע"ג דלא החמירו בחליצה ובממון ומשום דר"ע סבר הכי להכי פסק הר"מ ז"ל כן דאף דסימנין דאורייתא מ"מ באיסור ערוה החמירו:
ולפמ"ש במק"א בשם הגאון חכ"צ ז"ל דבשיירות מצויות ולא הוחזקו הוי שמו ושמה סימן בינוני א"כ דעת הר"מ ז"ל מבואר בדברי הש"ס בסוגיא זו לפי דברינו דרבה פשיט ממתניתין דמעב"ד ה"ז יחזיר דבשיירות מצויות ולא הוחזקו מהדרינן והיינו דסמכינן אסימן דשמו ושמה דסימנין דאורייתא ורב עמרם דחי לי' היכא פשיט מר איסורא מממונא דהיינו דבאיסור החמירו על של תורה שלא לסמוך אסימנין כמו שבארנו דע"כ ר"ע הכי סובר דל"ל דסובר דבממונא עבוד תקנתא ובאיסורא אסור מן התורה דהא איגרות שום ואיגרות מזון קתני דלא שייך תקנתא דהא לא ניחא לי' למרי' א"ו דבממונא מהדרינן מן התורה ובאיסור החמירו על של תורה וא"ל רבה תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן ואזיל לטעמי' דלא מחלק ביבמות (ד' פ"ב) בין איסור כרת לאיסור לאו והר"מ ז"ל פסק כר"ע דלא מהדרינן באיסור כרת כמו גט בסימן ומשום דמחמרינן באיסור כרת ובממון הוי סימנין דאורייתא וכן בשטרי חליצה סמכינן אסימנין דהוי רק איסור לאו וכמ"ש לעיל דר"ע דדחי הכי לרבה ע"כ משום דסובר דהכי הילכתא דהא לדידי' בלא"ה ראייתו של רבה אינה ראי' דאיהו מפרש דאשתכח אבראי רק שדוחה ראייתו של רבה לחלק בין איסור לממון משום דסובר הכי הילכתא ופסקינן כוותי' ולפמ"ש בדעת הר"מ ז"ל דמן התורה סמכינן אסימנין בינונים רק שחכמים החמירו א"כ אם יש סימן בינוני וגם הכרה בגופו רק שיש ספק אם הוא תוך ג' ימים או אחר ג' ימים הוי ספק דרבנן אף לדעת הרשב"א ז"ל דהא דאין מעידין אחר ג' ימים הוא מן התורה מ"מ כיון דמה"ת מתירין בסימן בינוני ורבנן הוא דאחמיר ולענין איסור דרבנן מהני ההכרה דהספק דאחר ג' ימים הוי ספק דרבנן ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |