עונג יום טוב/קיט
|
< הקודם · הבא > |
הרמב"ם ז"ל כתב (בה' חגיגה פ"ה) אם הפריש עולת ראיה ומת יביאו היורשים עולתו ותמה הלח"מ ע"ז דהא (בה' מחוסרי כפרה) גבי אשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה כתב אעפ"י שלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו הנכסים וא"כ הכא למה גבי עולת ראי' כתב דבעינן דווקא שהפריש מחיים וכ"ת דהכא מיירי בלא ירשו קרקע דלא נשתעבדו הנכסים משום דקיי"ל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי להכי בעי שהפריש הקרבן מחיים דא"כ הי' להרמב"ם ז"ל לבאר חילוק זה בין ירשו קרקע ללא ירשו קרקע) והכ"מ כתב שתימה על הר"מ ז"ל דבירושלמי (פ"ק דחגיגה) איתא שאם ירשו קרקע חייבים להביא אף אם לא הפריש מחיים ולמה השמיטו רבינו וראיתי לבעל קרבן עדה ז"ל בירושלמי שם שכתב דהרמב"ם סובר דמי שבא בעזרה ביוט"ר ולא הביא עמו עולה לא די שלא קיים מ"ע אלא עובר על ל"ת שנאמר ולא יראו פני ריקם ופשט דברי הרמב"ם ז"ל משמע שאין לו תקנה להביאו בשאר הימים ואף שהסמ"ג כתב שיש לו תקנה להביאו בשאר ימים מ"מ הרמב"ם סובר דאין לו תקנה וא"כ לא משכחת לה שיביאו היורשים עולתו אם לא הפריש מחיים שהרי צריך להביאו לעזרה עמו ואם לא הביא כבר ביטל מ"ע ול"ת ואין לו תקנה עכ"ל:
ודבריו תמוהין דלפי דבריו הא דאמרינן בש"ס דראי' יש לה תשלומין הוא רק בראית פנים ולא בקרבן וז"א דבהדיא כתב הר"מ ז"ל (ה"ח) וז"ל עולת ראי' ושלמי חגיגה אינן דוחין את השבת מפני שאין זמנן קבוע כקרבנות ציבור שאם לא הביא היום יביא למחר עכ"ל הרי בהדיא דיכול להביא עולתו כל שבעה וא"כ אם ראה פנים ביום ראשון ומת וירשו קרקע חייבים היורשים להביא עולתו אעפ"י שלא הפרישו מחיים שכבר נשתעבדו נכסים והו"ל להר"מ ז"ל לבאר דין זה:
ונראה דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בלא"ה דאף דסובר דהבאת הקרבן יש לו תשלומין מ"מ הפרשת הקרבן או הפרשת כסף לקנות בו קרבן מעכב ובשעה שנכנס לעזרה צריך שיהא מופרש בידו בהמה או כסף לקנות בהמה ואם לא היה בידו בהמה או כסף לקנות בהמה עובר אלאו דלא יראה פני ריקם ואם היה בידו הקרבן יש לו תשלומין כל שבעה להקרבה אבל אם לא היה לו עובר מיד כשראה פנים שהרי הרב אומר כן שם (בהלכה ג') וז"ל בעת שיעלה אדם לירושלים לחוג אם היה בידו קרבנות הראי' יביאם או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן ואם אין בידו כסף לא יביא שוה כסף אפילו היה בידו שוה כמה זהובים אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כסף גזירה שמא לא ימצא למכור או שמא ימצאו המעות סיגים עכ"ל והאי אסור לו לעלות ריקם שכתב הרמב"ם ז"ל היינו ליכנס לעזרה שאסור ליכנוס לעזרה אם אין בידו כסף או בהמה והוא תלמוד ערוך בבכורות (דף נ"א) אהא דתנן וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים ותנא עלה בגמרא חוץ מן השקלים ומעשר והראיון תני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה ופרש"י ז"ל שלא יביא כסף סיגים לעזרה וא"כ כיון שצריך שיהא בידו כסף בשעה שנכנס לעזרה או בהמה הא לא משכחת לה כלל האי דינא דירשו קרקע שיהא חייבין להביא קרבן ראי' אחר מיתתו דאם היה לו כסף לא נשתעבדו קרקעותיו כיון שהכסף נתפס לדמי עולת ראי' לא חל שיעבוד על הקרקע ואם לא היה לו ביום ראשון בהמה או כסף כבר עובר על לאו דולא יראו ולמה יביאו היורשים העולה:
ונראה דבהא פליגי הני תרי לישני בכתובות (דף ל"ד) ובב"ק (דף קי"ב) גבי שואל דאם הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אם היורשים חייבים באונסיה כשהניח להם אחריות נכסים ואמרינן שם דפליגי בזה תרי לישנא אליבא דרבא ונראה טעם פלוגתתן דמאן דפוטר סובר דלא שייך אחריות נכסים שיחול השיעבוד על הנכסים כל זמן שיש בעין הדבר וחייב להחזירו להכי כיון דכל ימי חיי אביהם היתה הפרה בחיים לא חל שיעבוד נכסים מחיים גבי שואל להכי פטורים אף כשהניח אביהם אחריות נכסים ואידך לישנא סובר דשייך שיעבוד נכסים אף כשהדבר בעין שאם יאבד ישלם מנכסיו ומשעת משיכה אתחייב באונסין וחייבים היורשים כשהניח להם אביהם אחריות נכסים והרמב"ם ז"ל פסק (בה' גניבה) בהיתה פרה שאולה וטבחה בשבת פטור משום דהחיוב בא בשבת בשעת מיתה ולא משעת משיכה ועיין במשנה למלך (בהלכ' שאלה) בשם הש"ג דמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי מתה דחייבים באונסי' כשהניח אחריות נכסים מיירי שמתה בפשיעה דומיא דאכלוה עיי"ש הא באונס פטורין דליכא שיעבוד נכסים משעת משיכה להכי בעולת ראי' נמי פטורין אף כשהניח קרקע דכ"ז שהוא בעין ליכא שיעבוד נכסים. ואפילו אם נאבד ברגל ומת נמי פטורים אף דכשנאבדה ברגל מתחייב האב להביא אחרת תחתיה ויש כאן שיעבוד נכסים מ"מ כיון דעיקר החוב הוא בשעת ראית פנים ואז לא היה באפשרי לחול שיעבוד נכסים מחמת שיש בידו הקרבן בעין. א"א לחול שיעבוד נכסים כשמתה העולה דההיא שעתא לאו זמן חיובא הוא דהכי אמרינן בב"ב (דף קנ"ז) דמאן דאמר דאקני לא משתעבד משום דאין אדם משעבד דבר שלא בא לעולם ואין בע"ח גובה מדאקני ולא אמרינן דכשקנה ועדיין החוב רמי עלי' אז חל השיעבוד אלא כיון דבתחילת עיקר החיוב שהוא ההלוואה א"א לשיעבוד לחול מחמת דהוי דבר שלב"ל לא חל נמי אח"כ:
ואף שהתוס' בבכורות (דף מ"ט ע"ב ד"ה ודידיה) כתבו וז"ל ועוד יש לומר דנכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון וכיון דחשבינן ליה כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות עכ"ל לא דמי עולת ראיה לפדיון בכור דהפדיון בכור דמשתעבדי גם הנכסים שקנה האב אחר שלשים יום משום דהתם החיוב לפדות הוא כל שעתא ושעתא משהגיע שלשים להכי משתעבדי הנכסים שקנה אף לאחר שלשים משא"כ בהלוואה שעיקר החיוב בשעת ההלואה ומה שלא הי' באפשר לחול בשעת ההלואה א"א לחול אח"כ וה"נ בעולת ראי' כיון שעיקר החיוב של העולה הוא על שעת ראית פנים בעזרה להכי אם לא היה באפשרי לחול בשעת ראית פנים מחמת שיש בהמה בעין לא חל אחר כך כשמתה העולה והא דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו דמשמע דבתוך הרגל חייב באחריות ולשון חייב באחריות משמע דאם מתה העולה או נאבד חייב להביא אחרת ועיין ברע"ב ורמב"ם ז"ל דקאי גם אעולת ראי' התם מיירי כשהוא בחיים דחייב להביא אחרת ברגל לתקן לאו דולא יראו פני ריקם אבל היורשים פטורים אף כשהניח להם אביהם אחריות נכסים והירושלמי דמשמע דבהניח להם אחריות נכסים חייבים היורשים אפשר דסובר כלישנא דרבא דמשעת משיכה מחייב באונסין משום דיש שיעבוד נכסי' אף כשהוא בעין ולהכי משתעבדי נכסי גם בשעת ראי' אף שהקרבן בעין ולהכי גם היורשים חייבים ועוד אפשר לומר דהירושלמי לא קאי כלל אעולת ראיה אלא על אשה שהביאה חטאתה ומתה עיי"ש היטיב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |