עונג יום טוב/סח
|
< הקודם · הבא > |
איתא בסנהדרין (דף קי"ב) אר"ח בהמה חציה של עיה"נ וחציה של עיר אחרת אסורה. עיסה חציה של עיה"נ וחצי' שע"א מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמי עיסה כמאן דפליגא דמי ופסק כן הרמב"ם ז"ל (בפ"ד ה' י"א מה' עכומ"ז) וע"ז תמה השא"ר בתשובותיו דהא ר"ח דסובר עיסה מותרת ע"כ דסובר יש ברירה דאל"ה אמאי מותרת וכיון דאנן קיי"ל דאין ברירה בדאורייתא אמאי פסק דעיסה מותרת ונלאו האחרונים ז"ל ליישב קושיא זו ובס' מקור חיים תירץ דהכא לכ"ע יש ברירה כיון דנכסי עיה"נ נאסרין ע"י הגמר דין של ב"ד ולב ב"ד מתנה ודאי לאסור החלק שיגיע לאנשי עיה"נ לחוד ולא החלק שיגיע לאנשי עיר אחרת עיין בדבריו (סימן תמ"ח בהלכות פסח):
ולדידי עדיין קשה דאם איתא דהכא לכ"ע יש ברירה א"כ תקשה אמאי בהמה חציה של עה"נ וחצי' של עיר אחרת אסורה הא רש"י ז"ל פי' בטעמא דבהמה אסורה משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' שחטה אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפי' להחצי שאין של עיה"נ דכי שוחט לסימן של עיה"נ אין שוחט אלא ממית ולא מהני בה שחיטה עכ"ל וכיון דעיקר הטעם דבהמה אסורה הוא משום דלא מהני שחיטה לסימן של עיה"נ ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דסובר דמהני שחיטה לבהמת עיה"נ לטהר מידי נבילה דהא כתב בהמת עיה"נ ששחטה אסור בהנאה כשור הנסקל משמע דמהני השחיטה לטהר מידי נבילה מדאיצטריך לומר דאסור בהנאה וכן משמע מדמדמי לה לשור הנסקל ובשה"נ ודאי דמהני שחיטה לטהרו מידי נבילה וא"כ אמאי בהמה חציה של עיה"נ וחציה של עיר אחרת אסורה כיון דבכה"ג לכ"ע יש ברירה ולא נאסר חלק של עיר אחרת ע"י הגמר דין. ושחיטת הסימן של עיה"נ נמי מועיל לחלק של עיר אחרת דהא פסק דמהני שחיטה לבהמת עיה"נ ואמאי בהמה אסורה:
הן אמת שראיתי להר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין (דף ע"ב) שהקשה על דברי רש"י ז"ל שפי' דהא דבהמה אסורה הוא מטעם שאין השחיטה של חלק עיה"נ מועיל לטהר מידי נבילה דהא ר"ח גופא מבעי ליה מיד בתר הכי אי שחיטת בהמת עיה"נ מועיל לטהר מידי נבילה ואין זה סוגית הש"ס דמעיקרא פשיטא לי' לר"ח דאין השחיטה מועיל לטהר ומיד בתר הכי מבעי לי' ומטעם זה פי' הוא ז"ל דלהכי אסורה הבהמה אם חציה של עיה"נ משום דכיון דהסימן א' של עיה"נ אסור בהנאה אינו מתיר שע"כ לא איבעי לן אלא אם תהני שחיטה לטהר מידי נבילה למ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דאיכא למימר דהא לאו שחיטה הוא אלא הדין שדנה בה תורה שאמרה לפי חרב אבל ודאי פשיט שאין השחיטה עושה היתר אף בבהמה של שותפות שאותו סימן של עיה"נ אין בו שחיטה שהרי הוא אסור בהנאה והוי שחיטה שאינה ראוי' ואינה מתרת באכילה לד"ה כו' עיי"ש בדבריו שעיקר הא דבהמה אסורה הוא מטעם דכיון דהסימן של עיה"נ אסור בהנאה אינו מתיר בשחיטתו באכילה אף שלטהר מידי נבילה מועיל ולפי"ז הוי א"ש מה שהבהמה אסורה אף דיש ברירה דמ"מ אינו מתיר באכילה:
אבל באמת לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דכיון דסימן של עיה"נ מטהר מידי נבלה אמאי אינו מתיר באכילה ומאי איכפת לן מה שהוא אסור בהנאה והיכן מצינו שאם הסימן אסור בהנאה לא יועיל שחיטתו להתיר באכילה גם חלק הבהמה שאין בו איסורי הנאה בשלמא לשיטת רש"י ז"ל שכ' דר"ח בהך מימרא סובר שהסימן של עיה"נ לא מהני ביה שחיטה משום דשחיטה אין לה רק דין מיתה בעלמא משום דכתיב לפי חרב ניחא כיון דהסימן של עיה"נ אין בו דין שחיטה גם חלק עיר האחרת אסור דאין בע"ח ניתר בסימן א'. אבל לדברי הר"ן ז"ל דר"ח קאי גם בהך סברא דמהני שחיטה לסימן של עיה"נ רק שהוא אסור בהנאה לחוד א"כ הסימן השני שאין בו איסור הנאה יהא מותר לגמרי שאין איסור הנאה שבסימן של עיה"נ מעכב מלהתיר חלק השני באכילה כיון דיש בכל הבהמה דין שחיטה לטהרה מידי נבילה ואיסור הנאה ודאי דלא מעכב בשחיטה דהא שוה"נ מהני ביה שחיטה אע"ג דהוא אסור בהנאה. ועיין תוס' ב"ק (דף ע"א) ד"ה איסורי הנאה דהא דקאמר בחולין מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא לאו דלא מהני שחיטה באיסור הנאה אלא משום דלא חזי לפתח אהל מועד אבל שחיטה מהני וכיון דשייך בו דין שחיטה אמאי חציה השני אסורה באכילה וצ"ל דסובר הר"ן ז"ל דאין כח בסימנים להתיר באכילה אם הם עצמם אסורים דכיון דכל היתר הבהמה תליא בהיתר הסימנין ואם הם עצמן אסורין איך יתירו הבהמה מ"מ אכתי קשה דהו"ל להרמז"ל לפרש דחלק עיה"נ אסור בהנאה ג"כ וחלק של עיר אחרת אינו אסור רק באכילה לחוד וכמש"כ הר"ן ז"ל דאין אסור חלק עיר האחרת רק באכילה מפני שאין כח בסימנין להתיר באכילה והרמז"ל כתב סתמא בהמה אסורה:
ע"כ הי' נלע"ד דיש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת מ"ט עיסה כמאן דפליגא דמי ולשון כמאן דפליגא דמי לא א"ש דהול"ל עיסה דאפשר למיפלגה [עיין ביצה דף כ"א] ועוד קשה לי טובא לדעת האחרונים ז"ל דבעיסה אמרינן יש ברירה וחלק של עיר הנדחת אסורה ושל עיר האחרת מותרת הא גבי עיר הנדחת אמרינן בסנהדרין (דף קי"ב) בעי ר"י שער נשים צדקניות שבה מהו ומסיק רבא דמותר משום דדרשינן וקבצת ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה וכן דרשינן בחולין (דף פ"ט) גבי מכסין בעפר עיה"נ משום דמחוסר תלישה קביצה ושריפה וכיון דצריך להפריד חלק עיר הנדחת מחלקה של עיר אחרת הוא מחוסר תלישה כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"א) דדרשינן התם וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ופסלינן כותב על קרן הפרה וקוצץ ונותן לה וכתבו התוס' בד"ה יצא דמה"ט פסול אם כתב הגט על קלף גדול וחתך ונתן לה וכן פסק בה"ג ור"ת והרא"ש והובא בש"ע אה"ע (סימן קכ"ד) והר"ן ז"ל כ' שם בפרק המביא דכל שאין החתך דבר מועט ליפותו אסור וא"כ הכא דצריך לחתוך המחצה של עיר אחרת מיקרי מחוסר קציצה [ועיין תוס' שם דילפי דין גט מדין עיה"נ]:
ועוד נלע"ד אפילו לשיטת הסוברים דכל היכא דיכול ליתן הגט בלא חיתוך וקציצה כשר אף אם קצצו היכא דאינו קוצץ ממחובר או מבע"ח מ"מ בעיסה חציו של עיר הנדחת וחציו של עיר אחרת מודו דהכא ודאי דצריך לקצץ חלקה של עיר האחרת דלמה יפסיד בחנם לאנשי עיר אחרת ובל תשחית נמי איכא ודאי דמיקרי מחוסר קציצה ודמי לקרן הפרה דהתם נמי רשאי ליתן לה הפרה בשלימות ומתכשר הגט אם נתן לה הפרה ואפ"ה אם קצץ מיקרי מחוסר קציצה ופסול כדאמר בגמרא בהדיא משום דבע"ח חשיבי והקוצץ מהן חשוב כקוצץ מן המחובר ומיקרי מחוסר קציצה וה"נ ממון חבירו חשוב הוא כיון שאינו מתחייב בשריפה וצריך לקוצצה ומטעם זה צריך להיות מותר גם חלק עיר הנדחת משום דמחוסר קציצה ודמי קצת להא דאמרינן בביצה (דף ל"ח) ממונא חשוב ולא בטל. וזה תימא גדולה שלא הרגישו האחרונים ז"ל בזה:
ע"כ נלע"ד דבאמת הא דאמרינן עיסה מותרת הכוונה שגם חלקה של עיר הנדחת מותרת לגמרי ומה"ט שכתבנו דכיון דבעיה"נ אינו נאסר אלא דבר שאנו יכולין לעשות בהם הדין שקבעה בה התורה בלי שום מעשה אחר הגמר דין של ב"ד ובעיסה זו מחובר חלקה של עיר אחרת נפטרה העיסה לגמרי מדין של עיה"נ. ואף דקיי"ל אין ברירה וצריכין אנו לשרוף גם חלק של עיר אחרת מ"מ כיון דבאמת אנו צריכין להפריד חלק של עיר האחרת ולשרוף רק חלק של עיר הנדחת. רק שאין אנו יכולים לברר החלקים ומטעם זה אנו שורפין שניהם אבל באמת הי' ראוי להפרידם וכיון שראוי להפרידם אף שנשרוף שניהם נתבטל מעיסה זו דין שריפת שלל עיר הנדחת. וכה"ג נמי תנן בגיטין (דף כ"א) שכותב גט על קרן הפרה ונותן לה את הפרה ופי' הר"ן ז"ל בשם הרב רבינו מאיר ז"ל שם במשנה דדוקא אם נותן לה כל הפרה שיהא שלה לגמרי וצריך שיתן לה בפירוש הא בנותן לה ואמר הא גיטך סתמא אינו במשמע שנותן לה כולה והגט בטל ואע"ג דאמרינן לעיל אוירא דמגילתא הוא התם היינו טעמא לפי שמה שנשאר הרי הוא טפל לגט אבל הכא העבד והפרה כיון שיש להם חיות אינם טפלים לקרן ולא ליד עכ"ל הרי מבואר בהדיא דאם נתן לה הפרה בלא קציצה נמי לא מהני עד שיתן לה גם הפרה בתורת נתינה גמורה שאז כל הפרה בטילה להגט אבל אם שייר הפרה לעצמו אף שנתן בשעת מסירה כל הפרה בידה לא מהני. והפ"י ז"ל נדחק שם במשנה בטעמו של דבר ורוצה לפרש דאם לא נתן כל הפרה לגמרי אין זה כריתות כיון שמחובר הפרה שהיא שלו להגט וכתב בעצמו שהוא דוחק. אבל לענ"ד ברור כיון שמחובר להגט דבר שהוא של בעל מיפסל מטעם שמחוסר קציצה ונתינה אף שהוא לא קצץ מ"מ הא קיימא לקציצה וכיון שלא נתן לה בשלימות לא מקרי וכתב ונתן:
וכ"מ מדברי הרא"ש ז"ל בגיטין שם שהקשה מהא דבעי לעיל אם אמר הרי זה גיטך ע"מ שהנייר שלי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו הא מיפסל בלא"ה משום מחוסר קציצה ותי' כיון דהנייר שבין שיטה לשיטה אינו דבר חשוב להכי בטל לגבי כל הגט עיי"ש והא התם מיירי בנותן לה כל הגט בשלימות ומניח אותו בידה רק שהנייר שבין שיטה לשיטה משייר לעצמו שאינו מקנה לה ואפ"ה הקשה דליפסל מטעם מחוסר קציצה אי לאו משום דכיון דלא הוי דבר חשוב בטל הוא לגבי הגט אלמא דאף אם מניח בידה גם מה שמשייר לעצמו נמי מיפסל משום מחוסר קציצה:
וכן מצאתי בריטב"א ז"ל בגיטין (דף כ') גבי בעיא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה וז"ל ולא אמרינן דאינה מגורשת משום דהוי מחוסר קציצה כידו של עבד או כקרן של פרה משום דבכה"ג לא חשיב מחוסר קציצה כיון דאין עיקר טפי במה שהוא משייר ממה שהוא נותן עכ"ל. הרי בהדיא דאי לאו דנייר שבין שיטה לשיטה לא חשיב הוי פסול משום מחוסר קציצה אף שמניח בידה כל הגט כיון שאין מקנה לה כל הגט מקרי מחוסר קציצה החלק שמשייר לעצמו וא"כ ה"נ גבי עיסה חציה של עיר הנדחת אף דאנן קיי"ל דאין ברירה וא"א להפריד חלקה של עיר אחרת מחלקה של עיה"נ ונשרוף הכל מ"מ כיון שבאמת חלקה של עיר אחרת א"צ שריפה וכששורפין אותה אינה בדין שריפת שלל העיר הנדחת רק משום שאין אנו יכולים להפרידן מקרי מחוסר קציצה ורחמנא אמר דבעינן שאינו מחוסר קציצה [ודוחק לחלק דהתם גבי גט אי בעי הבעל היה קוצץ הנייר שאינו נותן לה להכי מקרי מחוסר קציצה משא"כ גבי עיסת עיה"נ אין אנו יכולים לחלק מטעם דאין ברירה. דז"א דמ"מ כיון דחלקו של עיר אחרת א"צ שריפה מקרי מחוסר קציצה כמו גבי גט ולהכי עיסה מותרת] וזה שאמר עיסה כמאן דפליגא דמי היינו שחלק עיר אחרת אף על גב שא"א לחלקו מטעם אין ברירה מ"מ כמאן דמיפלג דמי ואינו בדין שריפה וכיון דלא חל עליו דין שריפה נפטר גם חלק של עיה"נ משא"כ בהמה כמאן דלא פליגי דמי דהא דינו של בהמה היא בהריגה לפי חרב והריגת בע"ח לא משכחת לה בחצי בהמה ונקבע הדין שדנה תורה בחלקה של עיר הנדחת להורגה כשהיא מחוברת בחלקה של עיר אחרת. א"כ לא שייך לומר מחוסר קציצה דהא צריך לעשות הגמר דין כשהיא בחיים ונשתעבד גם חלקה של עיר אחרת להיות עמה בשעת גמ"ד וכיון שהורגין אותה ממילא נאסרת כולה ונעשית נבלה וגם יש איסור הנאה בשתיהן דהא אין ברירה וזה שאמר בהמה כמאן דלא פליגא דמי היינו שאינו דומה כמו שהיא חלוקה קודם הגמ"ד כמו עיסה דהא בעי הריגה והריגה אינו שייך כ"א כשהיא בחיותה ועיקר החילוק שבין עיסה לבהמה דדין העיסה בשריפה ודין שריפה אינו חל כ"א על חלק האחד וא"צ לחלק השני לדין שריפה ומיקרי מחוסר קציצה וניתרת לגמרי ודין הבהמה בהריגה ולא שייך למיפטר משום מחוסר קציצה דא"א להפרידם קודם ההריגה ומחמת חלק עיר הנדחת חל ההריגה על כל הבהמה וממילא נאסרת כולה מטעם אין ברירה וגם מלשון הרמז"ל משמע דעיסה מותרת לגמרי עיין בלשונו:
ואפ"ל עוד ביתר ביאור דהא דעיסה מותרת אף דקיי"ל אין ברירה דהנה התוס' כתבו בחולין (פ"ק דף ט') דמוקמינן אחזקה אף בשני נזירים שאמר להם אחד ראיתי שנטמא אחד מכם שהחזקות סותרות זא"ז שהרי אחד מהן ודאי טמא וכתבנו במק"א דלר"ח דסובר בשבועות (דף מ"ז) בהדי סהדי שקרי למה לי לא מוקמינן אחזקה היכא שסותרות זא"ז א"כ להכי הכא לר"ח עיסה מותרת דהא דינה בשריפה ואם היה אפשר לחלק ולברר אנו מוכרחים לחלק ולשרוף חלק של עיה"נ ולהתיר חלק של עיר אחרת רק דאסור משום דאין ברירה והנה באמת בכל דוכתי דאסרינן מחמת אין ברירה הא בעינן למימר דמוקמינן כל חלק אחזקתו אם יש לו חזקת היתר. רק דכיון דאחד מהן ודאי אסור אין אנו יכולים להעמיד שום אחד מהם אחזקתו דהי מינייהו נתיר והחזקות סותרות זא"ז אבל הכא אם נתפוס רק חלק אחד ונעמידו אחזקתו ממילא מותר השני משום דמחוסר קציצה. ומיפטרי תרווייהו החלק שהעמדנו על חזקתו מיפטר מטעם שאנו דנין מחמת החזקה שהוא של עיר אחרת והחלק השני מיפטר אף אם הוא של עיר הנדחת מ"מ הא הוא מחוסר קציצה ומפטרי תרווייהו דדוקא היכא דהחזקות סותרות זא"ז קודם הגמר דין והוא מותר גם עכשיו מפני שהוא חלק של העיר האחרת אין חלק השני נאסר על ידי זה ואדרבה דבמה שאנו מעמידין חלק האחד על חזקתו ומחזיקים אותו לחלק עיר אחרת ממילא ניתר השני משום דמחוסר קציצה שפיר אזלינן בתר חזקה ומותרת לגמרי חלק אחד מטעם חזקה וחלק אחד מטעם מחוסר קציצה ומותרת לגמרי אף אם לא נתחלקה דכמאן דפליגא דמי דכיון דאנו מחוייבין לחלק דמצות שריפה חלה רק אחלק אחד וכשנחלקה תהא מותרת השתא נמי כמאן דפליגא דמי. דכמו דאם היינו מחלקים אותה היו שני החלקים מותרים משום שנתיר חלק אחד ונעמידו על חזקתו ונימא שהוא של עיר אחרת וחלק השני נתיר משום שמחוסר קציצה פקע מיני' דין עיה"נ ה"נ השתא דלא פליגא כמאן דפליגא דמי ומותרים שניהם שיש בו חלק אחד שמותר ומחוסר קציצה וכ"ז בעיסה שדינה בשריפה ודין שריפה מתקיימת בחלק אחד של עיה"נ ואנו צריכין לחלקו קודם גמר דינו לשריפתו ויותר חלק אחד מטעם חזקה שהוא של עיר אחרת וחלק השני מטעם שהיה מחוסר קציצה בשעת גמר דין של ב"ד הלכך כמאן דפליגא דמי אע"ג דלא פליג אבל בבהמה שדינה בהריגה וההריגה הוא רק בבע"ח ואנו צריכין להרוג הבהמה כולה משום חלקה של עיר הנדחת ואינו מחוסר קציצה לקיום גמר דינה וכולה אסורה ולאחר הריגתה לא מהני לחלקה דאין ברירה ויש בה חלק האיסור דדוקא גבי עיסה דמצות דינה הוא אחר חלוקה דבשריפת חלק מקיימין מצות שריפה הלכך כמאן דפליגי דמי וכיון שאם נחלקה תהא מותרת מטעם מחוסר קציצה עכשיו נמי מותרת לגמרי דהא יכול לחלקה משא"כ בהמה דמצות הריגה א"א לקיים בחלק א' כ"א בבהמה כולה ולא מיקרי מחוסר קציצה וכולה אסורה. ואם יחלקו אותה אח"כ הא אין ברירה ולהעמידה על חזקתה נמי א"א דהחזקות סותרות זא"ז דהי מינייהו נתיר ועוד דביארנו במק"א דלרב חסדא מחזיקין מאיסור לאיסור והיינו מאיסור אבמה"ח לאיסור עיר הנדחת]:
ואף דהכא אמרינן דבהמת עיה"נ אסורה מטעם שדינה בהריגה וחל עליה כשהיא בחיים ובחולין (דף ק"מ) אמרינן שתי צפרים חיות למעוטי ציפורי עיה"נ ופריך למאי אילימא לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה ופירש"י ז"ל התם אפי' ההיא דשחוטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיה"נ עכ"ל הרי משמע דאי לאו קרא דחיות הוי מכשרינן לאתויי מציפורי עיה"נ ולשוחטה ולשורפה אח"כ. הרי דגם בבע"ח אנו יכולין לקיים מצות דין דעיה"נ בשריפה אחר שחיטה התם שאני דיכולין לשורפה אחר שחיטה משא"כ הכא דאם נשחטה ונרצה לקיים דינה בשריפה תפטר לגמרי שאז אנו צריכין להפריד חלק עיה"נ ותפטר משום דמחוסר תלישה קביצה שריפה כמו עיסה וא"כ ההכרח לקיים דינה בהריגה וממילא נאסר גם חלק עיר האחרת מטעם אין ברירה ואפשר עוד דהתם גופא נמי מקיימא מצות לפי חרב בשחיטתה דע"כ לא איבעי לן בסנהדרין אלא אם זה מיקרי שחיטה לטהר מידי נבילה אבל מצות לפי חרב ודאי מתקיים בשחיטה ומש"כ רש"י ז"ל שישרפנה אפשר דרש"י ז"ל סובר דכל בע"ח הנהרגין משלל עיה"נ בעי שריפה אחר הריגה:
ובמה שעמד הר"ן ז"ל על רש"י ז"ל שכ' בטעמא דבהמה אסורה משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ושחיטת עיר הנדחת הוי רק כמיתה וע"ז הקשה הר"ן ז"ל דהא ר"ח בתר הכי מיד מיבעיא ליה אי מטהר מידי נבילה או לא ואיכו השתא פשיטא ליה דלא מטהר מידי נבילה:
היה נראה ליישב על נכון דבאמת צריך להבין הא דבעי למימר דשחיטת בהמת עיה"נ מטמאה בנבילה מ"ש משחיטת שור הנסקל דודאי הוא מטהר מידי נבילה כדמוכח בב"ק (דף ע"א) גבי גנב שור הנסקל וטבחו דפליגי ר"ש ורבנן אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחייב דו"ה או לא אבל מידי נבילה לכ"ע מטהר דאי לא הוי מטהר מידי נבילה היה לכ"ע פטור מדו"ה כדאיתא שם (דף ע"ח) במשנה דהנוחר ומעקר פטור מדו"ה וא"כ מ"ש בהמת עיר הנדחת מבהמת שור הנסקל. וצ"ל דשור הנסקל כיון דמצותו בסקילה אם שחטו לא חייל על מעשה השחיטה דין סקילה ולא איתעביד ביה מצות סקילה דשחיטה וסקילה תרי מילי נינהו ולהכי מטהר מידי נבילה [ומהאי טעמא בעי למימר שם בב"ק (מ"א) ואימא הנמ היכא דבדק קרומית של קנה ושחט בה דהוי כעין סקילה אז אסור באכילה דלא חל על שחיטה זו דין שחיטה אלא סקילה. אבל היכא דשחטה בסכין מותר כיון דשחטיה בסכין לא עביד ביה כלל מצות סקילה ושחיטתו התירתו באכילה לגמרי ומסיק מדכתיב לא יאכל את בשרו אע"ג דעבדיה כעין בשר ולא חייל עליה דין סקילה נמי אסור באכילה ובהנאה] אבל בעיר הנדחת דמצוותו בהריגה לפי חרב בזה אפשר לומר דאם שחטו לא חייל על מעשה שחיטה זו דין שחיטה לטהר מידי נבילה אלא דין הריגת הבהמה לפי חרב ובשחיטה זו קיים מצות לפי חרב ומה"ט פשיטא לי' להש"ס בזבחים (דף ע') דעגלה ערופה ששחטה מטהר מידי נבילה אף אם נאסרת מחיים עיי"ש משום דעריפה אינו דומה לשחיטה דשחיטה מן הצואר ועריפה בעורף להכי פשיטא דחל עליו דין שחיטה אם נשחטה ולא דין עריפה ואפילו שחטה בנחל איתן נמי מיקרי שחיטה ולא עריפה ולא דמי לבהמת עיה"נ שמצותה בחרב ובשחיטה נמי הא מיקרי לפי חרב והכי משמע לישנא דר"ח לפי חרב אמר רחמנא ל"ש קטליה מקטיל ול"ש שחטיה משחיט וחל עליה דין לפי חרב ממילא ולא דין שחיטה או דילמא כיון דשחטה מטהר מידי נבילה ולפי"ז שפיר קאמר ר"ח בהמה חציה של עיה"נ וחציה של עיר אחרת אסורה ממ"נ דאם מטהר מידי נבילה בודאי אסור לשוחטה דאז לא מקיים בה מצות לפי חרב אלא שחיטה בעלמא וממילא אסור לשוחטה ולבטל ממנה דין לפי חרב וצריך להורגה דבשחיטה מבטל מצות לפי חרב שהרי לא יקיים בה מצות לפי חרב שהרי יחול ע"ז דין שחיטה ואי אינו מטהר מידי נבילה הרי נאסרה משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. מיהו לכאורה בהא דקאמר בחולין (דף ק"מ) גבי ציפורי עיה"נ אלא לשחיטה ופירש"י ז"ל שישחטנה וישרפנה אח"כ משמע שיכול לשוחטה אף אי אמרינן דשחיטה מטהר מידי נבילה דהא התם קיימינן שמטהר מידי נבילה דהא הוי מכשירינן ליה לציפורי מצורע דבעי שחיטה מעליא ואפ"ה מותר לשוחטה ולא חיישינן לביטול מצות לפי חרב משום דיכול לשורפה אח"כ ולקיים מצות ביעור של עיה"נ בשריפה ודוחק לומר דהתם משום מצוה הוי שרינן לקיים דין ביעורה בשריפה:
מיהו נ"ל דאף שמדברי התוס' שם משמע שמפרשים הא דצפורי עיה"נ מיירי בנגמר דינם מ"מ אפשר לפרש דמיירי בלא גמר דינא כדמוקי בתר הכי רבינא בעוף שהרג את הנפש דפריך אי דגמר דינא בר קטלא הוה אלא דלא גמר דינא ה"נ מיירי בלא גמר דינא והא דלא קאמר גבי עיה"נ נמי אי דגמר דינא בר קטלא הוא אפשר לומר דגבי עיהנ"ד לא מצי לאוקמי בלא"ה בגמר דינא משום דסובר דאין שחיטה מטהר מידי נבילה בעיה"נ אחר גמ"ד ובע"כ דמיירי קודם גמ"ד וע"ז פריך אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ואף שעדיין לא נגמר דינם מ"מ כיון שהב"ד יגמרו דין של שאר השלל יאסר ממילא הצפור הזה כל היכא דאיתא ויאסר ויהא תקלה אלא לשחיטה ויכול לשוחטה ולשורפה אח"כ ואע"ג דעיקר דינא הוא בהריגה ובשחיטה לא מקיים מצות לפי חרב כמש"כ מ"מ כיון דלא נגמר דינו לא איכפת לן לקיים מצותו כדין כמו שאמר גבי עוף שהרג את הנפש בתר הכי אף שדינו בסקילה רשאי לשוחטו כיון דלא נגמר דינו אבל גבי בהמת עיר הנדחת בסנהדרין שם שנגמר דינו אסור לשוחטה אי אמרינן דמטהר מידי נבילה ואין זה לפי חרב והוי א"ש מה שעמדנו ע"ז מכבר מאי דבחולין פשיטא ליה להש"ס דמטהר מידי נבילה דהא אי לאו קרא דחיות הוה אמינא דמצי מייתי לה לשחיטה אע"ג דבעינן שחיטה מעלייתא ובסנהדרין איבעיא לן ולא איפשטא. ומצאתי כעת בס' נחל איתן על הרמב"ם ז"ל שעמד ג"כ בזה. ולפי מש"כ דמיירי קודם שנגמר דינו א"ש דלעולם אימא לך דלאחר שנגמר דינו אינו מטהר מידי נבילה:
ועוד נ"ל דיש לחלק דהא דאמרינן בסנהדרין דאיכא למימר דאינו מטהר מידי נבילה הוא מטעם שכתב רש"י ז"ל דכיון דדינה במיתה אם שחטה אינו חל על השחיטה שם שחיטה אלא שם מיתה וכלשון האבעיא לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ל"ש מיקטל קטלה והסברנו הדבר דכיון דשחיטה בעי מעשה בידי אדם וכדתנן בחולין (דף ל"א) נפלה סכין מידו ושחט פסולה ועיין מהרש"ל ביש"ש שכתב דאף דשחיטה א"צ כוונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא יתיר בשר באכילה אין השחיטה מתיר] וכאן כיון שחל על מעשה זו דין הריגה לא חל עליו דין שחיטה דכיון דלהריגה קיימא חל ממילא על מעשה שלו שם מצות לפי חרב ולא שם שחיטה ודמי קצת למש"כ התוס' בשבת (דף כ"ה) דהא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אע"ג שיכול להנות ממנו ולבשל בו ביו"ט מ"מ כיון דאיכא בהאי מעשה צורך גבוה וצורך הדיוט דצורך גבוה לבער את התרומה וצורך הדיוט הוא לצורך תבשילו אתי צורך גבוה ומבטל צורך הדיוט וחל על מעשה הבערתו שם צורך גבוה וכתיב לכם ולא דגבוה וה"נ כיון דחייבתו תורה להרוג את הבהמה אף אם שחטה חל על מעשה דידיה שם הריגה ולא שם שחיטה [ואע"ג דבשחט פרה אדומה ונשחטה בהמה אחרת עמה אמרינן בחולין (דף ל"ב) דלר"נ פרה פסולה ובהמה כשירה ולא אמרינן דאף דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ הכא חל על מעשה דידיה שם שחיטת פרה שהוא מצוה וממילא תהא פרה כשירה ובהמה פסולה שדומה כאילו נשחטה בלי מעשה אדם התם שאני דבמעשה שנשחטה בהמת חולין ליכא מצוה משא"כ הכא דבהאי בהמה גופא איכא מצות לפי חרב ומתבטל מעשה שחיטה ממנה ודו"ק] ודמי לנפלה סכין ושחטה דפסול וה"נ כיון דעל מעשה דידיה חל מצות הריגה דמי לנשחטה מאילי' וכ"ז הוא אם שחטה לצורכו ולא לשחיטת מצוה אבל אם שחטה לה לטהרת מצורע שזה גופא מצוה לא מתבטל שם שחיטה ממנה מפני שם הריגה דזה מצוה וזה מצוה אע"ג שיכול לקיים טהרת מצורע באחרת מ"מ כיון שלקחה כבר חל עלי' דין צפור מצורע ואפשר דסובר רנב"י כר"ל בקדושין (דף נז) דלקיחתה אוסרתה] ומהניא לה שחיטה שפיר אי לאו קרא דחיות דממעטינהו אבל בשאר בהמה ששחט אימא דלא מהני שחיטה ואין אוקימתא דרנב"י סותר לבעיא דר"ח בסנהדרין:
ועוד יש לחלק דהא דבעי ר"ח לומר דאפי' שחטה מישחט אינו מטהר מידי נבילה דזהו דין מיתה שדנה תורה ה"מ היכא דשחטה סתם ולא כיון לקבוע בה דין שחיטה רק שכיון לבערה כדין שלל של עיר הנדחת אלא שלא הרגה בהריגה בעלמא ושחטה בזה אפשר לומר דכיון דדינה במיתה לא חל עלי' שם שחיטה אבל אם כיון בפירוש לשחטה לשם שחיטה ולא לשם ביעור שלל של עיה"נ ודאי דמהני בה שחיטה וכמש"כ כמה פוסקים לענין מצות דאף למ"ד מצות אינן צריכין כוונה מ"מ אם מכוין בפירוש שלא לצאת אינו יוצא וה"נ כיון דעיקר הטעם הוא כמ"ש רש"י ז"ל שהתורה קבעה בה דין מיתה לא מיקרי שחיטה והיינו היכא שחל על מעשיו מצות ביעור השלל אבל אם כיון בהדיא לשם שחיטה ולא לשם מצות שלל עיה"נ מהני השחיטה וכדאמרינן גבי קדשים אף דסתמא הסכין מושכתן למה שהן מ"מ אם מחשב מחשבה אחרת פוסלתן] ולהכי איצטריך קרא למעטינהו דפסולות לטהרת מצורע משום דעומדות להריגה ולא מיקרי חיות ויש לחלק עוד בין שחיטת עוף לבהמה ע"פ מש"כ הפמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה אלא שלא רציתי להאריך עוד בזה ודו"ק:
והואיל וקיימינן בסוגיא דחולין (דף ק"מ) נזכיר כאן מה שקשה על דברי התוס' שם ד"ה למעוטי וז"ל וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא עכ"ל וכבר תמהתי בזה דהא איסורי הנאה אינו יכול להקדיש כדאמרינן בשור הנסקל הקדישו אינו מוקדש וכיון שאינו יכול להקדישו הקרבן פסול כדאמרינן בב"ק (דף ס"ו) אימת אילימא לפני יאוש ל"ל קרא ופירשו התוס' שם ובסוכה (דף ל' ע"א) ד"ה כי יקריב דהיינו טעמא דפשיטא ליה להש"ס דהקרבן פסול לפני יאוש משום דאינו יכול להקדישו והרי הוא חולין עיי"ש:
ומצאתי להגאון בתשובות פני אריה שהקשה ג"כ קושיא זו על דברי התוס' ונראה לפענ"ד דכוונת התוס' דמיירי שהקדישו והקריב הקרבן קודם הגמ"ד דיכול להקדישו שלא נאסר עדיין בהנאה ועיקר ספיקותם הוא משום דקיי"ל דרובע ונרבע ושור הנסקל פסולין לקרבן אף ע"פ עד אחד דלא מחייבו מיתה ולקרבן פסולים וע"כ נסתפקו התוס' בבהמת עיר הנדחת שלא נגמר דינו אי אסורה כמו שאר חייבי מיתה הואיל ולהריגה קיימי דמי ממש לרובע ונרבע ע"פ עד א' דפסולין ועוד גריע מהם שלא יבואו הם לדין מיתה ובהמת עיה"נ תבוא לדין מיתה רק שעדיין לא נגמר דינו או דילמא דלא דמי כלל דרובע ונרבע ושור הנסקל שנעבד בהם עבירה הפוסלן משא"כ בהמת עיה"נ אין בה פסול בעצמותה רק משום לתא דבעלים נתחייבו מיתה ועבירת בעליהם גרם גם להם חיוב מיתה ע"כ כשרים הם כ"ז שלא נגמר דינם אבל לעולם אחר שנגמר דין דנאסרו בהנאה לא מהני בהו הקדש ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |