עונג יום טוב/נט
|
< הקודם · הבא > |
לבאר דעת הרמב"ם ז"ל בדין אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ויבואר בזה כמה סוגיות:
ז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות שחיטה ה' כ"א) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה והאחד לא היה לו כוונה כלל ואפילו נתכוין לשם דבר המותר להתכוין לו ה"ז פסולה וכן אם שחט זה אחר זה והתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל פסול בד"א כשהי' לו שותפות בה אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ל. והלח"מ כתב שם אבל עכומ"ז אוסר כמבואר שם דאוקמי מתני' דשנים אוחזין בישראל מומר עכ"ל הנה מבואר שמפרש בדעת הרמב"ם ז"ל דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה רק דבישראל אמרינן לצעורי קמכוין אבל בעכומ"ז וישראל מומר אסרינן. וכן דעת הכ"מ (בפ"ח מה' עכומ"ז) בדעת הרמז"ל שכתב שסמך מ"ש בה' שחיטה לחלק בין ישראל לעכומ"ז ובין אית לי' שותפות ללית לי' שותפות וכן דעתו בב"י (סימן ד') בדעת הר"מ ז"ל:
אבל לענ"ד דלפי דבריהם דבריו ז"ל מוקשים מאוד שכ' שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש דמשמע שאין לו כח לאסור ומסיים שאין כוונתו אלא לצערו דמשמע שאנו מתירין מחמת שהוא בעצמו לא כיון לאסור הא אם היה מכוין לאסור היה יכול לאסור ע"י מעשה וכבר עמד בזה הגאון בכרו"פ ז"ל ועוד קשה שמדברי הרמז"ל (בה' עכומ"ז) מבואר שדעתו שאין אדם יכול לאסור דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה כלל ואפילו עכומ"ז שודאי כיון לאסור נמי אינו יכול לאסור שהרי שם (בפ"ח) סתמא דמילתא דמיירי בעכומ"ז שעבד וכתב שאם שחט בהמת חבירו לעכומ"ז או החליף אינו אוסר דש"ש וסתמא דמילתא מיירי בכותי ואפ"ה אינו יכול לאסור ולא הוזכר שם כלל הך סברא דלצעורי קמכוון:
וגם הראב"ד ז"ל פירש כן בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב על דברי הר"מ הנ"ל (בה' עכומ"ז) וז"ל א"א אינו כן אלא אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתתא בעכומ"ז אליבא דהילכתא מיהו דווקא בעכומ"ז או בישראל מומר אבל בישראל אמרינן לצעורי קמכוין עכ"ל הרי שגם הוא פירש בדעת הרמב"ם ז"ל שסובר דאין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה והוא חלק עליו מסוגיא דע"ז דאמרינן התם (בדף נ"ד) דנעבד בין שלו ובין של חבירו אסור דמוקי לה שניסך לה יין בין קרני' וכי הא דאמר עולא אעפ"י שאמרו המשתחווה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו' ומייתי התם מכלים דאחז דכתיב בהו הכנו והקדשנו אחרים תחתיהם משום דעשה בו מעשה אסרו אבל הר"מ ז"ל סובר דאין אדם יכול לאסור דשא"ש ע"י מעשה כפי שפירש הראב"ד ז"ל כוונתו בה' עכומ"ז ומהאי טעמא נמי השמיט הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' איסורי מזבח) הך אוקימתא דניסך לה יין בין קרני' וכתב התם דנעבד של חבירו נמי אסור והראב"ד ז"ל הגיה שם והוא שניסך לה יין בין קרני' והרמב"ם שהשמיט הך דניסך לה יין בין קרני' משום דסובר דמעשה לא מהני לאסור דבר של חבירו אלא שסובר דבלאו הכי נמי מיתסר ונראה דסמך אסוגיא (דבדף נ"ב) דבעי התם כלים ששימשו בבית חוניו מהו שישמשו בבהמ"ק ומבעי לי' אליבא דמ"ד בית חוניו לאו בית עכומ"ז הוא מי אסירי מטעם קנסא או לא וא"ל אסורים ומקרא הוא בידינו כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו ומפרש שהקדישו אחרים תחתיהם ופרש"י ז"ל דיליף מכלים דאחז אע"ג דמדאורייתא לא נאסרו דהקדש נינהו ואין אדם אוסר דשא"ש אפ"ה משום קנסא אסרו מדבריהם וה"ה כלים ששמשו בבית חוניו ועיי"ש בתוס' שהקשו דהכא משמע דהוי רק דרבנן (ובדף נ"ד) משמע דהוי מה"ת דיליף מינייהו דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ודחקו עצמן בזה אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דסוגיא דניסך לה יין בין קרני' אזיל להנך אמוראי דסברי אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אבל סוגיא דכלים ששימשו בבית חוניו אזיל להנך אמוראי דסברי אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וע"כ הא דהקדישו כלים אחרים תחתיהם ואותם דאחז נאסרו הוא מדרבנן לגבוה ולהכי פשטינן מינייהו גם כלים בבית חוניו ולהכי השמיט הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' איסורי מזבח) אוקימתא דניסך לה יין בין קרניה וכתב סתם דנעבד בשל חבירו אסור כיון דהוא פסק כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולא מהני מידי מה שניסך לה יין בין קרני' ותפסינן כהך סוגיא דסברי דכלים דמלך אחז נאסרו רק מדרבנן לגבוה א"כ ה"ה נעבד של חבירו אף בלא מעשה מיתסר לגבוה כמו דמלך אחז:
והא דאמרינן בסוגיא דחולין (דף מ') דלמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מחייב משום שחוטי חוץ בשוחט קדשים בחוץ לעכומ"ז ולא פטרינן לי' משום דאינו ראוי לפתח אה"מ דאסור מדרבנן לגבוה כמו נעבד של חבירו לדעת הרמב"ם ז"ל הוא משום דכיון דראוי לפתח אהל מועד מן התורה חייב קרבן אע"ג דמדרבנן לא חזי:
עכ"פ הרי מבואר דהרמז"ל פוסק דמעשה לא מהני בשל חבירו כלל (ובפ"ב מהל' שגגות) שכתב בשוחט קדשים בחוץ לעכומ"ז דאינו חייב אלא בחטאת עוף וחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה הוא עובדה הא לאו הכי נאסרה מתחילת השחיטה ופטור משום שחוטי חוץ התם משום דסובר כיון דקני לו לכפרה כדידי' דמיא כדאמר בחולין שם (דף מ"א):
אלא שקשה לפי זה מ"ש (בה' חובל ומזיק פ"ז) וז"ל המנסך יין של חבירו לא אסרו שאין אדם מישראל אוסר דבר שאש"ל ואם הי' לו בו שותפות או שהי' מומר לעבודת כוכבים שהרי הוא כעכומ"ז או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא כמומר ה"ז אוסר וחייב לשלם ולפמ"ש בדעתו ז"ל שסובר אין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה מאי מהני אם הי' ישראל מומר הא זה לא מהני אלא כי היכי דלא נימא לצעורי קא מכוין אבל למאן דסובר אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה גם ישראל מומר אינו יכול לאסור ובאמת שגם לשיטת מפרשיו ז"ל שפירשו דסובר דיכול לאסור ע"י מעשה מוקשה הלשון שכ' מתחילה שאין אדם אוסר דשא"ש דמשמע שאין בכחו לאסור כלל אף אם כיון לאסור ולא מטעם לצעורי קמכוין וכמ"ש לעיל שהקשה כן הכרו"פ על לשון הר"מ (בה' שחיטה) והכא קשה טפי שלא הזכיר כלל לשון וסברא דלצעורי קא מכוין ומזה ודאי משמע דסובר דאין אדם אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה:
ומה שקשה במש"כ שישראל מומר יכול לאסור יין של חבירו נראה לי לבאר ויתיישב בזה גם מה (שבה' חו"מ) כתב הני תרי אוקימתא דאית לי' שותפות בגווי' או בישראל מומר (ובה' שחיטה) כ' רק הך אוקימתא דאית לי' שותפות בגוויה והך אוקימתא דישראל מומר לא זכר הרמב"ם כלל והלא דבר הוא ומה שכתב הב"י ביור"ד (סימן ה') להכי לא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דישראל מומר גבי שחיטה משום דמומר בלא"ה שחיטתו פסולה משום גברא דלא חזי קשה דאכתי נ"מ לענין איסור הנאה דמשום גברא דלא חזי לא מהני שחיטתו והוי נבילה ומותר בהנאה משא"כ משום פסול מחשבתו לעכומ"ז אסור בהנאה ועוד נ"מ אם לא עשה הישראל מומר מעשה טריפה וגמר הכשר דכשר לגמרי אע"ג דגברא לא חזי כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בה"ש פ"ד הלכה י"ג) ומשום מחשבתו לעכומ"ז השחיטה פסולה אף במעשה כל דהו ואפילו במקצת הקנה כדמוכח בסוגיא דחטאת עוף דמוקי לה דווקא שהי' חצי קנה פגום עיי"ש. וא"כ אכתי הו"ל להרמב"ם ז"ל להשמיענו הך דינא דבישראל מומר השחיטה פסולה משום תקרובת עכומ"ז כמו שזכר (בה' חו"מ) גבי יי"נ גם קשה טובא (דבהלכות חו"מ) כתב הרמב"ם מעיקרא דין מטמא ומדמע תרומה בחולין ומערב יי"נ וחילק בין שוגג למזיד כלשון המשנה ואח"כ כ' דין מנסך ממש וכתב ע"ז דמיירי באית לי' שותפות בגווי' או בישראל מומר ולא חילק כלל בין שוגג למזיד וכתב סתם חייב וקשה דאם סובר כרב דמנסך ממש הוא ג"כ בהך דינא דמתניתין א"כ הוי לי' לפלוגי בין שוגג למזיד דהא רב מוקי מתניתין במנסך ממש ומתניתין קתני בשוגג פטור במזיד חייב ואמאי לא כ' הרמב"ם דבשוגג פטור וזה תימא גדולה:
ועוד קשה לי בסוגיא דחולין (דף מ"א) כי פריך לר"נ ולר"ע ולר"י דסברי אין אדם אוסר דשא"ש ממתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך ומשני דאית לי' שותפות בגוויה אמאי לא משני דמיירי בישראל מומר כמו דמשני אהא דפריך למאן דסובר לצעורי קא מכוין ואע"ג דלמ"ד דאין אדם אוסר דש"ש מומר ואינו מומר שוין דכיון דלאו דידי' אינו יכול לאסור מ"מ הא הראב"ד ז"ל כתב ונביא דבריו אי"ה לקמן] דאף מ"ד אין אדם אוסר דשא"ש היינו דווקא למהוי יי"נ האסור מה"ת אבל מדרבנן מיתסר לכ"ע דגזירת מגע עכומ"ז גזרו אף ביינו של ישראל שאינו שלו וא"כ לוקמי מתניתין בישראל מומר דאוסר יין במגעו וכש"כ כשניסכו בהדיא ונאסר היין מדרבנן דאף דאינו נאסר מן התורה מטעם שאינו שלו מ"מ מדרבנן מיתסרי דלא גרע ממגעו וכיון שנסכו בכוונה שידע שיאסר היין צריך לשלם דודאי אף היכא שאוסר היין מדרבנן לחוד נמי צריך לשלם כיון שמזיד הוא בזה שידע שהיין אסור עי"ז. ונהי דבנוגע ביין של חבירו אף שיודע שהיין אסור אינו חייב לשלם כיון דאינו אומר בפיו שמנסכו מאי חיובא איכא עליו שיזהר שלא יגע ביין של חבירו ואף שאנו יודעין בו שהוא יודע שאם יגע ביין ישראל נאסר היין מ"מ אינו מוטל עליו מלזהר מליגע ביין של ישראל ואם אמר בהדיא שנוגע בו כדי לאוסרו אין היין אסור כלל כמ"ש הרמ"א ז"ל ביור"ד (בס"ס קכ"ד) בשם התה"ד והא"ז ז"ל דאפילו רק כשניכר שנוגע רק להכעיס ולאסור אין היין נאסר ע"י מגעו ובשלא אמר שרוצה. ליגע בו כדי שנאסר היין אין עליו חיוב כלל כיון שלא נסכו בהדיא רק שנגע בו ועבור זה אין עליו חיוב תשלומין [ועי' בתוס' דחולין שם בד"ה הכא נמי ובפ"י בגיטין מה שהקשה בזה ולפי דברינו ניחא] אבל מנסך שנסכו בהדיא כדינו של ניסוך חייב לשלם כשיודע שיאסר היין על ידי ניסוך זה משום דבמה שנסכו לא גרע ממגעו סתם אף דאין אדם אוסר דשא"ש וא"כ תיקשי לישני דמיירי בישראל מומר שניסך היין בהדיא רק שאינו נאסר מחמת שאינו שלו אבל מדרבנן מיתסר דלא גרע ממגעו סתם דגזרו בי' כל שאינו אומר שעושה כדי להכעיס ולאסור היין וחייב במזיד כשיודע שהיין נאסר ע"י ניסוך ואין לומר דדחיק לי' להש"ס לאוקמי סתמא דמתניתין בישראל מומר ועדיפא לי' לשנויי דמיירי באית לי' שותפות רק בתר הכי למ"ד לצעורי קא מכוין דלא מצי משני דאית לי' שותפות דגם בשותף מצינן למימר לצעורי קא מכוין כמ"ש התוס' שם בסוגיא להכי מוכרח לשנויי בישראל מומר אבל מעיקרא עדיפא לי' לתרץ באית לי' שותפות מלתרץ בישראל מומר דז"א דהא הרמב"ם ז"ל פוסק דגם באית לי' שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין (בה' חו"מ) כמ"ש לעיל לשונו ז"ל א"כ גם למ"ד לצעורי קא מכוין הוי מצי לתרץ דמיירי באית לי' שותפות כדמשני למ"ד אין אדם אוסר דש"ש והא דלא משני הכי למ"ד לצעורי קא מכוין ומשני בישראל מומר לעבודת כוכבים ע"כ דהך אוקימתא דאית לי' שותפות בגוויה דחיק לי' טפי לאוקמי סתמא דמתניתין בשותף ומוקי לה בישראל מומר דהכי ניחא טפי [ועיין לעיל בתשובה] א"כ תיקשה אמאי לא משני גם כי מקשה למ"ד אא"א דבר שא"ש דמיירי בישראל מומר והאיסור הוא משום מגעו דאסור מדרבנן אף בדבר שאינו שלו כיון דהאי שנויא דישראל מומר עדיף לי':
ומכ"ז נראה לי דודאי הרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה וכפי הבנת הראב"ד ז"ל בכוונתו וכן פסק בה"ג (בהלכות שחיטת חולין) והביא כן משמו הרמב"ן ז"ל בס' מעשה צדיקים על מסכת עכומ"ז ומה שפסק (בהלכות חו"מ) דאם הי' ישראל מומר אסור נבאר ג"כ על נכון בעזהש"י דלכאורה קשה לי בהא דקים לי' להש"ס דאי אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אין אדם יכול לנסך יין חבירו דהנה הא בגיטין (דף נ"ג) פריך למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ממתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ופרשו התוס' דקושית הש"ס הוא דלמ"ד שמי' היזק מיקרי שינוי ולא מצי אמר הש"ל משמע דלמ"ד לא שמי' היזק א"ש משום דלא הוי שינוי וקשה נהי דשינוי לא הוי מ"מ איסורי הנאה לאו דמרי' נינהו ופקע רשות בעלים מיני' ואמאי מצי אמר הש"ל הא הגזילה לא דנגזל הוא והגזלן צריך לשלם אשעתא דגזל מיני' ואין לומר אף שהגזילה יצא מרשות הנגזל ע"י שנאסר בהנאה מ"מ כיון שלא נכנס עי"ז לרשות הגזלן מצי אמר הש"ל להכי אעפ"י שיצא מרשות נגזל משום דנאסר בהנאה מ"מ לרשות גזלן לא נכנס דז"א דהא עיקר קניית הגזלן תלי' ביציאתה מרשות נגזל דכל אימת דיוצא מרשות נגזל ממילא קני לה גזלן דהא מה דיאוש קנה למ"ד יאוש קונה אטו הגזלן עשה בזה שום קנין דליקני' האי יאוש אלא ע"כ דאין פעולת היאוש אלא שהיאוש מחליש רשות בעלים מהגזילה וממילא קני לה הגזלן ועיין בתוס' ב"ק (ס"ט) ד"ה כל שלקטו שנסתפקו לומר דאפילו אין הגזילה מונחת ברשות הגזלן בשעת יאוש נמי קני לה אע"ג דלא קני' לי' רשותא דהא אינה מונחת ברשותו אעפ"כ קנהו וע"כ הטעם דהוקלש רשות הנגזל ע"י יאוש וממילא קני לה הגזלן ואהני לי' הגבהתו בשעה שגזלה שיכנס לרשותו כל אימת שיוחלש כח הנגזל ע"י יאוש ואפילו הא דשינוי קונה דדרשינן לה מקרא דאשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא חייב לשלומי אטו הגזלן עשה שום קנין בזה הא אפילו שינוי דממילא נמי קני כמו גזל פרה וילדה ואפילו אינו ברשותו בשעת שינוי וע"כ נמי מטעם דגלי קרא דהיכא דנשתנה החפץ יוצא מרשות בעלים וממילא קנהו הגזלן [ועיין מה שכתבתי במק"א] א"כ חמץ שנאסר בהנאה ויצא מרשות נגזל ממילא נכנס לרשות גזלן ואמאי מצי אמר הש"ל למ"ד היזק שא"נ לא שמי' היזק נהי דשינוי לא הוי מ"מ מרשות נגזל יצא ע"י איסורו וצ"ל דנהי דכל היכא דיצא מרשות נגזל קני לה הגזלן מאיליו בלי שום מעשה מ"מ איסורי הנאה שאני שאינו יכול ליכנס לרשות גזלן דלאו בר קנין הוא:
והא דפריך בב"ק למ"ד יאוש קונה ממתניתין דגזל חמץ וע"ע הפסח אומר לו הש"ל ואי אמרת יאוש קונה האי כיון דמטי זמן איסורו מייאש מיני' התם לא פריך משום דקונה הגזלן החמץ לאחר שנאסר בהנאה דהא לאחר שנאסר בהנאה אינו נכנס לרשות הגזלן דלאו בר קנין הוא אלא דפריך דכרגע קודם זמן איסורו שאינו יכול למוכרו שאין שהות למוכרו עוד ואיסור הנאה עדיין לא בא אז הנגזל מתייאש שידע שאסור בהנאה והגזלן קני לה דעדיין לא נאסר ובר קנין הוא אבל ודאי דאחר שנאסר בהנאה אינו נכנס לרשות גזלן דלאו בר קנין הוא:
והא דפריך בגיטין למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק מגזל חמץ ועעה"פ אומר לו הש"ל ואי אמרת שמי' היזק אמאי מצי אמר הש"ל אע"ג דאיסורי הנאה לא מצי הגזלן לקנות התם הכי פריך כיון דהיזק שא"נ שמי' היזק ודמי כאילו הוי היזק ניכר וכמו שנשבר הדבר ונפסד לגמרי ובנשבר הא לא מצי אמר הש"ל ואע"ג דאיסורי הנאה לאו בר קנין מ"מ אם אין הדבר בעין אלא שנשבר ודאי דלא מצי אמר הש"ל דהא לא מיהדר לי' מאי דגזל מיני' תדע דלאו משום קנין קא פריך דאי משום קנין פריך הא הוי מצי לשנויי דלא קני משום דלא ניחא לי' לקנות איסורא כדמשני בב"ק גבי פרכא דפריך למ"ד יאוש קני אלא ודאי דפריך דכיון דהיזק שא"נ שמי' היזק דמי לנשבר ולא מיהדר לי' מידי אבל משום קנין לא מצי פריך מידי דאיסורי הנאה לאו בר קנין הוא:
ולפי"ז יצא לנו דקושית הש"ס למ"ד השא"נ שמיה היזק דהוי שינוי אבל למ"ד לא הוי שינוי לא קשה דאף שנאסר בהנאה ויצא מרשות נגזל וכל שיוצא מרשות נגזל ממילא קני הגזלן מ"מ לא קשה אמאי א"ל הש"ל הא יצא מרשות נגזל וממילא נכנס לרשות גזלן מתרי טעמא חדא דאין קנין באיה"נ ועוד דאיסורא לא ניחא לי' דליקני להכי מצי אמר הש"ל לפ"ז בהא דפריך מהמטמא והמנסך למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש קשה נמי לכאורה דאם הגביה היין [כדאמר בגיטין (דף נ"ג) לרב דאמר מנסך ממש מדאגביה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך] וקנאו בתורת גזל לא שייך לומר אין אדם אוסר דשא"ש דהא אמרינן במרובה דאף גנב וגזלן שתרמו תרומתן תרומה משום דהוי יאוש ושינוי השם מעיקרא טיבלא והשתא תרומה ואע"ג דאם לא יחול התרומה ליכא שינוי השם אמרינן דחיילא התרומה ועי"ז גופא בא קנינו וא"כ ה"נ גזלן שמנסך היין אם יחול הניסוך יקנה הגזלן היין דאיפקע ממנו רשות בעלים וכל שפקע רשות בעלים נכנסת ממילא לרשות גזלן וא"כ כשיחול האיסור יהא נקנה לגזלן ובעינן למימר שחל האיסור ניסוך וקני לה כמו גבי תרומה דאינו יכול לתרום דבר שא"ש ואפ"ה חל תרומת הגזלן שע"י התרומה נעשה קנינו ביאוש ושה"ש ה"נ בעינן למימר שחל ניסוך הגזלן שע"י ניסוך ילך ממנו רשות בעלים וזה קנינו וקנינו ואיסורו באין ביחד דכל שפקע רשות בעלים נכנס לרשות גזלן:
מיהו כ"ז שייך בעכומ"ז שניסך אבל בישראל שהגביה ונסך שפיר אמרינן אין אדם אוסר דשא"ש משום דגם אחר הניסוך אינו נכנס לרשותו דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כמו דאמרינן גבי חמץ דלא קני מטעם יאוש משום דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות וה"נ אף שהגביה ונעשה גזלן ורוצה לנסך מ"מ לקנות שיהא שלו אינו רוצה שאסור אף להיות רוצה בקיומו ולא רצה רק לנסך ולאסור על חבירו ולא לקנות וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דף מ"א) דמיירי שהגביהו ע"מ לנסך עיי"ש דמשמע שרצה רק לנסך ולא ליטול לעצמו ושפיר אמרינן בזה אין אדם אוסר דשא"ש:
מיהו ישראל מומר נראה דלא אמרינן גביה איסורא לא ניחא לי' דליקני ובו אין שייך לומר אין אדם אוסר דשא"ש משום דאם יחול האיסור יצא מרשות נגזל ומה שיצא מרשות נגזל זהו קנינו של הגזלן ובא קנינו ואיסורו כאחד כמו גבי תרומה דבא חלות התרומה וקנינו כאחד ואין לומר דאכתי גם בישראל מומר שייך אא"א דבר שא"ש דלא קני' לי' ע"י הניסוך משום דאיסורי הנאה לאו בר קנין הוא וזה אמרינן אף בישראל מומר דודאי הא דתנן המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת מיירי אף בישראל מומר דאף שעובר ונהנה מהם מ"מ לא חשיב דמים גביה ז"א דהאי כללא דאין קנין באיה"נ הוא רק אם האיה"נ הוא מבלעדי הקנין כמו חמץ ושור הנסקל ושארי איה"נ אז האיסור מבטל הקנין אבל אם מבלעדי הקנין אין כאן איה"נ והאיסור בא ע"י קנין בזה אמר דתפיס הקנין שפיר ואין האיסור מבטל הקנין דהכי כתב הר"ן ז"ל (בפ' כה"צ) בהא דאמרינן גבי עכומ"ז דלמא מגבה לה והדר מבטלה דאע"ג דאין קנין באיה"נ מ"מ קני לה בהגבהה משום דכיון דמבלעדי קנינו הוי לי' ע"ז של עכומ"ז ויש לה ביטול והאיסור בא רק אם יקנה שאז יהא ע"ז של ישראל דלא מהני לה ביטול אין האיסור מבטל הקנין וה"נ בישראל מומר כיון שיוצא היין מרשות בעלים ע"י שאחר שיחול האיסור יכנס לרשות גזלן לא שייך לאמר אין קנין באיה"נ דהא אם לא יוקנה להגזלן ליכא איסור הנאה והאיסור הנאה בא ע"י מה שנכנס לרשות גזלן ויכול לעשותן יי"נ אין האיסור הנאה מעכב חלות הקנין כיון שמבלעדי הקנין לא היה בו איסור הנאה וא"כ בישראל מומר לא שייך לאמר אין אדם אוסר דשא"ש משום דהיין נכנס לרשותו וקני לי' ע"י האיסור ואין כח באיסור שבא ע"י קנין לבטל הקנין כיון דבלא קנין ליכא איסור אין האיסור מבטל הקנין וחל הקנין וממילא חל גם האיסור:
מיהו זה דוקא אם הגביה היין ונסך דאז שייך לאמר דבא קנינו וחלות האיסור ביחד כמו גבי גזלן שתרם אבל אם לא קנה קודם הניסוך בתורת גזלן ודאי דאינו יכול לאסור דאל"כ כל אדם יכול לאסור דבר של חבירו מחמת שאם יאסר יצא מרשותו א"ו דדוקא בגזלן אמרינן הכי דאם עושה מעשה שאם יחול יצא מרשות בעלים חל הדבר ויוצא מרשות הבעלים ונכנס לרשותו:
ומתבאר לנו מתוך דברינו הלכות גדולות וקבועות המוכרחים בש"ס דגזלן שקנה בהגבהה אם עושה מעשה שאם יחול המעשה יחול קנינו חל קנינו ומעשיו ביחד אף שבלא קנין אין כח במעשיו לחול מ"מ חלים שניהם כאחד וחלו מעשיו כמו גזלן שתרם והקדיש) גם מתבאר לנו דאיה"נ אינם יכולים ליכנס לרשות גזלן דלאו בני קנין נינהו. ואף שבארנו לעיל דעת הרשב"א ז"ל דאיה"נ אינם יוצאים מרשות בעלים מ"מ ליכנס לרשות קונה ע"י קנין א"א באיה"נ] מיהו מתבאר מדברי הר"ן ז"ל (בפ' כה"צ) דהיכא דקודם הקנין לית בהו איסור הנאה והאיסור יבא אם יחול הקנין אין הקנין מתבטל ע"י מה שיביא הקנין איסור הנאה על דבר הקונה מיהו כ"ז אם א"א לאיה"נ לבא אלא אם יחול הקנין אבל אם האיה"נ בידו לחול אף בלא קנין אף שבא בשעת הקנין ודאי דחל האיסור הנאה ומבטל הקנין כיון דקיי"ל דאין קנין באיה"נ א"כ ודאי דאיה"נ הבא בשעת קנין מבטל הקנין דהר"ן ז"ל לא כתב אלא אם האיסור א"א לחול רק ע"י הקנין דאז אמרינן דאין כח באיה"נ לבטל הקנין כמו גבי ע"ז של עכומ"ז דעד עכשיו הי' בר דמים שמהני בו ביטול והקנין מבטל דמים אין ביטול הדמים שבא ע"י קנין מבטל הקנין אבל אם האיסור הנאה יש בכחו לחול מבלעדי הקנין אף שבא בשעת הקנין ודאי דמבטל הקנין:
ומעתה אחרי הדברים האלה תתבאר כל הסוגיא כולה על מכונה דמעיקרא מקשה הש"ס למ"ד אא"א דבר שא"ש ע"י מעשה ממשנה דמנסך הוא דשם מיירי, בישראל דאף דהך מתניתין מיירי בהגביה היין ונעשה עליו גזלן כדאמר התם דמה"ט לא אמרינן ק"ל בדרבה מיני' משום דמדאגביה קנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך מ"מ בישראל אין הקנין בא ע"י חלות האיסור דאמרינן דאינו רוצה לקנות היין כלל דהא ישראל אסור לו להחזיק יי"נ דאפילו רוצה בקיומו אסור וממילא לא חייל האיסור למ"ד אא"א דשא"ש ולא מצי לשנויי דלעולם אא"א דבר שא"ש ומתניתין מיירי בישראל מומר שהוא כעכומ"ז ולא שייך למימר גביה ישראל מומר זה אינו רוצה לקנות וקני' להאי יין לגמרי א"כ מה שייך למיתני מנסך בהדי אינך בבא דהמטמא ומדמע דהתם אשמעינן דאף שהיזק שא"נ ל"ש היזק מ"מ חייב מפני תקנת חכמים שלא יהא כאו"א הולך ועושה היזק שא"נ אבל הכא אם קנה להאי יין אין חיובו מחמת שעשה היזק שא"נ אלא מחמת שגזל וקנה בהגבהה ואח"כ קנה קנין גמור ע"י איסור של היין ולא מצי אמר הש"ל וא"כ אין זה שייך לדין היזק שא"נ כלל וע"כ דמתניתין מיירי באופן דלא קני להיין לגמרי רק בהגבהה בעלמא להתחייב באונסין מיהו משום חיובא דהגבהה הוי מצי אמר הש"ל והשתא דנסכו בידים חייב אשעת ניסוכו מדין מזיק השא"נ מתקנות חכמים וכמו שביארו בש"ס שם בסוגיא אבל בישראל מומר שקני לגמרי ע"י הניסוך לא מצי לאוקמי והוצרך לשנויי דמיירי דאית לי' שותפות בגויה ולא נאסר אלא חלקו בלבד אבל חלק הניזק לא נאסר רק מפני שא"א לברר חלק הניזק חייב וגם חלק הניזק לא נקנה להמנסך דהא חלקו לא ניסך ולהכי הוי רק היזק שאינו ניכר ולהכי יכול לאסור היין וקמ"ל מתניתין דאף דבשעת הגבהה היה יכול להחזיר לו היין ולאמר הש"ל מ"מ חייב אשעת ניסוך מתק"ח [ואף דלא היה מועיל אם יתן לו חצי היין לחוד משום דקיי"ל אין ברירה והוא צריך להחזיר לו גזילה בעינה וכשמחזיר לו חצי היין הא איכא למימר שנתן לו חלקו של המזיק ולאו האי דגזל ממנו יהיב ליה וקיי"ל דגזל ואינו יודע אם החזיר חייב מ"מ הי' מועיל אם יתן לו כל היין שני החלקים ביחד ויאמר הש"ל אבל מטעם שחייבו חכמים לשלם לעושה היזק שא"נ לא מהני מה שמחזיר היין וצריך לשלם לו אשעת ניסוך]:
וא"ש נמי הא דלא משני בישראל מומר דמחייב משום מגעו דנאסר מחמת מגעו אף שאין אדם אוסר דבשא"ש דז"א דכיון דע"י ניסוך קני לי' שוב הוי ליה גזלן ואין שייך לדין היזק שא"נ כמו שבארנו וכן הא דמייתי אח"כ תנאי דעכומ"ז שניסך יינו של עכומ"ז דריב"ב וריב"ב מתירין משום דא"א אוסר דבר שא"ש משום דברייתא סתמא קתני דמתירין ומיירי בכל גוונא אפילו לא הגביה היין רק שניסכו וא"כ בלא הגביה דלא נעשה עליו גזלן ודאי דשייך לאמר א"א אוסר דשא"ש ולא שייך לאמר דיבוא האיסור והקנין ביחד דזה לא אמרינן אלא בגזלן אבל אינש דעלמא שלא קנה הדבר בתורת גזילה לא שייך לאמר שיחול האיסור ותפיסת האיסור יהא קנינו כיון דלא קנה לו בתורת גזילה ולהכי סברי דהיין מותר משום דאא"א דשא"ש ולקמן יבואר דאף בהגביהה היין לא קני היין בעכומ"ז המנסך יין] ובתר הכי אמרו ר"נ ור"ע ור"י דאפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מ"מ בישראל אמרינן לצעורי קא מכוין ופריך גם ע"ז ממתניתן דמנסך דנאסר היין ולא אמרינן לצעורי קמכוין וע"ז שפיר משני דמיירי בישראל מומר דלא אמרינן בי' לצעורי קמכוין ולפום סברא דהשתא דאדם יכול לאסור דש"ש ע"י מעשה שפיר מצי לשנויי דמיירי בישראל מומר ולא קשה דא"כ הא ישראל מומר נמי ניחא לי' גם ביי"נ וקני לי' ע"י איסורו וחייב מטעם הגבהתו בלא חיובא דניסוך דלא מצי אמר הש"ל דקנייה ליה להיין דז"א דהא דאמרינן דקני ישראל מומר להיין אע"ג דאיה"נ לאו בר קנין הוא היינו דווקא דומיא דע"ז של עכומ"ז שהגביה הישראל דהתם אין כח באיסור הנאה לבטל הקנין משום דאחרי שאם לא יעשה הקנין ליכא איסור הנאה כלל להכי אין כח באיסור ההנאה לבטל הקנין אבל אם איה"נ יש בכחו לחול גם בלעדי הקנין אז ודאי דיכול לבטל הקנין דאיה"נ לאו בר קנין הוא ולהכי השתא כי קיימינן דאדם אוסר דשא"ש ודאי מצינן לאוקמי מתניתין בישראל מומר ואי תקשה הא בישראל מומר לא אמרינן לא ניחא ליה דליקני ונכנס היין לרשותו ע"י האיסור ואינו יכול לאמר הש"ל וחייב אף מבלעדי חיוב הנסך ז"א דכיון דאדם אוסר שא"ש ע"י מעשה ונאסר היין בלא שום קנין לא קני לי' דלא שייך קנין באיה"נ היכא שהאיסור חל מבלעדי הקנין וכיון דלא קני ליה הוה מצי למימר הש"ל ואין חיובו אלא מחמת מעשה הניסוך ושפיר מוקי לה השתא בישראל מומר אע"ג דמעיקרא למ"ד אא"א דשא"ש לא מצי משני דמיירי בישראל מומר משום דא"כ מתחייב בלי שום תק"ח דהיזק שא"נ מ"מ למ"ד א"א דשא"ש רק דאמרינן לצעורי קא מכוין שפיר משני דמיירי בישראל מומר:
והשתא א"ש פסק הרמז"ל במה שכתב במנסך יין חבירו (בה' חו"מ) דבישראל מומר נאסר היין [אף לפי מה שביארנו דפוסק דאא"א דבר שא"ש ע"י מעשה משום דבישראל מומר שדינו ממש כעכומ"ז לא אמרינן בי' שודאי אינו רוצה לקנות היין וכיון שנעשה עליו גזלן [כמ"ש הרמז"ל שם דמה"ט לא אמרינן ק"ל בד"מ משום דנתחייב משעת הגבהה] ובו לא אמרינן שאינו רוצה שיהא שלו כיון דהוא ממש כעכומ"ז קנה היין ע"י ניסוך ולא שייך בו אא"א דבר שא"ש ושפיר נאסר היין ואף דלפי"ז לא דמי הך חיובא דמנסך ממש לחיובא דמטמא ומדמע דשם החיוב מחמת שעשה היזק שא"נ וחייבו חכמים לשלם ובמנסך ממש בישראל מומר לעבודת ככבים החיוב הוא משום דקני לי' לגמרי ולא מצי אמר הש"ל מ"מ הרי הרמב"ם ז"ל באמת לא כללינהו ביחד בחד בבא וכתב דינא דמטמא ומדמע ומערב בהלכה בפ"ע ומנסך ממש בפ"ע ע"ש והיינו משום דתרי טעמא נינהו ומעיקרא כתב דינא דמתניתין ואח"כ כתב דינא ואוקימתא של רב במנסך ממש [ועיין לעיל בתשובה שבארנו בשם הרשב"א ז"ל שגם שמואל לא פליג עליה דרב לדינא ע"ש]:
והא דפטור בשוגג אע"ג דלפי דברינו מתחייב אשעת הגבהה וקנינו ע"י האיסור וא"כ הי' לו להתחייב אף בשוגג אף דליכא לחיובי' משום תק"ח דהיזק שא"נ אפשר לומר דהא שוגג דהכא היינו שלא ידע שהיין נאסר עי"ז כמ"ש רש"י ז"ל והרמב"ם בפהמ"ש א"כ ודאי דפטור דכיון דלא ידע שע"י הניסוך יאסר ולא כיון כלל להוציאו מרשות בעלים א"כ אף אם יאסר היין אין כאן קנין דלא מקרי הגבהה להעשות עליו דין גזלן וממילא נאסר היין דהא אף בשינוי גמור קיי"ל כר"י בב"ק (דף ק') בנתן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור דאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה כו' ולא קני' לי' בשינוי משום שלא רצה להוציאו מרשות בעלים וה"נ א"א שיחול קנינו ע"י הניסוך כיון שלא ידע כלל שהיין יאסר ע"י הניסוך וממילא לא חייל איסורו ועוד דבשוגג שלא ידע שהיין נאסר אין לו דין גזלן כלל דאף שרש"י ז"ל כתב בהא דאמרינן מדאגבהה קני' שהגביהה ע"מ לנסכו דמשמע אעפ"י שלא כיון ליקח לעצמו נמי קניא וכדאמרינן בב"ק (דף צ"ח) גבי הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור ה"מ דאדי' אדויי אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי למיעבד דמשמע דאפי' לא כיון ליקח לעצמו אלא שהזיק נמי קני' מ"מ היינו דווקא אם כיון לכה"פ להפסיד לבעליו כמו לזורקו לים או לאוסרו אבל אם לא ידע שהיין נאסר בזה ולא כיון כלל לאוסרו ולהפסיד בעליו לא נעשה עליו גזלן כלל ולהכי בשוגג אינו מתחייב דלא נאסר היין כלל דהרי אף אם נימא דהיין נאסר מ"מ אינו נכנס לרשות המנסך משום דלא כיון להוציאו מרשות בעלים שלא ידע שהיין יאסר ע"י זה א"כ ממילא אינו נאסר דאא"א דבר שא"ש ודוק שם בלשון הרמב"ם ז"ל (בהל' חו"מ) שלא הזכיר שם בהדיא הדין דבשוגג פטור כמו שכתב מתחילה גבי מטמא ומדמע ומערב והיינו משום דהכא גבי מנסך בשוגג ממש לא נאסר היין וליכא היזקא כלל ולא בא הרמב"ם ז"ל אלא לכתוב דינא של רב במנסך במזיד וכתב דחייב לשלם ומשכחת או באית לי' שותפות בגויה או בישראל מומר אבל דינא דשוגג לא הזכיר כלל שכבר הזכיר (בהלכה ב') הני תלתא בבי דמתניתן מטמא ומדמע ומערב טיפת יי"נ ביין של חבירו ושם חילק בין מזיד לשוגג ואונס (ובהלכה ו') לא נחית אלא לכתוב דינא של רב במנסך ממש במזיד [ובדין שוגג חלוק הך בבא דאית לי' שותפות בגווי' מהך גוונא דישראל מומר דבאית ליה שותפות בגווי' נאסר היין ופטור רק מטעם שלא קנסו בשוגג ובישראל מומר בשוגג לא נאסר היין כלל משום דלא קני ליה ואין א"א דשא"ש] ורב דמוקי למתניתין במנסך וקתני בשוגג פטור דמשמע שהיין נאסר והוא פטור או דמיירי באית ליה שותפות בגווי' או דמיירי בישראל מומר וסבר אדם אוסר דשא"ש ונאסר היין אף בשוגג דלא קני לי' [ועיין בר"ן ז"ל בע"ז (דף נ"ג) שביאר שם בשם הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דגם רב סובר דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה] אבל הרמב"ם דסובר דאין א"א דבר שא"ש ע"י מעשה לא כתב דינא של רב במנסך ממש אלא לענין מזיד ולא הזכיר שוגג בזה שבזה יש חילוק בין אית ליה שותפות לישראל מומר כמו שכתבנו:
והשתא א"ש גם לשון הר"מ ז"ל (בה' שחיטה) שכתב בשנים אוחזין בסכין ושוחטין בד"א דאית ליה שותפות בגווי' ולא זכר ג"כ דבישראל מומר יכול לאסור דכיון דסובר אא"א דבר שא"ש אפילו ע"י מעשה גם ישראל מומר אינו יכול לאסור כיון דלאו דידי' הוא והתם נמי מיירי בלא הגבהה דלא קני הבהמה ע"י מה שנאסרה בהנאה ומ"ש שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שלא כיון אלא לצערו נראה שכלל בזה שני טעמים ביחד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה ועוד שלא כיון אלא לצערו דגם בזה פסק כר"נ ור"ע ור"י דאפילו אם יכול לאסור נמי אמרינן לצעורי קא מכוין ולא כיון לאסור כלל ונ"מ בזה דאי משום שאא"א דשא"ש ע"י מעשה הא כתב הר"ן ז"ל דזה לא מהני אלא שלא לאסור בהנאה אבל באכילה אסורה דהוי כנבילה דלאו איהו אסרה אלא דלא שרי לה כמ"ש לעיל (בסימן נ') ולהכי מהני טעמא דלצעורי קא מכוין למשרי אף באכילה [והגם דהרא"ה לא ס"ל הכי כמ"ש לשונו לעיל] שגם הוא לא כיון כלל לשם עכומ"ז ולא כיון אלא לצער ואף דהרמב"ם מיירי שם בשנים אוחזין בסכין ושוחטין כמו שהעתקנו לשונו לעיל והט"ז כתב בס"ה דדברי הר"ן ז"ל אמורים רק באחד ששחט לשם עכומ"ז דאף דאיהו לא אסר לה מ"מ לא שרי לה נמי אבל בשנים ששוחטין ואחד מחשב לשם דבר פסול ואינו יכול לאסור משום דהוי דבר שא"ש שרי אף באכילה משום דנהי דאיהו לא שרי לה ניתרת ע"י חבירו מ"מ זהו דווקא אם שנים שוחטין בבת אחת אבל בזה אחר זה לדברי הר"ן ז"ל ודאי דאסור באכילה אם שחט זה שחישב לשם דבר פסול סימן א' דהאי סימן ששחט כמו שנחתך מאיליו דמי והרמב"ם הא כתב שם ברישא גם בבא דשנים ששחטו בזא"ז א"כ אף דסובר א"א אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה מ"מ באכילה בעינן למיסר בזא"ז להכי כתב ג"כ שלא כיון אלא לצעורי ואף הוא לא כיון כלל לשם עכומ"ז ושרי לגמרי אף באכילה וא"ש לשונות הרמב"ם ז"ל בכל המקומות שבארנו שסובר א"א אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה וכהבנת הראב"ד ז"ל (בהלכ' עכומ"ז) בכוונתו:
והיה אפשר ליישב דברי הר"מ ז"ל שפסק דבישראל מומר נאסר היין אף דסובר א"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה עפ"י שיטת הראב"ד ז"ל שהביא הרמב"ן דמדרבנן יכול לאסור היין אף שאינו שלו וכיון שניסך בכוונה לאסור חייב לשלם דמי היזקו מתק"ח שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך יין של חבירו והא דקרי לי' הרמב"ם ז"ל מתחייב בנפשו הוא משום דאף שהיין אינו נאסר מה"ת מ"מ הוא חייב מיתה כדאמרינן גבי משתחווה להר דהר מותר ועובדו בסייף אלא שלפי"ז תקשה עלינו אמאי לא מוקי הש"ס כי פריך לר"נ ור"ע ור"י ממתניתן דהמנסך דמיירי בישראל מומר ומשום איסור מגע עכומ"ז דרבנן ומוכרחים אנו לאמר דטעמא של הרמב"ם ז"ל משום דבישראל מומר קני לי' להאי יין לגמרי ע"י איסורו ובזה ניחא דלא משני הש"ס הכי לר"נ ור"ע ור"י משום דמתניתן לא מצי מיירי בגוונא דקני לי' יין לגמרי דא"כ פשיטא דלא מצי אמר לי' הש"ל ומחייב לשלומי אשעתא דאגביה ולא הוי דומיא דמטמא ומדמע משום הכי לא משני דמיירי בישראל מומר:
אבל הרמב"ם שפיר נקט להאי דינא בפ"ע ולא כללינהו בהדי מטמא ומדמע כמו שבארנו לעיל בארוכה:
וראיתי להרמב"ן ז"ל בספר מעשה צדיקים על מס' ע"ז שהקשה וז"ל דר"נ ור"ע ור"י דסברי בחולין דא"א אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה וכי לית להו כולהו הלכתא דיי"נ לאיסורי הנאה וכ"ת לית להו הא ר"נ א"ל לרבא לעיל (דף נח) אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא דמי דההוא חמרא מי אמרי ודחק בזה הרבה ובשם הראב"ד ז"ל תירץ דשאני ליה לר"נ איסור יי"נ דע"י עכומ"ז דאחמירו ביה רבנן טפי אפילו במגעו משום גזירה דיין של עכומ"ז עצמו ולריב"ב לא שאני לן ותמה בזה שם גם עליו דא"כ היכא קאמר בחולין (דמ"א) כתנאי דת"ק סובר כר"ה דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה דילמא היינו טעמא דת"ק משום דשאני לן איסורא דיי"נ דגזרו בו משום יינו ולא אמרינן בהאי איסורא אא"א דבר שא"ש גם תמה שם על בה"ג שכתב (בה' יי"נ) ומשום דקאמרי ר"נ ור"ע ור"י אא"א דשא"ש וקמו לה כריב"ב וכר"י בב"ת ש"מ דהלכה כוותייהו ותמוה הוא אין לך יי"נ שאסור בהנאה במגע עובד ככבים והוא עצמו פסק בהם דאסור בהנאה עכ"ל הרמב"ן. ולפי מה שפירשנו שגם דעת הר"מ ז"ל לפסוק כר"נ ור"ע ור"י דא"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה תפול גם עליו קושיא זו איך משכחת דליתסר יינו של ישראל ע"י מגע המבואר בהלכותיו (בה' מאכלות אסורות) ונראה לי דאפשר לומר דסובר כדעת הראב"ד ז"ל שהביא הרמב"ן ז"ל דבמגע עכומ"ז גזרו טפי אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה ומה שהקשה דא"כ מאי מייתי בחולין ראיה מת"ק דריב"ב דסובר כר"ה דילמא שאני מגע עכומ"ז דאחמירו ביה טפי נראה דמשמע לסתמא דהש"ס דלשון הברייתא עכומ"ז שניסך יינו של ישראל מיירי שניסך לה בהדיא ואסרה ת"ק מן התורה דאי במגע בעלמא מיירי לא הוי ליה למיתני עכומ"ז שניסך וריב"ב ור"י בב"ת דמתירין היינו נמי רק מן התורה אבל מדרבנן אסור דלא גרע ממגעו ביין ישראל סתם דאסור מדרבנן אף שאינו שלו ושלא בפני עכומ"ז ולהכי מייתי ראיה מת"ק דברייתא דסובר אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה:
ולפמש"כ בדעת הרמב"ם ז"ל דעכומ"ז שהגביה יין ישראל ונסכו אסור אף למ"ד א"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום שכיון שנעשה עליו גזלן בהגבהתו קני ליה ע"י מה שנאסר ואיסורו וקנינו באין כאחד יש לעיין בהא דאמר רב אשי בע"ז (דף נ"ט) האי עכומ"ז דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דליזבוני לעכומ"ז אחרינא אסור שרי למישקל דמי מההוא עכומ"ז מ"ט מקלי' קלייה ואמר שם מנא אמינא לה דתניא עכומ"ז שניסך יינו של ישראל שלא בפני עכומ"ז אסור ריב"ב וריבב"ת מתירין מפני שני דברים אחד מפני שאין מנסכין אלא בפני עכומ"ז ועוד שא"א אוסר דשא"ש. והוקשה שם לרש"י ותוס' דמה ראיה היא זו מריב"ב וריבב"ת דהא אינהו שרי בהנאה לגמרי לזבוני לעכומ"ז אחר ואנו אסרינן למיזבן לעכומ"ז אחר וע"כ דלא סבירא לן כוותייהו א"כ אפשר דלדידן דאסרינן למיזבן לעכומ"ז אחר גם מההוא עכומ"ז אסר למישקל דמי ודחקו עצמן בזה הרבה ופירשו דכיון דריב"ב וריבב"ת מקילין למיזבן אף לעכומ"ז אחר מסתברי דאף רבנן לא מחמרי כולי האי למיסר למישקל דמי מההוא עכומ"ז עיי"ש. וא"כ לפ"ז אם העכומ"ז הגביהו ונסכו לכאורה אסור למישקל דמי מההוא עכומ"ז דכיון דכל טעמו של רב אשי שהתיר למשקל דמי הוא משום שיש לנו קולא זו דאין א"א דשא"ש וכבר כתבנו דאם הגביה העכומ"ז היין נעשה עליו גזלן ולא שייך בזה אא"א דשא"ש דקנ"ל ליה באיסורא א"כ אסור למשקל דמי אף מההוא עכומ"ז מיהו ז"א דהיכא דהגביה היין מקודם ודאי דשרי למשקל דמי ולא מקרי דמי יי"נ משום דקודם הניסוך כבר נתחייב דמים כדאמר בגיטין (דף נ"ג) מדאגביה קני' וכו' ואף ר"א לא הוצרך להשמיענו דשרי ליטול דמים מההוא עכומ"ז אלא כשלא הגביהו וא"א לחייבו אלא אשעת ניסוך אבל בהגביהו פשיטא דשרי למישקל דמי דכבר נתחייב משעת הגבהה שאז הי' היין עדיין היתר וכסתמא דמתניתין דגיטין אליבא דרב דמפרש מנסך ממש:
מיהו נראה דלפמ"ש בדעת הר"מ ז"ל דבעובד ככבים או ישראל מומר שאסר יינו של חבירו לא שייך אא"א דשא"ש משום דקני ליה להאי יין נראה לפרש דברי ר"א דאמר דשרי למשקל דמי מההוא עובד ככבים ומייתי ראיה מהא דריב"ב וריבב"ת מתירין היין הוא כפשוטו וא"צ לדחוק כמו שדחקו עצמן רש"י ותוס' דראייתו הוא כיון דהם מתירין לזבוני לעכומ"ז אחר יש לסמוך עליו לכה"פ למשקל דמי מההוא עכומ"ז אלא דראיית ר"א הוא כפשוטו דהא קשה אמאי קרי ליה ריב"ב וריבב"ת דשא"ש הא איסורו וקנינו באין כאחד ומסתמא מיירי אף בהגביה עובד ככבים היין דהא סתמא קתני ועוד דר"ת ז"ל כ' הביאו התוס' בכמה דוכתי דא"א לניסוך דאורייתא בלא הגבהה וא"כ אמאי קרי' לי' דשא"ש הא קנינו ואיסורו באין כאחד וצ"ל דאף דבכל דוכתא אמרינן דאיסורי הנאה לאו דידיה נינהו ויוצא מרשות בעלים מ"מ ביי"נ שנסכו עכומ"ז א"א לומר כן דהא דאיסורי הנאה לא מיקרי דידיה הוא משום שאין לו בהם הנאה של כלום ופקע רשות בעלים ממנו ממילא וכמו שהסכימו רוב המפרשים ז"ל [ועיין לעיל בתשובה] אבל ביי"נ כיון דאמרינן דשרי למשקל דמי מההוא עובד ככבים מ"ט מקלי' קלייה וכתב הר"ן ז"ל שם דאפי' אם אין העובד ככבים רוצה לשלם עד שיתן לו הישראל היין רשאי ליתן לו היין וליקח דמים) ומסתמא נמי ה"ה אם עובד כוכבים בא ליקח היין והישראל אינו מניח ליקח היין עד שיתן לו דמי נמי שרי והכל הוא משום דדמי היזקו קא שקיל ולא דמי יי"נ א"כ יש להישראל צורך בהאי יין שרשאי ליטול דמיו מהאי עכומ"ז דנסכו ואפילו אם אין העכומ"ז רוצה לשלם דמים והוא עכומ"ז אלם שאינו יכול לתובעו בדין מ"מ אם יתן היין לעובד כוכבים בהרבה פחות משווי' יתן לו דמים וכיון שיש להישראל צורך בהאי יין לא יצא מרשותו דצריך לו לגבות על ידו דמי היין מהעכומ"ז ולא נעשה היין הפקר ע"י מה שנאסר בהנאה ועדיף טפי ממ"ש התוס' בב"ק (דף סט) ד"ה כל שלקטו בגזילה דאף שהנגזל נתייאש ממנה מ"מ לא חשיב כהפקר להפטר ממעשר משום דנהי דהנגזל אינו יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש מ"מ אין אדם רשאי להחזיק בה מפני שצריכה לגזלן להפטר בה מן הנגזל עיי"ש וכ"ש דלא חשיב היין הפקר אחר שנאסר מפני שנצרך הוא לבעליו ליטול על ידו מן העכומ"ז דמים דודאי לא ירצה העכומ"ז לשלם אא"כ יטול היין וא"כ כיון שיי"נ לא נעשה הפקר ע"י איסורו היכי ניקו ונימא דע"י איסורו נכנס לרשות העכומ"ז ומכח זה יחול קנינו כיון שגם אחר איסורו אינו יוצא מרשות בעלים ובשלמא אם יי"נ היה דומה לשאר איסורין שאחר שנאסרו פקע רשות בעלים מהם שפיר נוכל לאמר דבזה גופא חל האיסור ויצא מרשות בעלים ומהני מעשה הגזלן לאוסרו שאם יחול איסורו הרי הוא שלו ואיסורו וקנינו באין כאחד אבל כיון שיי"נ אינו יוצא מרשות בעלים אף אחר שנסכו משום דמבעי ליה לתבוע דמי היזקו ממילא הדרינן לכללא דא"א אוסר דשא"ש. וא"כ שפיר קאמר ר"א ומייתי ראיה כיון דריב"ב וריבב"ת מתירין מטעם דא"א אוסר דשא"ש וסתמא קאמרי עובד ככבים שניסך יינו של ישראל דמיירי אפילו בהגביה היין ובהגביה נעשה עליו דין גזלן וחייל איסורו וע"י האיסור יוצא היין מרשות בעלים ויבא לרשות עכומ"ז שהגביה וגזלו ואמאי קרי ליה דשא"ש אלא ודאי דשרי למישקל דמי מההוא עכומ"ז ואינו יוצא כלל מרשות בעלים ע"י שנתפס דין יי"נ דעדיין ברשות בעלים הוא ליטול דמי היזקו כמו שבארנו ולהכי קרי' ליה דבר שא"ש דאפילו אם יאסר היין נמי לא יצא מרשות בעליו ור"א למד מדבריהם דשרי למישקל דמי מההוא עכומ"ז ואין בזה משום דמי יי"נ ולהכי אמר דאף לת"ק דריב"ב וריבב"ת דאדם אוסר דשא"ש ונאסר היין בהנאה מ"מ שרי למישקל דמי ואין בזה משום דמי יי"נ:
והא דבישראל מומר פסק הר"מ ז"ל (בהלכות חו"מ) דהיין נאסר וביארנו מטעם דקני ליה הישראל מומר ולא אמרינן דלא קני ליה מטעם שאף אם יאסר יהא ברשות ישראל למשקל דמי הוא משום דהך סברא שכתב הר"ן ז"ל דשרי למשקל דמי אף אם העכומ"ז אינו רוצה לשלם לו אא"כ יתן לו היין הוא דווקא בעכומ"ז שרשאי למסור לו היין ואין בזה משום לפני עור כו' דעכומ"ז אינו מצווה שלא לשתות או ליהנות מיי"נ וכמ"ש במק"א בסוגיא דפסחים (דף ע"ג) דקאמר גבי שוחט לעבודת כוכבים בחוץ דתיקן להוציאו מידי אמה"ח אבל איסור תקרובות ליכא גבי'] אבל ישראל מומר שמצווה שלא לשתות יי"נ אם אינו רוצה לשלם אא"כ יתן לו היין אסור לו ליתן היין משום דלפני עור כו' וא"כ אין לבעל היין אחר ניסוך בהאי יין הנאה של כלום דממ"נ אם רוצה לשלם בלא היין ישלם לו:
ואם אינו רוצה לשלם לו בלא היין אסור למסור לו היין. ואף דבמשנה (מעשר שני פ"ה) דתנן התם כרם רבעי וערלה מציינין אותם כו' ואמר רשב"ג בד"א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות והיינו משום דהמלקט לא קפיד אאיסור גזל אין אנו אחראין לשומרו מאיסור כרם רבעי וערלה התם שאני דבשעה שיאכל פירות הגזולים באותו שעה יעבור על איסור ערלה להכי אין אנו אחראין לו כיון דבלא"ה עביד איסורא משא"כ הכא שכבר ניסך היין ואם יהנה אח"כ מן היין אז יעשה איסור הנאה מתקרובת אמרינן מאי דעבד עבד ומכאן ולהבא אנו מוזהרין אלפני עור וכו' ואסור למסור לו היין וכיון שאין הבעלים יכולין למסור לו היין ולעכבו על התשלומין של דמי היין ממילא יוצא היין מרשות בעלים לגמרי ואמרינן בגזלן שהגביה קנינו ואיסורו באין כאחד ולהכי פסק הר"מ ז"ל דבישראל מומר דליכא למישרי משום דלצעורי קא מכוין אסור דלא שייך כאן היתירא דאא"א דשא"ש:
[ולפי דברינו אלה א"ש טפי מה דמייתי בחולין שם תנאי היא דת"ק סובר אדם אוסר דשא"ש וריב"ב וריב"ב סברי אין א"א וכתבנו לעיל דמשמע ליה דמיירי אף בלא הגביה היין ולהכי קרי דשא"ש משום דבהגביה ונעשה גזלן הא קני ליה לגמרי ע"י ניסוך אבל לפמש"כ כעת בביאור מימרא דר"א אפשר לאמר דמיירי אף אם הגביה ואפ"ה לא קני ע"י ניסוך משום דגבי עכומ"ז היין ברשות ישראל אף אחר שיאסר משום דמיבעי ליה למשקל דמי עבורו]:
ודע שהמרדכי כתב בשם ר"ת ז"ל (בפ' ר' ישמעאל) שהי' נוהג בשהי' כותי נוגע ביינו היה מוכרו לאותו כותי עצמו מפני שאותו כותי חייב לפרוע מה שהזיקו וכדאמר רב אשי האי כותי וכו' עכ"ל הרי מבואר דסובר דגם בסתם מגע מותר למישקל דמי אולם הר"ן ז"ל בפירוש האלפסי ז"ל כתב שבחידושיו ביאר דר"א לא שרי אלא היכא שנסכו ודאי והיינו בכוונה אבל לא בסתם מגע עיי"ש והכי משמע לישנא דר"א דאמר האי כותי דנסכי' לחמרא דישראל משמע שידוע שנסכו בכוונה:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בע"ז (דף ע"א) אמר רב להני סבוייתא כי כייליתו חמרא לעובדי ככבים שקילו זוזי מינייהו והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יי"נ ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יי"נ קא שקליתו ע"כ וקשה כי יהבי דמי לאחר המדידה אמאי אסור הא מההוא עכומ"ז דנסכי' שרי למישקל דמי אח"כ מצאנו להב"י בסי' קל"ב שעמד בזה ע"ש אלא ודאי כדעת הר"ן ז"ל דרב אשי לא שרי למישקל דמי אלא כשנסכו בכוונה אבל אם אסרו ע"י מגע סתם לא שרי למישקל דמי אף מאותו כותי ואף דלכאורה הא מילתא טעמא בעי ומסברא מותר למישקל דמי מההוא עובד כוכבים דממ"נ אם הי' כוונתו לנסכו ונסכו הרי שרי למישקל דמי היזקו ואם לא נסכו העכומ"ז ודאי דשרי דהא דמי יין של היתר קשקיל. מ"מ חכמים לא התירו ליטול דמים אלא היכא שבודאי נסכו ויכול לתבוע ממנו דמי היזקו בדין להכי שרי דדמי היזקו קשקיל אבל בנגיעה בעלמא אף דהיין נאסר מ"מ כיון שהישראל אינו יכול לתבוע ממנו בדין דהא העכומ"ז יכול לומר לא נסכתי אותו כלל כי קשקיל ממונו לא מיקרי דמי היזקו וכיון דהיין אסור מדרבנן מקרי דמי יי"נ ולא אמרינן דשרי למישקל דמי ממ"נ דאם נסכוהו הוה דמי היזק ואם לא נסכו הוה דמי יין של היתר משום דהר"ן ז"ל כתב (בפ' א"מ בע"ז) דהא דנאסר סתם יינן של עובד כוכבים עצמו או של מגע עובד כוכבים ביינו של ישראל בהנאה הוא רק משום בנותיהן כדאמר בשבת (דף י"ז) ובע"ז (דף לו) דמדאורייתא לא בעינן למיחש שמא נסכו דלא חיישינן למיעוטא ואין האיסור רק משום בנותיהן. ובגמ' (דף כט) דיהיב טעמא לסתם יינם דקתני במתניתין דאסור בהנאה משום יין שנתנסך לעכומ"ז בהדיא כמבואר שם האי טעמא הוצרכו רק לאיסור הנאה דמשום בנותיהן לא הוי לן למיסר בהנאה רק בשתי' לחוד דומיא דפתן ושמנן רק הואיל והתורה אסרה יין שנתנסך בהדיא בהנאה הוצרכו חכמים לאסור אף סתם יינן בהנאה דכיון שהוצרכו לאסור סתם יינם בשתי' משום בנותיהן אם נתיר סתם יינם בהנאה יבואו להתיר גם יין שנתנסך בהנאה ויאמרו כמו שסתם יינם אסור בשתי' ומותר בהנאה כו' וא"ש הא דהוצרכו לשני הטעמים דמשום בנותיהן הוצרכו לאסור בשתי' ומשום דנאסר בשתי' הוצרכו לאסור בהנאה משום יין שנתנסך להדיא לעכומ"ז עיי"ש בר"ן ז"ל בפ' א"מ:
ולפ"ז ניחא נמי טעמא דאסור למישקל דמי מההוא עכומ"ז דנגע ביינו של ולא שרינן מטעם ממ"נ או דשקיל דמי היזקו או דמי היתר משום דאם נתיר ליטול דמי מההוא עכומ"ז כשנגע בו יבא ליטול דמי יי"נ גמור מעכומ"ז אחר שלא נסכו שזה אסור מן התורה ולא שרינן אלא היכא שנסכו העכומ"ז בכוונה דאז ניכר דשקיל דמי הזיקו שהרי יכול לתבוע ממנו דמי היזקו בדין [ואף לשיטת רש"י ז"ל בעירובין (דף ס"ב) דגם בעכומ"ז אמרינן ק"ל בד"מ ואינו יכול לתבוע ממנו מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' וכיון דיכול לתפוס מהכותי דמי היזקו רשאי למישקל דמי ממנו ולא מיקרי דמי יי"נ רק דמי היזקו] ולא אתי למשרי למשקל דמי מעכומ"ז אחר שהכל יודעין שמעכומ"ז זה הוא נוטל דמי היזקו שהזיקו. אבל אם אסר את היין בנגיעה בעלמא שאז אין יכול הישראל לתובעו בדין אם נתיר למשקל דמי מהאי כותי יבוא להתיר גם דמי יי"נ גמור שהרי לא ניכר דשקיל ממנו דמי היזקו שהרי אינו יכול לתובעו בדין וכמו דעיקר איסור הנאה דסתם יינם הוא משום דאתי לאחלופי ביי"נ גמור כמו שמבאר הר"ן ז"ל ה"נ אסור למשקל דמי מההוא כותי הוא משום דאתי לאחלופי בדמי יי"נ גמור:
ולפ"ז מיושב היטב קושית הרמב"ן ז"ל שהק' דלר"נ דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש למה אסרו מגע עובד כוכבים ביינו של ישראל דהא כבר בארנו דאף ריבב"ת וריב"ב לא התירו אלא משום דסברי שאם יאסר היין יכול ליטול דמי היזקו ולא נפיק היין מרשות הישראל ולא נכנס לרשות העכומ"ז אף אם יאסר להכי לא חל האיסור כלל דאין א"א דשא"ש אבל במגע סתם שלא נודע שנסכו רק שחכמים אסרו מגעו דלא מצי לתבוע דמי היזקו ואסור ליטול דמי היין כמ"ש בשם הר"ן ז"ל דנקנה היין לעובד כוכבים אם יאסר דאין לישראל שום זכות בו בזה אמרינן קנינו ואיסורו באין כאחד להכי היין אסור:
ואף דלא שייך האי טעמא אלא כשהגביה את היין דאז אם נסכו ונעשה עליו גזלן וכיון שקני לי' בתורת גזילה יכול לאסור מפני שקנינו ואיסורו באין כאחד אבל בלא הגביהו שלא קנה לי' בדין גזל אינו יכול לאוסרו דדוקא בגזלן אמרינן שיכול לקבוע בו דבר שעי"ז יצא מרשות בעלים כמו תרומה והקדש ולא באינש דעלמא מ"מ ביינו של ישראל ודאי דחשו חכמים בגזירתם שמא הגביה ונעשה עליו דין גזלן ויכול לאוסרו והבעלים אין יכולין לתבוע ממנו דמי היזקו דהא יכול לאמר לא נסכתי וכל היכא דאין הבעלים יכול לתבוע אסור ליטול דמיו משום גזירה דדמי יי"נ גמור וכיון דאסור ליטול דמיו יצא מרשות בעלים ע"י איסורו וקנינו ואיסורו באין כאחד ואפילו בנגע ביינו של ישראל ואנו יודעין שלא הגביה דודאי לא נעשה עליו דין גזלן כיון שלא הגביה מ"מ לא אמרינן אא"א דשא"ש בזה דלא פליג רבנן בין הגביהו ללא הגביהו דכיון דלאיסור שתיה אסור במגע ביינו של ישראל בין הגביהו בין לא הגביהו משום בנותיהן לא חלקו גם באיסור הנאה בין הגביהו ללא הגביהו אף דבלא הגביהו איכא למימר אין אדם אוסר דשא"ש משום דאתי לאחלופי ביי"נ גמור להתירו בהנאה כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |