עונג יום טוב/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב א

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

חלק אורח חיים
סימן א
דין כלאים בציצית ועשה דוחה ל"ת.

במנחות (דף ל"ט:) אמר שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר, צמר בפשתים הוא דפטר כיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל"ש צמר בפשתן ל"ש פשתן בצמר ת"ש דאמר רחבה אר"י חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן בשל צמר עכ"ל הגמרא וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות ציצית) ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אעפ"י שהוא לבן בלא תכלת בדין שיהא מותר שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותו לפשתן ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות החוטין ממינו וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן אפשר לקיים שניהם וכ' הכ"מ בשיטת הר"מ ז"ל דלא פסק כשמואל דחוטי צמר פוטרין בש"פ ולא כפשיטותא דרחבה אר"י אלא כי הא דאמרינן שם גבי סדין בציצית דב"ש פוטרין ואמרינן דטעמא משום גזירה דקלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר"ל דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת אלמא דלבן של כלאים אסור וסובר הר"מ ז"ל מדאורייתא נמי איירי שאף שהתורה התירה כלאים בציצית לא הותר אלא מה דא"א בענין אחר כמו תכלת בפשתן דא"א לקיים מצות תכלת אלא ע"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר לקיים במינו לא דחי ל"ת דכלאים ומפני סוגיא זו דחה מימרא דשמואל עיי"ש בכ"מ:

והנה גם התוס' שם הקשה אהא דאמר הש"ס אפשר לקיים במינו ממימרא דשמואל דחוטי פשתן פוטרין בש"צ. ותי' דשמואל מיירי במקום תכלת דמגו דתכלת פוטר לבן נמי פוטר אבל שלא במקום תכלת אמרינן אפשר במינו. והכ"מ כתב דהר"מ ודאי דלא סובר לחלק בין מקום תכלת לשלא במקום תכלת דאי הוי סובר לחלק בהכי לא הוי שתק מלכתוב דבמקום תכלת שרי להטיל לבן משאינו מינו גם התי' השני שכתבו התוס' דמדאורייתא ודאי דהותר לגמרי כלאים בציצית אף היכא דאפשר במינו והא דאמרינן כיון דאפשר במינו לא דחי הוי רק מדרבנן בעלמא עיי"ש בתוס'. נראה ודאי דאין דעת הר"מ כן אלא דאפילו מה"ת לא דחי היכא דאפשר במינו דהא (בהלכה ח') כ' סדין בציצית אסור להטיל בו ציצית מדרבנן גזירה משום כסות לילה כשינויא דר' זירא ואם איתא דמ"ש גבי לבן של כלאים דאסור משום דאפשר במינו הוי רק מדרבנן א"כ למה איצטריך כלל להאי טעמא דאפשר במינו. דבלא"ה אסור משום כסות לילה ומה"ט דגזרינן גבי תכלת משום כסות לילה ה"נ יש לגזור בלבן משאינו מינו ובגמרא הא דקאמר האי טעמא אפשר במינו היה קודם שידע טעם איסור התכלת משום גזירה דכסות לילה אבל השתא דמסיק טעמא דכסות לילה אין אנו צריכין לטעם דאפשר במינו גבי לבן. א"ו דהאי טעמא דאפשר במינו הוי מדאורייתא ולהכי כתב גבי לבן האי טעמא להשמיענו דלבן שאינו מינו אסור מה"ת משא"כ תכלת דשרי מה"ת אסרינן מדרבנן משום גזירה דכסות לילה ובלא"ה הלשון דחוק לפרש דהא דקאמר אפשר במינו מדר"ל הוי מדרבנן דמימרא דר"ל איתאמר בכל דוכתא לענין מדאורייתא כדאיתא בשבת (דף קל"ג) גבי קרא דבשר ערלתו דפריך מדר"ל. וכן ביבמות (דף ך') דמוכח דאי אמרינן דח"ל לא מתייבמי משום גזירה דביאה ראשונה אם בעלו קנו משום דמה"ת מתיבמת דעשה דוחה ל"ת ואי הא דאמרינן דאינן מתייבמות הוא משום דר"ל דאפשר בחליצה אם בעלו לא קנו אלמא דהא דר"ל הוי מדאורייתא וכיון דהוי מדאורייתא ודאי דקשה מהא דשמואל דלא חייש לאפשר במינו:

ואין לומר דהר"מ ז"ל מפרש דסוגיא דאפשר במינו פליגי אמימרא דשמואל דשמואל סובר דכלאים בציצית הוי היתר גמור אפילו בדאית לי' ממינו כמ"ש התוס' גבי הא דקאמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית אפילו בלילה אבל הך סוגיא דאפשר במינו סברה דהוי רק דיחוי כשאר עשה דוחה ל"ת שבתורה להכי במה דאפשר במינו לא דחי והר"מ פסק כהך סוגיא משום דסוגיא דפר"ק דיבמות נמי סברה דהוה רק דיחוי דהא יליף מכלאים בציצית דעדל"ת דזה דוחק גדול דכל סוגיא דיבמות אזלא דלא כשמואל ועוד דהא הך סוגיא דיבמות אזלא כשמואל דאמר התם כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר והיינו כשמואל:

ויותר קשה כיון דהך סוגיא דיבמות אזלא כשמואל דכלאים בציצית הוי היתר גמור א"כ מנ"ל למילף מכאן לכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת דלמא שאני כלאים בציצית דהוי היתר גמור דשרי אפילו היכא דאפשר במינו אבל בכל התורה דהוי דיחוי אימא דלא דחי כלל:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו ביבמות בסוגיא דעליה שפירש הא דאמר שמואל חוטי פשתן פוטר בשל צמר וש"צ בש"פ מיירי בדלית ליה ממינו. ועיקר רבותא דשמואל להשמיענו דצמר פוטר בש"פ ולא בעינן מין כנף דווקא ולא בא להשמיענו כלל רבותא בדין כלאים. דכיון דל"ל ממינו ודאי דעשה דוחה ל"ת והש"ס דקאמר גבי קלא אילן אפשר במינו היינו היכא דאית לי' ממינו לא דחי ואסור להטיל משאינו מינו כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא כו' ע"כ דברי הרשב"א ז"ל אבל לשון הר"מ ז"ל ודאי משמע דאפילו לית לי' ממינו אסור לעשות הלבן מכלאים דלא מפליג כלל בין אית ליה ממינו בין לית לי' ממינו וכן משמעות דבריו שסיים וכאן אפשר לקיים שתיהן. וכן מצאתי להרב"י באו"ח (סימן י"א) שדעתו בשיטת הרמב"ם דאפילו אין לו ממינו אסור להטיל לבן של כלאים ואף דבכה"ת עשה דוחה ל"ת היכא דל"ל של היתר ומקרי אינו יכול לקיים שתיהם כמו גבי מילה בצרעת בשבת (דף קל"ג) דאי ליכא אחר מיקרי א"א יכול לקיים שתיהן ושרי לאבי הבן למול וכן גבי מצה של חדש שהביאו התוס' בספ"ק דקדושין בשם הירושלמי דעשה דוחה ל"ת מ"מ גבי כלאים בציצית נראה דהיינו טעמא דלא דחי אפילו היכא דל"ל ממינו משום דאינו מחויב ללבוש בגד של ד' כנפות רק אם לובשו מחויב להטיל בו ציצית כמ"ש הר"מ (בפ"ג מהלכות ציצית) להכי לא דחי אפילו אם ל"ל ממינו דלא ילבש הבגד ולא יצטרך לעבור על איסור כלאים ודווקא לענין תכלת בבגד פשתן גלי קרא דדחי דאל"כ יתבטל מצות תכלת בבגד פשתן לגמרי ואין לומר דניקו ונימא ליה שלא ילבש בגד פשתן כלל ויתקיים מצות תכלת בבגד צמר דז"א דהא עיקר מצות תכלת וציצית ניתן על בגד צמר ופשתים ומכש"כ לפי מה שפ' הר"מ ז"ל כמ"ד דשאר מינין אינן חייבין אלא מדרבנן א"כ מצות ציצית ותכלת ניתן רק על אלו שני מינין צמר ופשתן ואם נימא דלא ילבש פשתן עם תכלת הרי אנו עוקרין מצות תכלת בפשתן לגמרי אבל גבי לבן שפיר אמרינן דאפילו אין לו ממינו לא יטיל משאינו מינו ולא ילבש הבגד כשאין לו לבן ממינו ונתקיים מצות לבן בשני המינים היינו בצמר ופשתן כשיהיו לו ממינו ולישנא דהש"ס נמי הכי משמע דקאמר אפשר במינו ולא אמר גזירה שמא יהיה לו ממינו והיינו משום דכיון דאפשר להתקיים המצוה במינו אסור אפילו אין לו ממינו משום דאמרינן שלא ילבש הבגד כלל כשאין לו ממינו. ואף דלגבי יבום אמרינן ביבמות דע"ד ל"ת ולא איכפת לן במה דאפשר בחליצה משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אלמא דלא חשבינן הא דאפשר למיפטר נפשי' ממצוה לאפשר לקיים שתיהן התם שאני דכיון דכבר חלה עליו המצוה לא חשבינן חליצה לאפשר אבל הכא שאם אינו לובש בגד של ד"כ לא חיילה עלי' חובת מצות עשה דציצית עדיפא לי' שלא ילבש הבגד משילבשנו ויעבור על הל"ת זו מה שנראה בשיטת הרמב"ם ז"ל:

מעתה צריכין ליישב שיטת הר"מ ז"ל כיון דמתפרש להא דאמרינן אפשר במינו היינו דמהאי טעמא לא דחי כלל אפילו בדלית לי' ממינו ואפילו מדאורייתא לא דחי דהא אמר שמואל חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ורחבה משום ר"י מפרש דח"צ פוטרין בשל פשתן ושל פשתן בשל צמר וכן אמר שמואל שם במנחות תכלת אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק מאי פטורה אפילו הטיל למוטלת ופרש"י ז"ל כגון הטיל למוטלת דכי שרא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אישתרי והתוס' פירשו שם דאפילו בלילה דלאו זמן ציצית נמי אין בו משום כלאים והר"מ ז"ל השמיט גם הך מימרא דשמואל:

ע"כ נראה לפענ"ד בשיטת הרמב"ם ז"ל, דשמואל במימרא דפשתן פוטר בש"צ וש"צ בשל פשתן וכן באידך מימרא דתכלת אין בו משום כלאים אזיל לטעמי' דאמר שם כלי קופסא חייב בציצית דציצית חובת מנא וא"כ אנו צריכין להבין בעיקר הדברים מ"ט אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים. הא יכול לקיים עשה דציצית כשהוא מונח בקופסא ול"ת דכלאים עובר בלבישה דווקא אולם הדבר נכון דהא שמואל אמר שם דבזקן שעשה לכבודו פטור כיון שאינו עשוי ללבישה וכיון דאינו מתחייב בציצית אא"כ עשוי ללבישה א"ש הא דלא חשבינן אפשר לקיים שניהם ע"י שיהא מונח בקופסא דאם נאסר ללבוש אין אנו יכולים לחייבו בציצית דכל חיובו הוא רק מחמת שראוי ללבישה וכיון דאין אנו יכולים לחייבו בציצית אא"כ נתיר ללובשו וקיי"ל דעשה דוחה ל"ת הרי אנו מוכרחים להתיר הלבישה ולא איכפת לן במה שאפשר לקיים מצות ציצית במה שהבגד מונח בקופסא דמ"מ אין מקום למצוה זו אא"כ נתיר הלבישה והשתא נמי מש"ה פשיטא לי' לשמואל דתכלת אין בו משום כלאים אפילו בלילה דבשלמא אי כלי קופסא הוי פטורין ולא היה חיוב מצות ציצית אלא בשעת לבישה ממש והיה דומה ממש לכל עשה דוחה ל"ת שבתורה שבשעה שעובר על הל"ת במה שעובר על הל"ת בזה מקיים העשה דהעשה מקיים בלבישה והל"ת עובר ג"כ בלבישה אז ודאי דלא הוי שרי אלא בשעת קיום המצוה ממש דהיינו ביום ולא בלילה. אבל כיון דכלי קופסא נמי חייבין א"כ אין קיום המצוה ע"י הלבישה דווקא וכשאינו לובשו נמי מקיים מצות ציצית אלא שהותרה הלבישה משום דאין מקום לקיים מצות ציצית אא"כ יותר הלבישה ומתנאי המצוה הוא שיהא ראוי ללבישה א"כ לא הי' העשה יכולה לדחות כלל הל"ת כיון שבעיקר העבירה ומעשה לבישת הבגד לא מתקיימת העשה דהעשה מתקיימת גם בהנחה בקופסא והל"ת בלבישה ואחרי שבאמת הי' רצון התורה שתתקיים מצות ציצית ומצות ציצית יש בה כלאים ויש בה נמי תנאי היתר הלבישה אין באפשר למצוה זו להתקיים אלא א"כ יעקר מבגד זה לגמרי איסור כלאים. דהיינו שנימא שהציצית אין עושין את הבגד כלאים ולא נקבע כח הכלאים כלל בהאי בגד וכיון שמצות ציצית עוקרת מהבגד דין כלאים לגמרי לא איכפת לן במה שקיום המצוה הוא אף במונח בקופסא ואיסור כלאים הוא ע"י הלבישה דווקא כיון שנעקר מן הבגד דין כלאים אף שלא בעידן מצותו הרי אינו לובש כלאים כלל ועי"ז שפיר מתקיימת ציצית ע"י כלאים. ואף שיש במצוה זו תנאי שיהא ראוי ללבישה וכלאים אין ראויים ללבישה מ"מ מצות ציצית הכריחה שתיעקר הכלאים מבגד זה ומותר הבגד ללבישה כיון דאי אפשר למצות ציצית להתקיים בענין אחר וכיון שנעקר לגמרי דין כלאים מבגד זה מותר אף שלא בעידן מצותו כמו בלילה ולהכי פשיטא לי' לשמואל דתכלת אין בו משום כלאים אפילו בלילה דהא בעידן מצותו נמי לא בלבישה דידי' מקיים מצות ציצית דאין קיום המצוה בלבישה לחוד אלא שאנו צריכין לומר שקיום המצוה עוקר הכלאים מהבגד כדי לשוויה להאי בגד ראוי ללבישה ובר חיובא למצות ציצית ולהכי שלא בעידן מצותו נמי שרי כיון שקיום המצוה גרם שתעקר ממנו כלאים וכן ר"ז דאזיל לפרושי טעמא דסדין בציצית דפטרי ב"ש משום כסות לילה הוא היינו כסות המיוחד ללילה דר"ז נמי סובר כשמואל בזה דהא איהו אמר משמיה דשמואל תכלת אין בו משום כלאים משום דהוי היתר גמור ומסתמא דסובר נמי כלי קופסא חייב בציצית דהא זה הוא גוף הטעם דלא חיישינן לאיסור כלאים אף בלילה משום שמצות ציצית גרם שתעקר לגמרי לכלאים מהאי בגד ואף שלבישת לילה אינה גורמת קיום המצוה ואדרבה כסות המיוחד ללילה פטורה ועיקר תנאי מצות ציצית שיהא ללבישת יום מ"מ אין עלינו לומר שהציצית עוקרים ממנו דין כלאים ביום ובלילה יהא בדין כלאים אלא כיון שנעקר נעקר דהא ביום נמי קיום המצוה והעבירה לאו בחד מילתא הוא דהאיסור הוא בלבישה וקיום המצוה הוא גם בעת הנחתו בקופסא אלא שהמצוה גרמה שתעקר הכלאים וכיון דעקר עקר אפילו בלילה:

אבל הרמב"ם ז"ל דפסק דציצית חובת גברא ואין המצוה מתקיימת אלא בשעת לבישה ועל ידי הלבישה ממש ודמי לכל עשה דוחה לא תעשה שבתורה שהאיסור ע"י הלבישה וגם העשה ע"י הלבישה ואין אנו צריכין לומר שנעקר כלאים מהאי בגד אלא דבשעת קיום המצוה היינו בשעת הלבישה לא חיישינן לאיסור כלאים שבו ולהכי בלילה דאין זה מצותו אסור ולהכי כתב הר"מ בטעמא דסדין בציצית גזירה שמא יתכסה בו בלילה דאפילו אם מיוחד ליום אסור להתכסות בו בלילה והשתא נמי הא דאמר שמואל חוטי פשתן פוטרין בשל צמר ואע"ג דאית ליה ממינו אע"ג דבכל התורה היכא דאפשר לקיים בלא דחייה אינו דוחה מ"מ דחיית עשה זו שאני כיון דסובר דכלי קופסא חייב בציצית והוצרכה מצוה זו לגרום שתעקר כלאים מהאי בגד לגמרי ומה"ט שרינן ללבוש הבגד אע"פ שאין המצוה בשעת לבישה דווקא ורק משום דמתנאי המצוה שיהא ראוי ללבישה מטעם זה נעקר הכלאים וכיון דנעקר הכלאים שוב לא איכפת לן במה דאפשר במינו דכי נמי מקיים מצות ציצית ע"י כלאים אין כאן כלאים שנעקרו על ידי מצות ציצית להכי לא מהדרינן כלל אציצית דמינו דאידי ואידי היתר גמור הוא ולא מסתבר להו לחכמים לאמר שהתכלת בבגד פשתן עוקרין דין כלאים וחוטי צמר בב"פ הוי כלאים דכיון דציצית לית בהו דין כלאים אין חילוק בין ציצית צמר בב"פ לציצית דפשתן בב"צ תרווייהו אין בהם דין כלאים אבל סתמא דתלמודא דאפשר במינו הוא אליבא דהלכתא דציצית חובת גברא ואין אנו צריכין לומר שהכלאים נעקרין מהאי בגד כיון שבעיקר הלבישה הוא מקיים המצוה ולא כשהוא מונח בקופסא והרי הוא ככל עשה דוחה ל"ת שבתורה שבמה שעובר על הל"ת מקיים העשה ויש כאן כלאים אלא דשרי מטעם קיום המצוה שע"י הלבישה א"כ אם אפשר במינו אינו דוחה ככל עשה ול"ת שבתורה ולשיטת רבינו ירוחם שהביאו הרב ב"י (בסימן י"א) אף כשאין לו ממינו נמי אסור משום דאמרינן לו שלא ילבש הבגד כשאין לו ממינו כיון שדחייה זו כשאר דחיות שבתורה. וסוגיא דאפשר במינו אתיא כהלכתא דציצית חובת גברא הוא. ואף דב"ש סברי ציצית חובת מנא לפירוש רש"י ז"ל שם מדאמר לשון פוטרין מ"מ הש"ס שם אזיל לפרש דברי ר' אליבא דהילכתא דציצית חובת גברא הוא לדידיה מדאמר למה אסרוה ושפיר דחה הרמב"ם ז"ל מהלכה מימרא דשמואל בחוטי פשתן וכן אידך מימרא דתכלת אין בו משום כלאים ופסק כסוגיא דאפשר במינו משום דכל הני מימרא דשמואל הוא רק לטעמי' דציצית חובת מנא ולית הילכתא כוותיה בזה:

ואתי שפיר נמי לפ"ז מה שהקשיתי לשמואל דסבר כלאים בציצית הוי היתר גמור אפילו בדאית ליה ממינו. א"כ היכי ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת כיון שבציצית הותרה לגמרי ולא דמי לכל דחיות שבתורה וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחידושיו למסכת יבמות דכיון דכל דחיות עשה לל"ת מכלאים גמרינן א"כ איך אפשר לומר דבכלאים הוי היתר גמור ובכה"ת הוי רק דחויה אבל לפי מה שכתבתי א"ש טפי דהא נמי דהותר הכלאים מן הבגד הוא נמי מחמת דיחוי דעשה דוחה ל"ת רק משום דא"א לדיחוי זה להיות כשאר דחיות מחמת שקיום המצוה הוא גם כשהוא בקופסא והעבירה היא בלבישה וא"א להתיר אא"כ יעקר הכלאים לגמרי להיות הבגד ראוי ללבישה להכי הוי היתר גמור ומ"מ אין זה אלא אי אמרינן עשה דוחה ל"ת ושפיר ילפינן דעשה דוחה ל"ת בכה"ת דמה שנעשה בציצית היתר גמור הוא שא"א להתקיים המצוה ע"י דחייה משום דהמצוה היא בקופסא ג"כ והתורה רצתה שיתקיים העשה להכי הוכרח לעקור הכלאים לגמרי להיות היתר אבל אם אין עשה דוחה ל"ת לא הוי אפשר לעקור הכלאים מהאי בגד וממילא בכה"ת היכא דקיום העשה והעבירה הוא בחד מילתא כמו באכילת מצה דחדש או ייבום דחייבי לאוין וכיוצא בזה העשה דוחה ל"ת בשעת קיומה ממש אבל בכלאים א"א לדחות אא"כ יעקור לגמרי לשמואל ואתיא סוגיא דיבמות גם לשמואל ומ"מ הר"מ ז"ל דלא הותר אלא תכלת בבגד פשתן לחוד משום דלא קיי"ל כשמואל במאי דסובר כלי קופסא חייב בציצית [ואף דסתמא דהש"ס ביבמות (דף ה') כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר משמע בהדיא דהותר אפילו פשתן בצמר משום עשה דוחה ל"ת מ"מ הר"מ ז"ל לא פסק כהך תלמודא משום דאזלא ג"כ בשיטת שמואל דפשתן פוטר בש"צ משום דהוי היתר גמור ואזיל לטעמיה דסובר ציצית חובת מנא וכן מצינו בשבת (דף קל"א) דלהכי לא דחי שבת הואיל ובידו להפקירן ולא אמר בידו שלא ללובשן משום דאזיל בשיטת שמואל דחובת מנא הוא אבל אנן קיי"ל דציצית חובת גברא הוא וק"ל]:

ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הרב"י דלהר"מ דפסק דכלאים בציצית הוי דיחוי אסור להטיל לבן משאינו מינו אפילו בדלית ליה ממינו כמ"ש לעיל משום דכיון דאינו מחויב ללבוש הבגד של ד' כנפות לא דחי ל"ת דכלאים בלבן דאי נימא דדחי כשאין לו ממינו א"כ לפ"ז מי שיש לו בגד של כלאים יהא מותר לעשות ממנו ד' כנפות ולהטיל בו ציצית וללבשו אם אין לו בגד ד"כ אחר משום דאתי עשה ודוחה ל"ת דבשלמא לשמואל דסובר דהותר לגמרי אפשר לומר דדווקא בכלאים הבאים מחמת הציצית שריא רחמנא דאין בהם משום כלאים אבל כלאים בעצם הבגד לא שרי רחמנא אבל כיון דפסקינן דהוה דיחוי ככל עשה דוחה ל"ת שבתורה א"כ מ"ש דשרי ללבוש בגד צמר עם ציצית של פשתן כשאין לו ממין אחר כדי לקיים מצות ציצית ואם הבגד בעצמו כלאים לא שרינן ליה ה"נ נשרי ליה כדי לקיים מצות ציצית אם אין לו בגד אחר של ד' כנפות ולא לישתמיט שום דוכתא דנימא דבגד כלאים חזי לעשות ממנו בגד ד' כנפות ואדרבה (בספ"ק דביצה) אמרינן כלאים למאי חזי עיי"ש א"ו דגבי ציצית לא נדחה איסור כלאים אלא בתכלת בפשתן לחוד כמש"כ בדעת הר"מ ז"ל משום דתכלת א"א לקיים בבגד פשתן בענין אחר. אבל בלבן אפילו ל"ל ממינו לא דחי דאמרינן ליה שלא ילבש את הבגד ולא יתחייב בציצית :

מיהו זה יש לדחות דאף דנימא דמצות ציצית דחי לאו דכלאים גבי לבן בדל"ל מינו מ"מ כשיש כלאים בעצם הבגד אסור ללובשו אע"ג דלית ליה בגד אחר דלא חייבה התורה בציצית אלא בגד הראוי ללובשו בעצמו אבל בגד כלאים שבעצמו אינו ראוי ללבישה אינו מחויב כלל בציצית ולא מהני מה שיהא ראוי ללבישה ע"י הטלת ציצית ודחיית העשה כיון שבעצמו אינו ראוי ללבוש ולא מיקרי כסותך אלא אם ראוי בעצמו לכיסוי ומטעם הנ"ל נראה דצריך ליזהר דטלית של פשתן שיש בו תכלת שלא יהא בעצם הבגד כלאים דלא מיבעיא לשיטת ר"ת ז"ל דכלאים בציצית הותר לגמרי א"כ כיון שהציצית אין עושין כלאים ודאי דאסור להטיל כלאים בבגד עצמו דכיון דמשום הציצית לא נעשה עדיין הבגד כלאים וכדמשמע במימרא דשמואל דאמר תכלת אין בו משום כלאים ואפילו הטיל למוטלת משמע דדוקא ב' מיני ציצית שרי אבל מלבד הציצית אסור להטיל כלאים בבגד אעפ"י שיש בו כלאים בלא"ה מהציצית דהציצית לא עשו עדיין כלאים שהם בדרך היתר לגמרי אלא אפי' לפי שיטת הר"מ ז"ל שסובר דכלאים בציצית הוי דיחוי ככל עשה דוחה ל"ת. א"כ לכאורה היה אפשר לומר כיון דבלא"ה איכא כלאים בהאי בגד ע"י הציצית א"כ מאי איכפת לן שמוסיף עוד כלאים בהאי בגד אטו בגד פשתן שיש בו שני חוטין של צמר חמיר איסורו מבגד פשתן שיש בו חוט א' כך לי חומר חוט א' כחומר כמה חוטין וכל בגד שיש בו חוט א' משאינו מינו נעשה כל הבגד כלאים [ומש"כ הכ"מ (בפ"ג מה"צ) שיש בזה משום מיעוטי באיסורא לא הבנתי ולענ"ד הכל איסור א'] מ"מ אסור להטיל בבגד עצמו כלאים מלבד הציצית מטעם שכתבנו לעיל דלא חייבה התורה בציצית אלא בגד הראוי ללבישה גם בלא הציצית אבל אם יש בבגד עצמו כלאים הרי אינו ראוי בעצמו ללבישה ופטור מציצית וכש"כ דא"ש טפי לפי מש"כ הר"ת ז"ל במנחות דלהכי כלאים בציצית הותר לגמרי אפילו בלילה ואפילו להציע תחתיו. משום דבבגד שראוי להנאתו התיר הכתוב לעשות בו ציצית. ומשמע דרשאי להשתמש בו כל צורכי הנאתו משום דסתם בגד הוא כך ובו חייבה התורה בציצית עיי"ש. א"כ כיון שסתם בגד האמור בתורה הוא העשוי לכל צורכי הנאתו אם יש בבגד עצמו כלאים אף אם נתירנו ללובשו משום דחיית העשה מ"מ שלא בעידן חיובא כמו בלילה ודאי דיהא אסור מחמת כלאים זה הבגד עצמו דעל כלאים שלא מחמת הציצית ודאי דלא שייך לומר דנעשים היתר גמור וכיון דאסור ללובשו שלא בעידן חיובא לא מיקרי בגד ופטור מן הציצית ודו"ק:

ולפי מה שנתבאר שיטת הרמב"ם ז"ל דמ"ע דציצית אינו דוחה ל"ת אפילו היכא דל"ל לקיים במינו משום דאמרינן לי' שלא ילבש הבגד ולא יתחייב בציצית. נראה לפי מש"כ המרדכי (בה' ציצית) בשם רבינו שלמה מדריוש דמי שאין לו ציצית או שנפסק לו חוט של ציצית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו ואם לובשו עובר בעשה והשיב רבינו יצחק דליתא כדמוכח בשמעתין דאם נפסק בכרמלית דשרי ואמאי והא לא דחינן מפני כבוד הבריות אלא לאו דלא תסור א"ו מ"ע דציצית אינו אלא כשילבשנו ולא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפות בלא ציצית דאז ודאי הי' הדין עמו. אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית מ"מ אין איסור ללבוש הטלית וגם אין עובר כיון שעתה אינו יכול להטיל שהוא שבת ובחול ודאי דאסור כ"ש שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה וכן במעקה ותדע דאטו במזוזה יאסר לכנוס לבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא עכ"ל המרדכי וא"כ ודאי נראה דלשיטת הר"י הנ"ל שסובר דאם אין לו ציצית רשאי ללבוש הבגד ה"נ אם יש לו ציצית שהם כלאים כמו לבן דצמר בפשתים ואין לו ממינו דאסור להטיל משאינו מינו לדעת הר"מ ז"ל משום דאין עשה דציצית דוחה ל"ת דכלאים מ"מ מותר ללבוש הבגד בלי ציצית כלל כמו באין לו כלל ציצית לדעת ר"י הנ"ל ואע"ג דעיקר הטעם שאין עשה דציצית דוחה ל"ת משום דאמרינן לי' שלא ילבש הבגד ולא יצטרך לעבור וא"כ הי' ראוי לאסור עליו לבישת הבגד כשאין לו ממינו. ז"א דמה שאין לו ציצית של היתר דומה ממש לאין לו כלל וממילא רשאי ללבוש הבגד כיון דאין הטלת ציצית מעכב לבישת הבגד ומה שאנו אומרים שאין העשה דוחה ל"ת משום דאמרינן לי' שלא ילבש הבגד היינו כיון שבידו שלא ללובשו אין כח בעשה כזו לבטל אבל באמת אנו מתירין לו ללובשו בלא ציצית דכיון דאינו דוחה דמי לאין לו ציצית כלל וזה פשוט:

ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בשבת פרק ר"א דמילה (דף קלא) לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחה שבת ומודה שאם צייץ טליתו בשבת ועשה מזוזה לפתחו שחייב משום שבידו להפקירן וכתבו התוס' שם דכיון דאמר בידו להפקירן ולא אמר בידו שלא ללובשן ש"מ דסבר כלי קופסא חייב בציצית עיי"ש. ומדאמר הש"ס הואיל ובידו להפקירן משמע שאינו מחויב להפקירן כדי שלא יתבטל מצות ציצית ממנו רק כיון דמצי להפקירן שוב אין מצותו דוחה שבת ויכול להחזיק הטלית בלא ציצית ואין עליו עונש ביטול מצות ציצית כיון שהוא אנוס מחמת איסור שבת ומדחי נמי לא דחי איסור שבת אף לר"א דמכשירי מצוה דוחה שבת] כיון דבידו להפקירן וה"נ לדידן דקיי"ל דציצית חובת גברא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שאין עשה דוחה ל"ת דכלאים אף בדלית לי' ממינו הואיל ובידו שלא ללובשן ואפ"ה מותר ללבוש הבגד הואיל והוא אנוס מחמת שאין לו ציצית ממינו וכדעת ר"י הנ"ל וזה ברור:

ובזה יתיישב מה שהקשיתי לשיטת הר"י הנ"ל מהא דאמרינן במנחות (דף כ"ח) דרבנן סברי דציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה א' ור' ישמעאל סובר ארבעתן ד' מצות ומהדר לאשכוחי שם איכא בינייהו טובא ואמאי לא אמר בפשיטות דלרבנן דסברי מצוה א' אם אין לו אלא ב' או ג' ציצית אינו מחויב להטילן דאין בהם שום מצוה כלל והוי כמו פלגא דמצוה וילבש הבגד בלא ציצית כשיטת הר"י אבל לר' ישמעאל דסובר ד' מצות הן מחויב להטיל מה שיש לו ומקיים בהם מצותן אלא ודאי דאם אין לו ציצית אסור ללבוש הבגד בין לרבנן בין לר' ישמעאל ואפילו לר' ישמעאל דבמה שיכול להטיל מקיים בו עשה מ"מ אסור ללבוש כדי שלא יבטל עשה דהנך ציצית שחסרו בהאי בגד דאין עשה דוחה עשה ולהכי לא מצי למימר הך נפקותא וא"כ קשה לכאורה על מ"ש הר"י דמותר ללבוש בגד ד"כ אף שאין לו ציצית ולפי מה שבארנו בשיטת הר"מ ז"ל א"ש מהא דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) ובזבחים (דף פ') במתן א' שנתערב במתן ד' דר"א סובר ינתן במתן ד' ור' יהושע סבר ינתן במתן א' ואמר התם דבניתנין במתן ד' שנתן במתן א' עובר אלא תגרעו עיי"ש אף דהוא אנוס במה שאינו נותן יותר מ"מ עובר אלא תגרעו עיי"ש וכן הוא בספרי (פ' ראה) לא תוסיפו עליו ולא תגרעו ממנו מכאן אמרו הניתנין במתן א' שנתערבו בניתנין במתן ד' ינתנו א' ד"א לא תוסיפו עליו מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיפו עליו ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרעו ממנו וכיון דאיכא בפוחת מד' ציצית לאו דבל תגרע שוב אפשר לומר כשיטת הר"י ז"ל דאם אין לו ציצית מותר ללבוש הבגד משום דלא נאמר בתורה איסור ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית מיהו הנ"מ כשאינו מטיל כלל דאז ליכא בל תגרע כלל כמ"ש הטו"א דמבטל המצוה לגמרי ליכא בל תגרע אלא ביטול מ"ע לחוד והא אנוס הוא והתורה לא אמרה לא תלבש בגד ד"כ בלא ציצית. אבל כשלובש ב' או ג' ציצית עובר אבל תגרע. ולהכי קאמר הש"ס הך נפקותא משום דבין לרבנן דחד מצוה ובין לר' ישמעאל דד' מצות הן רשאי ללבוש הבגד בלי ציצית לגמרי ולא יטיל אף הציצית שיש לו משום בל תגרע ואין לומר דאכתי מחויב להטיל לר' ישמעאל הציצית שיש לו משום דאתי עשה דציצית ודחי לאו דב"ת דמשום האי טעמא כתב הטו"א דרשאי ליתן במתן א' דאע"ג דעובר אבל תגרע ולא אמרינן דמוטב שלא ליתן כלל ולא יעבור אבל תגרע וה"נ אתי עשה דהנך ציצית שיש לו ודוחה ל"ת דבל תגרע דז"א דהא בארנו דלשיטת הרמב"ם ז"ל עשה דציצית אינו דוחה לשום ל"ת כיון דאינו מחויב ללבוש בגד עם ציצית ורשאי ללבוש הבגד בלי ציצית כשאין לו ציצית וה"נ גם לר"י אסור להטיל הציצית שיש לו ורשאי ללבוש הבגד בלי ציצית כלל ולהכי לא אמרינן הך נפקותא:

מיהו לשיטת הרשב"א ז"ל בר"ה (דף ט"ז) דמשמע שם מדבריו דאינו עושה המצוה כלל נמי עובר אבל תגרע א"כ לר"י צריך להטיל הציצית שיש לו ואי משום בל תגרע הא לענין בת"ג כך לי כשאינו מטיל ציצית כלל או שמטיל ב' או ג' ציצית א"כ מאי מפסיד במאי שמטיל הציצית שיש לו ומחויב להטילן לקיים מצותן ואכתי הוי מצי הש"ס לומר נפקותא דלרבנן אין צריך להטיל ולר' ישמעאל צריך להטיל ודו"ק:

ולפי מה שבארנו דהר"מ ז"ל לא פסק כהך דשמואל דתכלת אין בו משום כלאים וסובר דכלאים בציצית לא הותר אלא בתורת דחי' כשאר עשה דוחה ל"ת צ"ל מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"צ ה"ט) מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואעפ"י שאינה זמנה דמיירי שאין בו כלאים וכ"כ הכ"מ שם ובב"י (סימן י"ח) וקמ"ל דלא עבר אבתו"ס בלילה ובשבת קמ"ל דמותר לצאת בהן ברה"ר בלילה ולא הוי כמשוי אע"ג דלילה לאו זמן ציצית וכמו שביאר שם הכ"מ קשה באמת אמאי לא עבר אבתו"ס בלילה ואין לומר דמיירי שמכוין שלא לשם מצוה רק שצריך ללבוש הבגד דא"כ מה זה שמסיים שם ובלבד שלא יברך דמאי אריא דאסור לברך אפילו לכוין לשם מצוה בלא ברכה נמי אסור והול"ל ובלבד שלא יכוין לשם מצוה ונהי דמש"כ הר"מ ז"ל דבשבת לא מיקרי משוי א"ש כיון דבחול הציצית בטלו לגבי בגד מפני קיום המצוה לא מסתבר דבחול להוי כנוי הבגד ובשבת להוי משוי וכיון דבטלו לגבי בגד בחול בטלו נמי בשבת אבל לענין ב"ת קשה אמאי לא עבר אב"ת:

ואין לומר דיצא לו להר"מ ז"ל דליכא ב"ת בלילה מדקאמר ר"ז שם גזירה משום כסות לילה והיינו דלהכי אסור להטיל ציצית בסדין שמא יתכסה בו בלילה דלאו זמן ציצית הוא ועבר אלאו דכלאים ואם נימא דאיכא ב"ת בלובש ציצית בלילה א"כ לא שייך למיגזר שילבש בגד ציצית שיש בו כלאים דבלאו כלאים נמי לא ילבש בגד ציצית בלילה משום ב"ת א"ו דליכא ב"ת בלבישת ציצית בלילה דאין זה ראי' דאף דאיכא בזה ב"ת מ"מ ה"מ שמכוון לשם מצוה אבל במכוון שלא לשם מצוה הא ליכא ב"ת ורשאי ללובשו ולהכי גזרינן שמא יהא בו כלאים ועבר אלאו דכלאים:

ונ"ל דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים לפי מה דמבואר בדברי הר"ן בחי' לסנהדרין (דף פ"ח) דאיסור ב"ת ליכא אלא שעושה המצוה בכל פרטיה ואם חיסר אחת מפרטי המצוה ועשאה שלא בזמנה ליכא ב"ת א"כ ה"נ אם לבש בגד ציצית בלילה אינו עובר אב"ת דמה שאינו, מחוייב בלילה הוא משום שאחד מפרטי המצוה הוא שיהא ביום דאין בלבישת ציצית מצוה אלא כשהוא ביום כדדרשינן מקרא דוראיתם אותו למעוטי כסות לילה שאינה בראי' כלל ובלילה אין כאן מצות ציצית כלל ול"ד להא דאמרינן בר"ה (דף כח) ובעירובין (דף צו) שלא בזמנו בעי כוונה לעבור אב"ת ואם כיון שלא בזמנו עובר אב"ת כמו ישן בשמיני בסוכה דהתם הזמן הוא אינו מפרטי המצוה רק שלא חייבה תורה לעשות מצוה זו אלא בזמן המיוחד לה היינו בט"ו בחודש השביעי ואז מחויב לישב בה שבעת ימים וכל השבעת ימים כיום א' דמיין כדדרשינן התם דבעינן סוכה הראויה לשבעה והמצוה הזאת היא בשלימותה בכל פרטי' גם בכל השנה רק שלא חייבתה תורה לעשות מצוה זו בכל השנה וקבע לה זמן המיוחד לה ואם עשאה בכל השנה כולה מיקרי מוסיף על ד"ת שעשה מצוה ולא חסר אחת מפרטי המצוה בשעה שהתורה פטרתו לעשותו דמה שאין עכשיו זמנה אין זה חסרון בפרט המצוה דזמנה לא הוי מפרטי המצוה אלא שהיא לה לקביעת זמן אימת תעשה וכיון דליכא חסרון בפרטי המצוה ועשאה שלא בזמנה והוסיף על הד"ת ועשאה בזמן שלא חייבתו התורה ולהכי עובר אב"ת ול"ד לציצית שהזמן הוא מפרטי המצוה ובלילה אין כאן מצות ציצית:

והחילוק שנוכל לידע באיזה מצוה הוי הזמן מפרטי המצוה ובאיזה מצוה איננו מפרטי המצוה רק לקביעת זמן בעלמא הוא מבורר מסברא דמצוה שאין צריך לעשותה אלא פעם אחת ואם יחזור ויעשה אותה לא יהא בה שום מצוה בפעם השני כמו לולב ושופר ומצה דאחר שאכל כזית מצה שוב אין שום מצוה באכילתו ולאחר שתקע בשופר אין שום מצוה בתקיעתו ולולב נמי מדאגביה נפיק ביה וא"צ לעשותם אלא פעם א' בשנה במצות כאלו אמרינן דמה שקבעה להם התורה זמן לאו מפני שהזמן הוא מפרטי המצוה ומבלעדי הזמן אין מקום למצוה זו אלא שהזמן הוא למועד ולקביעות להמצוה אימתי תעשה וכן בסוכה אין צריך לקיים אלא שבעת ימים בשנה שהוא רק כמו פעם א' בשנה כדאמרינן בסוכה (דף מה) דלא מיפסקי ימים מלילות וכמו שכתבנו לעיל ובכל הני אם עשה המצוה שלא בזמן קביעותה לא חיסר שום פרט מפרטי המצוה רק שהוסיף על ד"ת ועשה מצוה בזמן שלא צוותה התורה וזה הוא עיקרו של איסור ב"ת אבל מצוה שאין הפסק לעשייתה כמו ציצית שאם פשט וחזר ולבש מקיים מצות ציצית אפילו כמה פעמים ביום ממילא אנו יודעים דמה שאמרה תורה דלילה לאו זמן ציצית הוא וחיובה הוא רק ביום אין זה מפני שרצתה תורה לקבוע זמן ומועד למצוה זו שהרי למצוה זו אין לה הפסק וע"כ שהזמן הוא מפרטי המצוה שאין מקום למצות ציצית אלא בזמן ראי' כדכתיב וראיתם אותו אבל בלילה אין זה מצות ציצית וממילא אם לבש ציצית בלילה לא עבר אב"ת כיון שחסר אחת מפרטי המצוה דהיינו זמן שישנו בראי' ומה"ט נמי אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ולא אמרינן דעבר אבל תוסיף משום דהא דלילה לאו זמן תפילין הוא משום דמפרטי מצות תפילין שיהא ביום והמניח בלילה חיסר מפרטי המצוה וליכא בל תוסיף:

והא דאמרינן בעירובין (דף צו) דלמ"ד שבת לאו ז"ת אפילו בזוג א' עובר אבל תוסיף דקאמר התם אי הכי לר"מ אפילו זוג א' נמי לא אלמא דעבר אב"ת אם הניח תפילין בשבת אע"ג דתפילין נמי אין לה הפסק הוי הזמן מפרטי המצוה ואם מניחן בשויו"ט חיסר א' מפרטי המצוה וליכא ב"ת. יש לחלק דמאן דפטר שבת מתפילין הוא משום דדריש והי' לך לאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שאינם צריכים אות א"כ הרי גלי קרא דמה שפטרה תורה מתפילין בשבת ויו"ט הוא לאו משום דשבת ויו"ט אין המצוה כהלכתה אלא משום דאין צריך להם דקדושת שבת ויו"ט אינם צריכים אות אחר לא מפני שמצות תפילין צריכה להיות דווקא בחול וכיון דמצות תפילין שייכא גם בשויו"ט רק שפטרתה תורה משום ששבת ויו"ט א"צ אות א"כ המניח תפילין בשבת ויו"ט הרי עשה המצוה בלי שום חסרון בפרטי המצוה רק שעשה המצוה בזמן שפטרתה תורה ממנו ועבר אב"ת ועיין ברמב"ם (הלכות תפילין) בכ"מ שם דמשמע דגם מ"ד דממעט שויו"ט מקרא דימים ימימה נמי אית ליה הך דרשא דוהי' לך לאות על ידך ולהכי שפיר איכא ב"ת:

ונ"ל להביא ראיה לדעת הר"מ ז"ל דמותר ללבוש ציצית בלילה ואין בזה משום ב"ת מדקאמר שם (בדף לז) אפלוגתא דרי"ש ורבנן דרי"ש סובר ארבע מצות הן ורבנן סברי מצוה אחת הן א"ב סדין בציצית דהיינו שיש בו כלאים דלרי"ש מותר ולרבנן אסור ולא אמר בפשיטות דנ"מ גם בציצית שאין בהם כלאים אם מותר ללובשן בלילה לשם מצוה דלרי"ש איכא בל תוסיף ולרבנן דמצוה אחת היא לא שייך ב"ת אפילו במכוון לשם מצוה כיון דחסר כנף א' לאו מצוה היא כלל וכמ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין (דף פ"ח) דכל היכא דאין המצוה כתיקונה ליכא ב"ת אף דמכוין לשם מצוה ומדאמר הש"ס דנ"מ אם לובש בשבת ג' ציצית אי חייב דלרי"ש פטור ולרבנן חייב ולא אמר נ"מ אם לובשן בלילה ש"מ דבלילה ליכא ב"ת במצות ציצית אפילו במכוין לשם מצוה:

ובזה נ"ל לבאר דברי הירושלמי דפ"ק דקידושין דקאמר התם איזו היא מ"ע שלא הז"ג כגון אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר"ש פוטר הנשים מן הציצית שהיא מ"ע שהז"ג אמר להם ר"ש אין אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהז"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אמר ר' הילא טעמא דרבנן שכן אם הי' מיוחדת לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית עכ"ל הירושלמי וכתב המהרי"ט בחי' לקידושין דסוגיות הירושלמי סותר סוגיות התלמוד במנחות (דף מג) דהתם אמרי' דרבנן דר"ש דמחייבי נשים בציצית מחייבי כסות לילה לגמרי משום דלא דרשי כלל וראיתם אותו למעט כסות לילה ומוקי לה לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה ואיזו זו ק"ש ואלו לדברי ר' הילא בירושלמי גם לרבנן דר"ש דרשינן וראיתם למעט כסות לילה רק שסוברים דכיון דכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית לא מקרי הזמן גרמא אבל כסות המיוחד ללילה לחוד מודו דפטור וע"כ דדרשו נמי קרא וראיתם אותו ואכתי קשה לרבנן נהי דכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית מ"מ כיון דכסות המיוחד ללילה לחוד פטור מציצית הא הוי לי' מצוה שהז"ג אבל לפי מ"ש א"ש דרבנן סברי דלא מיקרי מ"ע שהז"ג אלא אם המצוה שייכה בלילה כמו ביום ורחמנא פטרה בלילה אבל אם אין שייכות למצוה בלילה רק ביום לא מיקרי זמן גרמא ולהכי בציצית אף דדרשו קרא דוראיתם למיפטר כסות לילה נמי לא חשיב זמ"ג כיון דלא שייכה בלילה דבעינן וראיתם אותו שתהא מיוחדת לזמן שישנו בראיה ויהבי רבנן טעמא למלתייהו להוכיח דהא דפטרה התורה כסות לילה הוא משום דלא שייכה מצות ציצית בלילה ולא משום דפטרה תורה כסות לילה מחמת שלא הטילה התורה חובה גם על כסות לילה אף ששייכה בלילה מהא דאם הי' הבגד מיוחד ליום ולילה חייב בציצית ואם נימא דמצות ציצית שייכא גם בלילה רק שפטרה תורה לילה מציצית א"כ אמאי חייבת בציצית הא לא הטילה תורה על האדם מצות ציצית בלילה והוה לן למימר דביום חייבת ובלילה פטורה דאף דכסות יום שלובש בלילה חייב משום שעיקרו ליום הוטל על בגד זה חיוב ציצית מ"מ בגד שמיוחד ליום ולילה הוי לן למימר דבלילה פטור שהרי לא הטריחה תורה על האדם לקיים מצות ציצית בלילה והאי בגד מיוחד ללילה כמו ליום והוי לן למימר דבלילה לכל הפחות פטורה וכיון שאתה מודה דכסות המיוחד ליום ולילה חייב ש"מ דהא דפטרה תורה כסות לילה מציצית לא מפני שלא הטריחה תורה לקיים מצות ציצית בלילה אלא מפני שאין למצוה זו שייכות בלילה דכל שאינו יכול לקרות בה וראיתם אותו אין זה מצות ציצית כלל ולהכי לא פטרינן אלא במיוחד ללילה דאז לא נקבע בהאי בגד קביעות מצות ציצית מפני שאין מיוחד לזמן ראי' כלל אבל במיוחד ליום ולילה שנקבע בהאי בגד חיוב ציצית מפני שהוא מיוחד ג"כ לזמן ראי' דהיינו ביום חייב אף בלילה אף שקביעותו ליום ולילה שוין מ"מ יחודו ליום גורם בו חיוב מצות ציצית אף ללילה דהא אין פטור לילה מפני שלא הטריחתו תורה למצות ציצית בלילה אלא מפני שלא שייכה בלילה וכיון דיחודו ביום גורם בו חיוב חייב אף בלילה [דאי הוה נימא דהטעם דכסות לילה פטור הוא משום דשייכא מצות ציצית בלילה ומ"מ פוטרתו תורה בלילה ולא חייבתו לקיים טורח מצוה זו בלילה הוה לן למפטר במיוחד ליום ולילה דאף דמיוחד ליום לחוד מחייבינן היינו משום דבטל לבישת הלילה לגבי יום כיון שעיקר קביעתו ביום אבל במיוחד ליום ולילה שאין לבישת הלילה בטלה לגבי לבישה של יום הוי לן למפטרי' אבל אם הטעם דלא שייכא מצות ציצית בלילה שפיר מצינן למימר דמיוחד ליום ולילה ביחד מהני קביעות יום לחייבו אף בלילה דכיון שנקבע בו חיוב ע"י יחודו ליום שישנו בראי' חייב אף בלילה] וזה שאמר ר' הילא א"א מודה לי שבגד המיוחד ליום ולילה חייב בציצית א"כ מוכח מזה דמה שבגד לילה פטור מציצית הוא משום דלא שייכא בלילה שאינו זמן ראי' ולהכי לא חשיב מ"ע שהז"ג שכ"ז שייכות המצוה לא מצינו בהם זמן פטור דלא מתקרי מ"ע שהז"ג אלא במצוה שגם בעת שיש מקום לקיימה לא חייבתו תורה וקבעה בה מועד המיוחד כמו שופר ולולב ותפילין אבל לא ציצית והיינו דאיכא בין סוגיא דפ' התכלת לסוגיא דירושלמי בקידושין דתרווייהו מחייבי נשים בציצית ולא קרי לה מצות ציצית זמ"ג רק דרבנן דפ' התכלת סברי דלילה חייבת בציצית לגמרי אפילו במיוחד ללילה וסוגיא דירושלמי סברי דגם לרבנן דר"ש כסות לילה פטור מציצית רק דכיון דהפטור הוא משום דלא שייכא מצות ציצית בלילה כמו שהוכיח ר' הילא מהא דמיוחד ליום ולילה להכי לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא:

ובזה יש ליישב מה שהקשה השא"ר על דברי התוס' בהא דדרשינן (בקידושין כ"ט) אותו ולא אותה דאשה לא מחייבת למול את בנה תיפוק ליה דהוי מ"ע שהז"ג דמילה אינה כשירה אלא ביום ותירצו דלאחר שמונה ימים כשירה בין ביום ובין בלילה כראב"ש (ביבמות דף עב) והקשה השא"ר דא"כ לרבנן דראב"ש דסברי דמילה שלא בזמנה נמי פסולה בלילה א"כ אותו ולא אותה ל"ל ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג ולפי מש"כ אפשר לומר דרבנן דראב"ש סברי כרבנן דר"ש בברייתא דירושלמי בקידושין שכתבנו דסובר דציצית לא מיקרי זמן גרמא משום דבלילה לא חזו לציצית הואיל ואינו בראי' וה"נ איכא למימר גבי מילה דהא דאינו נימול בלילה לא משום דפטרתו תורה ממילה בלילה רק דלילה לא חזי למילה דהא מצות מילה רמי' עלי' לעשותה רק פ"א וכ"ז שלא עשאה רמי חיובא עלי' ואמאי פטרה תורה בלילה וע"כ משום דלילה לא חזי למילה ולהכי לא מיקרי מ"ע שהז"ג כמו ציצית לרבנן ולהכי איצטריך אותו ולא אותה למיפטר אשה ממילה והתוס' שהקשו ל"ל קרא דאותו ולא אותה וקא חשבי למילה מ"ע שהז"ג אזלי לר"ש דסובר דציצית מקרי נמי זמ"ג אף דלילה לא חזי לציצית להכי הקשו ממילה. והוצרכו לתרץ דסובר כראב"ש דמילה שלא בזמנה כשירה בלילה אבל רבנן דראב"ש יסברו כרבנן דר"ש דציצית לא מיקרי שהז"ג הואיל ולא חזי לראי' וכמו שבארנו וה"נ מילה דלילה מיקרי לא חזי למילה ולא הוי זמ"ג להכי כתיב אותו ולא אותה:

וראיתי להרב בעל ברכי יוסף ז"ל שהביא בשם רבינו ישעי' הראשון ז"ל דכשלובש בגד ציצית בלילה עובר בעשה כמו המניח תפילין אחר שקיעת החמה והנה הא וודאי דאם הי' מלובש בציצית מבעוד יום דא"צ להסירן משחשיכה דהא גם בתפילין פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין דאם הי' עליו מבע"י ליכא עשה דושמרת וכן מוכח בגמ' דמנחות דקאמר גזירה משום כסות לילה ואי נימא דאסור להיות מלובש בציצית בלילה לא שייך לגזור על כלאים בציצית שמא יהי' מכוסה בלילה ויעבור על איסור כלאים דהא בלא"ה לא יתכסה בהן בלילה דאסור להיות לבוש בציצית בלילה א"ו דכשהוא לבוש כבר מותר כמו בתפילין ולהכי גזרינן בכלאים משום כסות לילה ומ"ש בשם מוהרח"ו ז"ל שיש לזהר להסיר הציצית תיכף אחר שקיעה צע"ג דהא מהא דאמר גזירה משום כסות לילה מוכח דשרי ואפילו ללובשן לכתחילה בלילה לא ידעתי מנין דאסור דהא גם תפילין ילפינן איסורא מקרא דושמרת את החוקה הזאת כדאיתא במנחות (דף לו) כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ע"ש ובציצית דליכא קרא מנלן דאסור וצ"ע:

ובענין מש"כ הר"מ ז"ל בהלכות שבועות דהנשבע שלא ללבוש בגד ד' כנפות מקרי נשבע לבטל את המצוה ותמה עליו הה"מ ז"ל (סימן ד') דמנ"ל דנראה דכיון דאינו מחויב ללבוש בגד ד"כ רק אם לובש בגד ד"כ בלי ציצית עובר במ"ע. אבל אם אינו לובש כלל אינו מבטל מ"ע לא מקרי נשבע לבטל את המצוה וכ' שצריך למחוק זה מדברי הר"מ ז"ל:

ולענ"ד נראה ראי' לדברי הר"מ ז"ל מהא דאמרינן בירושלמי הביאו התוס' והרי"ף בפ' שבועות שתים דהנשבע שלא לאכול מצה סתם הוי כולל משום דסתם מצה בלשון ב"א הוי מצת מצוה ומצת רשות אבל הנשבע שלא לישב בסוכה לא הוי כולל ולא חייל משום דסתם סוכה בלשון ב"א לא הוי אלא סוכת מצוה ואין שבועה חלה לבטל את המצוה והנה הא וודאי דאף דסוכת הרשות אינה בכלל סוכה בלשון ב"א מ"מ סוכה כל שבעת ימי החג מקרי נמי סוכה בלשון ב"א דהוי נמי מצוה ומברכין עלי' כל שבעה וסוכת החג בכל שבעה לא הוי חוב לאכול כדאמרינן בסוכה (דף כז) דסוכה כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל וכמ"ש התוס' דמשום סעודת יו"ט יוצא בפירות ומשום מצות סוכה אינו מחויב לאכול והשתא אם נימא דמצוה שאינו חובה לעשות רק אם עושה הוי מצוה חלה שבועה עלה אם נשבע שלא לעשותה א"כ בנשבע שלא לאכול בסוכה נמי הוי כולל דכולל לילה הראשונה שהיא חובה וכל ימי החג שאינם חוב עליו לאכול ומגו דחייל על כל ימי החג חייל נמי על לילה הראשונה בכולל א"ו דגם הנשבע על דבר שאינו מחויב לעשותה ואם עושה אותה מקיים מ"ע ומברך עליה נמי לא חלה שבועה ושפיר קאמר הירושלמי דהנשבע שלא לאכול בסוכה לא הוי כולל דסתם סוכה הוי סוכת מצוה ואסוכת מצוה לא חייל בין דלילה הראשונה ובין דכל ימי החג ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דהנשבע שלא ללבוש בגד ארבע כנפות הוי נשבע לבטל את המצוה. ועיין בנדרים (דף ח') לענין קיום המצוה דאמרינן האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר כו' ופריך והלא מושבע ועומד הוא מהר סיני ומשני דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית משמע דודאי אי שונה ולומד מקיים מ"ע מ"מ שבועה חלה ע"ז משום דאי בעי פטר נפשי' מיהו יש לחלק בין קיום מצוה לביטול מצוה ועוד דלפי מה שכתב הר"ן ז"ל להכי חייל משום דמצוה דושננתם אתיא רק מדרשא וחייל עלה שבועה ודו"ק:

ודע דלכאורה קשה לי על דברי המרדכי שכתב דאם נפסקה ציצתו בשבת. או אפילו בחול ואין לו ציצית להטיל בבגד ד"כ אפ"ה רשאי ללבוש הבגד משום דהתורה לא אמרה לא תלבש בגד ד"כ בלא ציצית רק אמרה תורה כשלובש בגד ד"כ יטיל בו ציצית וכיון שאין לו ציצית רשאי ללבוש הבגד בלי ציצית וכן פסקינן בשו"ע (סימן י"ג) וכמו שהסביר המג"א שם דאטו מי שאין לו מזוזה אסור לישב בביתו וקשה לכאורה מהא דפסקינן ביו"ד (סימן כ"ח) דמי שאין לו עפר לכסות אסור לו לשחוט הא התם נמי לא כתיב לא תשחט אא"כ תכסה, רק דכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף וכסה את דמו ונימא נמי דאם אין לו עפר אפ"ה לא נאסרה עליו השחיטה ונראה דיש לחלק דהתם אם נדחה השחיטה על זמן שיהא לו עפר לכסות יעשה שחיטה זו כתיקונה עם כיסוי וכשאנו אוסרין עליו השחיטה כעת מחמת שאין לו עפר. אין אנו אוסרין עליו השחיטה אלא שדוחין אותה על זמן שיהא בידו לקיים מצות כיסוי התלוי בה דאחר זמן יעשה שחיטה עם כיסוי אבל הכא אם אוסרין ללבוש הבגד וכשיהיו לו ציצית יטיל וילבש הבגד הלא הטלת הציצית יהא בשביל הלבישה שילבש אז והלבישה דכעת שאנו אוסרין עליו אין לו תקנה ואין שייך לומר דדוחין הלבישה על זמן שיהא לו ציצית דהא יכול ללבוש כעת וגם לאחר זמן ולאסור לבישה דכעת א"א דהא לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלי ציצית. משא"כ התם דאין אנו אוסרין השחיטה אלא דוחין אותה שישחוט בשעה שיהא בידו לקיים מצות כיסוי וזה ברור:

דברי הכותב יו"ט ליפמאן בר"י היילפרין.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף