ספר המקנה/קידושין/עא/ב

ספר המקנה קידושין עא ב

דף ע"א ע"ב

שם. כאן להשיאו אשה וכו'. לכאורה קשה מכאן על פי' ר"ת בכתובות דף כ"ד בד"ה אבל אינו נאמן וכשר וכו' דא"צ לבודקו משום פסולי קהל אלא כדי להכשיר בתו לכהונה והביא ראי' מהא דאמרי' לי' זיל גלי או נסיב בת מינך דלפ"ז קשה מה דקאמר כאן להשיאה כאן להוציא אשה מידו דלא שייך כאן להוציא אשה מידו. דבשביל פסולי לכהונה אין להוציא אשה מידו דלא הוזהרו כשירות להנשא פסולין וא"ל דר"ת לא אמר אלא בבבל אבל בשאר ארצות מודה דצריך בדיקה זה דוחק דא"כ אכתי קשה מהא דאמר זיל גלי דמי ייעיד עליו שאינו משאר ארצות ותו דא"כ מה דוחק ר"ת בברייתא דשם דאין נאמן להשיאו אשה ה"ל לאוקמי בשאר ארצות וצריך לדחוק לפיר"ת דאם כהן מבבל נשא אשה בשאר ארצות כופין אותו להוציאה משום ספק חללה אבל אין לשון הש"ס משמע כן ותו קשה לי דאי נימא דמיירי הכא לענין פסולי כהונה ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי' והיינו שהעלה כל פסולי כהונה ואין זה במשמע דלא העלה אלא כל פסולי קהל דהא וודאי לא העלה כל הגרים שביניהם וצ"ע. מיהו לקמן יבואר דמשמע מהש"ס דהעלה אפי' פסולי כהונה וכבר כתבנו בכתובות דס"ל לרש"י ז"ל דמי שהוא מיוחס או שהיא מיוחסת אז צריך לבדוק אבל בשניהם אינם מיוחסין או ששניהם משאר ארצות א"צ לבדוק והיינו דקאמר זיל גלי היינו משאר ארצות וכן משמע להדי' מההיא דלקמן דקאמר לי' עולא לרב כהנא אטו אנן מי ידעי' ר"ל כיון שגם אנו בספק אין להחמיר ספיקן בספיקן והן הן דברי התוס' בכאן מיהו אף לפירש"י ז"ל צ"ע דהא דקאמר כאן להוציא אשה מידו דמשמע דאם אחד משאר ארצות נשא אשה מבבל או בבל שנשא אשה בשאר ארצות כופין אותו להוציא לא מצינו בשום מקום חומר' זו ואפשר דמיירי בלא הכיר בה כדאי' בכתובות סוף פ' אלמנה ניזונית. וק"ל:

שם אישתמיטתי' הא דר"א וכו'. לכאורה אינו מובן כיון דר"א תלמידו של ר' יוחנן לא שייך לומר אישתמיטתי' ויש לפרש מה דאמר אורייתן כשרה וכו' משום דזעירא עלה מבבל ללמוד תורה והי' סבר ר' יוחנן שמה שלא רצה לישא בתו מפני שרצונו לחזור ולדור בבבל ואם תשא אשה בא"י אינו יכול להוציאנה מא"י לבבל כדאיתא בסוף כתובות וע"ז אמר לו כיון שעלה ללמוד תורה היינו משום ששם הוא מקום תורה שהעלה עזרא החרש והמסגיר ולכך עלה ללמוד תור' מר' יוחנן ולכך אמר לו כאן דא"י הוא מקום תורה טפי ראויה לך לישא אשה ולדור בא"י אם לא מפני חשש היחוס וכיון דטעמא דר"א דלא עלה עזרא מבבל כפירש"י לעיל שראה שחכמת הדור עולין עמו היינו דאמר אישתמיטתי' ר"ל דדברי ר"י נראה כסותרין זא"ז שמתוך שעלה ללמוד תורה מפני שעזרא העלה חכמי הדור לא"י הוא עצמו הטעם ליחסו בבבל שלכך טיהרם עזרא מפני שהעלה מהם את בעלי תורה והיינו דקאמר אישתמיטתי' ודו"ק:

שם. ודילמא מהנך דכתיב בהו השוכבים על מיטותן כו'. נר' דהוא דלא אמר ליה מיד האי קרא משום דהיה מסופק בדברי ר' יהודה אם הוא מקפיד דוקא על איסורא קהל דאית בי' חשש איסור' או שהוא מקפיד שלא תהא פגומה דוודאי מצוה מן המובחר לישא אשה שאינה פגומה כלל אפי' לכהונה ואיכא סברא לכאן ולכאן דחשש פסולי קהל לא שכיח כולי האי כדקאמר בכתובות דף י"ד ע"ב דמכירן ישראל ממזרין שביניהם וכ"ש לדעת ר"ת דא"צ לבדוק כלל על חשש ממזרות ותו דכיון דר"י בבבל היה וכבר עשה עזרא כסולת נקיי' משא"כ לענין חללות. כבר כתבנו די"ל דלא עשה כסולת נקי' אלא לענין פסולי קהל ולהכי השיב לו בתחילה דלמא אכן מהני דכתיב נשים בציון עינה וכדאיתא בפ' החולץ דף למד נכרי ועבד הבא על בת ישראל כשר מ"מ הכל מודים דהולד פגום מק"ו דאלמנה לכ"ג ע"ש והיינו דקאמר לי' וכ"ת נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וא"כ אין להקפיד על איסור פגומים לכהונה וע"כ צ"ל משום חשש ממזרות א"כ שפיר הקש' לו דאם אתה חושש משום חשש ממזרות אף לאחר שעלא עזרא ודילמא אנן נמי מהנך דכתיב בהו השוכבים על מיטתן וכו' דאיכא בהו חשש ממזרות ודוק:

רש"י בד"ה זיל בתר שתיקותא וכו'. נטרה איבה וכו'. והמהרש"א ז"ל פי' בדרך אחר כל היכא שמקדם לפסול חבירו דכל הפוסל במומו פוסל ע"ש ולענ"ד נרא' דס"ל לרש"י ז"ל דלשון זיל שתיקותא משמע שהוא שותק לגמרי א"כ א"א לפרש כפי' מהרש"א ז"ל דמיירי שמחרפים בפסול משפחה דהא בכתובות דף י"ד ע"ב אמרי' דשתוק ממזר גרע טפי משום דשתיקה כהודאה וע"כ הכא לא מיירי כלל בבעלי מריבה שאמר אחד לחבירו פגומת פסול אלא שמריבן בדברים אחרים ובזה שתיקותא הוי יחוסא ואף לפמ"ש לעיל דיש לומר דר' יהודה הקפיד אפי' על פגם כהונה ואמרי' לעיל אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריהן מ"מ שתיקותא סי' יחוסא טפי הי' אבל בגנות פסול גרע טפי כששותק. וכן הוא מפורש בש"ע אה"ע סי' ב' דמעלות השתיקה אינו אלא בשאר מריבות אבל כשאמר לו שהוא פסול גריעותא הוא ואין זה ענין למה שאמר כל הפוסל במומו פוסל דהתם היינו שפסול אחד מורגל בפה לגנות את הבריות כגון ההיא דקרי לאינשא עבדא וכן הוא מפורש בש"ע סימן הנ"ל:

שם. אמר רב יהודא אמר רב אם ראית שני בני אדם וכו'. עיין במהרש"א ז"ל דכתב דריב"ל פליג על רב וס"ל דוקא שפי משפחות ע"ש וכן משמע מדברי הטור שלא כתב אלא שני משפחות והשמיט הך דרב וס"ל דריב"ל פליג עלה והלכה כריב"ל לגבי דרב. דהוא אפי' לגבי ר' יוחנן דהילכת' כוותי' לגבי רב אפ"ה הלכת' כריב"ל לגבי ר' יוחנן אך בהגהת רמ"א שם סימן ב' כתב דה"ה לשני בני עדים משמע דס"ל דלא פליגי וק"ל:

שם ר' יוחנן אמר עד מעברת דגיזמ' וכו'. וכתב מהרש"ל ז"ל שמצאו בספר ישן דמעברא דגיזמא היה לעיל מאקרא דתולבקנא והיינו דס"ל דר"י בא להוסיף על שמואל כמו ששמואל מוסיף על רב והא דלא לייט אדר"י משום שהי' בא"י ופשיטא שלא יביאו לסמוך יחוסא דבבל אדר"י כי אם על רב ושמואל שהיה נמי מבבל והקשה מהרש"א ז"ל דהא קיי"ל רב ור"י הלכה כר"י ולענ"ד נרא' לפרש דברי מהרש"ל ז"ל דה"ק משום דאמרינן לעיל כל הארצות עיסה לארץ ישראל וא"י עיסה לבבל נמצא דר"י הורה לבני א"י עד היכן יחוסא דבבל היינו שיכולן בני א"י להתדבק בהם ובאמת נגד א"י אין לדקדק כ"כ א"כ אין יכולין בני בבל ליסמוך על ר"י דאיהו לגבי בני א"י קאמר דאינו בדוקין כל כך ובאמת לגבי א"י הלכה כר"י ולא לייט עלה אביי אלא על בכי בבל שהיה אביי שם שיש להם להחמיר על עצמם וקצת נר' ראי' לפי זה דיש לדקדק מאי מקשה אדרב לייט אדשמואל לא לייט ופי' רש"י ז"ל בתמי' והרי הוא מוסיף מנ"ל דלייט אדבני בבל שנשא מגבול של רב דילמא לייט על אותן שהם חוץ מגבול רב שסומכין על רב וס"ל דיכולין לישא משאר ארצות משא"כ לפי' הישן אתי שפיר כיון דר' יוחנן טפי אי אית' דקאי אבני אותו הגבול היה לו לאביי ללייט אף אמאן דסמך אדשמואל כיון דהלכה כר' יוחנן דרחוק טפי ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף