ספר המקנה/קידושין/סח/א
אלמא אמר אביי וכו' בבא על נדה וכו'. לכאורה קשה לי דמשמע דאי לא הוי תפס קידושין בנדה הוי הולד ממזר מנדה אמאי הא אמרי' ביבמות דף מ"ה דמנכרי ועבד לא הוי הולד ממזר משום דאין לו עליו קידושין ולא על אחרים א"כ קשה בנדה אפי' אי הוי אמרינן דאין קידושין תופסין בה מ"מ לא הוי ממזר דהא אין קידושין תופסין בה לכ"ע וה"ל כנכרי ועבד וא"ל בא"א שקידושי' הראשונים כמו שאר א"א ז"א דממ"נ אם זנתה מאחרי' בל"ז הוי ממזר משום איסור א"א ואי מבעלה פשיטא דלא דמי לאשה אב דאין לה קידושין לגבי בועל ויש לה קידושין לגבי אחרים והכא הוי אפכא וכפי' רש"י גבי סוטה דלא הוי ממזר משום שעדיין קידושין הראשונים עליה ולכאורה הי' נראה לפרש בדוחק לפי תירץ השני שהזכרתי לעיל בשם ר"ת דיבמה חשיבא בת תפיסת קידושין כיון שעומדת לחליצה ולזה י"ל דמה שמותרת ליבמה ה"ל כיש קדושין לגבי יבם א"כ י"ל לפמ"ש התוס' בריש יבמות דיבם שבא על יבמתו כשהיא נדה קנאה כדאיתא בפ' אלו דברים ע"ש נמצא משכחת בשומרת יבם כשהיא דנדה דיש לה קידושין לגבי יבם דאם בעלה קנאה ואם זנתה מאחרי' אי הוי אמרינן דאין קדושין תופסין בנדה היה ראוי' להיות הולד ממזר אבל לטעם הראשון שכתוב ר"ת דלא חשיב תפיסת קידושין לגבי יבם עצמה דגם ביבמה לא משכחת ותו דאף לתירוץ השני י"ל דהא דאמר בפ' אלו דברים דאם בא עליה יבם קנאה היינו משום דקי"ל דנדה תפס בה קידושין ולא דמי לאחות אשה דילפינן מינה דפטורה מן היבום אבל אי הוי אמרי' דנדה לא תפסי קידושין אפשר דאם בא עליה יבם בנדתו לא קנאו. והנראה בזה דס"ל להש"ס דכיון דהא דבכותי ועבד אין הולד ממזר פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בהחולץ דף מ"ה א"כ אי נימא דבנדה הטעם משום דאין לה קידושי' ודמי' לנכרי ועבד לא הוי אמר אביי הכל מודים ובזה מיושב מה שהקשה בספ"י הא דמייתי הש"ס הכא דברי אביי ולא מייתי מברייתא דמייתי בהחולץ דף מ"ט דהכל מודים בסוטה ובנדה ובש"י דכיון דהך ברייתא נקט נמי הש"י ע"כ דס"ל נכרי ועבד לא הוי הולד ממזר כמו שפירש ר"ת וא"כ אין ראי' מנדה דתפסי קידושין. ודוק:
בגמרא ר' אב"י אתי' מק"ו מיבמה וכו' ומה יבמה שהי' בלאו וכו'. הקשו המפרשי' הא דמשני ראב"י בפשיטות דמיבמה לא תפסי קידושין אע"ג דשמואל ואביי מספקא להו כדאית' ביבמות דף מ"ט והנה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מהנ"מ וכו' דכל עיקר הקושי' לעיל הוא משום דאי אפשר למילף מלא יגלה משום די"ל התם טעמא משום שומרת יבם דלא תפסי קידושין וכמו שנתבאר לעיל א"כ למ"ד דקידושין תופסי' ביבמה ממילא איכא למילף מקרא דלא יגלה א"כ אתי שפיר כיון דכל עיקר הקושי' אינו אלא למ"ד דלא תפסי בשומרת יבם ע"ז אמר ראב"י דילפינן בק"ו מש"י.
אך יותר נר' לענ"ד בפשטות והוא דהקשה רשב"א לעיל אהא דקאמר תרווייהו לאחות אשה הוא דאתא הא לכתחילה הא דיעבד דהא לכתחלה לא צריך קרא דאיכא ק"ו מאלמנה לכ"ג ותירוץ משום דאיסור כהונה שאני א"כ אף אי נימא דביבמה אינו אלא איסור לכתחילה מ"מ אייתר לי' קרא דלאיש אחר דאין צריך לאחות אשה דע"כ קרא דלא תקח היינו בדיעבד דאי לכתחילה נשמע בק"ו דשומרת יבם וכיון דמייתר לי' לאחר ע"כ קאי על אשת אח ואין להקשות דהא כתבו בתוס' בד"ה ומה יבמה וכו' וא"ת ונימא נדה תוכיח ותירצו דאינו אלא גילוי מלתא דיש לנו להקיש לאחות אשה והיינו דר' אב"י ס"ל נמי דאחות אשה נפקא מקרא דאיש אחר כתירוצא קמא ואית לי' נמי היקשא דר' יונה אלא דר' אב"י קאמר דאין צריך לשנוי' דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דאיכא גילוי מלתא מק"ו ביבמה וכמו שיבואר בדבריהם א"כ לפמ"ש למ"ד דקדושין תופסין ביבמה ילפינן אחות אשה לענין לכתחילה בק"ו מיבמה הא איכא למיפרך נדה תוכיח ואין לומר מה לנדה שכן יש לה היתר דהא אחות אשה נמי יש לה היתר. אך זה אינו דלענין לכתחילה לא שייך למפרע נדה תוכיח די"ל דנדה עצמה אסורה לכתחילה דהא לא נפקא מקרא דותהי' נדתה אלא דתפסי בה קידושין וכמו שיבואר לקמן בלשון התוס' דסברא זו מוכרחת ומה שהקשה תוספת נדה תוכיח היינו למ"ד דלא תפסי קידושין ביבמה ואיכא למיפרך נדה תוכיח שתפסי בה קידושין וממילא דאפי' לענין לכתחילה ליכא למילף מק"ו מיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן לא תפסו קידושין לכך הוצרכו תוס' לתרץ דסמך אהיקשא דר' יונה דלעיל ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא נמצא למ"ד דקדושין תופסין ביבמה אתי שפיר דאינו צריך כלל היקשא דר' יונה ואף לפמ"ש לעיל לתרץ קושי' הרשב"א דאף דאיכא למילף לכתחילה מק"ו מאלמנה מ"מ י"ל דאיצטרך קרא לכתחילה באחות אשה לענין מלקות דקיי"ל דאין עונשין מן הדין ז"א דכבר כתבנו לעיל דלאביי דס"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי ממילא דא"א לומר דקרא דלא תקח דכתיב באחות אשה היינו למלקות וקרא דלאיש אחר היינו דלא תפסי קידושין דכיון דלא תפסי קידושין אמאי לקי ולרבא דס"ל דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"צ לכל זה כמו שיבואר ודו"ק:
והנה התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב ד"ה אי כרב וכו' ומתוך פ' הקונטרס משמע דלרב ליכא לאו ביבמה וכו' ואין כר' דהא אמרינן בפ' האומר מה יבמה שהי' בלאו ולא תפסי קדושין אלמא דאיכא לאו אפי' למ"ד דלא תפסי קידושין ונר' לענ"ד ליישב פי' רש"י ז"ל והוא די"ל לפמ"ש לעיל דלרבא דס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא דאמרינן לעיל הא לכתחילה הא דעבד היינו לפי תירץ הרשב"א ז"ל דכבר למדנו מאלמנה לכה"ג דכל מקום דאמר רחמנא לא יקח אי עביד מהני א"כ שפיר קאמר ראב"י כיון דאמר רחמנא לא תהי' אשת המת החוצה אפי' אי עביד לא מהני דלא ילפינן מאלמנה לכה"ג אלא בלא תקח אבל בלא תהי' פי עביד לא מהני ושפיר יליף מיבמה לשוק דאפי' אם ללאו קאתי כיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא ומהני ומה שפי' רש"י ז"ל דף מ"ט ע"ב אי ללאו קאתי קדושין תופסין בה היינו דהתם קאי אליבא דאביי דאמר הכל מודים ואביי לשיטתו דס"ל איעביד מהני וכן שמואל ס"ל שומרת יבם צריכה גט ע"כ ס"ל כאביי דאי עביד מהכי וסוגיא זו כרבא וכבר כתבנו דלאביי דס"ל דאי עביד מהני אתי שפיר טפי שינוי' דר' אב"י ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה מה יבמה וכו'. הנה בעיקר קושיא התוס' הי' נר' לענ"ד די"ל כיון דאמר לעיל דאיכא תרי קראי באחו' אשה לא תקח היינו לכתחילה ולאיש אחר דאפי' בדעבד לא תפסי בה קדושין וא"כ י"ל כיון דאיכא ק"ו מש"י ללא איצטרך קרא אלא משום דלא נימא נדה תוכיח א"כ הוי סגי בקראי דלא תקח דאיכא בה איסורין בקדושין לכתחילה ותו ליכא למימר נדה תוכיח דמה לנדה דמותרת לקדש לכתחילה וא"כ קרא דלאיש אחר מיותר וע"כ קאי על אשת אח וא"ל דהוי מוקמינן לא תקח ר אדיעבד ולא הוי ידעינן דאיכא איסורא לכתחילה כדס"ל לרב גבי יבמה לשוק דלא תהי' היינו בדיעבד ולא ללאו כפי' רש"י ביבמות דף מ"ט ע"ב ז"א חדא דתוספ' שם חלקו ותו דרש"י לא קאמר אלא משום דלשון לא תהי' משמע תפיס' קדושין כמ"ש תוס' שם אבל לא תקח מסתמא אינו אלא לשון לכתחיל' ותו דר"א ב"י קאמר בהדיא דיבמה שהיא בלאו וא"כ איכא למילוף באחות אשה מק"ו מיבמה דליכא למימר נדה תוכיח דמה לנדה שכן תפסי בה קדושין וצ"ל דס"ל להתוס' כמ"ש לעיל דמקרא דותהי' נדתה עליו אין הכרח דמותר לקדש לכתחילה וא"כ א"ש דל"ל דמה לנדה שכן מותרת לכתחילה דנדה גופא נלמד מאחות אשה דאסורה לקדש לכתחילה דבשלמא אליבא דאמת ליכא למילף איסור בנד' לקדש לכתחל' דמה לאחות אשה שכן לא תפסי בה קדושין אבל לפי הס"ד דאחות אשה אינה אסורה אלא לכתחילה באמת הוי ילפינן נדה ואחות אש' דאסורה לקדש לכתחילה ועיין בסמוך ודו"ק:
בא"ד. אף אני אביא כל העריות שבכרת וכו'. והלשון תמוה דהא בכל העריות שאין להם היתר ליכא למפרך נדה תוכיח דמ' לנדה שיש לה היתר ובאחות אשה אע"פ שיש לה היתר מ"מ הא מפורש בקרא וע"כ כוונתם לא"א ואשת אח דקאמר לעיל שיש לה היתר ובא"א ג"כ לא קשה מידי דאיכא למפרך מה לנדה שכן אינה בה מיתת ב"ד ואין הקושיא אלא על אשת אח בלבד ומה זה הלשון כל העריות ונ"ל עפ"י סוגיא דיבמות דף ח' שהבאנו לעיל שמקשה מכדי כל עריות איכ' לאקשינהו לאחות אשה או לאשת אח מאי חזית לאקשוי' לאחות אשה ניקש לאשת אח ומשני לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואב"א תרי איסורי מתרי איסורי ילפינן לאפוקי אשת אח דחדא איסורא וכבר כתבנו לעיל דע"כ צ"ל בפשטות דסוגיא דידן ל"ל הך סברא דתרי איסורי דאל"ה ליכא עדיפות אחות אשה מאשת אח כלל ושפיר נילוף אשת אח מאחות אשה ואף שכתבנו בדרך אתר בסוגיא דלעיל מ"מ התוס' לא נחית להכי כמ"ש תוס' ד"ה מה"א וכו' ע"ש נמצא צ"ל בסוגיא דידן דאמר לעיל בשלמא כולהי אתי' וחשיב כל העריות שאין להם היתר ואיכא למילף אותם מאחות אשה היינו שאין להם היתר אף במקום מצוה מטעם שנויא קמא בסוגיא דיבמות דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן.
והנה הנראה מדברי תוס' דהא דראב"י נאדי משינו' קמא דאתי מהיקשא דר' יונה משום דלא ניחא ליה בשינוי' דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולא ניחא ליה מ"ש תוס' דהוי חומר' משום דהוי ממזר או פגום לר' יהושע נמצא לפ"ז שפיר הקשו מכל העריות דאיכא למפרך נדה תוכיח ומנ"ל למילף משומרת יבם דתפסי בי' קדושין ואין לומר מה לנדה שכן יש לה היתר דאדרבא נימא בכל העריות ג"כ דיש לה היתר במקום מצוה מהיקישא דאשת אח כקושי' הש"ס ביבמות שם ואין לתרץ כדמשני שם לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין דהא צריך להבין הא דקאמר שם קולא וחומרא וכו' דמה זה חומרא שאסורה ליבם ומותרת לכל העולם וע"כ צ"ל משום דהוי הולד ממזר מאשת אח כמ"ש תוס' כאן וכיון דר' אב"י לית ליה הך סברא א"כ אין כאן קולא וחומרא א"כ איכא למילף כולהו עריות מאשת אח דמותרת במקום מצוה וליכא ק"ו בש"י דאיכא למימר נדה תוכיח ואפי' אם נימא דס"ל לרב אחא ב"י כקושי' התוס' דאדרבה מה דתפסי קידושין הוי חומרא ושפיר שייך התם קולא וחומרא כיון דלפי הס"ד דבאשת אח תפסי קדושין וכיון דביבמה לא תפסי קדושין נמצא אי נימא דזקוקה ליבם לא תפסי בה קדושין לכ"ע מה שאין כן אי נימא דאינה זקוקה אפ"ה תפסי קידושין באחיו כיון דלפי הס"ד בכל העריות תפסי בה קידושין נמצא ספיר הוי קולא וחומרא אפי' לפי הס"ד ז"א דמ"ע כיון דע"י זה דנימא בכל העריות דאינו זקוקה ליבם וחשיבא אין להם היתר ילפינן ק"ו מיבמה דאין בהן תפיסת קידושין א"כ קשה דמאי חזית לילך בתר חומרא לאוסרה ליבם ולהקל דלא תפסי ביה קידושין אדרבה ניזל בתר חומרא דתפסי בה קידושין ויש להם היתר ביבם ושפיר הקשו מכל העריות. וע"ז תירצו דאינו אלא גילוי מלתא דלא תפסי קידושין באשת אח ובשאר עריות ממילא דהוי התם חמרא דתפסי בה קידושין לכ"ע כנ"ל ודו"ק.
שם בא"ד. וי"ל דק"ו זה אינו אלא גילוי מלתא וכו'. לכאורה קשה לפ"ז מאי מקשה הש"ס א"ה חייבי לאוין נמי דהיינו כפי' רש"י ז"ל דאיתא בבנין אב מיבמה לשוק דהא אפי' בחייבי כריתות דאיכא ק"ו כתבו תוס' דליכא למילף אשת אח משום דאיכא למימר נדה תוכיח אלא משום דאיכא גילוי מילתא לאקושה לאחות אשה אבל בחייבי לאוין דלא הוקשו לאחות אשה ולא שייך בהו גילוי מלתא א"כ ממילא איכא למימר נדה תוכיח ואין לומר מה לנדה שכן יש לה היתר דהא כיון דס"ל דאשת אח יש לה היתר במקום מצוה כמ"ש בסמוך דעיקר קושייתם היינו מאשת אח דיש לה היתר במקום מצוה א"כ הא אמרינן ביבמות דף כ' דמדאורייתא חייבי לאוין בני יבום נינהו אלא מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנוי' וא"כ כל חייבי לאוין נמי יש לה היתר במקום מצוה. ודוחק לומר דהקושי' על לאו דמחזיר גרושתו דלא שייך ביה היתר במקום יבום דהא אין קדושין תופסין באחיו מ"מ אין זה מחמת חומרא ותו דלא שייך להא דמשני מקרא כלי תהיינה דלא מיירי במחזיר גרושתו כמ"ש תוס' ביבמות דף ע"ט ע"ב ד"ה סוטה נמי וכו'. מיהו י"ל דבחייבי לאוין דכהונה ליכא למימר נדה תוכיח משום די"ל דמה לנדה שכן מותרת לקדש לכתחילה דכבר כתבנו דליכא למילף מאחות אשה כיון דכולהי עריות לא תפסי בהן קידושין משא"כ חייבי לאוין דכהונה דכתיב י"ל לא יקח דאיכא איסור בקדושין לא מיבעי' לאביי דס"ל לקמן דף ע"ח באלמנה לכה"ג דאפי' קידש לוקה ואפי' לרבא דס"ל דבעינן קידש ובעל מ"מ עיקר לאו על הקידושין כדפריך בריש תמורה על רבא והרי אלמנה לכה"ג דאמר רחמנא לא תקח ואי עביד מהני וא"כ שפיר איכא למימר דמה לנדה שכן אין בה איסור לכתחילה וליכא למילף מנדה מחייבי לאוין דכהונה כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דהא דקאמר לעיל ודילמא לכתחילה אע"ג דאיכא ק"ו מאלמנה משום דאסו' כהונה שאני ותו דאיכא למיפרך מה לחייבי לאוין דכהונה שכן הולד חלל משא"כ בנדה שאין הולד חלל כדאי' ביבמות דף ס' מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה אך לפ"ז אין הקושי' אלא מחייבי לאוין דכהונה דכתיב בהו לא יקח א"כ הוי מצי לשנויי מקרא דלא יחלל חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרים דכמשני בתמורה לרבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא תעביד אי עביד לא מהני אלא דלפמ"ש תוס' לעיל בד"ה מה"מ וכו' דכל סוגי' זו אתי' אליבא דר' יהושע ולר' יהושע לא שייך למילף עקרא דלא יקח חלולים הוא עושה ואין עושה ממזרים דהא לדידי' אף בחייבי כריתות לא הוי ממזר אפ"ה לא תפסי קידושין לכך צ"ל שנוי' מקרא דכי תהיינה וכ"ש דא"ש דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות א"ב דפלוגתא דאביי ורבא בקידש ולא בעל הוא בכל חייבי הלאוין כמ"ש הכ"מ שם דלא יבא משמע דאיכא איסור קידושין בתחילה בכל חייבי לאוין והא דלא מקשי בריש תמורה על רבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד משאר חייבי לאוין היינו משום הך קרא כי תהיינה להכי מקשה דוקא מאלמנה לכה"ג וממילא א"ש דליכא למימר נדה תוכיח דנדה מותרת להתקדש לכתחילה כנ"ל והא דלא ילפינן באמת בק"ו נדה משאר חייבי לאוין היינו משום דבכולי הולד פסול משא"כ בנדה כנ"ל אך העיקר נראה דבכל חייבי לאוין אע"ג דמדאורייתא אתא עשה דיבום ודאי ל"ת לא מקרי יש לה היתר דאינו אלא דחי' בביאה ראשונה וכ"ש לדעת התוס' ביבמות דף כ' דאינו דוחה אלא בהעראה לבד משא"כ בהיתר נדה באשת אח ע"י יבום שהם מותרת לגמרי ושפיר איכא למפריך מה לנדה שכן יש לה היתר ודו"ק:
שם בגמרא. ור"ע בע"כ שבקי' לקרא וכו'. דהוא וכו'. וצריך להבין מאי דוחקא ובמאי פלוגי. הנה הרמב"ם בפ"ב מהל' נחלות דין י"ג כתב הי' בכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו' זו ששנואה בנשואי' ע"ש וכתב ה"ה זה מתבאר ביבמות פ' כיצד דף כ"ב ובאמת לא נזכיר שם מדין בכור אלא מדין ירושה והלח"מ תמה שם דהא נגד סוגי' דרבנן מוקי לה להאי קרא בחייבי לאוין ואין ממזר אלא מחייבי כריתות ע"ש שהאריך בקושיותו והנה בהגהת אלפסי בשלטי גבורים כתב בפשיטות דבכור ממזר אינו נוטל פי שנים. ותמהני שלא הביאו הפוסקים כלל ונראה לענ"ד דבאמת צריך להבין הסוגי' דידן דרבנן מוקי להו קרא דכי תהיינה בחייבי לאוין ולא ניחא להו לאוקמי קרא בדוחק קשה באיזה חייבי לאוין מיירי קרא דאם הוא עמוני ומואבי ע"כ צ"ל שיש לו שתי נשים מב' עממים אחת עמוני ואחת ישראלית וב' נשים מעם אחד בעינן וליכא למימר בחייבי לאוין דכהונה מי כתיב כי תהיינה לכהן וליכא לאוקמי במחזיר גרושתו משנשא' דהא כתבו תוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה סוטה נמי וכו' דלא בעי לאוקמי במחזיר סוטה משום דשנואה משמע שהיה שנואה בתחילת הנשואין ומה"ט א"א לאוקמי נמי ביבם שחלץ וחזר וקידשה ז"א תחלת הנשואין שכבר הית' זקוקה לו וליכא לאוקמי קרא ביבמה לשוק דהא בסוגיא דידן ס"ל דיבמה לשוק לא תפסי קידושין ואפי' שמואל מספקא ליה ביבמה לשוק וע"כ צ"ל שהלאו היא לאו דלא יבא ממזר כגון שנשא אשה ממזרת פסולה הוא ממזר נשמע דכל ממזר נוטל פי שנים היינו ממש ע"ש הרמב"ם ז"ל דבכור ממזר נוטל פי שנים מיהו נראה דאין מזה קושיא על הש"ג דיש לחלוק בין ממזר שנולד ממזרת ובין בכור ממזר שנולד מחייבי כריתות וס"ל דהכי משמע קרא דדוקא במקום כי תהיינה וכו' את בכור בן השנואה אבל בכור שנולד לו מחייבי כריתות כיון דלא תפסי קידושין ולא קרינן ביה כי תהיינה אינו נוטל פי שנים נמצא דאין כאן פלוגתא בין הרמב"ם וש"ג ולפ"ז י"ל דר"ע לא ניחא ליה לחלק בין ממזר הנולד מממזרת לנולד מחייבי כריתות ושפיר קאמר שבקי' לקרא דהא בלא"ה דחוק וע"כ צריך לאוקמי קרא בדוחקי' דמיירי בכהן ודוק:
שם. שפחה מנ"ל אמר קרא שבו לכם פה וכו'. הנה הריטב"א כתב לפי גרסתו דמהאי קרא ילפינן נמי דלא תפסי קידושין בנכריות וז"ל דהא שני נערי' פי' חד מינייהו אלעזר שהוא עבד והשני הוי עכו"ם דל"ל דהשני הוא ישמעאל דהאי בנו קרי ליה ואע"ג דהכי איתא באגודה אנן לא שמעי' הכי עכ"ל. אך פשטא דסוגיא וכ"ש לפי גרסת רש"י ז"ל לא משמע הכי דנכריות לא נפקא מהאי קרא וצריך להיות דהשני נמי עבד הוי וכן משמע קצת דעיקר הוכחה הוא מן העבד השני ואי מאלעזר ליכא לאכוחי דהא מקשה לקמן גבי נכריות אשכחן ז' אומת אם כן ה"נ הוי מצי למפרך גבי שפחה דלא מצי למילף מאלעזר משום דהוי מכנען דדילמא דוקא שפחה שהי' מז' אומות וכ"ש לפמ"ש בספ"י לקמן דעיקר טעמא הא דאמר בסוגי' לקמן דז' אומות גרע משאר אומת משום דמצינו שהחמיר התורה בהן דאין להן תקנה לבא בקהל אפי' לגירות א"כ גם בשפחה י"ל כן ולמאי דאיתא באגדה דהשני הוי ישמעאל קשה לכאורה דאף מישמעאל אין ראי' דהא סי' עבד מצרי ואין לו תקנה בגירות ותו דא"כ מאי בעי בתר הכי וולדה כמותה מנ"ל דהא מדקרי לו לישמעאל עם הדומה לחמור אע"ג דהוי בן אברהם מהגר ש"מ דהולד כמותה. מיהו י"ל לפמ"ש תוס' ד"ה וולדה כמותה וכו' דממילא הולד הוי עבד דהולד הולך אחר הפגום אלא דס"ד דהוי בנו לכ"ר וא"כ י"ל דשפיר קרי לי' עם הדומה לחמור אפי' אם אין הולד כמותה לכל דבר. ותו קשה לי לפי דברי אגדה הנ"ל לפי מה דאיתא בתרגום יהונתן ששרה שחררה להגר כשנתנה אותה לאברהם א"כ ממילא לא הי' ישמעאל עבד ואיך קרי לי' עם הדומה לחמור. ודוחק לומר דאגדה פליג על תרגום יהונתן וס"ל דאברהם נשא שפחה באיסור מיהו אפשר לומר למאי דקאמר לקמן באומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין א"כ י"ל ששרה ששיחררה להגר ושיירה מקום לעצמה להיות ולדה עבד כי לא היתה כוונתה לשחרר' אלא שלא יעבור אברהם על לא יהי' קדש שהוא איסור שפחה מן התורה כפי' רש"י לקמן אבל לא רצתה שיהיה הולד בנו כדכתיב לא יירש בן אמה וגם שלא יתקיים בו מה שהבטיח הקב"ה אשר יצא ממעיך הוא ירשך ואף דפרש"י לקמן האומר לשפחתו מעוברת מ"מ י"ל דה"ה שיכולה לשייר מקום לעצמה אף למה שתתעבר אח"כ כדקיי"ל דיכול למכור שפחה לעוברים כדאיתא בח"מ סי' ר"ט וכ"ש דיכול לשייר לעצמה ו ום לעוברה ועיין מ"ש לקמן וק"ל:
שם עם הדומה כחמור וכו'. לכאורה קשה דהא מוכח דאין קידושין תופסין בשפחה מהא דאיתא בכריתות איזהו שפחה חרופה חצי שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע ואמרה התורה לא יומתו אלמא דאין שפחה בכלל א"א וכן לר"י דאמר שם שפח' כנענית המאורסת לע"ע אלמא דאינו בכלל א"א ומה"ת נימא שיהיה בה קדושין ותו דקדושי ביאה ילפינן לעיל דף יו"ד מקרא דבעולת בעל ובהאי קרא כתיב ומתו גם שניהם וכיון דמיעטו התורה ממיתה מוכח דצד שפחות לית בה קדושין ודוחק לומר דסוגיא זו אזלי לשיטת אחרים בכריתות שם ולכאורה היה נראה דמשום דאי הוי אמרינן דקדושין תופסין בשפחה היינו בקבלת רבה או שהיה מקבלת קדושין מדעת רבה דאין יד לעבד לקבל קידושין אם כן י"ל דהתם איירי שקידשה בלא דעת רבה לכך אין הקידושין מועילם לצד שפחות אך זה אינו דאם היה בצד שפחות תפיסת קידושין ע"י רבו לא היה מועיל הקידושין כלום דה"ל כמקדש חצי אשה כיון דשייר קנינו כמ"ש תוספ' ביבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה משום דאתי צד עבדות וכו' ע"ש אע"כ דצד שפחות לא היה בכלל קידושין כלל והעיקר נר' דה"א דנהי דאינו בכלל איסור א"א דאינו חייב עלה מיתה מ"מ איסור עשה אית ביה כדאמרינן לעיל ד' י"ג ע"ב לכ"ע בעשה ופירשו תוס' אומר ר"י דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו וכו' ע"ש וה"א דעשה זו שייך אף בשפחה ונכריות וכן נראה לענ"ד דמוכרח לומר כן בהא דבעי לקמן נכריות מנ"ל דלא תפסו בה קידושין אף דסוגי' מפורשת היא בסנהדרין דף נ"ב ע"ב אשר ינאף אשת רעהו פרט לאשת אחרי' ופירש"י שמעינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא ע"ש ופשיטא דנתמעט מהאי קרא בין נכרי לנכרי' ובין ישראל לנכרית כיון דאין אשת רעהו וע"כ צ"ל דאי מהתם לא הוי ממעטינן אלא מיתה תדע דבנכרי ונכריו' שמיוחדת לו לאשה באמת איכא איסורא כמ"ש תוס' שם מדהוצרכו להתיר יפת תואר להכי שמעינן קרא דבנכרי לישראלית אין גו תפוסת קידושין כלל ומותרת להנשא לאחר. מיהו אין להקשות למה לי קרא דאשת רעהו משום דאי מהכא לא שמעינן אלא נכרי לישראלית אבל נכרי לנכריות דבאמת איכ' איסור' לישראל כשהיה מיוחדת לו דאשה כנ"ל אפ"ה נפקא לן מהתם דאין ישראל חייב מיתה עלי' ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |