ספר המקנה/קידושין/נד/ב
בתוספות ד"ה תרי תנאי וכו' דההיא דשני גזירות וכו' וכמ"ד ירושלים אינה קדושה וכו'. לכאורה אין מוכרח דהא לר"מ ס"ל דירושלים מקדשה כמשמעות הסוגיא דלעיל דהוא ת"ק דר"י במתני' דנדרים דאמר כירושלים הוי נדר ואפ"ה ס"ל דאין מועלין באבני ירושלים מטעם שניתנה ליהנות בחומת העיר ומגדלותיה ולדידיה בוודאי אין חומת העיר נעשה מבדק הבית דהא בכל קדשי בדק הבית פשיטא דמועלין וע"כ לא ניתנה ליהנות בחומת העיר אלמא דאיכא למ"ד ירושלים מקדשה אפ"ה אינו נעשה מקדשי בדק הבית. אך נראה לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלפי המסקנא מתניתין דנדרים כולה ר"י היא כדמפורש במסקנת הסוגיא בנדרים שם אבל ר"מ דס"ל דאין מועלין בו ס"ל באמת דירושלים לא מקדשי כלל וכמו שהארכנו שם א"כ שפיר כתבו התוס' דהך סוגיא דשני דייני גזירות ע"כ ס"ל דלא מקדשי ודתנא דס"ל אליבא דרבי יהודא דירושלים מקדשה ס"ל נמי דמועלין בו ובזה אתי שפיר מה שהקדימו התוס' דמשמע מפירש"י דהך דירושלים מקדשה ומועלין בו הוא חדא מילתא וליכא למ"ד דמקדשי ואין מועלין בו. ודוק:
בגמרא וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב וכו'. י"ל דטעמא דעולא דמשני הכי דס"ל כרבא דאמר בריש תמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימר' דרחמנא וה"נ י"ל בשוגג דמעילה אע"ג דלא מהני ואינו מתחלל מ"מ כיון דנתכווין להוציא מרשות הקדש מתחייב קרבן מיהא זהו לרבא אבל לאביי דס"ל אי עביד מהני. דאל"ה אמאי לקי פריך שפיר. אך זה דוחק דדלמא בר פדא ס"ל כרבא וצ"ל דמקשה אפי' לרבא דלפי מה דאמר שם בתמורה במסקנא דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה ופי' רש"י דרבא ס"ל שינוי אינו קונה א"כ הכא דקיימינן אליבא דר"מ ור"מ ס"ל שינוי קונה כדמסיק הש"ס בב"ק דף צ"ה ממילא דס"ל אי עביד מהני פריך שפיר דאם אינו מתחלל אמאי חייב קרבן אבל י"ל דס"ל לעולא כדמשני הש"ס שם בתחלה דגזל שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר ושפיר י"ל דס"ל דאי עביד לא מהני וחייב קרבן משום דעבר אמימרא דרחמנא והכי קי"ל הלכתא כרבא דס"ל דאי עביד לא מהני כדאי' בי"ד סי' ר"ל בהג"ה וקי"ל נמי דשינוי קונה והיינו כעולא דס"ל כשינוי' קמא ובזה אתי שפיר הא דאמר רבין אליבא דר"מ ולא אמר בשוגג אלא לענין אכילה ולא אמר ג"כ לר"י דס"ל במזיד אינו מתחלל דלא אמרו חיוב מלקות במזיד לרבנן ומיתה לר' אלא לענין אכילה בלבד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרבא דס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והיינו כר"י דאמר שינוי אינו קונה אפילו בהוצאה במזיד מרשות הקדש איכא חיוב מלקות ומיתה אע"ג דלא מהני כיון דעבר אמימרא דרחמנא.
ולפ"ז י"ל דטעמא דר"י דס"ל הקדש במזיד אינו מתחלל משום דלטעמי' אזיל דס"ל שינוי אינו קונה משום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לכך אינו מתחלל ורבי מאיר לטעמי' דס"ל שינוי קונה להכי ס"ל במזיד מתחלל מדחייבה התורה מלקות לרבנן ומיתה לרבי והיינו דמקשה הש"ס אליבא דר"מ וכיון דאינו מתחלל קרבן אמאי מחייב.
ובזה נראה להבין מה שהקשה תוס' בפסחים ובכתובות דף ל' ע"ב בד"ה זר שאכל תרומה וכו' וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוני' ס"ל כר' וכו' ולכאורה אינו מובן דהא ע"כ ליכא למימר דר' יהודא ס"ל דקי"ל כוותי הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל א"כ לר' נחוני' בן הקנה מנ"ל למימר דגלי רחמנא גבי אוכל הקדש דחייב קרבן מעילה. דלמא קרא דמעילה היינו בהוציא בשוגג מרשות הקדש דכיון דבמזיד אינו מתחלל אין בו חיוב מיתה כדאמר הכא לר"מ גבי קרבן כיון דאינו מתחלל קרבן אמאי מחייב ה"נ לר' יהודא במזיד כיון דאינו מתחלל אין בו מיתה אבל באוכל כיון דיש בו חיוב מיתה במזיד דלמא בשוגג אינו חייב קרבן לר' נחוניא בן הקנה וע"כ הא דקאמר בברייתא באוכל חמץ של הקדש דמעל משום דסבר כרבנן דר' דאין בו חיוב מיתה וכ"ש לפמ"ש דקושי' הש"ס הכא הוא לאביי דס"ל דאי לא מהני אמאי לקי א"כ כיון דקושי' התוס' שם הוא לאביי ע"כ צ"ל דלר' נחוני' בן הקנה ס"ל כרבנן דר'. אך לפמ"ש דתלי' בשינוי קונ' ולר' יהודא אע"ג דאינו מתחלל חייב מית' אתי שפיר.
אמנם אחר העיון נראה דע"כ אין כוונת התו' כן דהא כתבו התוספות בפסחים דף ל"ג ד"ה ומינה מה תרומה בכזית וכו' ליכא מיתה אלא אאכילה אפילו לר' דומי' דתרומה. א"כ בהוציא במזיד לית ביה מיתה לר' יהודא כלל אפי' אי ס"ל כר' אף שאין דעת רש"י כן כמ"ש בספ"י שם מ"מ אכתי קשי' דמנ"ל לר' נחוניא בן הקנה באוכל הקדש בשוגג דחייב קרבן מעילה עליה ונראה לענ"ד דס"ל להתוס' דע"כ ר' נחוניא בן הקנה כר"מ ס"ל דהא מקשה בכתובות שם באוכל תרומה נימא מדאגבי' קני' ומשני כשתחבו חבירו לתוך פיו א"כ קשה בהך דר' נחוניא באוכל חמץ של הקדש נימא נמי מדאגבי' קני' קודם שבא לידי חיוב כרת ודוחק לומר דר' נחוניא בן הקנה מיירי דוקא בתחב חבירו לתוך פיו כמ"ש תוס' שם בכתובות בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשוי' אמתני' דכל שעה וכו' וצריך לפרש מתני' דכל שעה נמי בתוחב חבירו לתוך פיו כדמשני בכתובות שם דז"א אלא גבי תרומה דאע"ג שאותו שתחב גזלו מ"מ חייב זה בהנאת מעיו כמ"ש תוספות בכתובות שם בד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי משא"כ בהקדש א"א לפרש כן דהא חבירו מעל ויצא לחולין אלא ע"כ דס"ל לר' נחוניא בן הקנה כר"מ דס"ל דהקדש בשוגג אינו מתחלל ולכך אע"ג דאגבי' לא קני' דאין מעילה אלא באכילה וא"כ שפיר הקשה דגלי רחמנא גבי הקדש באוכל דחייב קרבן אף דבמזיד חייב מיתה ואין לומר דבמזיד כיון דס"ל לר"מ דהוא מתחלל א"כ חיוב מיתה דמזיד הוא בא בשעה שהגביה ובשעת אכילה כבר נתחלל ז"א דהא כבר כתבנו דהתוס' לשיטתייהו דס"ל דאין חיוב מיתה בהקדש לר' אלא בשעת אכילה דומי' דתרומה נמצא דלעולם בשעת אכילה הוי כחייבי מיתות שוגגין ובזה נתיישב מה שהקשינו בחידושינו בכתובות שם על התוס' ודו"ק:
בתוס' ד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה בלבד וכו' וי"ל דהתם נמי מיירי ששקל בהן משקולת וכו'. כבר כתבנו דלפ"ז צ"ל דאע"ג דתרומת הלישכה ניתנה ליהנות בהן וכן אבני ירושלים משום דאדעתא דהכי הוקדשו מ"מ היינו דוקא בהנאה שא"א ליזהר בהם כדאמר לא ניתנה תורה למ"ה אבל שאר הנאות יש בהם מעילה וכן משמע קצת מדקאמר ביומא בר"פ בא לו דף ס"ט דבגדי כהונ' אסור לצאת בהם במדינה אע"ג דניתנה להנות מיהא משם אין ראיה דמצינו למימר דאיסורא בעלמא קאמר ולא מעילה דאורייתא וכן מוכח מדקאמר שם דבגדי כהונה מותר ליהנות בהן אפילו שלא בשעת עבוד' במקדש וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ח מהלכות כלי המקדש שהיה מותרים ללובשם בכל היום אפילו שלא לצורך עבודה וכן משמע קצת בר"פ קמא דמגילה מלמד שלבש בגדי כהונה ולא מצינו שנענש עליהם כמו שנענש אח"כ על שאר הכלים ועמ"ש בזה לעיל בתוס' ד"ה בכתנות כהונה וכו' ע"ש אך העיקר נלענ"ד דמוכח מלשון התו' שהזכירו בלשונ' דמועלין בחדתין אע"ג דבלשון הברייתא איתא ר"מ אומר מועלין אף בעתיקין נראה מזה דס"ל דגם ר' יוחנן מהפך אלא דקשה להו דאפי' לאחר ההיפוך אכתי קשה מחדתין דס"ל לר"מ דמועלין וע"ז תירצו שפיר כגון ששקל בהן משקול' דחדתין לא ניתנה ליהנות בהן כלל כדאית' לעיל ודוק:
והנה המהרש"א ז"ל הקשה דלפי דבריהם הוי מצי לאוקמי לקמן ברייתא דאין מועל אחר מועל אלא בהמה וכו' אפילו כר"מ דהא בהנאת רכיבה ר"מ נמי מודה וכו' וכתב בספ"י דאגב חורפי' לא דק דהא כתבו תוס' לקמן דהאי כולן מועלין דנקיט היינו שנתכוין לגוזלו וכו' דאי בהנא' רכיבה ולמעול לפי טובת הנאה לא מיתוקמ' דא"כ מאי ארי' בהמה וכלי שרת אפי' כל מילי נמי ולענ"ד נראה לפרש דברי המהרש"א ז"ל נכונים וברורים דמשמע מלישנא דרבין ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה משמע דע"י האכילה הוא מתחלל ויוצא לחולין כולו דאף דס"ל דאינו יוצא לחולין כשהוציא בשוגג אבל כשנהנה ממנו ונתכוין להוציא לחולין יוצא לחולין אפי' בשוגג דאל"ה לא שייך ל' מתחלל דהרי נשאר בקדושתו אלא שחייב על אכילתו והיינו דחידש בר פדא יותר מר' יוחנן דלעיל דאף לדידי' פשיטא דלא משכחת קרבן מעילה אלא באוכל כמ"ש רש"י ותו' בד"ה אף במכר לא קנה וכו' אלא דבר פדא חידש יותר דבכה"ג הוא מתחלל ובזה א"ש לישנא דעולא דקאמר אלא לענין קרבן נמי כוונתו דבמקום קרבן היינו ע"כ בהנאה לר"מ הוא מתחלל ואין הקרבן על ההנאה דהא ע"י הנאה הוא מתחלל אלא עיקר הקרבן על ההוצאה ע"י הנאתו.
ונראה עוד דס"ל למהרש"א ז"ל דבזה מתיישב ברייתא דמועלין בחדתין דלפמ"ש בסמוך דהיכא דניתנה ליהנות בהן לא שייך מעילה בשום הנאה א"כ הא דס"ל לר"מ דמועלין אף בעתיקין ליכא לאוקמי דהמעילה משום הנאה עצמה דשקל בהם משקולת דהא עתיקין ניתנה ליהנות בהם ואין מעילה בהנאה אע"כ צ"ל דאע"ג דאין מעילה בהנאה מ"מ כיון שנהנה ממנו הוא נתחלל כבר ע"י כוונתו להוציאו לחולין מרשות הקדש ולפ"ז שפיר מקשה דהוי מצי לאוקמי ברייתא דאין מועל אחר מועל כר"מ וכגון שמתכוין להוצי' ע"י הנאת רכיבה דבזה מודה ר"מ דמתחלל כשאר הקדש ודו"ק:
בתוס' ד"ה גמר קודש קודש וכו' וא"ת ל"ל הילולי' וכו' וי"ל אלא בזמן שמע"ש וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דא"צ לזה דכיון דהא דצריך להעלות הפירות רבעי לירושלים ואינן נאכלין בגבולין אלא ע"י חילול לא מפרשי בקרא אלא דילפינן כולה מילתא מהאי דאחלי והדר אכלי' כמ"ש הר"ש במס' מע"ש א"כ כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי בברכות דף ל"ה ע"א חד אמר כרם רבעי וחד אמר נטע רבעי א"כ למ"ד נטע רבעי ליצא למילף איסור אכילה בגבולין מגז"ש דמעשר משום דמעשר אינו נוהג מן התורה אלא בכרם אבל בשאר פירות האילן פטורים מן התורה מתרומת ומעשרות א"כ ליכא למילף ממעשר אלא כרם ואיצטרך קרא דהילולים לשאר אילנות ולפ"ז יש ליישב גם למ"ד כרם רבעי דהא אמרינן שם דמ"ד כרם רבעי יליף מהאי קרא דהילולים תרי משמע חד דאחלי והדר אכלי ואידך לדבר הטעון שירה א"כ אין כאן קושי' דליכתוב חד הילול דאי לא הוי כתיב אלא חד הילול הוי מוקמי' לאחלי והדר אכלי ולא הוי ידעי' כרם רבעי אלא כפשטא דקרא דמיירי בכל האילנות שנוהגין בו ערלה נוהג בהן בשנה הרביעית רבעי וכיון דהוי ס"ל נטע רבעי שפיר איצטריך לאחלו והדר אכלו בשאר אילנות דליכא למילף ממעשר כנ"ל. ואפשר דקושי' התוס' ז"ל הוא אליבא דרבי דיליף התם כרם מקרא אחרינא ואפ"ה משמע דחד הילול לאחלי והדר אכלי ובחידושי ברכות הארכתי ודו"ק:
ברש"י ד"ה אלא לאו כר"מ וכו' וב"ה כסתם משנה וכו'. נראה דאין פירושו דהוי כסתם משנה גבי ב"ש כדאמרינן בעלמא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה דהא הכא טעמא דב"ש משום דלית ליה קודש קודש ממעשר ואדרבא נראה לכאורה דמש"ה מייתי רישא דמתני' דפליגי בחומש וביעור ומפרש טעמייהו דב"ה דגמרי קדש קדש ממעשר מה מע"ש יש לו חומש וכו' היינו משום דבא למימר דאף ב"ש לא פליגי בפרט ועוללות מטעם דמעשר עצמו אינו ממון גבוה אלא משום דלית ליה גז"ש:
אלא דמה שכתב רש"י דהלכה כמותו היינו דלא נימא דלא הוי סתמא משום דנקיט דברי ב"ה ואיכא למימר דר"י פליג עליו וע"ז כתב רש"י כיון דהלכה כב"ה וא"כ ע"כ לא פליג ר"י על ב"ה. אלא דס"ל דלא אמר ב"ה דבר זה וכיון דתנא דמתני' נקט דברי ב"ה ה"ל סתמא כר"מ:
ונראה עוד דהא דמפרש טעמא דב"ה ברישא היינו משום דמסיפא לא הוי קשי' משום דהמ"ל טעמא משום דיליף קדש קדש משביעית דאין בו דין פרט ועוללות כיון דהפקר הוא לכך מייתי רש"י דיליף ממע"ש דליכא למימר דיליף ג"כ משביעית כיון דגז"ש אינו מופנה ליכא למילף משביעית כמ"ש תוס' בד"ה גמר קודש קודש דאיכא למיפרך מה לשביעית שאין לו חילול ומה"ט הוצרך לאשמועינן פלוגתייהו בחומש וביעור ונראה דבזה א"ש הא דנקט במתני' פלוגתייהו בתרי בבא דברישא קמ"ל דילפי' ממעשר דאי מסיפא ה"א טעמא דב"ה משום דיליף משביעית קמ"ל ברישא דיליף ממעשר שני וסיפא קמ"ל דמ"ש קודש והיינו סתמא כר"מ וק"ל:
ברש"י ד"ה שילח ביד פיקח וכו' רישא הכי תנן וכו'. נראה דס"ל דהא דלא הביא מרישא דרישא דקתני השליח שעשה שליחותו הבעה"ב מעל לא עשה שליחותו שליח מעל כיצד אמר לשלוחו תן בשר לאורחים וכו' אלמא דמתחלל בשוגג דאין מעילה אלא בשוגג משום די"ל כמ"ש בריש פירקין דהתם מיירי דהאורחים מזידין וכשנותן להם לאכול הן עושין שליחותו של בעה"ב והיכא דמשלח שוגג והשליח מזיד מודה ר"מ דמתחלל אלא דבאמת מוכח מרישא דשלחו ביד חרש דאפילו אי נימא דמיירי שהחרש מזיד מ"מ לא שייך הוצאה מרשות הקדש על ידן כיון דאינן בני דעת וע"כ צ"ל דיוצא מרשות הקדש ע"י המשלח ש"מ דהקדש בשוגג מתחלל אלא דבא לאתויי' סתמא כר"י דבמזיד אינו מתחלל דהא דבשוגג מתחלל מוכח לה מרישא דחרש ודו"ק:
שם בגמרא וכר"י במעשר מי לא תני וכו'. כבר כתבו תוס' לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה איהו לא ניחא ליה וכו' דמשמע מסוגי' זו דמע"ש ממון הדיו' הוא אפי' בגבולין ע"ש אלא דלכאורה קשה דלפמ"ש שם דלר"י אסור בהנאה בגבולין כיון דהקפידה התורה עליו בכסף צור' וא"כ אסור ליתנה במתנה א"כ כיון דהכא מיירי בגבולין אף לר"י קשה ולכאורה היה נראה לפמ"ש שם די"ל דבדמי מעשר שני כיון דלא בעי כסף צורה מותר בהנאה איכא לאוקמי הכא בפירות הנלקחים בכסף מעשר שני כיון דלא בעי כסף צורה ומותר בהנאה ואפ"ה שייך בו הוספת חומש כמ"ש תוס' בב"מ דף נ"ד בד"ה הקדש ומעשר שני וכו' דבמעשר שני אפי' על חילול שני מוסיף חומש אך ז"א דהא פירו' הנלקחים בכסף מעשר שני אין להם פדיון כדאמר ר"י בפ"ג דמע"ש משנה י' אמר להם לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום תאמרו בלוקח בכסף מעשר שני שאינו נפדה טהור בריחוק מקום ואפי' אם נימא דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאף בלוקח נפדה מדאורייתא בריחוק מקום ותנא דהכ' סתם ליה כר"י בהא דמעשר שני ממון הדיוט הוא ולא ס"ל כר"י בהא דלוקח בכסף מעשר שני אין להם פדיון ושפיר משכחת פדיון במתנה גם ז"א דבכה"ג לא הוי סתמא כמ"ש תוס' בביצה דף ל"א ע"ב בד"ה ונפחת נוטל ממקום וכו' דכל היכא דלא מצי למתני דברי האי תנא משום דלא סבר באידך מלתא כוותיה לאו סתמא הוא א"כ האיך קאמר דסתם לה כר"י הא לא מצי למיתנא בי' דברי ר"י הא לר"י עצמו אין להם פדיון הלוקח בכסף מע"ש גם אין לתרץ לפמ"ש לעיל דבכה"ג מע"ש בר מכירה הוא לר"י כשמוכר שלא יחול המקח אלא בירושלים דלא מקרי הנאה בכה"ג מ"מ אי אפשר לפרושי שנתן לו ע"מ כן שלא יחול המתנ' אלא בירושלים דא"כ למה מוסיף חומש בגבולין כיון שעדיין אינו שלו וצ"ל דמיירי שעבר ונתן במתנה כמ"ש לקמן דף נ"ו ע"ב דבאיסור הנאה אם עבר ונתן במתנה מהני ולולי דברי תוספות דלעיל היה נראה דהכא מיירי בירושלים עצמה ובפירות מע"ש שנטמאו דנפדה אפי' בירושלים א"כ שפיר לר"י שייך במתנה ובירושלים דס"ל ממון הדיוט ודו"ק:
שם בגמ' דיהיב ליה כשהוא סמדר. לכאורה הוה מצי לאוקמא כר"מ ואפי' לר' יוסי וכשנתנו לו קודם שנעשה סמדר דהא לר"מ אפילו אם נתן לו פירות דקל קודם שבא לעולם מהני כדאיתא לקמן דף ס"ג אלא דלא בעי לאוקמא בהא סתמא כר"מ דהא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כסתמא דמתני' לקמן דף ס"ב וק"ל:
שם בגמרא אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן את הכסף וקם לו וכו'. הנה לכאורה לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה אף במכר לא קנה וקרא דונתן הכס' וקם למצוה בעלמא דבלא כסף הוא מתחלל וכו' נראה דלר"מ מהני משיכ' בהקדש דכיון דמתכווין לקנותו במשיכה יצא לחולין ונתינת מעות אינו אלא למצוה א"כ שפיר קאמר דמשתכר בסלע דכבר קנה אותו במשיכה כמ"ש לעיל ד' נ"ג ע"ב דלא עדי' לר"מ מע"ש מהקדש דמתחלל במזיד אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ מוכח דסתם לן תנא גם בהקדש כר"מ ומדקאמר ר' יוחנן דסתם לן תנא כר"י ע"כ גם סתמא זו במעשר שני כר"י אך לפ"ז קשה במאי דמסיק הואיל ותנן בבחירתא כוותיה דאכתי מנ"ל לר"י דהאי סתמא דמשך הימנו מעשר בסלע וכו' הוא כר"י דלא כסתמ' בבחירתא דלמא אתיא כר"מ ואתיא כסתמא דבחירתא וטעמא משום דבהקדש מתחלל במזיד לר"מ ודלא כסתמא דשילח ביד פיקח וכו' ומנ"ל דהילכתא כסתמא דמעילה ולא כסתמא דמשך הימנו מעשר וצ"ל דאפילו אי נימא כן אפ"ה סתמא דמעילה עדיפא טפי משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דאף דאין סדר למשנה הנ"מ בתרי מסכת' אבל בתרי סדרי יש סדר ועיין בסמוך ועוד י"ל דלר"מ כיון דמתחלל ע"י משיכה לא היה צריך ליתן סלע שני למעשר כיון דכבר נתחלל בשעת משיכה ונתינת הכסף אינו אלא למצוה וק"ל:
בגמרא הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו'. לכאורה נראה דמוכח מהכא דאפי' בתרי סדרי אמרי' אין סדר למשנה דאי נימא כדעת האומרין דהא דאין סדר למשנה דוקא בסדר א' כמ"ש התי"ט לעיל גבי חדש והמ"א סוף הלכות פסח א"כ הל"ל הכא כיון דליכא פלוגתא במתני' דידן א"כ כל סתמא דסדר זרעים ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת משא"כ סתמא דעדיות שהיא בסדר נזיקין ה"ל מתני' דידן כמחלוקת ואח"כ סתם וכעין זה קשה בברכות דף כ"ו ע"א א"ר כהנא הלכה כר"י וכו' ולא קאמר משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ונראה משום דכל מתני' דעדיות לא מקרי סתמא כיון דהוי ע"פ עדיות אלא משום דקי"ל דכל הני עדות הלכתא נינהו וק"ל.[1]
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |