ספר המקנה/קידושין/לה/א

ספר המקנה קידושין לה א

דף ל"ה ע"א

בתוס' ד"ה מכלל דמ"ע וכו'. אדרבה אי הוי שתיק הוי ילפינן ממצה והקהל וכו'. נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאף אם נימא כן מ"מ כיון דהוצרך הקישא למעט דלא נילף מ"ע שהזמן גרמא ממצה והקהל א"כ ממילא מ"ע שאין הזמן גרמא דליכא מיעוטא ילפינן ממצה והקהל דאי ילפינן יותר מתורה ופדיון הבן למה לי הקישא נילו' כל מ"ע שהזמן גרמא מתורה ופדיון הבן ואין לומר דילמא מהקישא נילף אפילו מ"ע שאין הזמן גרמא דהוקשה כל התורה כולה לתפילין אפי' מ"ע שאין ז"ג דא"כ ל"ל פטורא גבי תורה ופדיון הבן דהוי לי' כשלשה כתובי' כיון דאיכא למילף מהקישא לפטור מ"ע שאהז"ג מייתרי תרי קראי דהוי לי' ממש כשלשה כתובים וע"כ נימא דאי לאו דכתיב פטורא גבי תלמוד תורה ופדיון הבן לא הוי ילפי' מהקישא אלא מ"ע שהזמן גרמא דומיא דתפילין א"כ אף לבתר דכתיב תודה ופדיון הבן ליכא למילף מהקישא מ"ע שאהז"ג וממילא ילפינן במ"ע שאין הזמן גרמא ממצה והקהל. דהא מ"ע שאין הז"ג עדיפא טפי ממצה והקהל. ומיעוט' דהקישא ליכא במ"ע שאהז"ג ואין להקשות לעיל דקאמר מ"ע שאה"ג מנא לן דילפינן ממורא ולא קאמר דילפינן ממצה והקהל ואף ע"ג דמצה והקהל הוי שני כתובים דהוי כמו מיעוטא נימא נמי דהמיעוט הוא אינו אלא למ"ע שהז"ג אבל במ"ע שאין הז"ג ליכא למעוטא ותו דמאי דקאמר דילפינן ממורא הא גרע טפי כיון דאיכא למילף במ"ע שאין הז"ג ממצה והקהל. אם כן הוי ליה עם מורא שני כתובים זה אינו דאי לאו דכתיב במורא ליכא למילף חיובא ממצה והקהל דלא הוי מפלגינן בין מ"ע שהז"ג ובין מ"ע שאהז"ג כיון דהוי מצה והקהל שני כתובים ופטורים אפי' ממ"ע שאין הזמן גרמא לכך איצטריך קרא לחלק ביניהם אבל לבתר דמסיק מהקישא דתפילין א"א לומר דילפינן מתלמוד תורה יותר ממצה והקהל דאם כן למה לי הקישא כנ"ל ומה שהקשה המהרש"א ז"ל גבי הקהל דהוי ק"ו מתפילין אפי' אליבא דאמת כבר תירצנו לעיל כן נראה לי בשיטת רש"י ז"ל:

עוד נראה לתרץ דהא דמקשה ותו מצות עשה שלא הזמן גרמא היינו דוקא למאי דקאמר בתחילה אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר אבל לפי מאי דמסיק דמצות עשה שהזמן גרמא הוי ליה שלשה כתובי' ונשי' פטורות ממילא דנשי' חייבות במצות עשה שאין הזמן גרמ' דהא כתבו התוספות לעיל בד"ה גברא בעי חיי וכו' הא דכתיב כי הוא חייך וכו'. וי"ל דקרא לא קאי את"ת אלא אקיום מצות והוא מוכרח למאי דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ע"כ מוכרח דלא קאי על ת"ת מהאי סברא גופא דגברי בעי חיי וכו'. וכיון דקאי על קיום המצות וכן משמעות הכתוב לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם (דברי' ל"ב) משמע דקאי על קיום המצות עשה כדכתיב לשמור לעשות את כל דברי וגומר ואי נימא דפטורין בין ממ"ע שהזמן גרמא ובין שאין הזמן גרמא קשה וכי גברא בעי חיי וכו' עוד י"ל לפי מה שכתבנו לעיל בשם הריטב"א ז"ל דהא דלא יליף ממורא לחומר' משו' דמצינו דעשה דמורא חמיר מדאצטריך גבי מורא את שבתותי תשמורו שאינו דוחה עשה אחרת והיינו דאיתא ביבמות דף ה' יכול והא כיבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו אע"ג דגבי שבת איכא ג"כ עשה ע"ש והנה באמת איכא למידחי כיון דכתיב תיראו דקאי גם על חשה א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דאשה דפטורה ממ"ע שהז"ג ליכא גבה עשה די"ט וה"ה לעשה דשבת משום דהוי מ"ע שהז"ג ואיכא למימר דאיצטרך קרא דאין דוחה שבת אפי' גבי אשה שמחייבת בעשה דמור' וליכ' גבה עשה דשבת ואכתי קש' דנילף ממור' לחומר' אע"כ צ"ל דהקושי' הוא דלפי מאי דמקשה בתחילה מנא לן דפטורים ממ"ע שהז"ג ואיכא נמי גבי דידה עשה דשבת א"כ שפיר קאמר דליכא למילף ממורא אבל לבתר דאסיק דפטורים ממ"ע שהז"ג מהקישא דתפילין ממילא דלא קשה דמנא לי' דחייבות במ"ע שאין הזמן גרמא דהא איכא למילף ממורא לחומרא אך ז"א לפמ"ש הר"ן פרק כל כתבי והביאו המג"א ס"ס רצ"א דנשים חייבות בכל עשה דשבת דכי היכא דילפינן דישנו בזכירה ישנו בשמירה ה"ה כל מ"ע דשבת א"כ דליכא למילף ממורא דעדיפא כמ"ש הריטב"א וכן לפמ"ש לעיל דאשה מצווה גם על העשה די"ט ושבת דליכא למילף מתפילין בכה"ג ע"ש ודו"ק:

ברש"י ד"ה פפונאי ידעי וכו' גבי שטן ופנינה לש"ש נתכוונה וכו'. י"ל דרמז בזה דאמר פפונאי ידעי להא מילתא משום דהא דמקשה דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין היינו אי אמרינן דאשה חייבת בפרי' ורבי' הוי רק שני כתובים וזה מוכח בפפונאי דאמר דפנינה לש"ש נתכונה דכתיב בה מדי עלותה שנה בשנה וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה היינו כדי שתתפלל על בני' והיינו משום דס"ל דאשה חייבת בפרי' ורבי' א"כ לדידי' אינו אלא שני כתובים וק"ל:

בתוס' ד"ה משום דהוי שמחה וכו'. וא"ת תרצת ההיא דמ"ע שהז"ג אלא מ"ע שאין הזמן גרמא וכו'. הנה לפמ"ש לעיל בשני אופנים דע"כ אי אפשר למפטר במ"ע שאין הזמן גרמא אלא אי נימא דחייבת במ"ע שהז"ג א"כ מתרצי נמי הכא דכיון דהוי ליה שלשה כתובים במצות עשה שהז"ג ונשמע דפטורות ממילא דחייבת במ"ע שאין הזמן גרמא אך לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י לא מתרצא הכא כנ"ל והנה הא דלא תירצו התו' דס"ל לרבי יהודא דנשים פטורות מתפילין מדאיתקש לת"ת אע"ג דהוי ליה מ"ע שאין הזמן גרמא וא"כ הוי לוה תפילין ופדיון הבן ות"ת שלשה כתובי' אך זה אינו דהא מפורש בעירובין דר"מ ור' יהודא סביר' לי' דנשי' חייבות בתפילין אך אכתי י"ל כיון דע"כ הא דס"ל לר' מאיר ולר' יהודה דנשי' חייבות בתפילין ולא מקשינן לת"ת היינו משום דס"ל דמקשינן למזוזה דלית להו סברת הש"ס דלעיל תפילין לת"ת איתקיש בין בפ' ראשונה וכו' וסביר' ליה לחומר' מקשינן גם י"ל דטעמ' משום דס"ל דילפינן בג"ש בין עיניכם בין עיניכם מקרחה ונשי' חייבות מדכתיב כי עם קדוש כדאיתא לקמן דף ל"ו ע"א וס"ל דג"ש עדיפ' מהקיש' כדאיתא בפ' השולח דף מ"א דג"ש מופנ' עדיפ' מהקיש' וס"ל דבין עיניך מופנ' דיליף תפילין בגובה הראש מקרא אחרינ' כדאיתא במכילת' בפרשת בא וכמו שיבואר לקמן ע"ש אם כן י"ל דס"ל דהוקשו כל התורה כולה לתפילין וחייבין בכל מצות עשה שאין הזמן גרמא דומי' דתפילין גם י"ל דר' יהודא לשיטתו אזיל דסביר' ליה בריש יבמות דלא דרשינן סמוכין אלא היכא דמופנ' והנה כל מילי דפרשה ראשונה ופרשה שני' איצטרך לכמה דרשות כדדרשינן לעיל אבל מצות מזוזה שנכפל בפרשה ראשונה ושני' הוי מופנה ולכך דריש ר' יהודא סמוכין יותר במזוזה כיון דמופנ' ומיני' יליף בהקישא לכל מצות עשה שאין הזמן גרמא שחייבות.

ובזה יש להבין מה שדקדק רש"י ז"ל בד"ה מאי איכא למימר וכו' אם כן איפכ' איכא למילף דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשי' פטורות ולא פי' הכי בד"ה ופרכינן ולר' יהוד' וכו' מהיכא תיתי פטורות ממצות עשה שהזמ"ג ולא פירש נמי דהוקשי' הוא דנימא איפכ' משום דלעיל קאי אליבא דר"מ דאף דס"ל לר"מ דבאמת נשי' חייבות בתפילין כדאית' שם בעירובין סבר רש"י ז"ל דטעמא דר"מ דנשי' חייבות בתפילין היינו מהקישא דמזוזה ולא יליף מהקישא דת"ת כדאמר לעיל דעדיף דסמיך לי' בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שני' היינו משום דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא וקיי"ל דמ"ע שאהז"ג נשים חייבות לכך י"ל יותר דסמיכות דמזוזה עיקר. אבל כל זמן דלא ידעינן דמצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות אדרב' חית לן למימר איפכא לאקושי לת"ת דפטורות ובאמת נילוף מיניה לכל מצות עשה שאין הזמן גרמא דנשים פטורות והיינו דמפרש רש"י ז"ל דנימא איפכא אבל לרבי יהודא ס"ל לרש"י ז"ל מדלא משני הש"ס על מצות עשה שאין הז"ג ע"כ הא דס"ל להש"ס דלר' יהודא דלא דריש סמוכין אלא היכא דמופנה ממילא אית לן לאקושי תפילין למזוזה כנ"ל וא"כ י"ל דיליף מהקישא דכל התורה כולה לתפילין דכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות. ולא הי' הקושי' לרבי יהודא אלא דמנא ליה מ"ע שהזמן גרמא דפטורות והיינו דמשני לי' כן נראה לענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל.

עוד יש ליישב קושי' התוס' משום דלכאורה קשה הא דקאמר לעיל דפרי' ורבי' ופדיון הבן הוי שני כתובים ולא חשיב נמי למילה ואמרינן לעיל דף כ"ט דאשה אינה חייבת במילת בנה מדכתיב אותו ולא אותה וכתבו התו' שם דמילה הוי מ"ע שאין הז"ג א"כ הוי ליה שלשה כתובי' מיהו למ"ד בעבודה זרה דף כ"ד דאשה פסולה למול משום דלאו בת מילה היא א"כ י"ל דאין ללמוד ממנה כיון דלאו בת מילה היא לא שייך בה עשה דמילה. ולפ"ז י"ל דר' יהודא לטעמי' דס"ל שם דימול ארמאי אע"ג דאינו בר מילה א"כ שפיר יש לחשוב הא דפטורה ממצות מילת בנה ואף לפמ"ש לעיל דף כ"ט דאשה חייבות במצות מילה ככל ישראל מ"מ כיון דפטורה ממצות מילת בנה מדכתיב אותו ולא אותה הוי ליה שלשה כתובים. ודוק:

בא"ד. לאביי דס"ל דאשה בעלה משמחה לא הוי ליה שלשה כתובים וכו'. לכאורה הי' נראה ליישב קושייתם דבאמת הא דקאמר הכא דרבי יהודא ס"ל דתפילין הוי שלא הז"ג אינו מפורש בפ' המוציא תפילין אלא משום דאמר שם ר' יהודא דנשים חייבות בתפילין א"כ י"ל דסבר אביי דס"ל לר' יהודא נמי דתפילין הוי מצות עשה שהזמן גרמא ואפ"ה מחוייב מסמיכות דמזוזה כנ"ל א"כ הוי לי' לגבי מצות עשה שהזמן גרמא שלשה כתובים מצה והקהל ותפילין ובמ"ע שאה"ג ס"ל כתירוץ התוס' דל"ל לר' יהוד' הא דרבי יוחנן בן ברוקא אי נמי כאינך תירוצים שכתבנו לעיל דמדמפטר מ"ע שהז"ג ממילא מוכח דמצות עשה שאז"ג דחייבת ואין להקשות דהקישא דמזוזה איצטרך משום דלא נימא דהוקש לתלמוד תורה. כדאמרינן בכה"ג לעיל גבי תפילין דמאן דס"ל לפטור איצטרך דלא ניקוש למזוזה ה"נ איפכא הכא ז"א דלר' יהודא דס"ל דכל היכא שאינו מופנה לא דרשינן סמוכים מה"ת נימא דהוקש לת"ת ודו"ק:

בא"ד. וי"ל דמוקי קידוש היום וכו'. הקשו התלמידים דאכתי קשה לפי הס"ד לאביי בברכות דף כ' דנשים בקידוש היום דרבנן א"כ מ"ט דר"י. ובלימוד הישיבה אמרתי דיש ליישב לפמ"ש לעיל דהא דקאמר מכלל מ"ע שאין הז"ג היינו משום דילפינן ממורא לחומרא. כמ"ש הריטב"א דאין ראי' דמצות מורא עדיפא משאר מ"ע דלגבי נשים ליכא עשה דשבת כיון דהוי מ"ע שהז"ג אלא שכתבנו דז"א דלפמ"ש הר"ן מזכור ושמור ילפינן לכל מ"ע דשבת א"כ י"ל דלפי הס"ד דלא ידע מהקישא דזכור ושמור הוי סבר דס"ל לר"י דתפילין הוי מ"ע שהז"ג והוי שלשה כתובים עם תפילין כנ"ל ומ"ע שאהז"ג ילפינן ממורא וס"ל דלא עדיפא משאר מ"ע והא דאיצטרך קרא דאינו דוחה שבת משום דלגבי נשים לא שייך עשה דשבת כיון דל"ל הקישא דזכור ושמור ולפי מאי דמסיק הקישא דזכור ושמור אמרינן איפכא דס"ל לר"י דתפילין הוי מ"ע שאין הז"ג וילפינן מיני' לכל מ"ע שאהזמ"ג שחייבות ומ"ע שהז"ג פטורות משום דהוה ג' כתובים עם קידוש היום. ודוק:

אמנם לולי דבריהם הי' נראה לענ"ד ליישב קושיית' על אביי דהא יש לדקדק עוד דאית' בחגיגה דף וי"ו דפריך עד האידנא מאן אתא וקאמר שם אביי עד הכא דהוי אימא דמחייבה בשמחה מייתי' וכו' משמע דס"ל לאביי גופא דאשה חייבת בשמחה לכך נראה דהא דס"ל לאביי דקרינן בי ושמחת ולא כמשמועת' שחייבת בשמחה והיינו לבתר דקי"ל דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות לכן מפרשינן לה דאין המצוה על האשה אלא על בעלה אבל אי נימא דמ"ע שהזמ"ג נשים חייבות ע"כ קרא אתא לפשטי' שאשה חייבת בשמחה א"כ הוי לי' שלשה כתובים מדאיצטרך קרא גבי שמחה דהא וודאי אין לפרש דקרא קאי על בעלה כיון דלפי הס"ד היא מחויבת בשמח' ולפ"ז מאן דס"ל שני כתובים הבאים כא' דמלמדין ע"כ דהחיוב הוא על האשה עצמה ואביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה היינו למאי דקי"ל דשני כתובים הבאים כא' אין מלמדין ובלאו האי קרא דושמחת ידעינן דפטורות להכי אמרינן דקרינן בי' ושמחת ולפ"ז ממילא מתורץ דהתם בחגיגה קאי שם אליבא דב"ש דס"ל דכל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו וכו' כמו שפירש"י שם להדיא בד"ה עד הכא וכו' וב"ש ס"ל לקמן דף מ"ג ע"א דשני כתובים הבאי' כאחד מלמדין א"כ לדידי' שפיר משני דעד האידנא וכו' ואשה גם היא חייבת בשמחה כנ"ל. גם י"ל דתלי' בפלוגתא אי אמרינן יש אם למקרא דקרינן ושמחת בקמץ. או יש אם למסורת דאיכא למימר דקרי בי' ושמחת בחירק ושמעי' לב"ש בר"פ קמא דסנהדרין דף ד' דס"ל דיש אם למקרא וכן הוא לחד גירסא שהביא רש"י בס"פ כיצד צולין דף פ"ו ע"ב אלא דרש"י שם גרס איפכא מ"מ י"ל דאביי סבר הכי ודוק:

בגמרא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכו'. יש לדקדק דהוי ליה למימר לכל אזהרה שבתורה או לכל ל"ת ותו יש לדקדק דהאיך נלמד מהכא עונשין דהיינו שמצוין הב"ד לקיים בהם העונשין האמורין בתורה דהא בקרא לא נזכר עונש אלא שהושוו לכל חטא' ודוחק לומר כיון דכתיב בההוא פרשת' אשם גזילה וחומש דהוי לי' כפרה ילפינן מיני' לכל עונשין דהם נמי באין לכפרה ולכאורה הי' נראה דלאזהרה בכל לאווין לא צריך קרא דהא אמרינין לעיל דהא דלא ילפינן מ"ע שהז"ג ממצה דחייבת מכל שישנו בבל תאכל חמץ משום דהוי מצה והקהל שני כתובי' הבאי' כאחד וא"כ כיון דאמרינן בפסחים וביומא דנשי' חייבת בבל תאכל חמץ מכל אוכל מחמצת נילוף מיני' לכל הל"ת שבתורה ואין לומר דמחמץ לא הוי ידעינין אלא ל"ת שהזמ"ג דהא מה שאין הזמן גרמא חמיר טפי כפי' רש"י ז"ל בד"ה מדמצות עשה שהזמ"ג וכו'. ותו דלבתר דמסקינין לעיל מקרא דנשי' חייבות במצות עשה שאין הז"ג ופטורות ממ"ע שהז"ג ודאי דאיכא למילף בק"ו מל"ת שהזמן גרמ' דכ"ש שחייבת בל"ת שאין הז"ג וצ"ל דאיצטרך קרא בל"ת שאין הז"ג לעונש מלקות דליכא למילף בק"ו דקיי"ל דאין עונשין מן הדין אם כן ממילא מוכח דנשי' חייבות בכל עונשי' ואין להקשות ע"ז דהא ודאי דמפורש בתורה עונשין באשה כמו שמצינו בפרשת שופטים גבי ע"ז והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וכן בפ' קדושי' מות יומתו שניהם וכן מות יומת הנואף והנאפת וע"כ צ"ל משום דה"א דוקא הני שהן עבירות חמורות שיש בהם מיתה ואם כן מה שייך בכאן לומר שאין עונשין מן הדין דהא כתב המהרש"א ז"ל הטעם שאין עונשין מן הדין משום דה"א כיון דחמיר אין לו כפרה והכא הרי מצינו דאפי' בעבירות החמורות דאית להו כפרה אך ז"א דאכתי לא הוי ידעינן דה"א דאין להם כפרה אלא במיתה אבל ה"א דל"ל כפרה במלקות וע' מה שכתבתי לקמן בדברי התוספות בזה ועוד י"ל דהא דאיצטרך קרא ולא ילפינן ממצה משום דה"א דנילוף מבל תקיף ומבל תשחית דפטורות אלא לפמ"ש התוספות בדף ל"ד ע"ב בד"ה ונילוף וכו' דלקול' ולחומרא לחומרא מקשינן אם כן ממילא הוי ילפינן לענין איסורי לחומרא אבל לענין עונשין כיון דאיכ' למילף נמי לפוטרו ממלקות אי אתה יכול להחמירו עליו אלא להקל עליו כדאית' בפ' ארבע מיתות דף נ"ב וע"כ קרא לענין עונשין קאתי. ואין לדקדק ע"ז אם כן הא דקאמר שם בפסחי' דל"ל כל לרבות את הנשי' הא מדר' יהודא אמר רב נפקא וכו'. ולפמ"ש נהי דודאי איכ' למילף מדרב יהודא אמר רב מ"מ הוי לי' לשנוי' דאיצטרך כל כי היכא דנדע דחייבות בעונשין מקרא דאיש או אשה כי יעשו וגו' דאל"ה הוי מוקמינין לאיסור' לבד אלא דעדיפ' משני דאיצטרך לגופ'. אך ע"ז קשה דאכתי למה לי קרא דהא הוי בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתי' שני כתובי' לפטור וכל שני כתובים הוי כמו מיעוט' כמ"ש התוספות לעיל בד"ה מכלל וכו' אף לפי מה שיבואר לקמן בס"ד כולהו נפקא מדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן מ"מ לפי מה דאמר שם דאיצטרך גז"ש דפאת פאת לבל תשחית הוי לי' שני כתובי' מיהו לכאורה היה נראה דר' ישמעאל לשיטתו אזיל דלפי' מה שיבואר לקמן בס"ד דלמאי דסבירא ליה לר' ישמעאל דלה יטמא רשות ע"כ דל"ל גז"ש דפאת פאת אם כן לדידי' לא הוי שני כתובים ולפי מה שיבואר לקמן דג"ש דפאת פאת לא מייתר' אתי שפיר טפי. אך אכתי קשה דנימ' דבהדי הקיש' דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה הוי ב' כתובים כדחשיב כל שישנו גבי מצה לב' כתובים ונהי דליכא למילף משם אלא ל"ת שאין הזמן גרמ' דחייבות מ"מ הא איכ' למילף נמי ממצה כל לא תעשה שהזמן גרמא ואפשר דמהאי דהוי שני כתובים לא הוי ידעינן אלא אזהרה ולא מלקות ודו"ק:

בגמרא אמר קרא אלה המשפטים וכו'. השוה הכתוב אשה לאיש וכו'. ובבבא קמא שם הקשו התוספות דהא בגיטין דרשינין לפניהם ולא לפני הדיוטות ותירצו דוקא הדיוטות ממעטינן אבל אשה כשירה לדון ובגיטין דף פ"ח ע"ב הקשו ע"ז מירושלמי דאשה פסולה לדון. ותו הקשו בבבא קמא דהכא משמע דלפניהם ריבוי' הוא והתם משמע לפניהם מיעוט' הוא ותירצו משום דקאי על האלקי' דכתיב בפרשה ונדחקו שם הא דאיצטרך לפניהם למעט הדיוטות אף על גב דכבר נתמעט מהאלקי' דאיצטרך לרבות לשאר מילי דכפי' אף על פי שאינו דין וזה אינו אלא לפי' ר"י שם בגיטין דקאי על האלקי' דכתיב בפ' דאז אפשר לומר דגם אשה בכלל אבל לפירש"י שם דקאי על שבעי' איש מזקני ישראל יש למעט נמי אשה כהדיוטות ותו נדחקו התוספות בגיטין דהאי לפניהם מיירי בין בדייני' ובין בנידוני' וזה דחוק מאוד ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דגם לפי' רש"י שם דלפניהם קאי על שבעי' איש מזקני ישראל וגם לפי' ר"י דקאי על האלקי' דכתיב בפ' קשה דל"ל מיעוטא דהא כבר כשמע מהאלקים דכתיב בפרשה כמו שהקשו התוספות דדוחק לומר דאיצטרך לשאר מילי' דכפי' שאינו דין דהא כתיב אלה המשפטי' משמע דבדין מיירי וצ"ל דכיון דכתיב בפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף וכלי' וגו' ונקרב בעל הבית אל האלקי' וגו' אשר ירשיעון האלקי' וגו' ה"א דדוק' לדון איש בעינן סמוכין וכמ"ש התוספות בבבא קמא שם דכל מקום דכתיב איש אין אשה בכלל וכן האלקי' דכתיב בפ' הראשונה גבי נרצע והגישו אדוני' אל האלקי' מיירי באיש דוק' דהא קיי"ל דאין אשה נרצעת וקיי"ל נמי בבבא מציע' ד' ע"א דאשה אינו קונ' ע"ע הרי דבאנשי' מיירי אבל לדון את אשה ה"א דלא בעינן סמוכין לכך כתיב לפניהם דאפי' לדון אשה בעינן סמוכין וממילא מוכח דאשה בכלל דיני' האמורי' בתורה דהא כל מיעוט' דלפניהם אינו אלא לדון אשה וגם י"ל דמהאלקי' דכתיב בפרשה ממיל' הוי ממעטינן אשה נמי דלאו בכלל האלקי' היא אלא דה"א דדוק' לדון את איש בעינן איש אבל אשה כשירה לדון אשה כמו שמצינו גבי גר דפסול לדון את ישראל ואפ"ה קיי"ל דגר דן את חבירו גר וה"נ ה"א דאשה כשירה לדון אשה לכך איצטרך קרא דלפניהם דאפילו לדון אשה פסולה אם כן ממיל' נשמע דאשה בכלל דיני' והיינו דקאמר השוה הכתוב אשה לאיש דעיקר קרא איצטרך בשביל אשה הנידונית ובזה מתורצים כל קושי' התוספות. אך לפ"ז צ"ע דהא דקאמר וצריכא דאי אשמועינן קמיית' וכו' לאו אקרא מקשה דהא עיקר קרא דלפניהם בדיינין קא מיירי אלא דהצריכות' קאי מהא דיליף לה ר' אליעזר מהכא וכן צ"ל ע"כ לפירוש התוספות דלפניהם מיירי בין בדייני' ובין בנידוני' עכ"פ לא מייתר ודו"ק:

שם. דבי חזקי' תנא וכו' והמית איש או אשה וכו'. ובב"ק אית' וכן תנא ריה"ג. נראה דחזקי' וריה"ג אזלי לשיטתם דלכאורה אין צריך קרא לזה דהא קרא מפורש כתיב בפרשת משפטים וכי ינצו אנשי' ונגפו אשה הרה וגו' אם יש אסון ונתת נפש תחת נפש וגומ' אלמא דחייב מיתה על האשה אלא דחזקי' סביר' לי' בכתובת דף ל"ח ע"א מה מכה בהמה לא חלקת בין מתכווין ללא מתכווין וכו' הרי דס"ל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וע"כ מפרש אם יש אסון היינו אם יש אסון בחבירו וכן פי' רש"י בבבא קמא דף מ"ב ע"א בד"ה אטו בכוונה וכו' אליב' דר' יה"ג דמפרש הכי אם יהי' אסון בחבירו ולכך הוצרך למילף הכא בשמעתין דין מיתה באשה מקרא דוהמית איש ובזה מתורץ קושית התוס' בב"ק שם על פירש"י ז"ל דמנא ליה לרב אדא בר אהבה להקשות דילמא ס"ל כרבנן דר' שמעון ולפמ"ש אתי שפיר דהיינו דפרש"י ז"ל אם יש אסון בחבירו דאל"ה למה הוצרך לאתויי קרא דוהמית איש דהא מפורש באשה עצמה והיינו דמקשה רב אדא בר אהבה דע"כ ס"ל לריה"ג עצמו דבכוונה תליא מילתא מיהו לכאור' קשה לי דהא מפורש בפ' משפטים גבי ע"ז כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך איש או אשה וגו' ודרשת היטב וגו' והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' ומהאי קרא ילפינן דבעינן דרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימו א"כ ממילא מוכח שחייבין על האשה מיתה דאי לאו הכי הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהא העדים לא יתחייבו מיתה עלי' ותו ק' דהא דרשינן בסוף פ' ואלו הן הנשרפין מקרא דכאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו דזוממי בת כהן אינו בשריפה א"כ מוכח דחייבין על אשה מיתה ואפי' נימא דהוי דרשי' ולא לאחותו שאין העדים זוממים חייבין על שום אשה מיתה מ"מ מדאיצטריך קרא בעדים זוממין ממילא מוכח דרוצח ממש חייב מיתה אפי' על אשה וצ"ל דה"א דעדים זוממים חמירא טפי כדאיתא בכתובות דף ל"ב דאיכא למימר דעדים זוממים חמירא טפי שכן אין צריכין התראה וכ"ש למ"ד דעדים זוממים קנסא דאין למילף מעדי' זוממים דמקנסא לא ילפינן מיהו אכתי ק' לי דהא קרא מפורש בפרשת משפטים כי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם ואמרינן בסנהדרין דף נ"ב ע"ב בנקימה זו אינו יודע מה היא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת וכו' הוי אומר נקימה זו היינו סייף א"כ הא ודאי לא גרעה בת ישראל מאמה שחייבין עליה מיתה. ואפשר לומר דאי לאו דילפינן מיתה באשה לא הוי ידעי' דנקימה זו היינו מיתה משום דמצינו בסוף שירת האזינו דכתיב כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו ופרש"י ז"ל והוא מספרי דנקם ישיב לצריו היינו נקימת החמס והיינו דכתיב תחת הנחושת אביא זהב וא"כ מצינו נמי נקימה בממון. אבל לבתר דילפינן מיתה באשה אע"ג דלאו בת מצות היא ילפינן נמי מינה עבד ואמה בג"ש דלה לה אלא דלא ידעינן באיזה מיתה שפיר ילפינן מחרב נוקמת נקם ברית דהיא בסייף אך במכילתא פ' משפטים איתא גבי נקם ינקם מיתה אתה אומר מיתה או אינו אלא ממון הי' ר' נתן אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב וכו' ולפמ"ש לא מוכח מהאי ג"ש אלא איזה מיתה וצ"ע ודו"ק:

בתו' ד"ה משום כפרה חס רחמנא עלי' וכו'. וי"ל דמ"מ איצטרך כפרה וכו'. לכאורה ק' דא"כ מנ"ל באמת בשאר עונשין וצ"ל דס"ל דנהי דאיצטרך כל הני תלת קראי כדאמר בב"ק דף ט"ו בהדיא דאי אשמועינן הנך תרתי ה"א בהא משום כפרה ובהא משום חיותא והיינו דעל כל פנים איכא למיפרך מה להצד השוה שכן שניהם טובת האשה דליהוי לה כפרה וחיותא מה שאין כן בהמית את האשה שאין זה טובתה אם יומת השור ישלם כופר או לא כדקיימא לן דעל מה הצד פרכינן אפילו פירכא כל דהו אבל לבתר דכתיב והמית איש או חשה אע"ג דליכא למיגמר מינה משום דאיכ' איבוד נשמה מ"מ ילפינן משלשתן במה הצד דתו ליכ' למיפרך מידי ולפ"ז אתי שפיר מה דמייתי הכא בשמעתין הא דחזקי' והא דריה"ג דהא לפמ"ש עיקר דינא דמתניתין דנשי' חייבות בכל ל"ת שבתורה אינו אלא לבתר דכתיב בכולה קראי ולפ"ז י"ל נמי הא דקאמר איש דבר מצות אין אשה לא לאו משום מצות עשה שהזמן גרמא לחוד קרי' לי' בר מצות אלא אפי' כל ל"ת שבתורה ה"א דאין אשה מצווה עליהם אי לאו קרא דוהמית אלא דהש"ס נקט בלישנ' כופר משום דבי' משתעי קרא ולגופ' אתי' מיהו אכתי קשה דהוי סגי בחד קרא מתרי קמיית' וקרא דוהמית אשה וצ"ל דאיכ' שום צריכות' מיהו לולי דבריהם ז"ל נ"ל דוודאי נשי' חייבות בכל לא תעשה דילפינן ל"ת מחמץ כמ"ש בתחילה או משני כתובים כנ"ל אלא דמהא ליכא למילף לעונשין וכיון דידעינן בל"ז דעכ"פ מוזהרות על הכל שפיר קאמר דה"א דחס רחמנ' עלי' משום כפרה ומכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דליכ' למילף לאו שאין הז"ג מק"ו בחמץ שהוא לאו שהזמ"ג משום דקיי"ל דאין עונשין מן הדין והיינו מטעם שכתבנו לעיל בשם מהרש"א ז"ל והיינו משום דכיון דחומר' הוא ל"ל כפרה אתי שפיר טפי דהיינו דקאמר דחס רחמנ' עלי' משום כפרה ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף