ספר המדות/שער היראה/ו
|
< הקודם · הבא > |
הנה בפרק הקודם דיברנו מיראת מות ההכרחי לכל חי. עתה נדבר מענין חלק השני הוא יראת מות שאינו הכרחי כ"א אפשרי. הוא מיתת החיים פתאום בכל עת וזמן אשר המות ישרוק עליהם מבלי הקדמת ידיעה בדבר. כי אין זמן מזמני החיים בטוח ממנו. וכמו שאין זמן מן הזמנים מובטח ממנו. כן אין סבה מהסבות מובטח שלא יסבב את המות לאדם. אם מהדברים הממיתים ואם מהדברים הממשיכים החיים. כי גם אכילת המאכלים אשר טבעם בעצם וראשונה לסבב החיים והבריאות אפשר להם לסבב ג"כ המוות. ע"י השתנות איזה חוק או מקרה הגוף ומקרה הזמן. ופרי הדעה הזאת א' להשתדל להיות בתמידות נכון ומזומן אל הנסיעה להכין לעצמו צידה לדרך מה שראוי למקום ההוא. כמאמר (אבות ו) אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב כו' אלא תורה ומעשים טובים. ויהיה תמיד נכון וערוך כאיש מלחמה כגבור לרוץ אורח. כאמרם ז"ל (שבת קנ"ג א') ישוב היום שמא ימות למחר. וכי תאמר בלבבך הלא מקרה הוא בלתי טהור. כי הוא ענין מתנגד אל הטבע. כי טבע האדם להיות בחיים זמן ומשך ימים ידועים הנם בכתובים בספר (תהלים צדי"ק) ימי שנותינו בהם שבעים שנה כו'. אך חסר לב יאמר זה. כי הנסיון יכחישו. רבים הם אשר מתו בילדותם ובחרותם מאשר מתו בזקנותם. כי אם תחשוב כללי המתים בנערותם וילדותם נגד המתים בעתם ירבו כמה פעמים כפליים. לכן אל יבטיחך לבך לאמר מה לי לדאוג על מקרים הבלתי מצויים. לא כן הדבר. כי המה מצויים מאד. עד אשר לפי רוב מציאותם היה ראוי לאמור בבאור מאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שזה הוא שיעור למעלה. אבל אין זה שיעור למטה. היינו כי צבא לאנוש עלי ארץ אשר שנותיו לפי טבע אנושיי לא ירבו מזה השיעור. אבל למטה אין להם שיעור. אבל כל יום זמנו. והעד מציאות המות בילדים יותר. עד אשר יותר משתוממים על מיתת איש גדול מעל מיתת קטן. כי כמות ילד בילדותו לא ידברו בשער ממנו. גם אביו ואמו אינם מתאבלים כל כך. וכל אשר יעלו חייו למעלה יעשה במיתתו רושם היותר נעלה. ויפלא בעיני המון יותר. כי כן דרך בני אדם להתפלא רק על דברים מעטי המציאות. וישתוממו עליהם יותר מעל דבר המצוי גם שיהיה מרעיש יותר. עכ"ז משפט הטבע כן הוא. שלא להשתומם על דברים המורגלים וישתוממו רק על דברים המתחדשים ע"כ אל תבטח במשענת קנה רצוץ. הוא הזמן, אשר אם יסמך איש עליו יבא בכפו ונקבה. לא יעלה בידך כי אם החרטה בלא עתה. ויהי' מעוות לא יוכל לתקון. וזכור את בוראך בימי בחורותיך. ותהי' תמיד מוכן ליום הכסא. כי אם אתה בחיים חייתך, הלא תדע כי חייתך אפשרי. אבל מיתתך הכרחי. והמוות מרחף על זקנים ונערים יחדיו. כי לא ידע אדם את עתו. ובכל ימי חייו יש לו ללחום מלחמת היצר. כי ענינו בעוה"ז כהעובר במים לקראת מריצת המים. אם ירגיע מעט בעבודתו לא זאת שלא יגיע הלאה לפניו אבל עוד בהיפך כי טבע מרוצת המים יהדפוהו אחור כן אם האדם לא יתן את ליבו לעמוד נגד יצרי הלב ביד חזקה להפריע תאוותו. יפול בעב-טיט עד ישרוק לו המוות. ואתה בעוה"ז רק כאורח נטה ללון. ועילת כל העילות לא הביא אותך בעוה"ז להשתקע בו. כי אם לגור בארץ באת. לנסותך בנסיונות אשר אין מציאותם בלתי בעולם השפל הזה. ואל תחשבהו לנוה שאנן. כי השקט לא תוכל עד כלות המלאכה אשר עליך בימי חיי הבלך. כי אדם לעמל יולד. אז יאמרו לך רבה צבאיך וצא. ואיך תהיה חסר לב כ"כ להיות קובע דירה פה בארץ החיים להתמהמה ולהשתעשע בהמון הבליה. כי ימי שני מגוריך מעט ורעים. אבל תהיה פוסע על שני הסעיפים השמחה בפניך והאבל בלבבך, החיים על לשונך והמוות ברעיונך. בחון נא ולך ותחפש בעולם זה דבר מתקיים נצחי אם תמצא. אף כי אתה נוצר מטפה סרוחה עצב נבזה חלוש מכל הדברים אשר עיניך רואות. והיה לזכרון בין עיניך מאמר חכמינו ז"ל במד' (רי' ויחי) ימינו כצל עובר. לא כצלו של כותל או צלו של אילן. אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף. ביאור דבריהם דע כי חיי האדם גם אם יאריך ימים ושנים אינם אצלו בלתי כצל עוף בשעה שהוא עף. משל אל עני בא אל עשיר שיתן לו הלוואה מאה סלעים. והוא ישלם לו בכל שבוע דינר אחד. ובתוכם יעלה לו גם רווחים. כך וכך פרוטות רוחים. והשאר על הקרן. והעשיר לא האזין ולא הקשיב לדבריו. ושאלוהו על עילת הדבר אחרי היותו בטוח שישלם לו באופן זה וגם רווח הרבה יהיה לו. השיב ואמר אתם חשבתם כי הוא יתן לי בעד חצי דינר דינר שלם. לא כן הדברים כי ככה הוא עושה לי. בעד מאה סלע יתן לי דינר אחד. ועילת הדבר. אחר אשר לא יסלק לי כ"א דינר דינר. הנה כל דינר אשר יתן לי יכלה טרם בוא השני. ולא אוכל לשאת ולתת בזה. א"כ כל סילוקו אינו נחשב בעיני כ"א לדינר אחד. כן הדבר בענין חיי האדם. כי אם היו ימי האדם מסולקים לו על פי ידיעה וידע האדם כמה יחיה. אז היו נחשבים למספר שלם. כמה שהם. כי האדם היה נהנה מידיעתו בחיותו המעותד לו. אבל עתה אשר אין נותנין לאדם מחייו בלתי רגעים. רגע אחר רגע. הנה אין אל האדם רק רגע באשר הוא בה עתה. כי העבר איננו. והעתיד פן לא יבואנו. וההווה אשר בין העבר לעתיד אינו רק רגע. אשר המשורר עליו השלום אמר ע"ז (תהילים ל"ט) הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך. זה שביארו ז"ל במאמר ימינו כצל עובר. לא כצלו של כותל או כצלו של אילן. כי אותו צל עומד כמה שעות. רק כצלו של עוף בשעה שהוא עף. עושה בכל רגע צל חדש. וראשון ראשון נעקר ואיננו [וכבר כתבנו דברים כאלה בספר עין המים ע"ש בהמתקת דברי'] ומה נכבד בזה דבר המשורר ע"ה (תהילים ס"ה) הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. אשר המפרשים ז"ל לא ביארו עוד על נכון מאמר אדעה מה חדל אני. אמנם ענין שאלת דהע"ה היה ע"ד משל איש תככים היה שותף במו"מ עם עשיר גדול מפני בקיאותו במסחרים יותר ממנו. וכעסתו צרתו היא אשתו העניה שיקנה לה תכשיטין כמשפט אשת העשיר לאמר הלא שותפו אתה. כי היא לא ידעה שאין לבעלה בחנות זה רק עשירית מן הריוח. והיא הקניטה אותו ותבך עליו לאמר הלא שותף אתה. ויש לך חנות מלאה סחורה. ראה נא אשת שותפך איך היא מקושטת בתכשיטים רבים. ואני עלובה ושפלה בעיניך. ויהי למחר בבואו אל החנות ויאמר אל חברו העשיר בא ונחלוק ונעשה חשבון בינינו. ויתפלא מאד עליו לאמר מה ראית היום הזה לעשות עמי חשבון. ויען העני ויאמר דע ידידי כי מה אשר אדרוש ממך לעשות חשבון. לא למען דעת כמה יש לי. רק לידע ולהודיע כמה אין לי. תעמוד נא אשתי המרשעת על החשבון הזה ועיניה תראינה ואזניה תקשבנה כי סחורה זאת אינה שלי וזאת אינה שלי ולא תחשוב בנפשה שקר. הנמשל, כי האדם בראותו את עצמו בעוה"ז איש חי חיים בלתי קצובים לו בזמן. והארץ לעולם עומדת. בא אליו היצה"ר ומסית אותו לחטאים ולעוונות. לאמר עוד רבות בשנים אשר תחיה ואז תקח מועד לפרוע הקפותיך. והוא מטעה אותו בשנים שלא יהיה לו חיים בימים ההם. לזה בקש ואמר הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה היא. לא למען אדע כמה יש לי. רק למען אדע מה שאין לי. ולא יטה אותי יצרי במה שאינו שלי. וזהו אדעה מה חדל אני. הזמן הנמנע ממני: