ספר המדות/שער היראה/ה
|
< הקודם · הבא > |
עוד יש אל האדם יראה שיגיע אליה בהכרח אחר אשר יתן אל לבו כי צבא לאנוש עלי ארץ. וימיו קלו מני ארג. והוא סוף כל אדם. כמאמר (תהלים פט מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כו'. נפש כל בשר עוד לא נמלט מזה. ואין עליו ספק ולא הכחשה. אבל הדבר גלוי וידוע שהוא קץ כל בשר. והוא צומח מיום הלידה בנפש האדם. כי החיים והמות משורש אחד הם באים. ולמקום אחד נקראים. ובנפש האדם נטועים. החיים בימינו. והמות בשמאלו. חיים בתחלתו. ומות באחריתו. עולות בקנה אחד. כי הטבע הממציא והמצמיח ומגדל החיים בעת היותם. הוא המביא והמוליד המות ואם מהות ההעדר והירידה אל קבר לא נודע אליך מענינם. אם מרים כלענה. או ערבים ונעימים כנשיקות אוהב. ואם יורידו אותך מטה מטה או יעלוך מעלה מעלה. אבל זאת ידעת כי המות הוא ענין העובר על פני כל חי. כי הוא ציר נאמן שלוח מעת החותך חיים לכל חי להפריד את הנפש מן העולם הזה. ולא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. ואשר שת לבו לזאת. ואשר מלאו לבו להתבונן עד אשר ישתוה פיו וליבו אל אמתת הדבר. עיניו תראינה פרי ההתבוננות הזאת. כי לא יאהוב את העולם הזה כל מאומה. לא ישים לב אל מחמדיו ותענוגיו. לא יערב לו תיקונו וזיווגו. יקרא ויאמר שקר חנו והבל יפיו. ולא יטריד את נפשו לקחת ממנו בלתי מה שיהיה בו מן ההכרח. ולא יספיק לו בלעדיו. ולא ירבה לו תקרובת. לא יעזקהו ולא יסקלהו יותר מההכרח. אחר אשר האדם כזר בארץ. וכאורח נטה ללון. ויבז בעיניו לשלוח יד בהבלי חמודות מדומות. כי לא בא עד עתה אל המנוחה והנחלה. לא יחמוד איש את ארצו אשר לא לנצח היא לו. כי לא ישאר בה. כאשר עינינו רואות ההבדל בין העשיר יושב בביתו ובין עשיר מתלונן בדרך במלון. כי בביתו יאבה להתכבד ולהתהדר בכלי בית חשובים. כלים מכלים שונים. אבל במלון אורחים לא יאבה ולא יבחור שמה רק הדברים שהוא צריך על רגעים אחדים שהוא מתלונן שם. וגם אם יזדמן אשר בעל הבית יקדם פניו ויכבדהו. ולמלון מפואר יבואהו. אשר שמה כמה דברים חשובים כמה כלים יקרים. עכ"ז לא יערבו לו ולא ישמח בהם. אבל ערבים הם ונחמדים בעיני הבעלים. והוא יאהוב אותם אהבה עצמיית. כאהבת אדם את בניו ובני ביתו אשר יערב לנפשו להטיב עמהם ולהתעמל בגדולם אהבה עצמיית. לא מקריית ונפרדיית. כי יש שיאהוב בניו יותר מאהבתו את עצמו. לא כן המגדל בנים אחרים. אשר נפשו יודעת מאד כי לא לו יהיה הזרע הלא כמה פעמים יתעצב יתנחם על עמלו לריק כי הטבע יקוץ מאד להתעמל בתועלת אחרים. והוא לא ישיג מזה כל מאומה. ואם יראה ענין אשר גם אליו יציץ ציץ ויגמול פרי תבואה ותבואהו טובה בעסק זה. אז יערב לנפשו עמלו ויגיעתו גם אם איש אחר ירשנה. ואם יתבונן האדם אשר העוה"ז אינו כ"א ענין זמניי. אבל מדי עברו אל מקומו הראוי לו ישיתהו בתה. וקץ עליו העיט. ובהמות הארץ. ועזב לאחרים חילו. הם ירשוה וישכנו בה. וכל יגיעו ומחמדיו יהיו ע"ד הנאמר אשר טפחתי ורביתי כו'. אז ירף ידו ממנו וישנאהו. ויכבד עליו טרחו ועמלו גם המעט ממנו ירבה בעיניו. כראוי למתעסק בדבר שאינו שלו. וכל אשר אפשר לו לעמוד בלעדיו יבחר לנפשו המנוחה והבטלה. ולא ירים ידו לגשת אל השגתו. כש"כ שימנע א"ע משמוח בהשגתו אותו. כי מה בין שלילות האדם מן העולם. או שלילות העולם מן האדם. כמו אשר שלילות העוה"ז מבעליו ימנעהו מהרבות בו עמל ומלהשתעשע ולשמוח במלואו. כן שלילות האדם מן העוה"ז. - ובראותך אדם העוסק בכל לבו ונפשו יעמול בזעת אפו. ישמח בהשיגו דבר מעניני העולם ויתאבל ויתעצב על הפסדו ומתגאה בעשרו. תדע כי האיש הזה לא שת לבו להבין ענינו. לא שיערה נפשו פחיתות בנינו. ולבו בריא אולם לחשוב אותו מעון נצחי. אהל בל יצען. ולא תעזוב נפשו משאול ומלבקש ולחפש דברים נחמדים. להתהדר בהם. כאלו הוא מתערה. כאזרח רענן בארצות החיים וחלף רוח ויעבור והנה איננו. ולא תשמע לקול דברים היוצא מפיהם אשר כל מגמת לבבם להוריש לבניהם אחריהם. היאמנו דברים כאלה. היעזוב מצור שדי שלג לבנון הוא עולם כלו כליל תכלת עולם עומד לנצח. לא ינהלהו אדם בלתי הראוי לו איש איש כפי עבודתו היזדמן שיסכים אדם להשחית נפשו להרוג ולאבד בעבור אהבת בניו להוריש להם אשר גם מהם ומהמונם יקחהו אופל ישאהו עברה וזעם. ואם רצונך להשיב להם תוכחת מגולה להראות להם כי שקר ורמיה בפיהם ענה נגד פניהם לאמור הלא תראה בבוא עת פרידתך ולא תרפא שבר רוחך ולא תנחם אותה במה שתצליח את בניך בהעדרך אז יתברר לך כי כל שמחתך עם העוה"ז לא היה בעבור להנחיל הבנים. וכי בעבור הנחיל אותם הון עתק שם נפשו בכפו בהשתדלות השגתו. כי חפץ בטובת בניו יותר מחייו. הלא עיניך רואות כי הוא מתאבל על פרידתו. ולא יתנחם בנפשו בהצלחת בניו וחייתם כאלו הוא עצמו בחיים. עתה ראה וחכם. אם אין הצלחת הבנים עולה לו לחיי העוה"ז. שיהיה נחשב בעיניו כאלו הוא בחיים. כש"כ שלא יעלו לו לערך עולם שכלו טוב ואמת. להאבידו ולהפסידו בעבור אהבת הבנים. אין זה כי אם חסר לב. כי אינו מתבונן בענין מציאותו. ולבו שמח בעמלו בעוה"ז כאלו היה ידוע שיתקיים אצלו לעולם. כאלו לא ראה מעולם דבר פרידת בני אדם מתבל רבת ההבל. וכבר ידענו אשר התבוננות מבדלת בין היודע להידוע. אשר הידיעה אצלו בכח לא בפועל. ומשפטו בדבר הזה כבהמה: