ספר הכוזרי/ב/ס
|
< הקודם · הבא > |
אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלוי בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצרע "הוא כמת (נ"א דומה לבשר המת), והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי "מוכן להיות טפה (נ"א מוכן לקבל רוח חיים טבעי) שיהיה ממנה אנוש, "והפסדו כנגד כח החיות והרוח (נ"א וכאשר נפסד דומה למת), ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להדבק באלהות והנבואה או בחלומות האמתות והמראות הברורות. ועוד יש "טעם (נ"א עם) שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה, כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות נפשו ומחשבתו בחכמות המופתיות, או זכות נפשו לתחנה ולתפלה, מוצא לנפשו במזונות העבים ובתוספת המאכל והמשתה היזק, וכן ימצא היזק מישיבת הנשים, בחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק: