ספר הכוזרי/ב
|
< הקודם · הבא > |
פסקה: א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט • ע • עא • עב • עג • עד • עה • עו • עז • עח • עט • פ • פא
א [עריכה]
ואחרי כן היה מענין הכוזרי מה שהוא נודע בספרי כוזר, מגלותו סוד חלומו לשר צבאו, והיה החלום הנשנה עליו שיבקש המעשה הנרצה אצל אלהים בהרי הרסאן, ולכתם שניהם המלך ושר צבאו אל ההרים ההם אשר במדבר על הים, והיאך הגיעו בלילה אל "אותה "המערה (נ"א מערה) שהיו שובתים בה אנשים מהיהודים בכל שבת, והיאך נראו אליהם ונכנסו בתורתם ונמולו במערה ההיא, ושבו אל ארצותם ולבם על דת היהודים, היו מסתירים אמונתם עד "שיתחכמו (נ"א שהתחכמו) לגלות סודם מעט מעט לקצת אנשים מסגולתם, עד שרבו וגלו מצפונם והתחזקו על שארית הכוזרים והכניסום בתורת היהודים, והביאו החכמים והספרים מכל הארצות ולמדו התורה. ומה שהיה מהצלחתם וגבורתם על שונאיהם וכבושם הארצות, ומה שנגלה להם מהמטמונים, ומה שהגיע אליו חילם מן הרבוי עד מאות אלפים, עם אהבתם בתורה והכספם אל בית המקדש עד שהקימו תבנית המשכן אשר עשה משה, והיו מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם כאשר נזכר בספריהם. וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים לקח החבר ההוא לרב והיה שואל אותו שאלות עבריות. ותחלת מה ששאל אותו על השמות והמדות המיוחסות אל הבורא יתברך ומה שנראה בקצתם מן ההגשמה, עם הרחקת הדבר ההוא אצל השכל,וכן מרחקת אותו התורה בביאור:
ב [עריכה]
אמר החבר: שמות הבורא חוץ מהמפורש הם מדות ותבניות טפליות נלקחות מהפעליות הברואים לו כפי גזירותיו ומעשיו. נקרא רחום כשהוא מתקן ענין מי שהיו בני אדם מרחמים עליו לרוע ענינו, ומיחסים אל הבורא הרחמים והחנינה, ואמתתם אצלנו חלישות הנפש והמיית הטבע. ואין זה ראוי לו יתברך, אבל אמנם הוא שופט צדק גוזר בריש אדם אחד ועשר אדם אחר מבלי שישתנה בעצמותו, ולא ירחם על אחד ולא יכעס על אחר. ואנחנו רואים כזה בשופטי בני אדם, כששואלין אותם בדינין ודנין במה שמחייבת התורה ויהיו אנשים זוכים בדין ואחרים חייבים, והכל תלוי מניב השופט ודינו בלי השתנות בו שינוי. וכן הש"י פעם יקרא אל רחום וחנון ופעם יקרא אל קנוא ונוקם, והוא יתברך איננו משתנה ממדה אל מדה. וכללו של דבר כי המדות מתחלקות זולתי השם המפורש יתברך לשלשה חלקים, שתהיינה מעשיות או טפליות או שולליות. והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, רחום וחנון, קנוא ונוקם, גבור נדיב, והדומים להם. והטפליות כמו ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות המדברים לו. ואלה אם הם רבות אינם מחייבות לו רבוי ולא מוציאות אותו מאחדות. אבל השולליות כמו חי ואחד וראשון ואחרון, ספר עליו באלה כדי לשלול ממנו הפכם, לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהם, כי אין אנחנו מבינים חיים כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם. ואנחנו אומרים עליו שהוא חי לשלול ממנו תאר המות, מפני שמחשבת הלב קודמת כי מי שאינו חי הוא מת, ולא יחייב זה אצל השכל, אך כבר תשלול מהזמן דרך משל החיות ולא יחוייב שיהיה מת, אחר שאין מדרכו קבול החיים והמות, וכמו שלא תחוייב ממאמרך שהאבן איננה חכמה שתספר עליה שהיא כסילה; וכאשר האבן פחותה משתקבל החכמה והכסילות, כן העצם האלהי יתברך מרומם מלקבל החיים והמות, כאשר איננו מקבל האור והחשך. אבל אם ישאל השואל אותנו הישנו העצם ההוא אור או חשך, היינו אומרים על דרך העברה אור, מיראתנו שיקדים למחשבה שמה שאינו אור הוא חשך. אבל על האמת יש לנו לומר שאין מקבל האור והחשך אלא הגופות הטבעיות. והעצם האלהי איננו גוף על כן לא יסופר באור אלא על דרך דמיון או לשלול ממנו המדה הפחותה. וכן לא יקבל החיים והמות אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלהי מרומם ונעלה מהם. ואם יאמר חיים לא כחיותנו הוא כונתנו, כי לא הבננו אנחנו מעולם חיים כי אם חיינו, וכאלו אנו אומרים לא נדע מה הוא. ומה שאומר אל חי ואלהים חיים, הוא מדה כנגד מדת האלילים שהם אלהים מתים לא יהיה מהם מעשה. ועל הדרך הזה נאמר אחד לשלל ממנו הרבוי, לא לקיים לו האחדות המובנת אצלנו, כי האחד אצלנו מה שנדבקו חלקיו זה בזה והתדמו, כאשר תאמר "עצם "אחד "ויד "אחד (נ"א גיד אחד ואויר אחד) ומים אחדים, ותאמר בזמן על דרך הדמיון בגוף המתדבק, יום אחד ושנה אחת. והעצם האלהי מרומם מהדביקה והפרידה, ונאמר אחד לשלול הרבוי, וכן ראשון לשלול ההתאחרות לא לקיים לו ההתחלה, וכן אחרון לשלול ממנו הכליון ולא לקים לו התכלה. וכל המדות האלה אינם דבקות אל עצם כבודו ולא מתרבה בהם. אבל המדות התלויות בשם המפורש יתברך הם היצירות מבלי מצועים טבעיים, כמו יוצר אור ובורא חשך (ישעיה מה ז) ועושה נפלאות גדולות לבדו (תהילים קלו ד), רצה לומר בגזרתו וחפצו מבלי מצוע סבה אחרת. ואפשר שזה רצה באמרו (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, רצה לומר בדרך חבה והנצחון, כמו שאמר (תהילים קה יד) לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים, ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה, ועל כן אמר (שמות ו ג) ושמי ה' לא נודעתי להם, רצה לומר ובשמי ה', מפני שבי"ת באל שדי תשרת לשניהם. ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים ההם בריאה חדשה מכוונת, כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם, לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב אך מפני שהם רבים והיה הספק בלבבם, והאבות היו בתכלית האמונה ובר הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה לא היתה אמונתם באלהים נחלשת, ולא היו צריכים אל כל זה. ונקרא אותו חכם לבב מפני שהוא עצם החכמה ואין החכמה מדה לו, אבל אמיץ כח מן המדות המעשיות:
ג [עריכה]
אמר הכוזרי: איך תעשה במדות שהם יותר גשמיות, כמו רואה ושומע ומדבר וכותב על הלוחות ויורד על הר סיני ושמח במעשיו ומתעצב אל לבו:
ד [עריכה]
אמר החבר: הלא דמיתיו לך בשופט צדק שאין חטא במדותיו ויוצא מדיניו הצלחת עם וכבודם, ויקרא אוהבם ושמח בהם, וגוזר על אחרים בהריסת בתיהם והחרם אותם, ויספרו עליו בהפך זה שהוא מואס אותם וכועס עליהם, ושהאויר וכל הגופים נפעלים לרצונו ומצטיירים בדבורו כאשר הצטיירו השמים והארץ, ונקרא כותב ומדבר. וכן מצטיירות מן הגשם הדק הרוחני הנקרא אצלנו רוח הקדש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה' בלבד, כמו (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני. ואנחנו עתידים להוסיף על הענין הזה באור כאשר נדבר על החכמות:
ה [עריכה]
אמר הכוזרי: אמור שתהיה נצול מכל המדות עד שלא נתחייב רבוי, מה יצילך ממדת החפץ שאתה מיחס אותה אל הבורא והפילוסוף מרחיק אותה ממנו:
ו [עריכה]
אמר החבר: כבר קרבנו אל ההצלה אם לא יטעון עלינו ביותר מהחפץ. נאמר לו, אתה הפילוסוף מה הדבר אשר שם אצלך השמים סובבים תמיד והגלגל העליון נושא הכל ואין מקום לו, ואין נטיה בתנועתו, וכדור הארץ מרכז עומד באמצעיתו מבלי נטיה ולא סבה, ושם סדר הכל על מה שהוא עליו מהכמות והאיכות והתמונות, ולא תוכל להמלט מהודות בדבר ההוא, כי לא בראו הדברים את עצמם ולא קצתם את קצתם. והדבר ההוא, שם האויר מצטייר בשמע בעשרת הדברים, ושם המכתב מצטייר חרות בלוחות. קרא אותו אתה חפץ או "דבר (נ"א דבור) או כאשר תרצה:
ז [עריכה]
אמר הכוזרי: כבר התבאר לי סוד המדות "ונתגלה (נ"א ונתגלגל) לי הבנת ענין כבוד ה' ומלאכות ה' ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו "שאמר (צ"ל שנאמר, או שתאמר) עמוד ענן ואש אוכלת ועב וערפל ואש ונוגה, וכאשר נאמר על האור בבקר ובערב וביום המעונן כי האור ניצוץ מן השמש אע"פ שהיא נסתרת, ונאמר שהאור והניצוץ מעצם השמש, ואינו כן אך הגופות "הנפעלות (נ"א הם נפעלות) בנכחם ויאירו בהם:
ח [עריכה]
אמר החבר: כן הכבוד ניצוץ אור אלהי מועיל אצל עמו ובארצו:
ט [עריכה]
אמר הכוזרי: מאמרך אצל עמו כבר התבאר לי, אבל מאמרך ובארצו קשה לקבלו:
י [עריכה]
אמר החבר: אל יקשה בעיניך שתתיחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח, ומוצא מבלעדי מוצא, וחיה מבלעדי חיה, ומתיחדים יושביו בצורות ומדות מבלעדי זולתם, ובמצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה:
יא [עריכה]
אמר הכוזרי: אינני שומע עם השוכנים בארץ ישראל יתרון על שאר אנשי העולם:
יב [עריכה]
אמר החבר: כן הרכם זה שאתם אומרים שמצליח בו הכרם אלו לא היו נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי, ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה:
יג [עריכה]
אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, וכבר נבאו מאדם הראשון ועד משה בארץ אחרת, אברהם באור כשדים, ואחר כן יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים.
יד [עריכה]
אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה. אבל אדם היא היתה אדמתו ובה מת כאשר קבלנו, כי במערה ארבעה זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה, והיא הארץ הנקראת לפני ה' הנאמר עליה (דברים יא יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה, ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחלה כשרצו לדעת איזה מהם הרצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהדבק בענין האלהי, ויהיה זולתו כקלפה, ואירע מה שאירע מהריגת הבל "ונשאר "קין "ערירי (נ"א "ונשארה "המלכות "ערירית), ונאמר ויצא קין מלפני ה', שיצא מגורש מהארץ הזאת שבה היו והיה נע ונד בארץ. וכן נאמר ביונה (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' (נ"א מלפני ה'), לא ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלהים אליה ממעי הדגה ונבא בה. וכאשר נולד שת בדמות אדם כמו שאמר ויולד בדמותו כצלמו היה במקום הבל, כמו שאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, והיה ראוי שיקרא בן אלהים כאדם, וזכה לארץ ההיא שהיא מדרגה למטה מגן עדן, ועליה נתקנאו יצחק וישמעאל (נ"א והיה יצחק העיקר בלב וסגולה) ונדחה ישמעאל כקליפה, אע"פ שנאמר בו הנה ברכתי אותו והפריתי אותו וגו' בטובה העולמית, ונאמר "ליצחק (נ"א איננו, ואפשר לתקנו ביצחק) אחר כן ואת בריתי אקים את יצחק, רוצה לומר הדבקו בענין האלהי והטובה בעולם הבא, ואין לישמעאל ברית ולא לפרסי ואם הצליחו. ועל הארץ הזאת נפלה הקנאה בין יעקב ועשו בבכורה ובברכה, עד שנדחה עשו עם חזקתו מפני יעקב עם חולשתו. ונבואת ירמיה במצרים בה ובעבורה. וכן נבואת משה ואהרן ומרים "בפארן (בנ"א איננו), כי סיני ופארן מגבול ארץ כנען מפני שהם "מן (נ"א בין) ים סוף, כמו שאמר יתברך ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, ומדבר הוא מדבר פארן, והוא הנאמר בו המדבר הגדול והנורא ההוא, כי הוא גבולה הדרומי והנהר הוא נהר פרת גבולה הצפוני, ובה המזבחות שהיו לאבות אשר נענו בהם באש העליונה והאור האלהי. וכבר היתה עקדת יצחק אבינו בהר שלא היה בו ישוב הוא הר המוריה, ונתגלה הדבר בימי דוד כשהיה מיושב כי הוא המקום המיוחד המוכן לשכינה, וארונה היבוסי עובד וחורש בו, כמ"ש ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. וביאר בדברי הימים כי בית המקדש בנוי בהר המוריה, ושם מבלי ספק המקומות שראויים להקרא שערי השמים. הלא תראה יעקב אבינו שלא תלה המראות אשר ראה לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובר לבבו, אבל תלה אותם במקום, כמו שאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, ועליו אמר קודם לזה ויפגע במקום, ר"ל המקום המיוחד. והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה "אז (בנ"א איננו) ראוי להדבק בענין האלהי, והיה לב הסגולה ההיא, "וההעתק "היה (אינם בנ"א) אל המקום אשר בו תגמר השלמתו, כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר ומעתיקו אל אדמה נעבדת, מטבעה שיצליח בה "בשרש (נ"א השרש) ההוא ומגדלו שם, וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי, וירבה אחר שהיה מעט, שלא היה נמצא אלא בעת שיזדמן ובמקום שיזדמן. וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עמדם בארץ כנען, עם הענינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקרבנות, כל שכן בהמצא השכינה והענין האלהי כמו צופה למי שראוי להדבק בו שיהיה לו לאלהים כמו הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתוה נפשו ומדותיו שיחול בו על השלמות כפילוסופים, וכמו שהנפש צופה למי שנשלמו כחותיו הטבעיים השלמה מזומנת למעלה יתירה ותחול בו בחיים, וכמו שהטבע צופה למזג השוה באיכיותיו, שיחול בו ויהיה צמח:
טו [עריכה]
אמר הכוזרי: אלה כללי החכמה שצריכים לפרוט ואין זה עתה מקומו, ואחר זה אשאל אותך עליהם במקום החכמה. והשלם עתה דבריך בספור מעלות ארץ ישראל:
טז [עריכה]
אמר החבר: היתה מועמדת להישיר כל העולם מוכנת לשבטי בני ישראל מעת הפרד הלשונות, כמו שנאמר בהנחל עליון גוים (נ"א בהפרידו בני אדם וגו'), ולא נתכן לאברהם שידבק בענין האלהי ושיכרות עמו הברית אלא אחר שהיה בארץ הזאת במעמד בין הבתרים. ומה תאמר בהמון סגולה היו ראויים להקרא עם ה' בארץ מיוחדת נקראת נחלת ה', ובעתים קבועים ממנו ית', לא מהסכמה עליהם ולא נלקחים מחכמת הכוכבים ולא מזולתה, נקראו מועדי ה' בטהרות ועבודות ודברים ומעשים משוערים מאצלו יתברך, נקראים מלאכת ה' ועבודת ה':
יז [עריכה]
אמר הכוזרי: בסדר הזה ראוי שיראה כבוד ה' לאומה הנקראת עם ה':
יח [עריכה]
אמר החבר: הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות, כמו שאמר שבת הארץ, ושבתה הארץ שבת לה', ולא נתן רשות למוכרה לצמיתות, כמו שאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ודע כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה':
יט [עריכה]
אמר הכוזרי: הלא תחלת קביעות הימים מן הצין מפני שהוא תחלת המזרח ליישוב:
כ [עריכה]
אמר החבר: והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני ומאלוש קדם לכן שירד המן בו תחלה "וכי "השבת "נכנס (נ"א וכי השבת לא נכנס) אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על הדרגה עד אחרית המערב, ואחר כך עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא מזרח הישוב. ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה לצין, וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקבוע אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו נולד קדם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, והכונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן "בליל (נ"א בערב) שבת, וממנו תחלת המנין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרות שם לימים, "וכל אשר (נ"א וכאשר) נושבה הארץ ורבו בני אדם היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי השבוע. ואל תטעון עלי באלו שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב והוא בוא השמש בארץ ישראל ובו נברא האור הראשון ואחר כך השמש, מפני שהיה אור ובא לעתו והיה לילה לישוב והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר, וכן הזהירה התורה (ויקרא כג לב) מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ואל תטעון עלי באלה התוכנים המביטים (נ"א שהם) גונבי החכמה, ולא היתה כונתם לגנוב אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה והתחכמו משכלם וחברו חבורים אשר נתנה סברתם, ומכלל זה ששמו הצין תחלה "לימים (נ"א למזרח) בהפך התורה, אבל לא בהפך גמור מפני שהם מסכימים עם אנשי התורה בהתחלת היום שהוא מהצין, אך המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום. וצריך שתהיינה השמונה עשרה שעות עקר בקריאת "היום "השביעי (נ"א ימי השבוע), מפני שארץ ישראל שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים בינה ובין השמש, בעת "שהוחל "לקרוא (נ"א תחלת הקריאה) בשם שש שעות, ואיננו זז להתמיד שם השבת על הדמיון על היום אשר התחילה השמש לסבב מסוף המערב, וראה אותה אדם שוקעת והוא בארץ ישראל וקרא תחלת השבת, עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמנה עשרה שעות והיתה ערב לתחלת הצין, ונקרא לשם תחלת השבת, והיה סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו (אמנם) [הוא] נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים, ואין להמלט ממקום משתתף תהיה תחלת מזרחו אחרית מערבו, והוא לארץ ישראל תחלת הישוב. ואין זה בדין התורה לבד אבל בדין הטבע גם כן, כי לא יתכן שיהיו הימים השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כלו אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה לקריאה, ומקום לקריאה "מתקרב (נ"א ממערב) שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו, אבל קצתו מזרח גמור וקצתו מערב גמור. ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע, מפני שכל מקום מסבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד, ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב לתחתית הארץ, ותחתית הארץ מזרח לצין ומערב למערב, [והמערב מזרח לתחתית הארץ] ומערב לארץ ישראל. ואין מזרח ואין מערב תחלה ולא סוף ולא שמות ידועים לימים, והסדר הנזכר נתן שמות ידועים לימים מארץ ישראל, אך לקריאת השם רוחב עכ"פ, מפני שלא יתכן לזכר מקומות כל נקודה ונקודה מהארץ, כי בירושלים עצמה מזרחים ומערבים רבים, ושמזרח ציון ד"מ איננו מזרח בית המקדש ועגולי אופקיהם משונים ע"ד "האמת (נ"א האמור) אשר לא ישיגום החושים, כ"ש דמשק מירושלים, ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קדם שבת ירושלים ושבת ירושלים קדם שבת מצרים, ועכ"פ נודה ברוחב. והרוחב אשר נחלקים בו "הקטרים (נ"א הגבולים) בקריאת יום [א'] בעצמו הוא י"ח שעות לא פחות ולא יותר, קוראים אנשי הקוטר הזה שבת, וכבר יצאו אנשי "קוטר (נ"א גבול) אחד מן השבת "קוטר (נ"א גבול) אחר "קוטר (נ"א גבול) עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד שתהיה השמש לעמת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא ולא ישאר אדם שיקרא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם אחר. וע"כ אמרו נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, כאלו אמר נולד קודם חצות יום שבת בירושלים בידוע שנראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה, והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה עד ששבה השמש לעמת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה, והתחיל להראות הירח למי שהוא "בתחלת (נ"א במזרח) ארץ ישראל בשבת בערב, והסכים עם מה שאמרו רבותינו שצריך שיהיה לילה ויום מן החדש, וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אע"פ שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכונה השם השבועי הפושט בכל הישוב. שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה יום קבעתם ראש השנה, ואמרו יום השבת על הדמיון, אע"פ שאחד מהם כבר היה יוצא מהמועד כשיהיה האחד במועד כפי מקומותם בארץ ישראל, אבל בקריאת ימי השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו. והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו, לאשר נקראת הר קדשו והדום רגליו ושער השמים וכי מציון תצא תורה, ומה שהיה מזריזות לאבות לדור בה והיא בידי הכנענים, והכספם לה והעלותם עצמותם אליה כיעקב ויוסף, ותחנת משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד, ומה שהיה מבקשת האמות פרס והדו ויון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד, ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא ואם היו מחזיקים בחקים אחרים, מפני שלא קבל אותם הנמוס האמתי, ומה שהם מרוממים אותו עם העדר הראות השכינה עליו ושכל האומות חוגגים אליו ומתאוים לו, זולתנו מפני גלותנו ולחצנו, וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך ספורו:
כא [עריכה]
אמר הכוזרי: השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם:
כב [עריכה]
אמר החבר: ממה שאמרו בענין זה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתבה, והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו לארץ ישראל שיוציא ויתן כתובה, ואמרו לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה כותים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה, וכן בדוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד אלהים אחרים. וכבר שמו לארץ מצרים מעלה על שאר הארצות האחרות, ושפטו על זולתה מקל וחומר ואמרו ומה מצרים שנכרתה עליה ברית אסור, שאר ארצות לא כל שכן, ואמרו כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, ומשבחים מי שמת בה יותר ממי שנשוא אליה מת, ממה שאמרו אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה. אבל אמרו במי שהיה יכול לדור בה ולא דר בה שאסור לשאת אותו אליה לאחר מותו, שאמרו בחייכם ונחלתי שמתם לתועבה, ובמיתתכם ותבאו ותטמאו את ארצי. והיה מהקפדת רבי חנינא כאשר שאלו אותו אם מותר שילך פלוני לחוצה לארץ שייבם אשת אחיו, שאמר אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו. ושאסרו מכירת קרקע לכותי, ושאסרו מכירת קורות הבית והניחו חרב, ושאמרו אין דנין דיני קנסות אלא בארץ ישראל ושלא יצא העבד לחוצה לארץ, וזולת זה הרבה. ועוד אמרו אוירא דארץ ישראל מחכים. ומאהבתם אותה אמרו כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואמר רבי זירא לכותי שרצה לעבר עמו בנהר בלי מקום מעבר, מתאותו לעבור בארץ ישראל, דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה מי יימר דזכינא ליה:
כג [עריכה]
אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחבת תורתך, שאין אתה משים המקום הזה מגמתך ובית חייך ומותך, ואתה אומר רחם על ציון כי היא בית חיינו, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואילו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים. וכבר הסכימו כל האומות על זה, מהם אומרים שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים, והישמעאלים אומרים כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כונה וחג. אני רואה שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זמה ועבודה זרה, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלהים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה:
כד [עריכה]
אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר רני ושמחי בת ציון, כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אילו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות בעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם. ושמא על זה אמר שלמה אני ישנה ולבי ער כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. קול דודי דופק, קריאת האלהים לשוב. שראשי נמלא טל, על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר פשטתי את כתנתי, על עצלותם לשוב. דודי שלח ידו מן החור, על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה ואמרו כשל כח הסבל, "ונתן "להם "כמצפון (נ"א ונתן במצפון) לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, ואילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדום רגליו והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר:
כה [עריכה]
אמר הכוזרי: יספיק לי בענין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, ואמר על הקרבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו:
כו [עריכה]
אמר החבר: מה שאמר לאשי מישר כל קשה, הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם וריח הניחח אשר הם מיוחסים אלי, אמנם הם לאשי, רצה לומר האש הנפעלת לדברו ית' אשר מאכלה הקרבנות, ואחר כן יאכלו הכהנים שאר חלקה, והכונה בזה תקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדלה לא חול מקום. ושום דמיון הענין האלהי הנפש המדברת החלה בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כחותיו העליונים והתחתונים סדור נכון לענין יותר נעלה מענין הבהמות, והיה ראוי שיחול השכל המלך אצלו להורות אותו ולישרו ולהתחבר אצלו כל עת אשר ישאר הסדר ההוא, וכאשר יפסד הסדר יפרד ממנו, וכמדומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח בעבור שרואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם נפרד בהפרדם, ואיננו כן, אכן הענין האלהי מטיב לכל רוצה הטוב, ובעת שיסתדר דבר ויכון לקבל הנהגתו לא ימנע ממנו להאציל עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר יפסד סדרו לא יקבל האור ההוא ויהיה הפסדו. והתעלה הענין האלהי מהשיג אותו שנוי או הפסד, וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודות והקרבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, עד שנאמר בהם עבודת ה' ולחם אלהיך וזולתי זה, והכל כנוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכהנים, וקבלו מנחתם על דרך הדמיון וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם, כמו שעכול האצטומכא והכבד כאשר היה נתקן, ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתוקנו גם כן כלי העכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אליהם דרך הדפקים והעצבים והורידים. וכללו של דבר שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנאמר בהם די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, ויחול בגוף חול "מלאכות (נ"א מלכות) והנהגה לא חול מקום, והיא לא נהנית מהמזון ההוא מאומה כי היא נעלה ממנו. והענין האלהי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי אי אפשר לו בלתי מקום שיקשר, כהקשר הלהב בראש הפתילה, דמיון הפתילה היא הלב, והלב צריך אל משך דם, והדם לא יתהוה כי אם בסבת כלי העכול, על כן הוצרך אל האצטומכא הכבד ושמשיהם. וכן נצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום והמיתר המניע למיתר החזה לעבודת הנשימה להשוות מזג הלב באויר הנכנס ובעשן היוצא, והצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום לבקשת מה שצריך אליו ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים שיביאו אליו וידחו מעליו, והוצרך אל ידים ורגלים. והוצרך אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקוה אותו, יודעים מה שהיה, כותבים ומזכירים מה שעבר להזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו, והם חמשת החושים הנראים והנסתרים. והיה הראש מחניהם, בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר, אחר שב אל הנהגת הלב אשר הוא המחנה הראשון לנפש, ואם תחול במוח הוא חול שני במצוע הלב. וכן נסדר החיות האלהי כמו שאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, נפעלה האש בחפץ האלהים ברצותו באומה והיתה אות קבול מנחתם ותשורתם, כי האש הוא הדק והנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות. והיה מקום חולה שומן חלבי הקרבנות ועתרם ועשן ענן הקטורת והשמנים, כדרך האש אשר איננה נתלית כי אם בחלב בשומן ובשמן, כחום הטבעי אשר הוא נתלה בדק השמן מהדם. וצוה האל ית' במזבח העולה ובמזבח הקטורת והמנורה, ואחר כן העולות וקטורת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, אולם מזבח העולה להדבק בו האש הגלויה, ומזבח הזהב לאש היא יותר קלה ודקה. אבל המנורההיה יותר קלה ודקה להדבק בה אור החכמה והדעת, והשלחן להדבק בו הטובות הגופיות, כמו שאמרו רבותינו הרוצה להתחכם ידרים, הרוצה להתעשר יצפין. וכל אלה עבודות לארון ולכרובים אשר הם במדרגת הלב והריאה מרחפת עליו, והוצרך לאלה כלים ושמשים, כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה, והוצרך אל דבר שישמור אותם המשכן והאהל ומכסהו ולשמר הכל חצר המשכן וכליו. והוצרך לנושאים לכל אלה, ובחר האלהים לזה בני לוי שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי, ובחר לנכבד שבהם והוא אלעזר הכהן, והוא נושא לנכבד שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור, כל אלה אשר נתלית בהם האש הזכה והדקה ואור החכמה והדעת ואור הנבואה באורים ותומים, ולנכבדת שבכתות הלוים אחריו והם בני קהת לשאת האברים הפנימים, כמו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, ובהם נאמר כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו, כאשר אין לאברים הפנימים עצמות שעוזרים על נשיאתם, אבל הכחות והרוחות נושאים אותם במה שדבק בהם, ולמי שתחתם מהלוים והם בני גרשון נשיאת האברים הרכים החיצוניים, והם יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו ומכסה התחש ומסך, ולמי שתחתם והם בני מררי לשאת האברים הקשים קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו. ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות, כמו שאמר שתי העגלות לבני גרשון וארבע העגלות לבני מררי כפי עבודתם. כל זה בסדר ותכונת חכמת אלהית. ואינני גוזר חלילה שהכונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלהים יתברך ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון:
כז [עריכה]
אמר הכוזרי: הפלאת החבר במה שדמית, אלא שהראש וחושיו לא שמעתי לו דמיון ולא לשמן המשחה:
כח [עריכה]
אמר החבר: אמת הוא ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, (ושם) [ר"ל] עשרת הדברים ותולדותיהם והם התורה מצדו, כמה שאמר ושמת אותו מצד ארון ברית ה', ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים "המכירים (צ"ל המתרים) המזהירים האומה והמזכירים, והם ראש האומה:
כט [עריכה]
אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב:
ל [עריכה]
אמר החבר: כן הוא כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל, ועם כל זה מלך כוזר העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מהגופות המצויירות מאבן וסיד בראש ועינים ואזנים וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם:
לא [עריכה]
אמר הכוזרי: כדברך כן הוא:
לב [עריכה]
אמר החבר: כי האומות עכו"ם אשר חשבו להדמות לאומה החיה לא יכלו להשיג אל יותר מן הדמיון הנראה, הקימו בתים לאלהים ולא נראה בהם לאלהים אות, הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה ולא נראתה, החניפו והכעיסו ובעטו ולא ירדה עליהם אש מן השמים, ולא מגפת פתאום כדי לברר אצלם שעונשם מאת האלהים, ועל הענין ההוא נפגע לבם, רוצה לומר הבית ההוא שהם מכוונים אליו ולא נשתנה ענינם, אבל ענינם משתנה כפי רבם ומעוטם וחזקתם וחולשתם ומחלקותם וחבורם על דרך הטבע והמקרה. ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו אבדנו, וכאשר ירפא נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה ענין שיהיה מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בענין הזה שאנחנו בו מהפזור והגלות, אל חי:
לג [עריכה]
אמר הכוזרי: כן הוא, כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזה שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך הזמן הזה, וכמה אומות אבדו שהיו אחריהם לא נשאר להם זכר, מהם אדום ומואב ובני עמון וארם ופלשת וכשדים ומדי ופרס והברהמיים והצביים, וזולתם רבים:
לד [עריכה]
אמר החבר: ואל תחשוב כי מה שסייעתיך בדבריך הודאה ממני שאנחנו כמו הדבר המת, אבל יש לנו התחברות בענין ההוא האלהי בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו, כמילה שנאמר בה והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, והשבת שנאמר בה כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, מלבד ברית אבות וברית התורה אשר כרת אתנו פעם אחת בחורב ושניה בערבות מואב, עם הגמול והענש התלויים בה הנזכרים בפרשת כי תוליד בנים, וכמו פרשת והיה כי יבאו עליך ושירת האזינו וזולתי זה. ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף (נ"א הנשדף) שנתיאשו מרפואתו כל הרופאים והוא מקוה רפואה מצד המופת ושנוי המנהג, כמו שאמר הכתוב התחיינה העצמות האלה, ונשלם המאמר בהנה ישכיל עבדי מן לא תאר לו ולא הדר וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו, רצה לומר משנוי הנראה ורוע מראהו, וכמו הדברים המטונפים שיש לאדם אסטניסות להביט אליהם ומסתיר פניו מהם, נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי:
לה [עריכה]
אמר הכוזרי: ואיך יהיה זה משל לישראל והוא אמר אכן חליינו הוא נשא וישראל לא מצא אותם מה שמצאם כי אם בעונותם:
לו [עריכה]
אמר החבר: ישראל באומות היו כלב באברים, הוא רב חליים מכלם ורב בריאות מכלם:
לז [עריכה]
אמר הכוזרי: הוסיף לי עוד ביאור:
לח [עריכה]
אמר החבר: שהוא בחליים מתמידים, ופוגעים אותו בכל עת מדאגות ויגונות ופחד ונטירה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהפוך ובשנוי מתוספת ומגרעת, מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים והשינה והקיצה כלם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה:
לט [עריכה]
אמר הכוזרי: כבר נתבאר לי איך הוא רב חליים מכל האברים, באר לי איך הוא רב בריאות מכלם:
מ [עריכה]
אמר החבר: היתכן שתתעכב בו ליחה שתעשה בו מורסא או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן להתעכב בשאר האברים:
מא [עריכה]
אמר הכוזרי: זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות, ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המעט שיפגעהו ודוחה אותו מעליו בעוד שתשאר בו יכולת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשתו ומתעכבת בו הלחה עד שיעשו ממנה החליים:
מב [עריכה]
אמר החבר: א"כ "צערו (נ"א שערו) והרגשתו הם מביאים עליו רב החליים, והם הסבה לדחותה מעליו בהתחלת נגיעתם קודם שיתישבו:
מג [עריכה]
אמר הכוזרי: כן הוא:
מד [עריכה]
אמר החבר: וכן הענין האלהי ממנו כמעלת הנפש מן הלב, ועל כן אמר (עמוס ג ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם, ואלה הם החליים. אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו מוחל לעונות עמו ישראל, מעביר ראשון ראשון, כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו ויהיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר עשה "האמורי (נ"א להאמורי) שאמר עליו (בראשית טו טז) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, והניחו עד שהתחזק חולי עונותיו והמית אותו. וכאשר הלב משרשו ועצמו שוה ומיושר המזג להדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם הענין האלהי, וכאשר ישיג הלב משאר האברים חליים מתאוות הכבד והאצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל ישיגום החליים מהתדמותם בגוים, וכמו שאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ואל יהי רחוק בעיניך שיאמר בכמות זה (ישעיה נג ד) אכן חליינו הוא נשא, ואנחנו בצרה והעולם במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו, ובבורנו ותקוננו ידבק הענין האלהי בעולם, כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המוצאים ואח"כ הצמח ואח"כ החיים ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להדבק בה הענין האלהי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה כמו הנביאים והחסידים. ועל זה הדרך נסדר מאמר האומר תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך, ואחר כן תן כבוד לעמך, ואחר כן צדיקים יראו וישמחו, מפני שהם סגולת הסגולה:
מה [עריכה]
אמר הכוזרי: כבר העירות החבר ודמית והטבת להעיר ולדמות, אבל היה צריך שנראה בכם מהפרושים והעובדים יותר ממה שהם בזולתכם:
מו [עריכה]
אמר החבר: כמה קשה עלי שכחתך מה שהקדמתי לך מן השרשים והודית אתה בהם. הלא הסכמנו כי לא יתכן להתקרב אל האלהים כי אם במעשים מצווים מאת האלהים, התחשב כי הקורבה הוא השפלות והכניעה והדומה להם:
מז [עריכה]
אמר הכוזרי: כן עם הצדק. וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד, וזולת זה הרבה:
מח [עריכה]
אמר החבר: אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלהית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגות איזו קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא לא היתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות בקרבנות וזולתם מן התורות האלהיות השמעיות, הסתפק מהם בפחות, ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות, מקבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא, כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות, ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא, ומי שלא החזיק באלה, איך מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהם היה להם יתרון הענין האלהי, ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו, איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קרבנותם, ואיך שמעו דבור האל, ואיך אירע להם כל מה שאירע, ממה שאין הדעות מקבלות אותו לולא המעמדות וראות העין אשר אין בו מדחה. ועל הדרך הזה נאמר להם ומה ה' דורש ממך, ועולותיכם ספו על זבחיכם, וזולת זה ממה שדומה לו. היתכן שיחזוק הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות, ויצלח:
מט [עריכה]
אמר הכוזרי: לא כפי אשר הקדמת. אבל על דעת הפילוסופים יהיה אדם חסיד ולא ירגיש באיזו דת שיתקרב אם בהתיהד או בהתנצר או בזולת זה, או בדבר שיבדה לעצמו. וכבר שבנו אל ההקשה והסברה השכלית וההתחכמות, ויהיו כל בני אדם משתדלים לקבוע תורה במה שמביאה אליו הקשתם, וזה בטל:
נ [עריכה]
אמר החבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי רבוי, כי הרבוי בכח אחד קצור בכח אחר, ומי שנטה עם כח התאוה קצר בכח המחשבה, ובהפך. ומי שנטה עם הנצחון קצר בזולתו, ואין רב התענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וכחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו, ולא המעטת הממון עבודה כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים ומאויו להוציא לשם שמים, אך הרבוי יותר נכון לו. וכללו של דבר כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך הַמְצַוֶה בה ושתכיר מה שהטיב לך בה, וכאלו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שלחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקות בענין האלהי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף. ושיער מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה, ושיער מה שתוציא הארץ עד שתשבות בשמיטה ויובל וינתן ממנה המעשרות, וזולתי זה, וצוה על שביתת השבת ושביתת המועדים ושביתת הארץ, והכל זכר ליציאת מצרים וזכרון למעשה בראשית, מפני ששני הענינים דומים מפני שנעשו בחפץ האלהים לא במקרה ולא בטבע. וכאשר אמר יתברך כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, השמע עם קול אלהים, או הנסה אלהים, והיתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלהות, אבל כאילו היא הודאה מעשית, כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היה כלות מעשה בראשית כבר הודה בחדוש מבלי ספק, ומי שהודה בחדוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קבלה יפול בספקות הקדמות ולא תזך אמונתו לבורא העולם. אם כן שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות. וראה היאך שב הענין האלהי הדבק באברהם ואחר כן בהמון סגולתו ובארץ הקדושה, מביא הענין מדרגה אחר מדרגה, ונזהר בזרע עד שלא נמלט מהם אחד, והניח אותם בטוב שבמקומות, והפרם והרבם הרבוי ההוא המופלא, עד שהעתיק אותם ונטעם באדמה הראויה לסגולה, ונקרא אלהי אברהם ואלהי יצחק כאשר נקרא יושב הכרובים ויושב ציון ושוכן ירושלים, לדמותם בשמים, כמו שאמר היושבי בשמים, מפני הראות אורו באלה כהראותו בשמים, אך במצוע [עם] ראוים לקבל האור ההוא, והוא מאציל אותו עליהם, ונקרא זה ממנו אהבה. והיא אשר נקבעה לנו ונתחייבנו להאמינה ולהודות עליה באהבת עולם אהבתנו, כדי שנשים אל לבבנו שההתחלה ממנו לא ממנו אנחנו, כמו שנאמר בבריאת החי ע"ד הדמיון שהוא לא ברא את עצמו אך האלהים יצרו והתקינו כאשר ראה חומר שראויה לצורה ההיא, כן הוא יתברך המתחיל להוציאנו ממצרים להיות לו לעם סגולה ויהיה לנו למלך, כאשר הוא אומר ושונה אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, ועוד שאמר ישראל אשר בך אתפאר:
נא [עריכה]
אמר הכוזרי: כמה יצא המאמר במקום הזה יציאה גדולה, ומחלה המליצה מחילה רבה שיהיה הבורא מתפאר בבשר:
נב [עריכה]
אמר החבר: ההיה זה נקל בעיניך בבריאת השמש:
נג [עריכה]
אמר הכוזרי: כן, מפני גדל מעשיה מפני שהיא אחר הבורא הסבה בהויה, ובה ובעבורה מסתדר הלילה והיום ופרקי השנה וההווים המוצאים והצמח והחיים, ובאורה הבהיר תהיה הראות והמראים הנראים, ואיך לא יהיה בריאתה תפארת לעושה אצל המדברים:
נד [עריכה]
אמר החבר: והלא אור הלבבות יותר דק ומעלה מאור הראות, והלא היו כל אנשי העולם בעורון ובתעות קודם בני ישראל, זולתי היחידים אשר זכרנום, והיה מהם עם שאומרים שאין בורא ושאין חלק מן העולם יותר ראוי שיהיה נברא משיהיה בורא, אך הכל קדמון. ועם אחר אומרים שהגלגל הוא הקדמון ובורא הכל, ויעבדוהו. ועם אחר טועים שהאש הוא עצם האור והמעשים החזקים והמופלאים, והיא שראויה לעבוד, ושהנפש היא אש. ועם אחר עובדים זולת זה משמש וירח וכוכבים וצורות בעלי חיים נתלות בצורות הגלגל. ועם אחר עובדים מלכיהם או חכמיהם, וכלם מסכימים שאין נראה בעולם דבר יוצא מן המנהג והטבע, עד אשר הפילוסופים אשר דק עיונם וזכה מחשבתם והודו בסבה ראשונית אינה דומה לשאר הדברים, נטו בהקשתם שאין לו מעשה בעולם כל שכן בחלקיות, שמרוממים אותו ומבדילים אותו מידיעתם וקל וחומר שיחדש בהם חדוש. עד שנזדככה הקהלה ההיא שהיתה ראויה לחול עליה האור ולעשות לה המופתים הנוראים ולשנות להם המנהגים, ונראה עין בעין כי יש לעולם מושל ושומר ומסדר ויוצר, יודע הקטון והגדול שבו וגומל על הטוב ומעניש על הרע, והיתה סבה להישרת הלבבות, וכל מי שבא אחריהם לא יוכל לצאת מיסודותיהם, עד ששבו היום כל יושבי העולם מודים בחדוש בעולם ובקדמות לבורא העולם, ומופתם על זה בני ישראל ומה שנעשה להם ומה שנגזר עליהם:
נה [עריכה]
אמר הכוזרי: זה פאר גדול, ויש בו אור שהוא פלא, ובאמת נאמר לעשות לו שם עולם, ותעש (לו) [לך] שם כהיום הזה, לתהלה לשם ולתפארת:
נו [עריכה]
אמר החבר: הלא תראה איך הציע דוד בשבח התורה כשהקדים ספור השמש במזמור השמים מספרים כבוד אל, וזכר אורה הכולל וזכות עצמה ויושר דרכה ויופי מראיה, וסמך לזה תורת ה' תמימה משיבת נפש, והתלוי בו, כאלו אמר אל תתמהו מן הספורים האלה כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה, ולולא בני ישראל לא היתה התורה, ועוד כי לא היתה מעלתם בעבור משה אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו, ואנחנו אין אנו נקראים עם משה אלא עם ה', כמו שאמר עם ה' אלה, ועם אלהי אברהם. ואין ראיות החוקים האלהיים דקות המלות ונשיאות גביני העינים והעלם "הבכות (נ"א הבבות) והרבות בתחנה ובתפלה ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים, כי המחשבות הזכות אשר ראייתם מעשים מטבעם שהם קשים על נפש האדם אך הוא עושה אותם בתכלית התאוה ואהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה, ובהוצאת מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והראיון, ועזיבת תבואות הארץ בשמיטות ויובלים, והוצאות השבתות והמועדים ושביתתם, ומתנות בכורים ובכורות ומתנות כהונה וראשית הגז וראשית עריסות, מבלעדי הנדרים והנדבות, ומלבד מה שהוא חייב בו על כל זדון ושגגה, והשלמים, ומה שהוא חייב בו מן הקרבנות על המקרים אשר יפגעוהו מן הטומאות, על כל לידה שתהיה לו וכל זיבה וכל צרעת, וזולת זה הרבה. כל זה במצוה מאת האלהים לא משכל בני אדם והתחכמותו, ואין ביכולת הבשר לשאת את זה על סדרו ומנהגו וערכו ולא יירא להכנס בו מכשול, כאילו שיער ישראל ושיער תבואת ארץ כנען צמחיה ובהמתה, ושיער שבט לוי. וצוה במדבר בערכים האלה, מפני שידע כי כשיסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים ולא יחסר ללוים דבר, ולא יגיע הענין לדלות שבט או משפחה, כאשר צוה בשנת היובל לשוב הכל כאשר היתה בשנה הראשונה מחלוק הארץ, בחלוקים ודקדוקים, יצרו הספרים מהכילם. ומי שהתבונן בהם יכיר שאינם ממחשבת בשר, ישתבח ויתרומם חושבם, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ונשאר הסדר הזה בשני הבתים כמו אלף ת"ק שנה, ואילו הלכו העם על הדרך הנכונה, היה מתמיד כימי השמים על הארץ:
נז [עריכה]
אמר הכוזרי: אתם היום במבוכה גדולה מאלה החובות הגדולות, ואיזו עדה תוכל לשמר כל הסדר הזה:
נח [עריכה]
אמר החבר: העדה שצופה שעונשה וגומלה לעתה בתוכה, ר"ל השכינה, הלא תראה מה שאמר יהושע לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא, וזה עם מה שהיתה בעדתו מן החסידות והזהירות, כענין שלא נמצא בהם עובר בחרם יריחו זולת עכן לבדו משש מאות אלף איש, והיה מעניש הכל לעתו מה שהיה, ומה שהיה מעונש מרים בצרעת ועונש נדב ואביהוא ועונש עוזא ועונש בית שמש כי ראו בארון ה', ומה שהיה ממופתי השכינה שיראה המעט מן העונות לעתם בקירות ובבגדים, וכאשר ירבה הענין יראה בגופים על מדרגות מן החוזק "והחולשה (נ"א והדלות), והכהנים מועמדים לחכמה הזאת הדקה, להכיר מה ממנה אלהי ומצפים בו שבועים כאשר צפו במרים, ומה ממנו מזגי מתישב ובלתי מתישב, והיא חכמה מופלאה הזהיר עליה הבורא יתברך במה שאמר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים:
נט [עריכה]
אמר הכוזרי: היש אצלך בזה דברים מספיקים ומקרבים אותם לשכל:
ס [עריכה]
אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלוי בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצרע "הוא כמת (נ"א דומה לבשר המת), והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי "מוכן להיות טפה (נ"א מוכן לקבל רוח חיים טבעי) שיהיה ממנה אנוש, "והפסדו כנגד כח החיות והרוח (נ"א וכאשר נפסד דומה למת), ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להדבק באלהות והנבואה או בחלומות האמתות והמראות הברורות. ועוד יש "טעם (נ"א עם) שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה, כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות נפשו ומחשבתו בחכמות המופתיות, או זכות נפשו לתחנה ולתפלה, מוצא לנפשו במזונות העבים ובתוספת המאכל והמשתה היזק, וכן ימצא היזק מישיבת הנשים, בחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק:
סא [עריכה]
אמר הכוזרי: זה מספיק לי בהתרת מה שתסתפק הנפש למה הוא מטמא זה המותר העצמי, רוצה לומר הזרע, עם היותו כלו רוח, מה שהשתן והצואה אינם מטמאים עם כיעור ריחו ומראהו ועם רובו. אך נשאר עלי ספק צרעת הבית והבגד:
סב [עריכה]
אמר החבר: כבר אמרתי לך כי השכינה היתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלהית ונותנת להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם, ובעת שמתרחקת מהם מסתכלת עצתם ויתבערו גופיהם וישתנה יפים, וכשהיא מתרחקת מיחידים נראה על אדמת האיש ההוא סימן התרחק אור השכינה ממנו, כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנה הגוף, ונראה בנשים ובנערים בעבור חלישות רוחם שיעשו בגופותם מקומות שחורים וירוקים מהיציאה בלילה, והם מיחדים זה אל השדים, ואפשר שיקרה מזה ומראית המתים וההרוגים חליים קשים בגוף ובנפש:
סג [עריכה]
אמר הכוזרי: אני רואה תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות, מה שאין כן בזולתה:
סד [עריכה]
אמר החבר: והסנהדרים היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמתיות "והדמיוניות (נ"א והמתדמות) וההסכמיות, עד שהכשפים והלשונות היו יודעים. ואיך ימצאו תדיר שבעים זקנים חכמים אם לא תהיינה החכמות מתפשטות קיימות באומה, ובעת שימות זקן אחד יעמוד אחר תחתיו כמוהו. ואיך לא יהיה זה וכלם צריכים אליהם בתורה, הטבעיות [מהם] צריכים אליהם בעבודת הארץ, לדעת הכלאים ולהזהר מהשביעית והערלה, ובהכרת הצמח ומיניו, כדי שישארו על מה שנבראו עליו ולא יתערב מין במין, חכמה גדולה, ר"ל לדעת אם השעורה הנקראת כנדרוס ד"מ ממין השעורה, או השיפון ממין חטה, או הכרבתור ממין הכרוב, ובידיעת כחות שרשיהם ושיעור הפשטם בארץ, ומה שישאר לשנה אחרת ומה שאינו נשאר, לדעת כמה ינוח בין מין למין במקום ובזמן, ובהכרת מיני החיים לענין הזה, ולענין אחר, במה שיש לו ארס ומה שאין לו ארס, ובידיעת הטרפות אשר היא יותר דקה מכל מה שזכר אותו אריסטו מידיעת ממיתי החיים, להרחיק מאכילת המתה, ובמעט אשר נשאר בידינו מן החכמה הזאת מה שהדעות תמהות עליו, ובידיעת המומים אשר בעבורם מתעכבים הכהנים מעבודה ומומי הבהמות שאינן ראויות לקרבן, והבדלת מיני הזיבות לאיש ולאשה, וכמות הקפי הנדות. ובחלקי החכמות ההם מה שאין בשר ודם יכול עליו בדרך סברתו מבלי עזר אלהי, ובחכמת הגלגלים והליכותם, מה שהעבור קצת תולדותיה, וגדולת מעלת תוכן העבור ידועה, ומה שנקבע לאומה זאת הדלת החמר החזקת הצורה. ואיך איננה כן והיא איננה מורגשת בין האומות ממיעוטה ודלותה וגלותה, ומחברת אותה שארית התורה האלהית חבור שהם בו אחד. ומן המפלא שבה העבור על העיקר המקובל מבית דוד מתקופת לבנה שלא נשתנה מכמה אלפים ומאות שנים, וכבר נשתנו קבועי הקובעים מיון וזולתם והוצרך בהם לתקון ותוספת אחר מאה שנה, וזה נשאר על אמתתו מפני שהוא נתלה בנבואה. ואילו נכנס שום שנוי בחלק אחד בעיקר היום היה גורם ההפסד הגדול מאד לרוחק מה שימצא בין המולד והראיה, וכן מבלי ספק היתה אצלם ידיעת תקופת החמה וזולתה מהכוכבים. אבל חכמת המוסיק"א, חשוב באומה שהיא מחלקת הנגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי מתעסקים בנגונים בבית הנכבד בעתים הנכבדים, ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה במה שהיו לוקחים מהמעשרות ולא היה להם עסק זולתי המוסיק"א. והמלאכה נכבדת אצל כל בני אדם, כאשר היא בעצמה אינה גרועה ולא פחותה, והעם מחשיבות השרש וזכות הטבע כאשר הם, ומראשיהם במלאכה דוד ושמואל. ומה תחשב במוסיק"א ההיו יודעים אותה על אופניה אם לא:
סה [עריכה]
אמר הכוזרי: שמה בלי ספק נגמרה ושמה היתה מעוררת הנפשות, כאשר יאמר עליה שהיא מעתקת את הנפש ממדה אל הפכה, ולא יתכן שתהיה היום בערך ממה שהיתה, מפני ששבה פחותה בהתעסקות בה השפחות והמכוערים מבני אדם, אך ירדה עם חשיבותה כאשר ירדתם אתם עם חשיבותכם:
סו [עריכה]
אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דבר על כל החכמות בכח אלהי ושכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו, וכל החכמות הועתקו שרשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחלה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יון ואחר כך אל רומי, ובאורך הזמן ורב המצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים אך מן היונים והרומים, והמעלה לעברית בעצם הלשון ומה שנכלל בה מהענינים:
סז [עריכה]
אמר הכוזרי: היש לעברית מעלה על לשון הערב, היא יותר שלמה ורחבה ממנה ואנחנו רואים את זה בעינינו:
סח [עריכה]
אמר החבר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברא. הקבלה שהיא הלשון אשר דבר בה ה' ית' עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הגזר, אדם מאדמה, ואשה מאיש, וחוה מחי, וקין מקניתי, ושת משָת, ונח מינחמנו, עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נח עד אדם, ושהיא היתה לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות, וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים שהארמית היא לשון כשדים, והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקדש והארמית לשון חול, וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם ובהליכותיהם ובשמושיהם, והיתה לשון העברית לבדה המעולה שבהם. ומעלתה מדרך הסברא לפי העם המשתמשים בה ומה שהיה צריך אליו מהמליצה כ"ש עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו. הראית ספור התורה המשכן והאפוד והחשן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הספור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו, ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם:
סט [עריכה]
אמר הכוזרי: תכליתך בזה ובזולתו שתשוה אותה עם זולתה מהלשונות בשלמות, ואיה המעלה היתירה בה, אבל יש יתרון לזולתה עליה בשירים המחוברים הנבנים על הנגונים (נ"א הלחשים):
ע [עריכה]
אמר החבר: כבר התבאר לי כי הנגונים אינם צריכים אל המשקל בדבור, "ושבריק (נ"א ושכריק) והמלא יכולים לנגן (נ"א בנועם) בהודו לה' כי טוב "בנגון (נ"א בנועם) "לעושה "נפלאות "גדולות (נ"א כי לעולם חסדו). זה בנגונים בעלי המעשים, אבל בשירים הנקראים אנשארי"א והם החרוזים האמורים, אשר בהם הוא נאה החבור, לא הרגישו עליהם, בעבור המעלה שהיא מועילה ומעולה יותר:
עא [עריכה]
אמר הכוזרי: ומה הוא:
עב [עריכה]
אמר החבר: כי המכוון מן הלשון הכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע, וזאת הכונה לא תגמר על תומה אלא פנים אל פנים, מפני שלדברים הנאמרים (נ"א [פנים בפנים]) מעלה על הדברים שבכתב, וכמו שאמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים, מפני שנעזרים בדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה, ובהתמדה במקום הסמוך, ובחוזק הדבור ורפיונו. וברמיזות ובקריצות מתמיהא ושאלה והגדה ויחול והפחד ותחנה, ותנועות, שמתקצרת בהם המליצה הפשוטה. ואפשר שיעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו ובכל ראשו ובידיו להבין הכעס והרצון והתחנה והגאוה על השיעור שהוא רוצה. ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הנוצרת הברואה ימצאו ענינים דקים ועמוקים, נטבעו בה להבין הענינים ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים, והם הטעמים אשר יקרא בה המקרא, מציירין בהם מקום ההפסק והסמוך, ומפריד מקום השאלה מן התשובה, וההתחלה מן ההגדה, והחפזון מן המתון, והצווי מן הבקשה, שיחובר בהם חבורים. ומי שזו כוונתו מבלי ספק שהוא דוחה "החבור (ס"א המסודר), כי "המחובר (ס"א המסודר) לא יתכן לאמרו אלא על דרך אחת, והוא סומך ברוב במקום הנפרד ועומד במקום הסמוך, ולא יתכן להזהר מזה אלא בטורח גדול:
עג [עריכה]
אמר הכוזרי: באמת נדחתה מעלה שמעית בעבור מעלה ענינית, כי החבור (ס"א הסדור) מהנה הנשמע, והמסורת הזאת כוללת הענינים. אבל אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים "להביע (נ"א להגיע) אל מעלת "החבור (ס"א הסדור) ולחקות זולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם:
עד [עריכה]
אמר החבר: וזה מתעותנו ומריינו, לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו, שהוא מושם לחברה ונשיבהו למחלוקת:
עה [עריכה]
אמר הכוזרי: ואיך הוא זה:
עו [עריכה]
אמר החבר: הלא ראית מאה אנשים קוראים במקרא כאילו הם איש אחד, פוסקים בעת אחת ומחברים קריאתם כאחד:
עז [עריכה]
אמר הכוזרי: כבר התבוננתי בזה ולא ראיתי כמוהו לא באדום ולא בערב, ולא יתכן זה "במקרא (נ"א בקורא) השירים. הודיעני מאין היתה המעלה הזאת ללשון הזאת, ואיך "הפסיד (נ"א תפסיד) אותו המשקל:
עח [עריכה]
אמר החבר: "מפני שקבצנו בה בין שני נחים ולא קבצו בין שלש תנועות (נ"א מפני שיקבצו בה שני נחים ולא יקבצו בה בין שלש תנועות) אלא על ידי הדחק, "ובא הדבור נוטה (נ"א שבקבצנו בם, כי לפיכך יבא הדבור נוטה) אל הנח, והועילה זאת המעלה "ר"ל (ס"א אל) החברה והחריצות על הקריאה, והקל בעבורה הזכרון והכנס הענינים בנפש. ותחלת מה שיפסיד במקצב השיר ענין אלה השני נחים "ויניח (נ"א וישליך) המלעיל והמלרע, וישוב אוֹכְלָה וְאוֹכֵלָה שוה, "וְאָמְרוּ (ס"א ואמרו שהוא מלרע עתיד ושהוא מלעיל עבר) וְאָמָרוּ, וְאוֹמֶר וְאוֹמֵר[1], וכן יהיה שַׁבְתִּי ושֲׁבְתִּי, על מה שיש ביניהם מן ההפרש מעבר ועתיד. וכבר היה לנו רוחב בדרכי הפיוט אשר איננו מפסיד לשון כשנשמרם בה, אבל השיגנו באמירת המחובר מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם:
עט [עריכה]
אמר הכוזרי: אשאל אותך התדע למה מתנועעים היהודים בקריאת העברית:
פ [עריכה]
אמר החבר: אמרו כי בעבור העיר החום הטבעי, ואינני סבור שהוא אלא מצד הענין שאנחנו בו, כי מפני שיכולים לקרוא רבים מהם (בזה) כאחד היה אפשר שיתקבצו עשרה מהם או יותר על ספר אחד, ובעבור זה היו ספרינו גדולים, וכל אחד מהעשרה מצטרך שיטה בכל עת לעיין התיבה, וישוב, והוא נוטה ושב תמיד "מפני שהספר בארץ (נ"א מפני שהוא רחוק מן הספר), והיה זה הסבה הראשונה, ואחר כן שב מנהג מפני ההסתכלות והראיה "בדורם (נ"א בנדודם) תדיר, "ולהדמות למי שרואין אותם, כאשר (נ"א והחיקוי, אשר) הם בטבעי בני אדם. אמנם זולתנו קורא כל אחד בספרו ומקרבו אל עיניו או יקרב הוא אליו כפי רצונו, מבלי שיצר עליו (בו) חברו, ואיננו צריך שיטה וישוב:
ואחרי זה מעלת הנקוד ומסורת השבעה מלכים, ומה שיש לנו מהדיוק ומהדקדוק והתועלות היוצאות מההפרש אשר בין הקמ"ץ והפת"ח ובין הציר"י והסגו"ל, ותועלותם בענינים להבדיל בין העובר והעתיד בהם, כמו שמתי ושמתי, וכמו וַאֲברכהו וָאֲברכהו ויבדיל בין פעל לתאר, כמו חָכַם וחָכָם, ובין ה"א השאלה וה"א הידיעה, כמו הָעולה היא למעלה, וזולת זה ממה שהם מועילים מיופי סדר גלגול הדבור בקבוץ השני נחים, עד שתבא בדבור העברי קריאה יהיו שוין בה קהלה מבלי טעות. ולטעמים עוד תנאים אחרים, כי צדדי הדבור בעברית בדרך החלוקה משיגים קמוץ ופתיחה ושבר, ובחלוקה אחרת קמוץ גדול והוא קמ"ץ, וקמוץ בינוני והוא חול"ם, וקטן והוא שור"ק, ופתיחה גדולה והוא פת"ח, וקטנה והוא סגו"ל, ושבר גדול והוא חיר"ק, וקטן והוא ציר"י. והשו"א מונעת באלה כלם בתנאים, והיא התנועה לבדה בלי תוספת, וזולתה מביאה נח אחריה. והקמ"ץ יהיה סמוך לו נח משוך ולא יהיה סמוך לו דגש בתכונה הראשונה, ואם יבא סמוך לו דגש יהיה בעבור דוחק התכונה השנית או השלישית. ונחו המשוך ה"א או אל"ף, כמו בָּרָא וקָנָה, ויכול שיבא אחר הנח המשוך, נח נראה, כמו וקָאם שאון.
החולם יבא אחריו נח משוך, והנח שלו וא"ו או אל"ף, כמו לא לו, ואפשר שיבא אחריו נח נראה, כמו שׁור שמאל.
הציר"י יבא אחריו נח משוך, ונחו אל"ף או יו"ד, כמו יוצֵא ויוצאֵי. אבל הה"א איננה באה אחרי הציר"י בטבע והתכונה הראשונה, אך באה בתכונה השנית.
השור"ק "מתנועע (נ"א נעזב) על השלש תכונות, יבא אחריו המשוך, ויבא אחריו הדגש, והנח הנראה, ונחו הוא"ו לבדו, כמו אלו לָלוּן ולֻקָח.
החיר"ק כמו השור"ק, כמו לִי ולִין ולבי.
הפת"ח והסגו"ל לא יבא אחריהם נח משוך בתכונה הראשונה, אבל תמשכם התכונה השנית להשען עליה, או לטעם או למקום הפסק הפרק. והתכונה הראשונה תקבל תנאיה כשאתה מעיין באות אות ותיבה תיבה, ולא תרגיש על תקנת גלגול הדברים המחוברים מחבור והפסק ומלה גדולה וקטנה וזולת זה, ואז יכוננו לך השבעה מלכים על תכונתם הראשונה מבלי חלוף, והשב"א על ערכה מבלי געיא. והתכונה השנית מעיינת ביופי חבור המלות וגלגוליהם, ואפשר שישונה מן התכונה הראשונה לתקן השנית. והתכונה השלישית "מבלי (נ"א מבעלי) הטעמים, ואפשר שישונה "דבר (נ"א דבור) משתי התכונות הקודמות. ואיננו נכרי בתכונה הראשונה רדיפת שלש תנועות שלא יכנס ביניהם נח ולא דגש, אבל באה בתנועה שבאי"ת אחר תנועה שבאי"ת שלש ויותר, כאשר יעבור זה בערבי, אבל זה נכרי בתכונה השנית. ובעת שיזדמנו שלש תנועות בתכונה הראשונה, תמשך אחת מהם בתכונה השנית בשיעור נח, כי העברית קשה לה רדיפת שלש תנועות אלא בפגישת הכפל, כמו שָׁרֲרֵךְ, או אותיות אהח"ע, כמו נַהֲרֵי נַחֲלֵי, ואם תרצה תמשוך ואם תרצה תמהר. וכן תכשיר התכונה הראשונה קבוץ שתי תנועות זאת אחר זאת נמשכות כשיעור שני נחים, וראתה תכונה השנית כי הדבור כזה לא יחיה נאה, והפילה אחד משני המשכים והשאיר השני, כמו שַמתי וְשַמתי וכל הדומה לו. הלא תראה פּעַל וחבריו הדבור בו בהפך הנקוד, תמשך העי"ן והיא פת"ח, ותנוח הפ"א והיא קמ"ץ, ומשיכת העי"ן איננה כי אם להשען לא לנח רפה, ועל כן השאירו אמר לי ועשה לי על התכונה הראשונה, מפני שנשענו על המלה הקטנה. וכן אנו רואין פעל בשני קמצי"ן והוא פעל עבר. ונבקש עלת זה ונמצאהו באתנח או בסוף פסוק, ונאמר שזה הנח נתיישב בתכונה השנית בעבור העמידה וההפסק. ונמצא הענין הזה הולך כן, עד שנמצא עוד פעל בשני קמצים בזקף, ונבקש עלתו ונמצאהו מקום הפסק בענין, והיה דיניו שיהיה אתנח או סוף פסוק, לולא דחקים אחרים הצריכו שלא יפל באתנח ולא בסוף פסוק, כאשר נמצא גם כן פתחים באתנח ובסוף פסוק על זולת ההלוך ההוא, כמו וַיֵּלַךְ, וַיֹּאמַר, וזָקַנְתִּי, ותִשָּׁבַרְנָה. ונמצא עלת וַיֹּאמַר, מפני ההקפדה על הענין, מפני שאין דין ויאמר לעמוד בו, מפני צרכו אל מה שאחריו בהשלמת הענין, אלא המעט, כמו כאשר אָמָר, כי ענינו שלם בהשבה על מה שקדם, והוא ראוי לקמ"ץ מפני שהוא מקום הפסק. אך וַיֵּלַךְ ותִשָּׁבַרְנָה מפני שקשה להעתיק השבר אל "פתחא (נ"א קמצא) גדולה מבלי גלגול, אבל העתיקוהו אל פת"ח. ושמא זָקַנְתִּי מהדרך הזה, בעבור ששרשו זָקֵן והעתיקו הציר"י בעמידה אל פתח. וכן נתמה מפֶּעֶל וכל אשר בא על משקלו מלעיל, משוך הפ"א והוא בסגו"ל, עד שנחשוב שאם לא משכו הפ"א היה מביא צורך הדבור העברי למשוך העי"ן וישוב מלרע, ויהיה בין העי"ן והלמ"ד נח רפה אחר סגו"ל, וזה דבר תימה. ואין תימה בפ"א כי אי אפשר "זה "בלי "נח (נ"א להבליע הנח), ומקום הנח ריק, והמשך ההוא שהוא מלעיל, אמנם הוא במקום נח נראה, כנגד "פֶּן עֶל (ס"א פֶּאן עֶל), לא כנגד פֶּא עֶל, אמנם כאשר יבא באתנח או בסוף פסוק שב פָּעֶל (ס"א פַּאן עֶל) כנגד פָּא עֶל, וראינו צורך המשך כאשר אמרנו בשמתי ושמתי. וכן נתמה משַׁעַר ונַעַר וחבריהם על המשך הפ"א הפעל שלהם והיא פת"ח, ונחשוב ונראה שהוא במקום פֶּעֶל, ואמנם נפתחו בעבור אהח"ע, ועל כן לא נשתנה בסמוך כאשר ישתנה נָהָר וקָהָל וזָהָב בסמוך, כי הוא על משקל דָּבָר. וכן אֶעֱשֶֹה יַעֲשֶׂה אֶבְנֶה אֶקְנֶה בסגו"ל עם נח רפה, ונחשוב בדמיון הראשון שהוא אֶפְעַל יִפְעַל, ונראה שעי"ן הפעל לא נבנה על משך אבל על נח נראה עם פת"ח לעולם, ויש לנו אמתלא על שלא נוקד בפת"ח גדול והיו אומרים אֶעֱשַׂה, בעבור שלא תפול פתחא על ה"א נחה אלא בקמ"ץ, והקמ"ץ משוך, ועי"ן הפעל איננו משוך כל עיקר אלא אם תעתק אליו תנועה או תפול על אל"ף כמו אֵצֵא. וראוי להעתיק אעשה אל סגו"ל מפני שהוא המעט שבתנועות, ישוב וישתתף עם הציר"י כשיצטרך בתכונה השנית "לישבו (נ"א להשיב) תמורתו בעמידה[2], וכמעט שלא יראה לה"א באעשֶׂה מקום אלא בהפסק או בטעם, ויקל הדגש עמה, אעשֶה לָּךְ אבנֶה לִּי, עד שלא תראה, מה שאין כן באֵצֵא והָבֵא ויבֵא לִי, ולא יבא אחריו דגש ויבא לפניו ציר"י בעבור הראות האל"ף. והלא תראה קלותם בה"א עד שהפילוה מן הכתב והלשון בויבן ויקן ויעש, ואיך תתישב בציר"י, אבל היא נותנת המעטה שבתנועות והיא הסגו"ל, זה בתכונה הראשונה עד שתעתיקנה התכונה השנית אל הציר"י בהפסק. וכן נתמה ממַרְאֶה וממַעֲשֶה ומִקְנֶה וחבריהם, מפני שנראה אותם בסמוך בציר"י, ובלתי סמוך בסגו"ל, ונהיה סבורים שהאמת בהפך זה. וכאשר נחשוב על למ"ד הפעל הנחה והיא הה"א, כי היא נחשבה כאין, וכאילו השמות האלה אינם כי אם מרא מעש מקן, לא היתה ראויה לזולת הסגו"ל, עד "שיביא (נ"א שיבא) צורך להראותה בנח רפה במראָם ומעשָׂם, "ומראיהן ומעשיהן (נ"א ומראהו ומעשהו), הושב הסגו"ל ציר"י לעמוד בעת הסמוך במקום "הפת"ח (נ"א הקמ"ץ) במראם ומעשם. ואשר בא על התכונה הראשונה ולא שינתה אותה התכונה השנית בנקוד אלא בדבור.
בן, כשהוא נפרד בציר"י וסמוך בסגו"ל. ואפשר שימשכהו הטעם, כמו בֶּן יאיר בן שמעי, והוא על תכונתו הראשונה בסגו"ל. ואפשר שיחפזנו הטעם מלרע שהוא בציר"י. ולמחבר החכמה הדקה הזאת סודות נעלמים ממנו, ואפשר שעמדנו על קצתם. וכוון בהם להעיר על הפרושים, כאשר אמרנו בהָעולה היא למעלה, ובמה שמבדיל בין העובר והעתיד ובין הנפעל העומד והנפעל העובר, וינקדו נאסָף אל עמי בקמ"ץ, וכאשר נאסַף בפת"ח, וינקדו "וישחָט (ס"א וישחטם) בקמ"ץ ואם אינם במקום הפסק דבור, זה היה במקום הפסק ענין, והרבה שמנהיגים הסגו"ל הבא אחר הזרקא מנהג האתנח והסוף פסוק והזקף בזולת התכונה הראשונה. ואילו הייתי מרחיב בשער הזה הייתי מאריך הספר. ולא הראיתי לך כי אם מעט מהחכמה הזאת הדקה ושאינה מופקרת אבל היא בעלות ובמסורות:
פא [עריכה]
אמר הכוזרי: די לי בזה לחבוב הלשון אצלי. ואני מחלה פניך שתעתק עמי אל תואר העובד אלהים אצלכם, ואחר כן אשאל אותך על טענתכם על הקראים, ואח"כ אבקש ממך בדעות "ובאמונה (נ"א ובאמונות) שרשים, ואחר כן אשאלך על מה שנשאר בידכם מן החכמות הראשונות: