ספר הכוזרי/ב/כ
|
< הקודם · הבא > |
אמר החבר: והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני ומאלוש קדם לכן שירד המן בו תחלה "וכי "השבת "נכנס (נ"א וכי השבת לא נכנס) אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על הדרגה עד אחרית המערב, ואחר כך עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא מזרח הישוב. ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה לצין, וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקבוע אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו נולד קדם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, והכונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן "בליל (נ"א בערב) שבת, וממנו תחלת המנין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרות שם לימים, "וכל אשר (נ"א וכאשר) נושבה הארץ ורבו בני אדם היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי השבוע. ואל תטעון עלי באלו שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב והוא בוא השמש בארץ ישראל ובו נברא האור הראשון ואחר כך השמש, מפני שהיה אור ובא לעתו והיה לילה לישוב והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר, וכן הזהירה התורה (ויקרא כג לב) מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ואל תטעון עלי באלה התוכנים המביטים (נ"א שהם) גונבי החכמה, ולא היתה כונתם לגנוב אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה והתחכמו משכלם וחברו חבורים אשר נתנה סברתם, ומכלל זה ששמו הצין תחלה "לימים (נ"א למזרח) בהפך התורה, אבל לא בהפך גמור מפני שהם מסכימים עם אנשי התורה בהתחלת היום שהוא מהצין, אך המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום. וצריך שתהיינה השמונה עשרה שעות עקר בקריאת "היום "השביעי (נ"א ימי השבוע), מפני שארץ ישראל שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים בינה ובין השמש, בעת "שהוחל "לקרוא (נ"א תחלת הקריאה) בשם שש שעות, ואיננו זז להתמיד שם השבת על הדמיון על היום אשר התחילה השמש לסבב מסוף המערב, וראה אותה אדם שוקעת והוא בארץ ישראל וקרא תחלת השבת, עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמנה עשרה שעות והיתה ערב לתחלת הצין, ונקרא לשם תחלת השבת, והיה סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו (אמנם) [הוא] נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים, ואין להמלט ממקום משתתף תהיה תחלת מזרחו אחרית מערבו, והוא לארץ ישראל תחלת הישוב. ואין זה בדין התורה לבד אבל בדין הטבע גם כן, כי לא יתכן שיהיו הימים השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כלו אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה לקריאה, ומקום לקריאה "מתקרב (נ"א ממערב) שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו, אבל קצתו מזרח גמור וקצתו מערב גמור. ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע, מפני שכל מקום מסבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד, ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב לתחתית הארץ, ותחתית הארץ מזרח לצין ומערב למערב, [והמערב מזרח לתחתית הארץ] ומערב לארץ ישראל. ואין מזרח ואין מערב תחלה ולא סוף ולא שמות ידועים לימים, והסדר הנזכר נתן שמות ידועים לימים מארץ ישראל, אך לקריאת השם רוחב עכ"פ, מפני שלא יתכן לזכר מקומות כל נקודה ונקודה מהארץ, כי בירושלים עצמה מזרחים ומערבים רבים, ושמזרח ציון ד"מ איננו מזרח בית המקדש ועגולי אופקיהם משונים ע"ד "האמת (נ"א האמור) אשר לא ישיגום החושים, כ"ש דמשק מירושלים, ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קדם שבת ירושלים ושבת ירושלים קדם שבת מצרים, ועכ"פ נודה ברוחב. והרוחב אשר נחלקים בו "הקטרים (נ"א הגבולים) בקריאת יום [א'] בעצמו הוא י"ח שעות לא פחות ולא יותר, קוראים אנשי הקוטר הזה שבת, וכבר יצאו אנשי "קוטר (נ"א גבול) אחד מן השבת "קוטר (נ"א גבול) אחר "קוטר (נ"א גבול) עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד שתהיה השמש לעמת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא ולא ישאר אדם שיקרא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם אחר. וע"כ אמרו נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, כאלו אמר נולד קודם חצות יום שבת בירושלים בידוע שנראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה, והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה עד ששבה השמש לעמת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה, והתחיל להראות הירח למי שהוא "בתחלת (נ"א במזרח) ארץ ישראל בשבת בערב, והסכים עם מה שאמרו רבותינו שצריך שיהיה לילה ויום מן החדש, וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אע"פ שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכונה השם השבועי הפושט בכל הישוב. שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה יום קבעתם ראש השנה, ואמרו יום השבת על הדמיון, אע"פ שאחד מהם כבר היה יוצא מהמועד כשיהיה האחד במועד כפי מקומותם בארץ ישראל, אבל בקריאת ימי השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו. והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו, לאשר נקראת הר קדשו והדום רגליו ושער השמים וכי מציון תצא תורה, ומה שהיה מזריזות לאבות לדור בה והיא בידי הכנענים, והכספם לה והעלותם עצמותם אליה כיעקב ויוסף, ותחנת משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד, ומה שהיה מבקשת האמות פרס והדו ויון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד, ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא ואם היו מחזיקים בחקים אחרים, מפני שלא קבל אותם הנמוס האמתי, ומה שהם מרוממים אותו עם העדר הראות השכינה עליו ושכל האומות חוגגים אליו ומתאוים לו, זולתנו מפני גלותנו ולחצנו, וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך ספורו: