ספר האגור/הלכות טריפות
|
< הקודם · הבא > |
- הלכות טריפות
(אק"א) נפחתה הגלגולת ונחסר ממנה כסלע כתב רש"י שהוא טרפה. וכן כתב הרמב"ם שאם חסר כסלע טרפה ואם נקבה נקבים שיש בהם חסרון אם יש בכולן כסלע טרפה. ולפי זה צריך לומר מתניתין דקתני ואלו כשרות וקא חשיב נפתחה הגלגולת מיירי כשאין בו כסלע ובעל העטור כתב שהיא כשרה. וכן יראה מדברי אדוני אבי ז"ל שהביא משנת ואלו כשרות גלגולת שנחבסה כפשוטה ולא חלק:
(אק"ב) המוח יש לו שני קרומין זה על זה ואם נקב זה בלא זה בהא איכא פלוגתא ורבינו תם אוסר בנקב העליון לבד ומתיר בנקב התחתון לבד ורב אלפס אוסר בנקב התחתון ומתיר בעליון. ורבינו אליעזר כתב שמותר עד שינקבו שניהם. וכן יראה מדברי הרמב"ם וכן מסקנת אדוני אבי ז"ל טורים:
(אק"ג) נפסקה חוט השדרה כנגד עובי הפיצול של פרשה שלישית פי' הרשב"א יראה שהיא טרפה ויש מתירין ובעוף טרפות החוט עד בין האגפים התחלת המקום שהם מחוברין בו בגוף והרשב"א כתב עד כלות מקום חבורן בגוף ולא נהירא:
(אק"ד) כתב הרמב"ם נטל לחי העליון טרפה אבל התחתון כגון שנגמם עד הסימן ולא נעקרו הרי זה מותר. ואני כתבתי למעלה שאפי' נעקרו רובן מהלחי אם המיעוט נשאר מחובר במקום אחד כשר עד שיעקרו כולן או שלא נשאר המיעוט במקום אחד וגם אני תמה על מה שאסור לחי העליון כיון שאינו מפורסם וכי יש להוסיף על הטרפות ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טרפה דלגופיה אצטריך לאשמועינן אע"ג דסימנין מחוברין בו כשרה וכ"ש בעליון טורים:
(אק"ה) אם שני העורות מן הושט אדומים או שניהם לבנים כתב בעל העטור שא' מהן לקה וחברו מגין עליו והוה ליה כנקב זה בלא זה ואיכא מ"ד שהוא טרפה. וכתב א"א ז"ל וכן נראה לי דלא דמי לנקב קטן דחברו מגין עליו אבל הכא שכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני. כיצד יעשה אם עוף הוא בודק הקנה מבחוץ ושוחטו ואח"כ מהפך הושט ובודק' בפני'. ובעל העטור כתב וגם אם בהמה היא שוחט' ובודקה בפנים אם יש בה קורט דם פסולה ואם לאו כשרה ולא חיישינן שמא במקום דם שחט דמנכרא מלתא ע"כ. ודבר קשה הוא להתיר בבהמ' שמתלכלך בדם שחיטה ואין קורט של דם האדום ניכר בו. ופירש"י דהוא הדין נמי לענין אין לו בדיקה מבחוץ וא"א ז"ל כתב שנקב ניכר בו מבחוץ אע"פ שהוא אדום ויש מחלקין כשהנקב במקו' ידוע יכול לבודקו אבל כשאינו במקום ידוע אינו יכול לבודקו ואם היא בהמה אין לו תקנה שאי אפשר לשוחט ולהופכו ואח"כ לבודקו דשמא שחט במקום נקב טורים:
(אק"ו) עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם פירש"י שאין חוששין לספק דרוס' לבדוק מקום המלוכלך. וריב"א פי' שא"צ בדיקה כלל דלא חיישינן לנקובה אלא צריך בדיקה משום ספק דרוסה:
(אק"ז) אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ורוב המפרשים פסקו דלא כוותיה אלא חוששין שמא הבריא ופירש"י הבריא נקב מלשון וברא אתהן בחרבותם וצריך בדיקה למאן דאמר ושט יש לו בדיקה בנקב. וי"מ הבריא מלשון בריא שמא נקב ונתרפא ואמרי' קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום וכן כתב הרמב"ם שהיא ספק נבלה שמא נקב הושט ועלה הקרום במקום הנקב. וכתב הרשב"א במה דברי' אמורי' כשנמצא קורט דם בושט או סביב הקוץ אבל לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשרה. ומקצת המורים אסרו בין כך ובין כך ולזה דעתי נוטה והר"ר אליעזר בר נתן פסק כעולא דאין חוששין אפי' בקוץ התחוב ובכל ענין כשר. ולזה הסכים הרא"ש ואפילו לדבריו אם יש עליו קורט דם מבחוץ ודאי טרפה דודאי נקב כולו:
(אק"ח) ר' אומר אפ' נטל כל הזפק כשר ובעל העטור כתב קיימא לן כר' אבל בתשובת הגאונים כתבו מדקאמר וגגו של זפק נדון כוושט ש"מ לא קיימא לן כר' דאמר אפי' נטל דהא איכא מקום דאפי' בנקב לבד טרפה טורים. נפחתה הגרגרת פרש"י נפחתה כמין דלת שלא נטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כדלת על פי הארובה אם הפחת גדול כדי שיכנס ויצא בו איסר וזהו יותר מאיסר טרפה ואם לאו שאינו אלא כאיסר מצומצם כשרה כיון שהדלת סותם הנקב והרמב"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדים כדי שיכנס ויצא בו איסר טרפה. וכ"כ רב אלפס שכיון שנקבה משני צדדים נטרף בשיעור קטן. טורים:
(אק"ט) הקנה בסופו משנכנס תחת החזה מתפצל ומשם יפרד לשלשה ראשי' האחד נוטה לצד הלב והאחד לכבד. והאחד לריאה ופירש רש"י דשל לב ושל ריאה נקיבתן במשהו ושל כבד דינו ככבד ור"ח פסק בשלשתן נקיבתן במשהו טורי':
- הלכות טרפות הריאה
(אלף קי) אם חסרה הענוניתא דורדא. פי' רש"י דכשרה ואם יש לה שנים טרפ' ור' אפרים אוסר כשהיא חסרה ומכשיר בשנים. וכן רבינו יצחק בר' אברהם מכשיר בשנים. כי על אחת לא היה מסתפק רק על שנים. ולפי דבריו אם אין לה אפי' אחת טרפה. וכן סובר רבינו יקר ובסמ"ג מטריף כשאין לה שנים. והגאונים מכשירין בין אם אין לה כלל בין אם יש לה שנים. טורים:
(אקי"א) נשאל אדוני אבי מהר"ר יהודה לנדא ז"ל על עינוניתא דורדא שנמצאת חדודה בראשה ולא עגולה כמנהג' אם נקראה שנוי וטרפה או לא והשיב וז"ל הנני כותב לך לשון הבדיקות שלי אם אין לה חריץ כתואר עינוניתא דורדא טרפה. ואם היא גדולה יותר מדאי כאונא הסמוכה לאומה. אז שינתה תוארה שיש לכל ורדא או שפחותה מעלה הדם בנפיחה הרי היא כאונא וטרפה עכ"ל הבדיקות. לשון תואר רוצה לומר צורתה הרגילה בה וא"כ זו שהיא משוכה כאונא ולא עגולה יש להטריפה והא דקא אמרינן למאן דאמר אם נמצאו שתים שהאחת עולה למנין אונא שחסרה לא קשיא דודאי באונא אין קפידא אם אינה משוכה דדוקא בענוניתא אמרינן שינתה תוארה טרפה ולא באונות דדיני הטרפות תלויות בדרכי גדול הריאה וקים להו לרבנן דאונא פעמים עגולה ופעמים חדודה אבל עינוניתא דינה עגולה עכ"ל:
(אקי"ב) כל יתר כנטול דמי מעשה בא לפני רבותי בתרנגולת שהיה לה במקום צומת הגידין למעלה בירך אצבע אחד יתיר והיה בו עצם וצפורן ונחלקו בדבר. יש אוסרין מטעם כל יתר כנטול דמי ויש מתירין ואומרין דוקא רגל הוא יתר וטרפה. אבל אצבע לא הוי יתיר וכשרה. וזה אשר השיב הר"ר יהודה משפירא דעתי נוטה דלא שייך לומר יתר כנטול דמי אלא ביתרת שיש כיוצא בו ועומד. כגון בת חמש רגלים דוקא רגלים אבל דבר אחר לא. כגון שעלתה שם יבלת ובה עצם אינה אסורה. וכמו שני מעים היוצאים ותרי סניא דיבי שהן כיוצא בהן וכ"כ המרדכי בשם ראב"ן. וכן כתב מוהר"ר יצחק בר משה וראב"ן כתב בספרו אירע מעשה לפני רב קלונימוס בר' יהודה ובימי ר' יצחק חמי בעיר מגנצ"א ואני אליעזר בר נתן בכבש שהיה מעי יוצא כאורך אצבע מן המעים והיה סתום אותו מעי בסופו והרעי בא מן המעים לתוכו ומתוכו יוצא אל המעים. וישבנו לדון בהלכה והסכמנו כלנו להתיר. כי בעוף יוצאין מן הקורקבן שני מעי' אחד אל הזפק והשני הוא אל המעי' אבל הכא מעי היוצא אין זה כנגדו בעוף ואין להוסיף בטרפות שמנו חכמים. עכ"ל הראב"ן:
(אקי"ג) יתרת בדרי דאוני דכשר כתב בעל העטור דלא מכשרינן אלא כשעומדת ממש בסדר שאר האונות אבל אם היא ביני וביני רוצה לומר תחת האונות לצד פנים כמו הוורדא טרפה בין בימין בין בשמאל. אבל הרמב"ם כתב כל מקום שהוא כלפי פנים הריאה אין התוס' אסור אלא א"כ יהיה בגובה. ואאז"ל הסכים לסברת בעל העטור. וכתב אם נמצאת הוורדא בצד שמאל טרפה. וכן פסקו ר"ת ורבינו יצחק. ורבינו ברוך כתב בשם רבינו יהודה בר' קלונימוס ומשם ר"י מביה"ם דמותר. היתה חסרה מאונות הימין כתב הרמב"ם שהורדא משלמת אותה. ורש"י כתב שאינה משלמת טוב להחמיר טורים ובסמ"ג מטריף:
(אקי"ד) כתב הרמב"ם נמצאו שתי אונות באונה אחת ואין נראות כשתים דבוקות אם היה ביניהם כמין עלה הדס בין בעיקרן בין באמצעיתן בין בסופן כדי שיוכר בהן שהן שתים דבוקות מותרות ואם לאו טרפה. ויש שכתב אי סריכין מעקרן עד סופן מייתינן סכינא ומפרקינן לה אי מפקא זיקא בינייהו חדא היא וטרפה ואי לאו כשרה ולישנא דתלמודא משמע כפי' רש"י דאי איכא הכירא כל שהיא כשרה וכן עיקר. עכ"ל הרא"ש. נקבה הריאה ואין מקום לתלות והדבר ספק אם נקב מחיים אי לאו עושין נקב אחר אצלו אם הן דומין כשרה ומדמין מגסה לגסה ומדקה לדקה אבל מגסה לדקה ומדק' לגסה לא ופירש רב אלפס שמדמין מריאה לריאה אחרת רק שתהי' הבהמה אם גסה גסה אם דקה דקה ורש"י פירש שאין מדמין מבהמה לבהמה אחרת ואפי' באותה בהמה דוקא מאונא לאונא ומאומא לאומא אבל לא מאונא לאומא. ולא מאומא לאונא וכן היא מסקנת א"א ז"ל. טורים. לשון הרמב"ם אחד מסמפוני הריאה שנקב אפילו לחברו טרפה ויראה מלשונו דכל שכן אם נקב לבשר. ולא נהירא טורים:
(אקט"ו) נימוח בשר הריאה כמים בפנים כשרה ובלבד שיהיו כל סמפונותי' קיימין ופי' רב אלפס דוקא שיהא מחוי המים זך אבל אם הם עכורין או סרוחין טרפה. וכ"כ הרמב"ם. והרא"ש הכשיר אף בעכורים או סרוחים:
(אקט"ז) כתב הרמב"ם חסר מגוף הריאה אע"פ שלא נקבה הרי היא כמו שחסר שאר האונות. ובעל העטור כתב שהיא כשרה כיון שהעור קיים אע"פ שנפגמה והכי מסתבר. טורים:
(אקי"ז) ריאה שיש בה אבעבועות אפי' הן גדולות הרבה ומלאות מים כשרה. ומיהו לרב אלפס צריך שלא יהיו עכורין ולא סרוחין. וכ"כ הרמב"ם ריאה שיש בה אבעבועות אם הם מלאות רוח או מים זכים או לחם הנמשכת או ליחה יבשה וקשה אפי' בנפיחה מותרת ואם יש בה ליחה סרוחה או עכורה טרפה. וכתב עוד כשמוצי' הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה. והרא"ש מתיר אפי' בעכורין וסרוחין. וגם לא הזכיר בדיקת הסמפון. טורים:
(אקי"ח) מסיק רבינא שאין חלוק בין ריאה שהאדימה מקצתה לריאה שהאדימה כולה. ופירש"י האדימה כעין דם רע הנקבץ שקורין שנטרור"א בלע"ז וכשרה כדאמרינן שם אדומה כשרה מדר' נתן. ור"ח פי' שאין חלוק וטרפה אפילו במקצתה. וכן בפסקי הלכות שנכתבו בה"ג של רבינו יעקב שמה שאמרו אדומה כשרה מדר' נתן זהו כשהוא מתלבנת כמו שרגילה להיות כשנופחי' אותה. עכ"ל ספר המצות וכן במרדכי:
(אקי"ט) אוכמי אוכמי כשר פירש רש"י שיש בה מיני מראות שחורות. והא דאמרי' כדיותא טרפה היינו ברובא, ומעשה בא לפני ר"ת והכשיר מעשה זה אבל תימא הוא עכ"ל. ע"כ נראה כפי' האלפסי דאוכמי דהכא היינו כי כוחלא דאמרינן לקמן דכשרה וכן פ' בעל ה"ג:
(אלף קכ) י"א סרכא כסדרן צריך בדיקה לראות אם עולה בנפיחה. אבל רב האי גאון כתב דאפי' בדיקה אינה צריכה. ולזה הסכים הרא"ש טורים. פירש"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא שנסרכו שתים החצונות ממעל לאמצעית או מתחתיה אבל כל שנסרכה לאונא שאצלה בין מחתוך לגב ואפי' מגב לגב כשרה. אבל שאר כל הפוסקים פסקו דלא מיקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחתוך של זו לחתוך של זו אבל מגבה של זו ואפילו מחתוך לגב או מחודו של זו לחודה של זו שאצלה אסורה. ור"ח כתב דאפי' מחתוך לחתוך אין מתירין אלא אם נסרכת כלה מראשה לסופה שכל שיש פלוש ביניהם בראשן או באמצעיתן או בסופן מתנועעת זו מזו. ולא הורו כן הגאונים אלא כל שהוא מחתוך לחתוך שאצלה אפי' נסרכת באלכסון מראשה של זו לסופה של זו כשר וכן נוהגים בכל המקומות טורים. לדעת רש"י אין סירכה בלי נקב לפיכך אף כסדרן צריך בדיקה בנפיחה לדעת אם נסתם כל הנקב. וכ"פ בהלכות טרפות של רבינו גרשום. וכ"כ בתשובת הגאונים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם. ולפי פי' זה פסק רבינו שמשון מא"י בשם ר"י שבכ"מ שצריך בדיק' אין אנו בקיאין בדבר לפיכך אף כסדרן לא נכשיר ורש"י חולק על פסק זה ואומר שאנו בקיאין בבדיקה בזמן הזה ונוכל לעמוד על הבדיקה. ולדעת ר"י יש סירכא בלא נקב אלא שסופה להתפרק ולהנקב ולפ"ז כסדרן מותר בלי בדיקה. וכן העידו לפני ריב"א כי ר"ת היה מתיר כסדרן בלי בדיקה מפני שהדבר יצא מפי הגדולים. אמנם במקום שהיה רואה שהקרום שקורין טיל"א יש בין אונא לאונא מעיקרה עד אמצע אומה כי אין לחוש שאינו סירכא שרגיל כן למצוא בהרבה בהמות עכ"ל סמ"ג. ואשכנז מטריפין כסדרן כשאין קרום דק ואין בודקין בנפיחה ובאיטלי"א מכשירין ובעל הערוך מטריף סרכה כמין חלון והגאוני' מתירין וכן ר' יהודה התי' הלכה למעש' וכ"פ הרמב"ם וכ"כ ר"י בכתב ידו וכן רבינו גרשון וה"ג והאלפסי. ובתשובות הגאוני' לא מצינו חילוק זה. וכן נוהגים ברוב גליות אדום ובארץ ישמעאל. עכ"ל ספר המצות. ובאשכנז נוהגי' להטריף חלון בקצת מקומות. ובסמ"ק כתב אם סריכי תרי אוני כסדרן צריכה בדיקה בנפיחה ואנן דלא בקיאינן בנפיחה טריפה. י"א שהיא טרפה אפילו ע"י בדיקה בשם ר' נתנאל עכ"ל. ובהגהת סמ"ק לדידן דלא בקיאינן בבדיק' כל סרכה טרפה. ומיהו כי ליכא סרכה כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן רגילין להכשיר היכא דליכ' חלון והוא דאית ליה חתוכא דאוני ואני המחבר אומר כי שמעתי בשם חכמי הדור שמה שכתב בעל סמ"ג שהקרום שקורין טיל"א בלעז יש בין אונא לאונא זהו קרום דק אבל כשהוא עב נחשב לסירכא:
(אקכ"א) אונא הנסרכת באומא שאצלה מחתוך לחתוך היה ר"ת אוסר וכן סמ"ק. והרא"ש ז"ל כתב ונהגו העם להתיר וכ"כ הר"ר יהודה אלבצרלוני בשם הגאונים טורים. ואונא הסרוכ' באומא במגנצא ובקלוניי"א נוהגי' להתיר כרש"י וכן הרמב"ם פי"א וכן רבינו גרשום ור"א ור' נחשון ור"י בר יהודה ורשב"ם כלהו מכשירין. ור"א הגדול ור"ת ורב יוסף גאון אוסרי' וכן נוהגי' בגרמייז"א ור"ת כתב כל המאכיל אונא באומא כאלו מאכיל טרפות לישראל. מרדכי. ואונא באומא רבינו יעקב בר יקר התיר ויש אוסרין וכן ר"ח וכן רבינו משה גאון. ובתשובת הגאונים רבו המתירים. וכן רש"י התיר בתשובה וכן רבי' מנה כתב שמנהג פשוט בישראל להתיר. ובכל צרפת נוהגי' אסור על פי ר"ת עכ"ל ספר המצות. ובאיטלייא נוהגים היתר ע"פ ר' משה. ובאשכנז נוהגים אסור:
(אקכ"ב) והוא דסביך בבשרא פרש"י היינו דוקא שנסבכ' ונאחזה הריא' בבשר שבין הצלעו' אבל לצלעות עצמן לא. והרמב"ם התיר אי סביך בעצם ובשר. וכתב רבי' יצחק וכן בעל ספר התרומה וז"ל ועתה נוהגים להטריף כל הסרכות ואין בודקין לא בפושרי ולא בנפיחה. ומעשה בא לפני ר' יהודה מפרי"ז בריאה הסבוכה בבשרא ומשמש בה ידא דטבחה והכשירה ושאלו הטבחים אם גם הם יעשו כמותו ואסר להם לפי שלא היו בקיאין כמותו לדעת מהו סביך וכתב רבי' ברוך והטיל חרם על כל קהל פרי"ז שלא לאכול ממנה. מרדכי:
(אקכ"ג) הא דאמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתם כשרה ומעמידה כשסרוכ' במקום חתוך האונות במצר החזה שאותו קרום מתקיים. ופסק בה"ג שסרכא זו כשרה בין באונה עצמה בין בגובהה בין בגגה. וכן נמצא בתשובת רבינו גרשם ז"ל. ופירש"י דוקא שנסרכה בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן סופה להתפרק. ורבינו גרשם כתב שאין חלוק בזה אלא שצריך לגוררה עם הבשר שבין הצלעות ולבודקה בנפיחה אם אינה מבצבצת כשרה וכן בדסביך בבשר מצריכין הגאונים בדיקה בנפיחה. וא"כ לדברי רבינו שמשון נאסר הכל מפני שאין אנו בקיאין בנפיחה. וכ"ש אם יש סרכה מן הריאה לשומן הלב או לטרפשא הכל נאסר. ומורי רבי' יהודה הורה הלכה למעשה להתיר כל סרכה הדבוקה בדופן במקום חתוך האונות בלי שום בדיקה ואני רגיל לומר כי במקום שכלה מראות הצלעות והוא החזה הניתן לכהן אין מועיל שום סתימה עכ"ל ספר המצות. כתב בעל העטור אם נקב באונא וסרכא מן האונה לדופן שכנגד האומא כשרה. אבל הרא"ש כתב אם הסרכא יוצאה מבין חתוך שבין אונא לאונא ונסרכת לדופן או מגב האונות ונסרכת לדופן חוץ למיצר החזה טרפה שאין דופן סותמתה. לה"ט. וכתב ראבי"ה מעשה בא לידינו באומא הסרוכה לדופן בצד ימין ולא היתה ריעותא בדופן ולא הי' לריאה כי אם שתי אומות והבנתי בענין כי מקום הסרכא היה ראוי להיות אונא ולא אומא ולא היתה שיעא כאופתא אותו המקום של האונות וקצת חתיכ' ופירוד היה ניכר מעט מלמעלה של מקום הסרכא לאומא והכשרתי ע"פ רבותי. מרדכי. הא דדופן סותם דוקא כנגד הבשר שבין הצלעות והוא מסובך ונאחז היטב לבשר אבל אם הוא כנגד הצלעות אינו סותם. ואם הוא כנגד הבשר וגם כנגד הצלעות בזה כתב הרמב"ם אבא מורי מן האוסרי' ואני מן המתירי'. והרא"ש כתב ואני רואה דברי האוסרי' כיון דבעצמות לבד לא הוי סתימה הוא הדין נמי בעצם ובשר. ורב שר שלום גאון התיר אפי' אינו מסובך הרבה בבשר אלא סריך בו מעט וכ"כ רבינו גרשם והוסיף להתיר פי' סריך בצלעות אלא שהצריך בדיקה ולא משום ריעותא דצלעות שאף בסריך בבשר היה מצריך בדיק' ולא היה מחלק בין בעצם בין בבשר בשניהם היה מתיר בסריך וע"י בדיקה. והעיקר כמו שכתבתי דלעצם אפי' בדיקה לא מהני ובבשר שרי אפי' בלי בדיקה ובדסביך. טורים. ומנהג באשכנז להטריף כל סרכא הדבוקה לדופן אפי' בבהמת ישראל מאחר שפסקו כן שני שרי צבאות ר"י בעל התוס' ובעל ספר התרומה. אמנם האטילייני נוהגים להתיר כפי דעת הרמב"ם כי ברוב המנהגים נוהגי' אחריו והמחמיר תע"ב לשון המרדכי. ועתה מחמירין ואוסרין כל מקום שנסרכו האומו' וסימניך אומה הרשע':
(אקכ"ד) ריאה הנקוב' במקום שאין דופן סותמתה דהיינו אם האומ' חוץ ממקום חתוכי דאוני כתב הרמב"ם דמפרקינן לא אם נמצאו מכה בדופן אפי' יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחין כשרה אפי' בלי בדיקה. ולדעת רב אלפס אם יש מכה בדופן אפי' אין ריעותא בריאה ג"כ אסורה ואפי' בדיקה לא מהני. וי"א דכשרה בלא בדיקה ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אפי' בלא בדיקה. ולדעת רש"י ור"י לעולם אינה ניתרת אפילו בבדיקה אא"כ יש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה. אלא אם שניהם שווים בין יש ריעות' בשניה' או אין ריעותא בשניהם לא מהניא בדיקה. וכ"ש אם יש ריעותא בריאה ולא בדופן וכתב הרא"ש בתשוב' דלא שרי ע"י מכה ממש שבדופן אבל אם יש בו בהרות שחורות אינו סימן מכה כי אפשר שבאו מחמת המכות שהכו הבהמה על גבה שכן דרך מקום המכה להשחיר. אבל נשבר הצלע אע"פ שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה. הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקה לאכשורי. בה"ג כתב בועא בשפולי ריאה טרפ' והיינו שהיא נראי' משני צדדין ודומה לשתי בועות ובתשובות הגאוני' בועי דמתחזי בשני צדי הריאה טרפה אע"פ שאינה עומדת בשפולי הריאה וזהו דוקא כשעומד כנגד דרי דאוני וחיישינן שמא נימוח מבפנים ואיכא חסרון מן הסמפונות וטרפה בכל שהוא וכבר נחלקו חכמי הדור על בועא בשפולי ריאה ר"י בר יהודה ורבינו יצחק הלוי מכשירין ובמגנצ"א אוסרים. והעם נהגו עתה להכשיר בין שפכי להדדי בין לא שפכי להדדי בבועא הנכרת בעבר שני דלא חשיב כתרתי דסמיכן להדדי. וכתב ראבי"ה שתי בועות שיש בהן מוגלא אם הן רחוקות כשרה שמקיפות בשר לכל אחת. וכ"כ זקני ראב"ן. ואם לגמרי סמוכות זו לזו טרפה אפי' עולות בנפיחה והא דמכשיר צמחים וטנרי הם כמו סלעים כשאינו סמוכות זו לזו. והיכא דתרי בועי סמיכי ויש בהן מים זכים רפיא בידי ויותר נ"ל להתיר מלאסור. אבל מצאתי בשם רשב"ט בועי פירוש כמו פורח אבעבועות שקורין קוייטורי"ש בלעז אבל צמחי דשכיחין שקורין בועות לאו בועות נינהו אלא צמחין ואין לחוש אי סמיכי להדדי כן נראה לרבינו יעב"ץ עכ"ל. המרדכי:
(אקכ"ה) בועא בשפולי אומא או בשפולי אונא ואין לו היקף בשר בה"ג פסק דחסרה היא. וכ"פ ר"י אבל רבינו שמואל בר חפני הכהן מכשיר בשפולי אונא אפי' בלי היקף מפני שהוא במצר החזה ע"כ ומנהג באשכנז להצריך חוט בשר מקיף:
(אקכ"ו) יש אומרים כל היכא דתלינן בדופן אין חילוק בין אם סמוכה כלה לדופן או סרוכה לו והרא"ש כתב דוקא סמוכה כלה לדופן אבל סרוכה לא תלינן ריעותא בדופן אלא בריאה. ואם כל הריאה דבוקה לדופן בלי שום פילוש ובלא שום פירוד יש מתירין ע"י שמפרידין אותה מן הדופן בנחת ואם עולה בנפיחה כשרה ויש אוסרין וכן עיקר. וכל בדיקה דהכא היינו שמנפחין לה במיא דפושרא אי מבצבצא טרפה. וכתב א"א ז"ל ובאשכנז וצרפת נוהגים להטריף הכל. לה"ט:
(אקכ"ז) כתב בעל העטור שאם האונא והאומא נסרכו יחד בסרכא אחת אל הדופן אם רוב הסרכא מן האומא ומיעוטא מן האונא תלינן דעיקר הנקב היא באונא וסרוכי סרוך באומא וכשרה. ואם רובא מן האונה טרפה וכן ריאה הסרוכ' לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא. וכן נמי אם יש מכה בדופן והסרכא במקום המכה וחוצה לה בכולהו אזלינן בתר רובא: מאי נפקא מינה ברוב שכנגד הדופן שחשוב כסתום אכתי איכא מיעוטא שלא כנגדו שאינו סתום. והרא"ש הסכים לסבר' בעל העטור. טורים:
(אקכ"ח) ריאה שנסרכת לאחד מן המקומות שהנקב אין פוסל בהן כמו לחזה ולגרגרת ולשמנונית ולטרפשא בזה כתב הראב"ד ז"ל שדינא כסרוכה לדופן שאם יש בה מכה תלינן להקל כמו שתולין בדופן. והרמב"ן כתב שאין תולין אלא במכה שבדופן ולא במקום אחר. וכ"כ הרא"ש דוקא בדופן שהוא רחב ולחותו מרובה נחטת הריאה אליו אבל לא לשאר אברים. טורים:
(אקכ"ט) מר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' או ד' פעמים יפה יפה וכל סרכא שתנתק ע"י נענוע זה כשרה. ועל זה נוהגי' במקצת מקומות להכשיר כל סרכא שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק ואומרים שאינה סרכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחו' הריאה שהסרכא אפי' אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הולכת ומתחזקת. והרשב"א כתב כל סרכא שאמר אין הפרש בין שתהיה עבה וחזקה ובין שתהי' דקה מן הדקות ולא כהללו שממעכים ביד ואם נתמעכ' תולין להקל וכל הנוהגי' בזה מאכילין טרפות לישראל שזה לא שמענו לחכמים בשום מקום. טורים:
(אלף קל) אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. שמעתי מא"א שכל מה שהטריפו מגבה לא שנא באומות ולא שנא באונות מלבד האונ' של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש התחתונה שהיא העליונה דאפי' אם יש על גבה כטרפא דאסא נמי כשר מפני שדרכ' להתפצל כן וכן הורה רבינו זקני הלכה למעשה אבל בכל שאר האונות טרפה. ורבינו ברוך כתב בשם רבי' יצחק בר יהודה דאם הוא בציר מטרפא דאסא וע"י נפיחה הוי כטרפא דאסא עבדינן לחומרא מרדכי. כתב ראבי"ה האונות העליונות הסמוכות לגרגרת ודרכן להפרד מן הגרגרת אם נסרכו לגרגרת טרפה. וכ"כ בה"ג לפי שהגרגרת קשה ואינה סותמת אך אם דבוקות לגרגרת ומהודקין מלמעלה ולמטה כשר כן פסק בה"ג ואני שמעתי שאם אינו יכול להכניס אצבעו ביניהם ולפרד למעלה מעט מן הגרגרת שנכר בחתוך כשר שכן גדולן ואם יכול להכניס אצבע ביניהם זהו ענין סרכא וטרפה כך שמעתי מא"א מרדכי:
(אקל"א) ראבי"ה כתב דאם האונות או האומות סרוכין בשומן היורד בין שתי הערוגות ויכול להכניס ביניהם אצבע קטנה טריפה. וכ"פ רב נחשון גאון ואם דבוקה בלי הפרד בשר שכן גדולה. ומעשה בא לידינו באומה שאצל שומן הלב שהיתה מקצתה דבוקה מלמטה קל שומן הלב דכך גדולה ולא היה יכול להכניס אפי' מחט ומ"מ היתה דבוקה יותר מכדרכה הכשרנוה מזה הטעם וכ"כ רבי ברוך בשם ר"ח מרדכי:
(אקל"ב) אם קרה שהוציאו הריאה בלא בדיק' טרפה ולא סמכינן ארובא כמו שפרש"י ומעשה היה בקלוני"א ואסרו כל חכמי הדור וכן פי' בה"ג. ורבי' ברוך פי' היכא דלא שייכו טרפות כגון בגדיים וטליים הסומך על רש"י לא הפסיד. מרדכי. מצאתי בשם רבינו שמואל בן חפני ומשם ר"ח ורבינו נסים דטרפשא דכבדא שנקבה נקב מפולש הוא חצר הכבד טרפה. אבל אם נסרכה בסרכא בצלעות לא הוי מטריפין וכן היה נוהג רבינו שמחה וראבי"ה מרדכי:
(אקל"ג) קנה הלב דינו כלב לאסר במשהו והוא החלב על דופני הערוגה והרמב"ם פי' קנה הלב והוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה.
כתב הרמב"ם קנה (הלב) [הכבד][1] והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם נקב אפילו אחד מהם אפי' במשהו טרפה ולא נהירא. דהא מכשרינן אפי' בנטל כולו חוץ מכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא:
(אקל"ד) אם נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף טרפה דכל יתר כנטול דמי והוי ליה נטל הכבד. וי"א דלא אמרינן כאלו נטל כלו אלא כאלו נטל עם המקום שהוא דבק שם הלכך אם הם דבוקים בכזית של מקום מרה או בכזית של מקום חיותא טרפה ואי לאו כשרה. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. רב אלפס מתיר כשאין לה מרה או שיש לה ב' מרות ויש מחמירין כשיש ב' מרות נוקבין האחת אם שופכין זה לזה כשרה ואם לאו טרפה. אמנם לא נהגינן כן. שערים מדור"א. כתב ראבי"ה נטלה המרה כשרה ופעם אחת בא לידי שנטלה המרה ואמרתי לקורעה ולטועמה כמו שכתוב בה"ג שאם יטעם בלשונו טעם מרה הרי נבלעה וכשרה ולא טעמתי בה טעם מרה ואמרתי שוב לצלותה על גבי גחלים והיתה מרה עד מאד והכשרתיה. ולולי כי קשה להכניס ראשי בין הרים גדולי' היה נ"ל שאפי' אין טעמי' שום מרירות כשרה. וכי משתכח שתי מרות כשרה וכ"ה בספר רוקח אבל מן המיימוני משמע דטרפה אם אין לה מרה או כשיש לה שתים. מרדכי:
(אקל"ה) נחתכה הטחול במקו' עוביה יש מי שמתיר ויראה לי שהוא אסור מספק. טורים:
(אקל"ו) לקתה בכוליא אחת טרפה רש"י פי' כגון ע"י מוגלא והמדקדק בשערים משמע דמפרש לה במכת חרב בלי מוגלא אבל ע"י מולגא משמע אפי' לא מטא הלקותא למקום חריץ טריפה. ולפרש"י דה"ה ע"י מכת חרב דינו כמוגלא ובמים זכים ראיתי בתשובות שבאו לפני רבותינו שבמגנצא והכשירו אפי' הגיעה למקום חריץ. ובהמה שיש לה ג' או ד' כליות כשרה מרדכי:
(אקל"ז) כתב הרשב"א יש מגדולי המורים שהורו שאין טרפות בכוליא של עוף אע"פ שיש לדון ולאסור כבר הורה זקן. פסק גדול בדורו מהרר"י מולין לקתה בכולי' אחת דטרפה אין שייך בעוף כמו שכתוב יורה דעה בשם הרשב"א כי בעוף הם סגורי' בעצם ואין מגיעים לשם בני מעים ואין שום טרפות נוהג בהם ולכן אין להחמי' בו יותר מאלו נטל ונחתך וכ"כ הרמב"ם דאין טרפות דכולי' וטחול בעוף עכ"ל:
(אקל"ח) בריאה אין חלוק במחט שנמצ' בתוכה בין קופא לגב או קופא לבר דבכל ענין כשר משום דסמפוני הריאה רחבים יותר מן הכבד. ומיהו התוס' מחלקים גם בריאה בין לגב בין לבר במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו מסמר ואני מה שקבלתי כתבתי שערים מדור"א:
(אקל"ט) נטלה השלפוחית שמימי רגליה נקוין בתוכה ר"ת מטריף ור' אליעזר בר' נתן מכשיר ולזה הסכים הרא"ש:
(אלף קמ) הדקין של הבהמה שיוצא מהן מעי קטן כענף היוצא מן הבד. אם בראש הקיבה במקום שהדקים יוצאים משם יש שלם כרוחב אצבע קודם שיתחיל זה המעי ליפרד וגם למטה לאחר שנתחבר עם שאר הדקין יש כרחוב אצבע שלם כשר. ואם לאו שאין כרוחב אצבע שלם למעלה ולמט' טרפה. וי"א שאינו כשר אח"כ יש באורך הפצול פחות מכרוחב אצבע וראשון עקר. ובעוף כיוצא בזה כשר. טורים:
(אקמ"א) איזהו כרס הפנימי שטריפותו בנקב במשהו. י"א היכ' דפרעי טבחי פי' כל מה שנרא' מהכרס כשהטבח פורע ופותח מהירכים ועד החזה. ומה שמהצד מזה ומזה הנתון תחת הצלעות הוא כרס החיצונה ואינה נאסרת בנקובת משהו. וי"א דכל הכרס הוא כרס הפנימי ליאסר בנקובת משהו וכן עקר וכרס החיצונה הוא בשר החופה רוב הכרס. פי' קרום עב העובר על כל החלל והוא הולך מחזה עד הירכים והכרס שקורין פנצ"א נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו הקרום ולכך אומר החופה את רוב הכרס וזה דינו אם נקרע בו קרע כאורך טפח או נטל טרפה. טורים. וכ"פ רש"י ור"ח ורב אלפס שאם נקב בכל שהו כל הכרס טרפה. וגם במעי הנקר' סניא דיבי וגם המקום שאין בו מילת וגם היכ' דפרעי טבחי מרדכי:
(אקמ"ב) רש"י אסר ההמסס שנקב אפי' אין הנקב מפולש ולא נהירא. טורים. וכ"כ ר"ת שאם נקב מצד אחד כשרה:
(אקמ"ג) כתב ר"י שאין מדמין מנקב לנקב אלא בכרס ודקי' אבל לא בלב וכבד וקורקבן וטחול ובעל העטור כת' שמדמין וא"א ז"ל כת' כסברת ר"י טורי':
(אקמ"ד) כל דבר שאמרו בו חכמים אם נטל טרפה כתב הרמב"ם שאם חסר אותו אבר מתחל' כשרה והרשב"א כתב שגם זה טרפה. טורים. ומסקנת העולם לאסור הכל:
(אקמ"ה) כתב בה"ג דנקיבת קוץ ומחט יש לו היתר ע"י בדיקה שיבדוק כל המקומו' ואם אינו מוציא נקב כשרה. ורש"י פירש שאין היתר בבדיקה לפי שהמקומות רפין והנקב דק ואי אפשר לעמוד בו ע"י בדיקה ודוקא קוץ ומחט שהן דקין אבל נקב בקנה וכיוצ' בו יש לו בדיקה:
(אקמ"ו) כתב הרמב"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק נקב ספק לא נקב תבדק. ולא נהיר' מדקאמר שמואל טרפה אלמא אין לה בדיקה:
(אקמ"ז) כתב הרשב"א הוא הדין נמי אם הוריק הכבד כנגד מרה או כנגד מקום חיותא שהיא אסורה דכל מקום ירקותא נחשב כאלו נשרף ונטל וקאמר בגמ' דבריאה אין לחוש לנפילת האור מפני שהצלעות מגינות עליה. ופי' הרשב"א דלא קאמר אלא לענין שא"צ לבדוק אחריה אפי' נפלה לאור לפנינו אבל אם רואים אנו שהאדימה טרפה שהרי לא הגינו עליה וא"א ז"ל כתב אפי' רואין אותה אדומה כשרה דכיון דצלעותי' מגינות עליה אנו תולין השינוי בדב' אחר ולא בנפילת האור אפי' אם נפלה לאור בפנינו טורים:
(אקמ"ח) הרשב"א כתב דלא מכשרינן אלא בירוקין שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו אבל לא באדומין שהוריקו וחזרו ע"י שלוק והרא"ש הכשיר בשניהם. טורי':
(אקמ"ט) והרא"ש כתב דכל מה שאנו מטריפין בשנוי מראה היינו דוקא בידוע שנפלה לאור אבל אי לא ידענן וחזינן שנשתנו בני מעיה לא תלינן בנפילת האור דמלת' דלא שכיח' היא אלא תלינן בשינוי הטבעים דלפעמים מחמת רוב שומן או כחישות משתנין. וכתב עוד הרא"ש י"א דטרפות דנפלה לאור לא שייך בבהמה לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינין עליה וגם בני מעי' קשין להחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרף עורה ובשרה וכ"כ הרמב"ם. ובעל העטור כתב דרך פשרה שהעוף מכיון שנפל לאור צריך לבדוק לפי שאין לו עור וקרוב הדבר שנחמרו מעיו אבל בבהמה אין חוששין אבל ודאי אם נחמרו גם נטרפת בכך. ואין אלו אלא דברי נביאות אלא ודאי לא שייך בבהמה כלל. עכ"ל:
(אלף קנ) עוף שנחתכו או נשתברו אגפיו כשר. אבל אם נשמט אחד מהם מעיקרו חוששין שמא נקבה הריאה וצריך לנפח ולבודקה אם היא שלמה כשרה ואם לאו טרפה. ובעל העטור כתב שהיא טרפה ולא מהניא בדיקה וכ"כ בעל התרומ' בדאיעכול ניביה. והרא"ש כתב כסבר' ראשונה. וי"א אם נשבר עצם שלישי המחובר לגוף חוששין שמא נקבה הריאה וצריכה בדיקה ולא נהירא. לה"ט:
(אקנ"א) ואם הפרק השלישי הסמוך לגוף נשבר או נחתך אם רחוק מעט מחבורו בדופן שהוא כבוכנא באסיתא אין לחוש לריאה. וכן משמע מתשובת רש"י וראב"ן כתב שצריך לעיין בצלעות אם נצרר הדם אז יש לחוש לנקיבת הריאה וצריך לבודקה. וכן אפי' לא נשבר רק נשמט דהיינו שמוטת גף בעוף צריך לבדוק הריאה. ויש גאונים שאמרו אפי' נשבר קרוב לגוף א"צ לבדקה. ונראה לי שיש לחוש ולבדוק אפילו כשנשבר סמוך לגוף. וכיצד יבדקנה ינתחנה ויניח הריאה דבוקה בין הצלעות כתולדתה ויקח שפופרת ויכניסנה בקנה ונותן על הריאה נוצה או תבן אם עולה בנפיחה כשרה ואי לאו טרפה. מרדכי. ואני המחבר ראיתי נוהג מורי אבי זצ"ל להטריף כשנשבר הגף סמוך לגוף בקרוב פחות מרוחב אגודל כמו שכתב בעל ספר אגודה ולא בדק בריאה כי אנן לא בקיאין בבדיקה:
(אקנ"ב) שלשה פרקים יש ברגל התחתון. האחד הוא מה שחותכין עם הפרסו' כשמפשיטי' הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומות הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק ג' והוא הנקר' קולית ומחובר לגוף ופרק התחתון בכל מקום שנחתך בו כשרה. למעלה ממנו בכל מקום שיחתוך בו טרפה ואפי' בתוך הפרק שבינו לשוק לדעת רבינו שלמה יצחקי ועצם הקולית אפי' לא נחתך אלא נתק ממקומו במקו' חבורו בגוף טרפה בין בבהמה בין בעוף. בד"א שנפסקו הגידין שמחובר בו לגוף או נתעכלו. אבל לא נפסקו ולא נתעכלו כשרה וכן הוא ביסודי של ה"ר פרץ ז"ל והרא"ש לא חלק בזה טורים:
(אקנ"ג) וכתב הרשב"א ראשו התחתון של עצם זה המחובר עם השוק שנשר ממקומו יש אוסרין אע"פ שלא נפסקו ולא נתעכלו גידיו ויש מתירין אפי' נפסקו ולזה דעתי נוטה ע"כ ורב אלפס מכשיר בנחתך בעצם האמצעי ובלבד שלא יהיה במקום צומת הגידין וכ"כ הרמב"ם. והרא"ש כתב כי בספר התרומ' כתב כרש"י וכן נוהגין באשכנז וצרפת לה"ט. ובמקום שאינו נטרף אם נחתך כמו בעצם התחתון לדברי הרמב"ם ובאמצעי שלא כנגד צומת הגידים לרב אלפס אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן טורים:
(אקנ"ד) נשאל מורי אבי מהר"ר יהודה לנדא זצ"ל הטעם למה המנהג להחמיר ולהטריף עוף שנשבר. העצם למעלה מן הארכובה אפי' שלא יצא העצם לחוץ ואפי' רחוק מצומת הגידים ברחוק אגודל. הוא בשביל שמצאתי בהגהות מיימונית שכתב דאין אנן בקיאין במסמוס הבשר שהרופא גורר ולא מכשרינן ברוב בשר חופהו. והשיב דאמר הוא שהמנהג הוא להטריף ודע לך כי אינו מתעסק בספק זה להתירו שהרי הרמב"ם כתב שיעור אורך צומת הגידין בשור י"ו אצבעו' למעלה מן הארכובה ולפי ערך זה אולי יגיע בעוף ד' אצבעות. וזהו כמעט כל שעור אורך עצם האמצעי של עוף ולכך אין להקל בזה. עכ"ל שנינו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה מן הארכוב' ולמטה כשרה וכן שנטלו צומו' הגידי' מחלוקת בגמ' פ' בהמה המקשה באיזו ארכובה אמרו רב יהודה אמר בארכובה התחתונה ששם סמוך לה למעלה מן הפרק הן צומות הגידין שזו היא הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה מן הפרק אם נחתך לגמרי כשרה. וכ"כ בשערים מדור"א דלא כדעת הרמב"ם שמפרש שמדבר בעצם התחתון ולמעלה מן הפרק בין במקום צומות הגידין בין למעלה מצומות הגידין ואם נחתך העצם לגמרי טרפה. וכן שנטלו צומות הגידין כלומ' נחתכו צומו' הגידין אפי' בלי עצם טרפה ופסק רש"י כל' זה המחמיר אבל רב אלפס פסק להקל וכ"פ מורי וכן העיד רבינו יצחק בר אשר על רבינו יצחק בר' יהודה שהורה כן הלכה למעש' ע"כ. ספר המצוות ובשערי' מדור"א כתב כי למעלה מן הארכוב' עד רוחב אגודל הוי דין ארכובה שאם נפסק העצם חיישינן שמא נפסקו הגידין וצריך לבדוק ובשור הגדול עד ארבע אצבעות וז"ל המרדכי ודין צומות הגידין דטרפינן אם נפסקו אפי' יציאת עצם לחוץ היינו בראש העצם שקורין גילייר"א ששם עקר צומות הגידים וטוב להחמיר מאותו מקום ולמעלה כל אותו עצם חומרא זו דהפסקת צומות הגידים עכ"ל:
(אקנ"ה) וז"ל הטורים צומות הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו ולאפוקי מהראב"ד שכתב שהם כלפי פנים ולצד חלל הבהמה. צומות הגידין במקום שאינן לבנים כל כך אלא לבני' מעט ומזהירין כעין זכוכי' לרש"י הוו צומות הגידין. ולרב אלפס לא הוו צומות הגידין. וכן היא מסקנת הרא"ש. ומנין גידין אלו הן בבהמ' שלשה. אחד עב ושני' דקים וכתב הרמב"ם נפסק הגדול כלו ושני הקטנים קיימים או שנפסקו השני' והגדול קיים כשרה. וכן אם נפסק קצת מכל אחד ואחד כשרה עד שיפסיק רוב כל אחד ואח' ורש"י אסר אפי' נפסק רובו של אחד מהן והרא"ש כתב אפי' לא נשאר רובו של כל אחד מהן כשרה שאינה אסורא אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד מן הקטנים או שנפסקו כל השני' הקטני' ורובו של גדול אבל נפסקו ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים או שנפסקו שני הקטנים ונשאר רובו של גדול כשר. עכ"ל הטורים:
(אקנ"ו) כתב הרשב"א אם נפסק קצתו של אחד מגידי העוף שהן שש עשרה יש מתירים עד שיפסוק רוב כל אחד ואחד כמו בבהמה ויש מי שאוסרין אפי' בנפסק רוב א' מהן ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין ונתקשר ונתרפא יש אוסרי' בלי בדיקה כיון שאילו הובא לפנינו קודם שנתרפא היה צריך בדיק' והר' שמואל מאיברא כתב בשם רבו הריצב"א שאם לא נשתנה מרא' בשר שעל השבר אז ודאי נתרפא יפה אבל אם נשתנה אז ודאי יש לחוש ורבי' שמשון כתב שאם יארע הדבר בערב שבת בין השמשות בענין שאי אפשר להכין אחרת היה מתירו אבל לא בענין אחר. וכתב הרא"ש כיון שהדבר מפוקפק בעיני הגדולים יש להחמיר בדבר לה"ט:
(אקנ"ז) הרמב"ם מכשיר בנטלו צומות הגידין וחתך אח"כ הרגל למעלה מהן מפני שהוא פוסק בנחתכו רגליה כרב אלפס ובעיקר הפסק שמכשיר בנחתכו רגליה למעלה מצומות הגידים ובמ"ש לחתוך הרגל למעלה מצומות הגידין להכשיר' כתב הרא"ש ודעת רחוקה היא זאת:
(אקנ"ח) כל שאר החיות חוץ מאותן שנזכרין במשנה שדורסין. כתב הרא"ש שאין להן דין דריסה. אע"פ שהדוב שכול והנמר עז אין דורסין, והרשב"א כתב כל חיה טמאה שאינה יותר גסה מן הזאב אין לה דריסה אלא בדקה אבל לא בבהמ' גסה אפי' היא גדול' כארי. היתה גסה יותר מהארי יש לה דריס' בכל. וכן יראה מדברי הרמב"ן:
(אקנ"ט) וכל אלו שיש להן דריסה אין חלוק בין אם באים להציל הנדרס ממנו ובין אם באים להצילו אבל בספר התרומות כתב דחתול אין לה דריסה אפי' בעופות אלא אם כן יש לו מצילין וכ"כ ר' יצחק בעל התוס' והביאו בסמ"ג וע"כ אומרין להתיר בחתול הנכנס בלול של תרנגולי' ומסקנת הרא"ש כסברא ראשונה ורב אלפס אסר בכל ענין וטוב להחמיר (והרשב"ם) [והרשב"א][2] כתב אפשר דחתולים שלנו בני תרבות הן עם התרנגולים וכל שלא ראינו שרדף אחריהם והכם אין חוששין לה ע"כ:
(אלף קס) הא דחוששין לדרוסה היינו שלא להתירה בלי בדיקה אבל אם בודקה ואינו מוצא בה רושם כשרה ומיהו כתב ריב"ם דוק' ספק דרוסה נתרת בבדיקה אבל אם ודאי נדרסת אין להם היתר בבדיקה וכ"כ בעל העטור דלא שרינן בבדיק' אלא היכ' דקא חוששין לה אבל ודאי דרוסה אין לה תקנה בבדיקה והרא"ש כתב דאפי' ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה:
(אקס"א) כתב הרשב"א בדק ולא האדים הבשר בחוץ אם סמוך לדריסתו בדק כשרה ואם לא בדק סמוך לדריסה יראה לומר דחוששין לה שהרי חוששין לספק דרוסה וחוששין שמא שינה מראות מבחוץ והבריא ויורד למטה ע"כ. ולא ידעתי למה יש לנו לחוש לדבר שלא מצינו שחששו לו חכמים:
(אקס"ב) כתב בעל ה"ג בכ"מ שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה או נפולה או שבורה במה ד"א בדורות הראשוני' דרבנן קמאי הוו חכימי ובקיאי בבדיקה אבל השתא ליכא למיקם אבדיקה שפיר ואמרו רבנן לזכר כל י"ב חדש ולנקבה כל שאינה יולדת הלכך משהינן הזכר י"ב חדש והנקבה עד שתתעבר ותלד ויש גאוני' ורש"י מכללם שכתבו שאנן סומכין על בדיקתנו שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וצריך בדיק' יפה שבצפרים קטנים וגם ביונים האדמימות נמצא בהן ובדיקתן קשה:
(אקס"ג) אם ספק לו אם דרסה ביד או ברגל ונתערבה עם הרבה בהמות שמא יש להתיר כל אחת מטעם ספק ספק' שמא אין זו הבהמה שנגע בה הזאב ואפי' אם היא זו שמא לא דרסה ביד אפס רבינו יצחק פי' דבריה או דבר שבמנין שיש בה ספיקא דאוריית' אין להתירו בתערובתו ע"י ספק ספק' ספר המצות:
(אקס"ד) כתב בספר המצות דספק דרוסה שנתערבה באחרות יש בה צד להתיר דהוי ספק ספק' כל אחד וא' שמא לא זו היא ומ"מ גמגם לאסור כיון דבריה הוא אינו נתר בספק ספק' כיון שקודם שנתערבה היה הספק אסור מן התורה וכ"כ רבינו יצחק בר' שמואל ונרא' שיש תקנה אפי' לודאי דרוס' שנתערבה באחרו' דנכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא קא פריש וכולן מותרות חוץ משתי' אחרונות:
(אקס"ה) גלודה אסורה והוא שנפשט כל עורה בידי אדם או ע"י חולי ואם נשתייר בו כסלע כשרה ופסק רב אלפס דצריך שישאר כרוחב סלע על כל אורך השדרה והרמב"ם פסק דבעינן כסלע על פני השדרה וכרוחב סלע על כל פרק ופרק מפסקיה וכרוחב סלע על מקום טבורה אם נוטל מקום כל השדרה או מקום כל פרק ופ' ממנה או מקום טבורה והנשאר כולו קיים מיבע' אי מהני ולא אפשיט' ולחומר' והרא"ש פסק דבכ"מ שנשאר ממנה כסלע כשרה טורים:
(אקס"ו) בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' הבהמה שלמה ואפי' מונח בביתו לדעת רב אלפס וכ"כ הרמב"ם חכמים אסרו כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד אינו יהודי אפילו שרוב הטבחים והמוכרים ישראל ולא עוד אלא אפילו המניח הבשר בביתו אסור אם נעלם מן העין אלא אם כן יש בו סימן או טביעות עין ורשב"ם כתב ודאי אם נטלו עוף והחזירו אסור דחיישינן שמא החליפו וכן אם אבדו ומצאו אח"כ אסור אם אין בו סימן או טביעות עין אבל אם מצאו במקום שהניחו מותר ורשב"ם כתב דאפי' הניח י' ומצא ט' אסור חיישינן שהעשרה נוטלו ואלו הן אחרים ויש מחלקין שאם הניחו במקו' שהשרצי' והעופות יכולין ליטלו משם ולהביא אחר במקומו חיישינן אבל אם תלאן במסמר לא חיישינן. ומסקנת הרא"ש כדברי שניהם טורים:
(אקס"ז) אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. הרמב"ם ורב האי גאון פסק כרב ורבינו תם פירש דלית הלכת' כרב הלכך אם הניח חתיכת בשר בבית והלך לשוק וחזר ומצאה במקום שהניחה אין חוששין לחליפת עורב אפי' אינו מכירה אבל אם מצאה במקו' אחר חיישינן עד שיהיה לו בה סימן או יכירנה בטביעת עין וכן שלחה ביד עוב' כוכבי' הדין כן ומעש' בא לידי ועשיתי הלכה למעש' בתרנגול שחוט שנשלח' ביד עוב' כוכבי' בלי שומר והתרתיה כיון שבעל התרנגולת מכירה כדברי ר"ת דפסק דלית הלכת' כרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור מרדכ"י:
- ↑ ע"פ דף התיקונים
- ↑ ע"פ דף התיקונים