ספר האגור/הלכות אתרוג
|
< הקודם · הבא > |
- הלכות אתרוג
(אלף) אם נקב האתרוג נקב מפולש או אפי' אינו מפולש והוא כאיס' פסול אע"פ שאינו חסר. ואם נקב עד הגרעין שהזרע בתוכו חשוב מפולש ופסול אפי' פחות מכאיסר ור"ח פי' דאפי' נקב שיש בו חסרון אינו פסול אלא כאיסר מפולש. וכן פי' ה"ר ישעיה. והרא"ש כתב כסברא ראשונה לה"ט נקב שאינו מפולש כאיסר. פירש"י ז"ל דאנקיב ולא חסר כל שהוא קאי דמכשיר תנא דמתני' ואתא האי למימר דאם מפולש הוא מצדו לצדו פסול בנקב כל שהוא ואפי' של מחט
(אלף א) ונקב שאינו מפולש כאיסר אם רחב כאיסר פסול ואע"ג שלא חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה ורוב הגאוני' פירשו דאנקיב וחסר כל שהוא קאי ואם ניקב נקב מפולש וחסר כל שהוא פסול נקב שאינה מפולש חסר כאיסר פסול לא חסר כאיסר כשר. ונקב מפולש כמחט ולא חסר כל שהוא כשר וכ"כ בעל היראי' ובתשובות הגאונים אתרוג דאגליד כאהינא סומקא דהוי ברייתיה מתחל' כשר אבל מחמת לקותא לא שבה"ל:
(א"ב) אתרוג שנמוח כל בשרו מבפנים וקליפתו החיצוני' קיימא וחורי הזרע קיימין מבפנים אבעיא ולא אפשיטא ודעת רב אלפס להקל. ויש מחמירין והכי מסתברא:
(א"ג) נקלף ממנו קליפה דקה בענין שלא חסר מבשרו כלום. מחולק בין כולו למקצתו ופירש"י בכולו כשר במקצתו פסול. ולפ"ז הוא פסול החוזר להכשירו שאם נקלף מקצתו יקלף השאר ויכשר. והר"ר חננאל פירש אפכא כולו פסול אפי' לא נשתנה מראו ומקצתו כשר ואפי' אם לא נשתנה בו אלא כסלע. מיהו פי' הראב"ד שמקום הקלוף הוא ממראה גוף האתרוג אבל אם הוא משונה ממראה גוף האתרוג אם הוא במקום א' נפסל ברובו ואם הוא בשנים או בשלשה מקומות פסול ואפי' במועט. ואם הוא בחוטמו ואפי' בכל שהוא פסול בחזזית לה"ט:
(א"ד) אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין. פירש"י בוסר קטן כפול הלבן. והר"ר ישעיה פי' ירוק ככרתי דפליגי בה ר"מ ור"י ואין נראה לי כלל כפירש"י ולא כפי' רבינו ישעיה. ונראה לפרש בוסר כל זמן שלא נתבשל כל צרכו. וכן הוא בפי' רבינו גרשום ז"ל שבה"ל:
(א"ה) תני רבי יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו והיינו ראש האתרוג ועשוי כמין בוכנא זהו לשון מורי הזקן רבינו יעקב ז"ל. אבל ר"י הלוי פי' פיטמתו ועוקצו שניהם בזנב שנטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר. ופיטמתו שניטל העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול. ולשון רבינו יעקב נ"ל שלא מצינו בשום מקום פיטמא לשון עוקץ עכ"ל רש"י. וכ"כ בעל היראים כר' יעקב. וכן ר' גרשום וכן הערוך וכן רבינו ישעיה ובירושלמי גרסינן נטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו יצחק בן חקולא אומר פיקס פירש בעל הדברות י"א היינו בוכנתו וי"א חוטמו של אתרוג וכן נ"ל פיקס שהוא חוטם. כדתנן התם הקשואין והדלועין משיפקסו. ורב אלפס פי' כר"י הלוי וכן בעל הדברות ור"ח. וכן הרמב"ן ז"ל ולא אסתברא ליה להר"ר אברהם בר שלמה ז"ל שבה"ל. כללו של דבר לפי' ר"י בר יקר פטמתו ובוכנתו שניהם א' הוא והוא הראש. ולפי הערוך פטמתו הראש ובוכנתו הזנב ולפי ר"י פטמתו היינו בוכנתו והוא הזנב שבתוך הגומא אבל עוקצו שהוא חוץ לגומא לכל הפירושים אם ניטל כשר מרדכי. נטלה פטמתו והוא הפרח שבראשו לפי' הר"י בר יקר אבל אם ניטלה עוקצתו כשר בכל ענין. ולפי' הר"ז הלוי נטלה פטמתו כשר בכל ענין ונטלה עוקצו אם נטל מה שחוץ לגומא כשר ואם נטלה מעקרו וניכר מקומו שהוא חסר פסול ור"ח פוסל בשניהם וכ"כ רב אלפס והרמב"ם והרא"ש וכן נהגינן לפסול בשניהם ודוקא כשהיתה לו פטמה ונפלה. אבל יש אתרוגים שלא היה להם פטמה מעולם לא נפסלו בכך:
(א"ו) עלתה בו חזזית והוא כמו אבעבועות ויש בהן ממש שמקומם ניכר במשוש שהוא גבוה מן האתרוג אם הוא במקום א' אין פוסל אלא ברובו ואם הוא בשנים או בג' מקומות אפי' במיעוטו פוסל וכתב הר"ר יונה שאפי' השנים או הג' מקומות מצד א' של אתרוג פסול אבל הראב"ד כתב דוקא שנתפזר הנימור ברובו אע"פ שבשטח האבעבועות היא מיעוט' אבל במיעוטו כיון שכולו מצד אחד של אתרוג כשר ולזה הסכים הרא"ש לה"ט נקב מפולש במשהו פירש"י דאאנקיב ולא אחסר קאי ולר"א ממיץ אאנקיב וחסר כל שהו' קאי וקאמר האי תנא הא דפסלינן בחסר כל שהוא היינו בנקב מפולש אבל בשאינו מפולש עד שיחסר בכאיסר מרדכי:
(א"ז) נקב האתרוג או שאכלוהו העכברים כשר מיום ראשון ואילך אם נשאר בו כשיעור ובה"ג פסל אם נקבוהו העכברים כל ז' ימים משום דמאיס אע"ג דנקב בדיעבד כשר וכ"כ רב נטרונאי והרא"ש לא חלק בזה. ואפי' לכתחלה מותר ולדידן חשוב יום שני כיום ראשון אבל כל שאר הפסולין פסולין כל ז' הימים וה"ר יונה כתב כל הפסולין אינם פסולים אלא ליום ראשון אבל משם ואילך ל"ש גזול ול"ש שאר פסולין כלם כשרים וכ"כ בעל העטור. והר"ר ישעיה והרא"ש כתבו כסברא ראשונה. וכל הפסולים מחמת מום אם הוא בשעת הדחק כשר נמצא כשרים ויכול לברך עליהם והראב"ד כתב שלא יברך עליהן אלא אוחזו' בידו שלא תשתכח תורת לולב ולא נהירא להרא"ש והרמב"ם מכשיר לולב יבש בשעת הדחק ולא שאר מינין ולא נהירא דמאי שנא זה מזה. לה"ט. ובאשכנז נוהגין לכתחל' להכשיר ביבשים אפי' בדאיכ' לחים ודוקא בלולב אבל לא בהדס וערבה בדאיכא לחים:
(א"ח) ומנין שמעכבין זה את זה כו' מצאתי בספר א"ז השיב ר"י מאורליינש במי שאין לו אתרוג שיטול שאר מינין ויברך בי"ט שני דארבעה מינין אינן מעכבין זה את זה אלא ביום ראשון לבד מידי דהוי אאתרוג חסר ואין נראה לראבי"ה ואני המחבר נראה בעיני הלכה למעשה כדבריו שאין מעכבין רק ביום ראשון וכן הלכה מרדכי. ואני המחבר לא ראיתי נוהג כך רק לברך על ד' מינין:
(א"ט) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון. כתב רא"ם בעל היראים אע"פ שפסלנו יבשים בלולב הדס וערבה אנן בלולב הדס וערבה מברכינן ביבשים משום דלא אפשר והוא שעת הדחק וראבי"ה פי' דהוא הדין אתרוג כמוש וחסר מרדכי. ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה והני מילי בזמן שאין לו כל המינין הללו ארבעתם אבל יש לו אינן מעכבין ואעפ"י שנטלן זה אחר זה שבה"ל:
(אלף י) כפת תמרים כתבראבי"ה הכפת חסר ו' כתיב משום דו' ימים קשור הלולב ונראה כף אחת וביום הז' מתירין אותו מרדכי:
(אי"א) רש"י פי' הא דלולב א"צ אגד היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לאגדו משום זה אלי ואנוהו:
(אי"ב) כתב גדול בדורו מהר"י מולן ז"ל מי שאין לו אתרוג בעירו יש לו לעשות אגודה מן הג' מינין וליטלו בידו בשעת הלל והושענות וינענע כדרכו והכל בלא ברכה ואע"ג דהר"י מאורליי"נש השיב דהא דאמרינן ד' מינין מעכבין זה את זה היינו דוקא ביום ראשון וכן הסכים ר"י א"ז הלכה למעשה. מ"מ לא מלאני לבי להורות לברך משו' דהרא"ש סתר ראייתו. ואפי' בי"ט שני אומר אני שיטול הג' מינין עכ"ל:
(אי"ג) ויברך על הלולב קודם שיטול האתרוג בידו כדי שיברך קודם לעשייתו שאלו יטול ארבעתם קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתם שכיון שהגביהן יצא. או יהפוך הלולב והאתרוג עד שיברך ונמצא שלא יצא כיון שנטלו שלא כדרך גדילתו. אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך והרמב"ם כתב שלא יברך עד שיטלנו בידו ואין נראה לר"י וי"א כיון שלא נענעו ועדיין יש לתפשו בידו אעפ"י שאינו מעכב קרינן ביה שפיר קודם לעשייתו וטוב לעשות כאחד מן הדרכים שכתבתי לה"ט ועל הלולב יש מהפכין אותו שלא כדרך גדולו עד לאחר הברכה. ויש שמתכוונין שלא לצאת עדיין וא"כ הוי עובר לעשייתן אי נמי דאין המצוה נגמרת עד לאחר הנענוע מרדכי פ"ק דפסחים:
(אי"ד) בהדס שוטה נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף בו אם לאו ובה"ג כתב בהדס שוטה אפי' בהדי הדס אחרינא פסול. ורב נטרונאי כתב אם יכול לעשות כולו עבות מצוה מן המובחר ואם אינו מוצא אלא ג' הדסי' ממלא אותו בהדס שוטה ושפיר דמי. וכ"כ הרא"ש לה"ט. וד' מינין הללו אין מוסיפין לא על הלולב ולא על האתרוג אלא בהדס וערבה דכתיב לשון רבים יכול להוסיף כרצונו וכן בתשובות הגאונים וכן משמע מן הירושלמי ומצאתי לרב יהודאי גאון ז"ל שכתב ב' ערבות בלולב מותרים ויוצא בהן ידי חובתן פחות מיכן אסור (והדסים שנים א' עבות וא' שוטה למדנו מדבריו שמותר להרבות בהדס)[1] וכ"כ בעל הדברות והרמב"ם אבל בה"ג כתב הדס שוטה אפי' בהדי הדס אחריני פסול ואין נראה לנו כיון דמין הדס הוא כשר להוסיף וליכא משום בל תוסיף ורב פלטוי ורב נטרונאי וה"ר יונה אית להו האי סברא דיכול להוסיף בהדס וערבה וכן פסק הרשב"א בתשובותיו וכן המנהג והבבלי כתב אם רוצה להוסיף שאר מינין אינו מוסיף ואינו גורע. וכ"כ רב עמרם ורב האי כתב שהעבות שבלולב צריכין להיות ג' עבות כראוי והשאר הדס שוטה ומנין כלם ס"ט דהכי מנין הדס והאי סברא דגאון ליכא גבן חובה ובשם רבינו מצאתי שצריך מנין ס' כנגד ברכת כהנים שיש בה ס' אותיות שבה"ל. ואנו נוהגים ליטול ערבה כמנין לולב וג' קשרים שהוא סך הכל כמנין סנהדרין וג' קשרים לג' אבות מרדכי:
(אט"ו) היכן מנענע בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' כדברי ב"ה וכן הלכתא. וי"מ בהודו ראשון ובהודו אחרון וכן הורה רבי' שלמה ז"ל. אבל הר"ר מרדכי כתבש"ץ מנענע תחלה בהודו ובסוף בחסדו בין בהודו ראשון בין בהודו אחרון. ולבעל הדברות עיקר נענוע בהלל הוא ולא בברכה. ורב שר שלום גאון הביא ראיה שבשע' ברכה צריך ג"כ לנענע וכן מנהג אשכנז שבה"ל.
ת"ר כיצד מנענע מוליך ומביא מעלה מוריד כתב בעל הדברות ז"ל וכן המנהג שמוליך ומביא ומעלה ומוריד בלבד והמוליך לצפון ולדרום דעת חצוני הוא. ומנהג פשוט מרבותינו בידינו לעשות הולכה והובאה לד' רוחות ובשאלה לרב האי גאון מצאתי לכמה גאונים כי אין הנענוע אלא מוליך ומביא וז"ל הרמב"ם מצוה שיגביה אגודה של ג' מינין לולב בימין ואתרוג בשמאל ומוליך ומביא מעלה ומוריד וינענע הלולב ג' פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב ג' פעמים וכן בעליה ובירידה. כתב בעל העטור מנהג אבותינו מוליך ומביא מעל' ומוריד למי שהרוחות שלו והמושל בשתים הוא המושל בארבע והמוליך ומביא לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא והרא"ש לא כתב כן ולא נהגו העולם כן אלא מוליכים ומביאים לד' רוחות.
כתב בעל העטור הולכה והובאה היא הנענוע ואין הנענוע שדרה ועלין וכ"כ רב האי גאון שא"צ נענוע שדרה ועלין. לה"ט או דלמא ההולכה וההובאה שניהם יחד. פר"א וראבי"ה כיון דלא אפשיט' אזלינן לחומרא אלמא נענוע זה הוא המולך והמביא וכו' וכן פי' הערוך. וכתב ראבי"ה נראה בעיני שכל אלו הנענועים הם בשעת הברכה אבל ההוא נענוע דמתני' דהודו ואנא הוא נענוע בעלמא. אמנם באלפסי ובערוך לא משמע כן ומיהו גם בשעת הברכה מצוה לנענע. וה"ג בירושלמי למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך עליה מרדכי בהודו תחלה וסוף כמו שפירש"י כך נראה לר"מ ולראבי"ה עיקר וז"ל. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף הלל מן הודו לסוף הלל חדא פרשה היא למנין פרשיות של תילים. וי"מ תחלת הודו וסוף כי לעולם חסדו ולית' מן הירושלמי מרדכי:
(אט"ז) המריח באתרוג של מצוה כתב הר"ר שמחה שאין לו לברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות שעיקרו לאו לריח עומד. וראבי"ה כתב שיש לו לברך:
(אי"ז) אינו יהודי שהביא לולב לישראל בי"ט מחוץ לתחום. כתב הרשב"א שמותר ליטלו שלא אסרו חכמים אלא לאותו שהובא ואפ' הוא מותר לטלטלו. ולא אסרוהו אלא באכילה ובהנאה ומצות לאו ליהנות נתנו:
(אי"ח) מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שם שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות ויוצאים בו כתב הרשב"ם כיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא כאלו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שיטלוהו לצאת בו על מנת שיחזירהו להם כיון דבעינן אחר אין יכולין לצאת בו. ורב שרירא גאון השיב על זה שמיום ראשון ואילך יוצאים בו בזה האופן אבל ביום ראשון צריך כל אחד ואחד לולב בפני עצמו וכן ראוי שתעשו להיו' קונין הלולב לא' מן הצבור או שיקנהו מממונו או שיתנו הדמים לחזן בה"כ במתנה והוא יקנהו לעצמו ובי"ט ראשון יתנהו במתנה לא' מן הזקני' וכל א' יקנהו לחברו במתנה עד שיבא ליד כולם. ובאשכנז ובצרפת נהגו כרשב"ם. לה"ט:
(אי"ט) מצאתי לבעל הדברות מסתברא כיון שהמקבל יודע שהנותן אינו נותנו במתנ' גמורה שהרי יצטרך לו עדיין לצאת בו שאין לולב אחר ואתרוג אחר א"צ לפרש לו על מנת להחזיר לו אלא נותן לו סתם והמקבלו מקבלו סתם ומחזיר סתם וא"צ תנאי דהא רבן גמליאל נתן לר' יהושע במתנה ולא אמר לו על מנת להחזיר שבה"ל מצאתי בני העיר שאין להם אלא לולב ואתרוג אחד צריך שיהא כולם דעתם שוה ליתנו לכל אחד ואחד בשעה שמברך בו או כולם יפקירוהו לאותו שיקחנו לצאת בו ויהיה זוכה מן ההפקר ולאחר שברך בו צריך שגם הוא יפקירהו או יתנהו במתנה לחברו לצאת בו אחריו וכן כולם מרדכי. לא החזירו לא יצא פירש רשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין לרווחא דמילתא אבל לגבי דינא לא בעינן תנאי כפול. וכן פי' רבינו שמואל בן חפני וכן עמא דבר. ובספר המצות כתב דכל התנאים שבעולם צריכין להיות בתנא' ארבעה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעש' ותנאי שאפשר לקיימו בסופו א"כ הכא נמי צריך שיאמר על מנת שתחזירהו לי הוי שלך במתנה ואם לא לא יהא שלך ובכמה מקומות בתלמוד אינו חש להאריך בדבר הזה. וכן פי' בשאלתות ובה"ג ובמיימון פרק ששי דאישות משום דתנאי בני גד ובני ראובן בדיני ממונות הוה וכתב דעל זה ראוי לסמוך. מרדכי:
- ↑ נמחק ע"פ דף התיקונים