סדר משנה/שביתת עשור/א

סדר משנה שביתת עשור א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הגהה בס' מנין המצות לרבינו ז"ל חלק העשין מנין קס"ה.
מצות עשה לשבות ממלאכה וכו' שנאמר שבת שבתון וכו'. עכ"ל.

(א) וכן כתב עוד בספרו הנכבד מנין המצות, חלק עשין מנין קס"ה וז"ל הוא שצונו לשבות ביוה"כ מהמלאכות והמעשים. והוא אמרו יתעלה שבת שבתון וכו' פעמים (מנין קנ"ט וקס"ג) אמנם האי שבתון עשה הוא וכו' עכ"ל וכן צריך להיות, ודלא כמו שנדפס בטעות שם כך וכבר בארנו פעמיים האי שבת עשה הוא, כי זה טעות המדפיס או המעתיק. אלא העיקר הוא כמו שכתבתי והגהתי. כי כן אמרו להדי' בסוגי' דשבת דף כ"ד סוף ע"ב וריש דף כ"ה ושם דף קל"ג ע"א וביתר מקומות בש"ס וז"ל רב אשי אמר שבתון עשה והוה לי' יום טוב עשה ולא תעשה וכו' ע"ש בגמרא, וכן העתיק רבינו ז"ל בעצמו ובכבודו שם לעיל מנין קנ"ט וקס"ג. וכן כתב לקמן בהלכות שביתת יו"ט פרק ראשון הלכה ב' וז"ל כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות כו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי שלך לפניך דבכל מקום אומר הגמרא וגם רבינו ז"ל דעשה של שביתה ממלאכה נפקא לן מתיבת שבתון ולא מתיבת שבת. ועיין בשבת דף קי"ד ע"ב וז"ל שאסור בקניבת ירק ת"ל שבת שבתון כו' ופירש"י ז"ל שם בד"ה ת"ל, בשבת בראשית כו' וז"ל ושבתון משמע שבות יע"ש בגמרא וברש"י ועוד דחוץ משבת ויום הכפורים (עיין ביומא דף פ"א ע"ב בגמ' וברש"י שם בד"ה תשבתו שבתכם כו') לא נאמר בשום חג מאלה מועדי ה' מקראי קדש תיבת שבת שבתון כי אם תיבת שבתון לחוד הוא שנאמר, והרי גבי העשה דיום הכפורים הוא מסתייע ממה שכתב זה פעמיים לעיל גבי שארי ימים טובים וכנ"ל. ואם כן גם פה כוונתו לתיבת שבתון כמו בשארי ימים טובים וזה פשוט.

ביאור שם מנין קנ"ט וק"פ.
איברא מה שיש לעיין בזה לענ"ד דהא גם תיבת שבתון לא נאמר אלא ביום טוב של ראש השנה וביום ראשון של חג הסוכות וביום השמיני עצרת וכמבואר בסד' אמור פרשה כ"ג פסוק כ"ד ששם נזכר השביתה של ראש השנה. ושם פסוק ל"ט נזכר שביתה של יום ראשון של חג הסוכות ושל יום השמיני עצרת אבל בפסח ובעצרת לא נאמר בהם כלל תיבת שבתון. ויציבא מילתא כי רבינו ז"ל בספרו הנכבד מנין המצות ההוא לא אמר כלל שהעשה של שביתה ממלאכה בימים טובים אלה שהוא מכח תיבת שבתון, אלא רק גבי העשה של שביתה בראש השנה לחוד אבל גבי אינך רגלים אמר שהעשה שבהם הוא נפקא מתיבת מקראי קדש הנאמר בהם וכמבואר שם במנין קנ"ט וק"ס וקס"ב וקס"ו וקס"ז יע"ש.

קושיא שם מנין קס"ב, קס"ג, קס"ו וקס"ז.
אמנם גם שם בספרו מנין המצות דברי רבינו ז"ל תמוהים לענ"ד לכאורה והוא שהרי במנין קנ"ט כתב וז"ל מצוה קנ"ט היא, שצונו לשבות ביום ראשון של פסח, והוא אמרו יתעלה ביום הראשון מקרא קדש בא בפירושו קדשהו והוא שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה בלבד כו' וכבר קדם לשון אמרם האי שבתון עשה כלומר כל יום טוב שאמר השם בו שבתון הוא כאילו אמר שבות אות שבות כו' עכ"ל רבינו ז"ל. ובמנין קס"ו וקס"ז כתב וז"ל מצוה קס"ו היא, שצונו לשבות ממלאכה ביום ראשון של סוכות והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו ביום הראשון מקרא קדש. מצוה קס"ז היא, לשבות ממלאכה ביום השמיני מחג הסוכות והוא אמרו יתעלה וביום השמיני מקרא קדש כו' עכ"ל רבינו ז"ל. והנה במנין קנ"ט וק"ס שפיר עביד במה שכתב העשה מכח הקרא של מקראי קדש שהרי בהם לא נאמר תיבת שבתון וכן במנין קס"ב גבי עצרת שפיר עביד שהביא קרא של מקרא קדש שגם בו לא נאמר לשון שבתון, אבל במנין קס"ו וקס"ז שתי אלה יום הראשון של חג הסוכות ויום השמיני שלו, מהצורך לו לרבינו ז"ל להביא תלמודו בידו והראיה שיש בהן בהשביתה מהמלאכה גם כן עשה ממה שנאמר בהן מקרא קדש וכאמור לעיל מזה. והרי בשתי אלה נאמר בהו להדיא תיבת שבתון, והיה לו להביא ראי' עליהן שהשביתה מהמלאכ' בהם הוא מכח תיבת שבתון הנאמר בהם להדיא, וכמו שעשה כן במנין קס"ג גבי ראש השנה יע"ש וצ"ע לכאורה.

ביאור בסמ"ג חלק העשין מנין ל"ג עד בכלל מנין ל"ח.
ולא זו בלבד שאני תמה על רבינו ז"ל אלא אף זו שאני בעניי תמה אני על גדול אדוננו הסמ"ג ז"ל בחלק העשין מנין ל"ג עד בכלל מנין ל"ח, שהוא כתב שמצות עשה היא לשבות בשתי ימים אלו יום ראשון ושביעי של פסח, ויום חג השבועות וראש השנה ויום ראשון ואחרון של חג הסוכות, ובכולם טעמא טעים ואמר כי מכח תיבות מקרא קדש נפקא לן העשה בשביתת מלאכה בהן, ואחר כך במנין ל"ח ההוא אמר וז"ל שביתת ששה ימים טובים הללו שוה שמצוה לשבות בהן כו' שנאמר בהן שבתון כלומר שבות כו' עכ"ל הסמ"ג.

ודבריו לכאורה הם בעניותי תמוהים מאד, והוא דהנה בכל ששת ימים טובים הללו אמר שהמצוה בהם הוא תיבות מקרא קדש שנאמר בהם ואחר כך אמר שנאמר בהם שבתון ושבתון הוא מורה על השביתה ממלאכה, והנה הם תרתי דסתרי אהדדי, ואף גם זאת קשה על הסמ"ג מה שהוא קשה על רבינו ז"ל והקשינו אותו לעיל מזה, והוא שהאיך אמר שנאמר בהן שבתון שזה הוא מורה ובא שנאמר בכל הששה ימים טובים הללו תיבת שבתון והרי באמת לא נאמר תיבת שבתון אלא בשלשה ימים טובים מאותן הששה ימים הנ"ל ואין עוד דהיינו ביום טוב של ר"ה וביו"ט הראשון של חג הסכות וביום האחרון שלו וכמו שכתבנו בס"ד לעיל וגם זה צ"ע לכאורה.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת קדושים וכוונת רבינו והסמ"ג ז"ל הוא עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בנמוקיו על התורה בסדר אמור פ' כ"ג פסוק כ"ד וז"ל יהיה לכם שבתון שיהיה יום שביתה לנוח בו, ואמרו רבותנו שבתון עשה. והנה העושה מלאכה ביום טוב עובר בלאו ועשה והשובת בו (כצ"ל) מקיים העשה, ועל דעתם (ר"ל לפי דעת רבותנו האמור שבכל יו"ט העשה הוא מכח תיבת שבתון) המועדות כולם הוקשו זה לזה כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת כו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל.

ביאור ברמב"ן סדר אמור פ' כ"ג פסוק כ"ד.
ודבר זה שכתב הרמב"ן שהוקשו כל המועדות זה לזה כאמור, הנה לענ"ד בס"ד מלבד ראיתו של הרמב"ן הנ"ל הדבר ההוא מוכרח בלאו הכי מהא דאמרי' בחגיגה י"ח ע"א דר' יאשיה יליף איסור עשיית מלאכ' בחוה"מ ממקרא דאת חג המצות תשמור שבעת ימים כו' הנאמר בחג הפסח. ור' יוסי הגלילי ור' עקיבא התם ילפי להו מהקרא הנאמר גבי חג הסוכות וע"ש הסוגיא באריכות קצת. וא"כ בין למר ובין למר קשה מנא לן לומר עדיין בתרווייהו אסירין חוה"מ דפסח וחוה"מ דסוכות דלמ' לכל מר ומר לא אסרה תור' עשיית מלאכ' בחוה"מ אלא בחדא מהנך תרתי או בחוה"מ דפסח או דסוכות. דלא שייך למימר דכל מר ומר סמך עצמו על אידך דרשה גם כן דדבר זה לא שייך למימר אלא כשח"א דרש' היא לפחות דרש' פשוטה יותר מאידך דרשא, הוא דאיכא למימר שזה שאמר הדרשא ההיא שאינה פשוטה כל כך שסמך עצמו אאידך דרשא שהוא פשוטה יותר לרוב פשיטותה בעיניו ולא הוצרך להזכירה. אבל הכא מאי פשיטותא איכא בחדא דרשא יותר ממה שיש באידך דרשא שהוצרך להביא לדרשא זאת ולא הוצרך להביא להדרשא האחרת לרוב פשיטותו ובאמת כל הדרשות הללו אינן דרשות פשוטות וגלויות לכל לולי כי הם ברוח מבינתם גילו לנו הוראות הדרשות ההם.

ולומר דנילף במה מצינו פסח מסוכות או סוכות מפסח לענין איסור עשיית מלאכה בחוה"מ מלבד דאיכא למיפרך טובא. דאיכא כמה וכמה חומרות בסוכות מה שאין בפסח ואיכא כמה וכמה חומרות בפסח מה שאינן בסוכות. אף זו דהא אמרינן להדיא ביומא דף ב ע"ב וז"ל אי חג המצות הואיל ופתח בו הכתוב תחילה כו' אי חג הסוכות הואיל ומרובה מצותו כו' ע"ש בגמרא ועי' רש"י בד"ה אי חג המצות כו'. אלא ודאי צריכין לומר דיש לנו שום היקש בקרא שהוא מקיש המועדות כולן זה לזה, ושוב לא שייך שום פירכא דאין משיבין על ההיקש, וכדברי הרמב"ן ז"ל האמורין לעיל. ואם כן שפיר אפשר לומר שגם רבינו ז"ל והסמ"ג סבירא להו כהרמב"ן ז"ל דהוקשו כל המועדות זה לזה.

ולדעתי נ' בס"ד דההיקש בקרא הוא בהך סדר ופרשה הנ"ל פסוק ד' וזה תוארו אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם כו' דהך קרא הוא לכאורה קרא מיותר לגמרי שהרי כבר התחיל בזה הפרשה שם פסוק ב' וז"ל אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו הם מועדי כו' והנה הרמב"ן ז"ל בביאורו שם עמד בזה ותירצו. אבל תירוצו שם נראה דחוק.

ויציבא מלתא כי רש"י בפירוש החומש שם רוצה לפרשו דקאי על עיבור החדש ע"ש ברש"י אם אמת נכון הדבר כי לא מלבו ענה כן אלא ממקדש מלך מהתורת כהנים ס' אמור פרק י' היא שיצא לו לרש"י ז"ל אלה הדברים שכתב וע' בביאורי הגאון מהר"א מזרחי ז"ל שם, אבל הנה לזה לא היה צריך הקרא להאריך כל כך. כי היה די אם היה כתוב בקרא כך אלה אשר תקראו אותם במועדם ותו לא. מאי מועדי ה' מקראי קודש אשר אמרו לא לחנם מזורה ארשת חו"ש בקרא אלא ודאי דבא להורות בזה הכתוב דמקשינן להדדי כל מועדי ה' שבכולן נאמר מקראי קדש וע' בפסחים דף צ"ד ע"א דאמרי' התם וז"ל ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, הכתוב קבעו מועד אחד לכולן כו' ע"ש בגמ'. אלא שמכאן ליכא ראיה מוכרחת דאפשר לדחות ולומר דדוקא לענין הזמן לחוד שהוא הנכלל בתיבת מועד הוא דאקשינהו להדדי ונשתוו כולם לא לענין אחר דאמרי' למועד הקשתיו ולא לדבר אחר. וכדאמרינן בב"ק דף נד ע"ב להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כו' ובזבחים דף כב ע"א ועשית כיור נחושת כו' לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר כו' ובבכורות י"ב קרוב לסוף ע"ב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר כו' יע"ש.

ורבנו והסמ"ג ז"ל סוברים גם כן כהרמב"ן הנ"ל, אך לא כפי הנראה לכאורה מובן מפשטות דברי הרמב"ן האמורים, והוא דמכח ההיקש לחוד ידעינן ליה אלא דההיקש מגלה לן דמקרא קדש הנאמר בראשון ושמיני של חג הסוכות, פירושו הוא לקדשו במה שהוא מתפרש מן עשיית המלאכה והמעשים של ימות החול. שהרי בשתי אלה נאמר ג"כ בפירוש תיבת שבתון שהוא מורה על מקרא קדש הנאמר בהם שפירושו הוא הפרישה מן עשיית מלאכה. וה"ה בכל הימים טובים שנאמר בהם תיבות מקרא קדש שפי' הוא הפרישה מעשיית המלאכה. ממילא השובת בו' ימים הללו מעשיית מלאכה קיים בזה מצות עשה.

ביאור בת"כ שם פרשה י"ב פיסקא ד':
ולא כהרמב"ן ז"ל בנמוקיו שם על התורה שפי' שם פסוק ד' על ההוא קרא דמקראי קדש שפירושו הוא קדשהו במאכל ומשתה ובכסות נקיה יע"ש בפירוש הרמב"ן ז"ל. ואם כי אמת נכון הדבר שבתורת כהנים בסדר אמור פרשת י"ב פיסקא ד' פי' כן לתיבות הללו של מקראי קדש וז"ל הת"כ ביום הראשון מקרא קדש קדשהו, וביום השמיני מקרא קדש קדשהו. במה אתה מקדשו במאכל ומשתה ובכסות נקיה כו' עכ"ל הת"כ. הנה רבינו והסמ"ג ז"ל סבירא להו דהך ת"כ אדחיה לה מהלכה מכח הך ברייתא שהובאה בגמר' דילן בפסחים דף ס"ח ע"ב ובביצה דף טו ע"ב דנפקא לן כל זה מתיבת לכם יע"ש בגמרא. והרי ר' אליעזר בר"ה דף לב ע"א דורש אפילו הך מקרא קדש הנאמר גבי ר"ה לעשה דשביתת מלאכה ע"ש ואף ר' עקיבא דפליג שם עליה לא פליג אלא מטעם שנכתוב בס"ד בסמוך לפנינו. וכיון דגמרא דילן לא סברת להך ת"כ האמור (כי הם היו בקיאים בו ביותר ולא נעלם מהם דבר) הנה הגמרא דילן עיקר.

וליכא לאקשויי דאם כן לפי האמור תקשה למה זה נאמר תיבת שבתון ביום ראשון וגם ביום שמיני של חג הסוכות ולא היה די באחד מהן לכתוב בו שבתון לגלות פירושו של מקרא שהוא הפרישה מן המלאכות וממילא נדע גם באידך דהא בשתיהן כתיב תיבות מקרא קדש. דזה אינו דבא הכתוב להורות בזה למעט חוה"מ שהרי גם בחוה"מ נאמר גם כן מקראי קדש וכמו שכתב רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת יו"ט ריש פרק שביעי. והוי אמינא דגם הך מקרא קדש הנאמר בחוה"מ הוא לענין איסור מלאכה שיהיה אסור כמו ביו"ט עצמו. (וע' מה שאכתוב בזה באות שלאחר זה) לפיכך נאמר ביום הראשון וביום השמיני תיבת שבתון להורות דדוקא בהם שהם יום הראשון ויום השמיני הוא דאיכא מצות שביתה גמורה אבל לא בשאר ששה ימים שבינתיים דהיינו ימי חוה"מ שאין בהן מצוות שבית' גמורה וממילא נשמע מזה ג"כ לחוה"מ של פסח דג"כ הדין כן הוא. אבל לפחות ידעינן מהך תיבת שבתון הנאמר בסוכות ביום הראשון וביום השמיני דהך מקראי קדש הנאמר ביום ראשון ושביעי של פסח ובעצרת שפירושו הוא כמו שבתון שהוא שביתה גמורה.

ביאור לקמן בהל' שביתת יו"ט פרק א' הלכה ז'.
ואחרי כי כן שפיר עביד רבינו ז"ל במה שכתב לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ב' דהשובת בי"ט מקיים עשה דשבתון וכדבר האמור לעיל. כי בחיבור הזה הנה בא רבינו ז"ל לקצר בשרשי המצות מאין מוצאם מהקרא כי אין זה מכוונת החיבור הזה. לפיכך כתב רבינו ז"ל דהעשה הוא תיבת שבתון. והיינו דהך תיבת שבתון הוא מגלה לן על כל מקרא קדש הנאמר בכל הימים גם כולם (חוץ מימי חוה"מ) שהכל הוא כדי ליתן בהם עשה נוסף על הלא תעשה שבהם וגם הוקשו להדדי לענין העשה דשבתון וכאמור.

ביאור במנין קנ"ט הנ"ל.
אמנם שם בספרו מנין המצות, שעיקר כוונת החיבור הוא שם לענין לבאר כל מצוה ומצוה מאין תבא ומהיכן יוצאת מן המקר' איה מקום משכן כבודו של מקור המצוה ההוא בקרא. לזה במנין קנ"ט שם גבי שביתה של יום ראשון של פסח כתב וז"ל, הוא שצונו לשבות ביום ראשון של פסח והוא אמרו יתעלה ביום הראשון בא בפירושו קדשיהו והוא שלא תעשה בו כל מלאכה אלא כו' וכבר קדם לעיל אמרם האי שבתון עשה כו' כאילו אמר שבות או תשבות כו' י"ט עשה ולא תעשה כו' יע"ש שהאריך בזה. וכוונתו בזה הוא דהעשה היא תיבת מקרא קדש שנאמר בו, ובא בו הפירוש שהוא לעשה נוסף על הלא תעשה על הפרישה מן עשיית המלאכה וכמו שהזכרנו לעיל משמיה דגמרא דר"ה דף ל"ב ע"א דר' אליעזר דרש כן. ואף ר' עקיבא שם לא היה פליג בזה על ר' אליעזר אלא משום דמקרא קדש דכתיב גבי ר"ה לבתר דכתיב זכרון תרועה הוא דכתיב. וסובר ר' עקיבא כיון דזכרון תרועה קאי לענין להזכיר זכרונות בתפילה, מסתמא גם תיבות מקרא קדש דכתיב אבתריה, קאי גם כן אתפלה דהיינו לענין להזכיר קדושת היום בתפלה ור' אליעזר יצא לו זה דמזכירין קדושת היום בתפלה מתיבת שבתון. ור' עקיבא סובר דיותר ראוי לאוקמי תיבת שבתון לעשה על שביתת המלאכה נוסף על הלא תעשה, שהרי בו פתח הכתוב תחלה וכמוזכר בסוגיא דהתם.

וביאר רבינו ז"ל עוד בספר מנין המצות שם מהיכן יצא להם דתיבת מקרא קדש קאי לעשה על שביתת מלאכה. לזה אמר שם עוד וז"ל וכבר קדם לשון אמרם האי שבתון עשה וכו' ואמרו כן על דרך השילוח וההתפשטות אף על אותן ימים טובים שלא נאמר בהם שבתון. והיינו על כרחין דהגמרא סובר דימים טובים אלו שנאמר בהם שבתון להא יש בהם בודאי עשה בשביתתן מלבד הלא תעשה שבהן. וממילא דהוא הדין נמי לאינך ימים טובים שלא נאמר בהם שבתון גלוי הך קרא דשבתון של סוכות דגם מקרא קדש שנאמר גבי אינך ימים טובים דקאי הכל לעשה על השביתה מהמלאכה.

ביאור שם במנין ק"ס קס"ב קס"ג הנ"ל.
וכמו כן התם במנין ק"ס העתיק קרא דמקרא קדש גבי שביעי של פסח שגם בו לא נאמר תיבת שבתון. וכמו כן במנין ק"סב התם גבי עצרת שגם בו לא נאמר תיבת שבתון, לפיכך העתיק גם שם דהעשה נפקא מכח תיבות מקראי קדש. אבל לא כן התם במנין ק"סג גבי ר"ה העתיק דהעשה נפקא מתיבת שבתון ולא העתיק מתיבות מקרא קדש, היינו טעמו ונמוקו מפני שרבינו ז"ל פסק כר' עקיבא נגד ר' אליעזר בהך סוגיא דר"ה דף ל"ב הנ"ל דר' עקיבא הוא דאמר בתיבת שבתון דכתיב גבי ר"ה קאי לענין שביתת מלאכה ותיבת מקרא קדש דגבי ר"ה קאי לענין שצריך להזכיר קדושת היום בתפלה וכדבר האמור לעיל. וכמו שהוא כן ברוב המקומות בש"ס דהלכה כר' עקיבא מדר' אליעזר.

ביאור שם במנין קס"ה הנ"ל.
אבל לא כן במנין קס"ה התם לענין יום הכפורים העתיק רבינו ז"ל הקרא דשבתון הנאמר בו דמיני' מפיק העשה לשביתת מלאכה, ולא הוצרך להעתיק מכח תיבות מקרא קדש הנאמר בו אף ע"פ דתיבות מקרא קדש הנאמר בו, הוא נאמר בפסוק קודם לתיבת שבתון, הוא משום דראה רבינו ז"ל דהגמרא דילן תפסו לפירושו של תיבת מקרא קדש הנאמר גבי יום הכפורים לענין אחר. וכמו שנאמר בס"ד לפנינו, ולא פירש דקאי לענין לעבור בעשה נוסף על הלא תעשה מי שאינו שובת בו ממלאכה. (ועיין ברש"י בפירושו על התורה בסדר אמור פרשה כ"ג פסוק ל"ה מה שפירש בתיבות מקרא קדש וע"ש בביאורי הג' מהר"א מזרחי ז"ל מה שפירש בדברי רש"י הנ"ל).

וחילא דילי בס"ד הוא דאמרינן בשבועות דף י"ג ע"א ובכריתות דף ז' ע"א וז"ל יכול לא יהיה יום הכפורים מכפר אלא על שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה וקראו מקרא קדש, לא נתענה בו ועשה בו מלאכה ולא קראו מקרא קדש יכול לא תהא יום הכפורים מכפר ת"ל יום הכפורים הוא כו' עכ"ל הגמרא. והנה רש"י ז"ל בכריתות התם בד"ה מקרא קדש כו' כתב וז"ל בתיקון סדר התפלה עכ"ל. ובשבועות התם בד"ה לא קרא מקרא קדש וכו' כתב וז"ל לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים עכ"ל. והתוספות ישנים בכריתות התם פירשו דלא קראו מקרא קדש לכבדו בכסות נקיה ללבשו לכבוד היום יע"ש בתוספות ישנים (ורבינו ז"ל נלע"ד בס"ד דלא סבירא ליה כפירושו של התוספות ישנים האמור לפי מה שאכתוב בס"ד לקמן פרק שלישי הלכה י' בד"ה יש מקומות שנהגו כו' דרבינו ז"ל לא מוקי לקרא לקדש ה' מכובד דקאי על יום הכפורים יע"ש היטב). וע' בתו' דשבועות בד"ה לא קראו מקרא כו' מה שפירשו בשם ר"ח ז"ל והוא שהמצו' של השביתה ביום הכפורים היא שיהיה שובת לשם קדושת לא שתהיה השביתה ממלאכה על צד העצלות או ע"צ שאין לו מלאכה ואם שבת על דעת כך זה מקרי לא קראו מקרא קדש ע"ש בתו' וע' בחידושי הריטב"א ז"ל שם בד"ה ורמי סתם ספרא כו'.

ורבינו ז"ל או דפירש להך קריאת מקרא קדש פירושו של רש"י ז"ל הנ"ל. או שפירש כפירושו של ר"ח ז"ל האמור. אבל לא כן במנין קס"ו וקס"ז גבי העשה של השביתה של יום ראשון וח' של סוכות הביא הקרא של מקרא קדש שהוא מורה על העשה של השביתה ממלאכה שבהם, היינו משום דהך קרא של מקרא קדש הוא מוקדם להקרא של שבתון וגם תיבת מקרא קדש הרי הוא מורה על עשה וכמו שכתבנו לעיל. ומעתה הנה לפי האמור גם דברי הסמ"ג האמורים לעיל הם מיושבים ונכונים דבור דבור על אופניו. אבל דברי רבינו ז"ל הם מדוקדקים ביותר הדק היטב כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. ודו"ק היטב.

לשון רבינו ז"ל לקמן בהל' שביתת י"ט ריש פרק ז' הלכה א'.
(ב)

ומתוך האמור בס"ד באות הקודם הנה מלבד מה שאפשר להביא ראיה מזה לדברי רבינו ז"ל למה שפסק לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק שביעי הלכה א', והוא באיסור מלאכה בחוה"מ אינו אסור מדאורייתא וכמו שאכתוב בס"ד לפנינו בסמוך. אף זו דעם האמור יתיישבו בס"ד דברי רבינו ז"ל שם מהרבה קושיות שיש להקשות לכאורה בדברות קדשו שם.

והוא שכתב שם וז"ל חוה"מ אע"פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהי' כשאר ימי החול כו' והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכות מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים וכו' שסוף הענין בדברים שנאמרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר לפיכך יש מלאכות אסורות בו וכו' עכ"ל רבינו ז"ל.

קושיות בדברי רבינו ז"ל הנ"ל:
ולכאורה דבריו תמוהים הרבה, פתח ואמר חוה"מ אע"פ שלא נאמר בו שבתון כו' מה בכך במה שלא נקרא שבתון ומה ראיה הוא זה עדיין להתירו במלאכה. והרי בראשון ושביעי של פסח וגם בעצרת זה שלש רגלים לא נאמר בהם תיבת שבתון ואפילו הכי הם אסורים מדאור' בעשיית מלאכה. וזאת שנית, קשה מה שכתב הואיל ונקרא מקרא קדש וכו' וכדלעיל. והנה לפ"ז היה ראוי שיהיה אסור בעשיית מלאכה מדאורייתא בחוה"מ, שהרי בכל הימים טובים שנאמר בהם מקרא קדש אסורים בעשיית מלאכה, ומה נשתנה חוה"מ שיהיה מדאורייתא מותר בעשיית מלאכה. ועוד בה שלישיה קשה לכאורה איה איפו הוא בקרא שימי חוה"מ נקראים בשם מקרא קדש, ועינינו לא ראו כן בשום מקום לכאורה.

קצת ביאור בחגיגה דף ח"י ע"א.
ולומר דרבינו ז"ל פסק כר' עקיבא דהוא אמר בחגיגה דף ח"י ע"א וז"ל הרי הוא אומר אלה מועדי ה' (ושם נאמר תיבות הללו מקראי קדש) במה הכתוב מדבר. אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון. ואם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון (כצ"ל ולא כגירסת הספרים ואם בשביעי דבשביעי של פסח לא נאמר תיבת שבתון) הא אין הכתוב מדבר אלא בחוה"מ ללמדך שאסור בעשיית מלאכה וכו' עכ"ל הסוגיא ע"ש הסוגי' יותר באריכות וגם לזה כיון ר' יונתן שם לעיל מינה שאמר שם וז"ל תאמר בחוה"מ שקרוי מקרא קדש וכו' יע"ש בגמרא והיינו מכח קרא האמור. אבל אם כן היה ראוי לאסרו מדאורייתא לעשיית מלאכה בחוה"מ שהרי לר"ע ולר' יונתן חוה"מ אסור מדאורייתא בעשיית מלאכה והיאך כתב רבינו ז"ל בהיפוך שאינו אסור מדאורייתא כי אם מדברי סופרים. ואם סובר רבינו ז"ל דדרשת ר' עקיבא הנ"ל אינו אלא על דרך האסמכתא וכמו שכתבו כן התוספות שם בד"ה חוה"מ וכו'. ע"ש בתוספות. אבל כיון שכן שהוא רק על צד האסמכתא ממילא לא קאי הך קרא כלל על חוה"מ והדרא הקושיא לדוכתיה. היכן נקרא באמת חוה"מ מקרא קדש וכמו כן קשה על ר' יונתן שם שאמר דחוה"מ נקרא מקרא קדש אם נאמר דאיסור מלאכה דקאמר אינו אלא על דרך האסמכתא איה איפו נקרא מקרא קדש. אך בדברי ר' יונתן אפשר ליישבו על צד הדוחק שגם זה שאמר שחוה"מ נקרא מקרא קדש אמרו רק על דרך האסמכתא. אבל להלום דבר זה ברבינו ז"ל הוא דבר קשה לאמרו.

ורביעים ישובו הנה במה שכתב רבינו ז"ל וז"ל ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כי"ט שסוף הענין וכו' כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר וכו' וי"ל שלכאורה נראים דברים אלו חו"ש כדבר שפתים אך למותר וכבדים מאד על הלשון והדבר ידוע כי רבינו ז"ל דובר צחות והוצק חן בשפתותיו שפתי דעת. וביותר קשה מה שרבינו הוא בנותן טעם באיסור עשיית מלאכה בחוה"מ וז"ל כדי שלא יהא כיום חול וכו' וכאמור. מה צורך יש בטעם זה הלא יש די בהטעם הזה שהתחיל בו הואיל ונקרא מקרא קדש והוא זמן חגיגה וכל זה צריך ביאור לע"ד.

וחמישיתו יוסיף עליו כי גם הרב המגיד ז"ל תמה שם על רבינו ז"ל, מכח הסוגיא דחגיגה האמורה לעיל דמשם משמע דאיסור עשיית מלאכה בחוה"מ הוא דאורייתא. ושלא כדעת רבינו ז"ל. וכמו כן במועד קטן י"א ע"א דאמרינן התם וז"ל ר' אשי אמר לא מיבעיא כו' בימי אבילו וכו' אפילו במועד דאיסור מלאכה דאורייתא וכו' יע"ש בהסוגיא. הרי דקאמר ר' אשי להדיא דאיסור עשיית מלאכה בחוה"מ הוא דאורייתא ומה שהרב המגיד ז"ל רוצה להליץ בעד רבינו ז"ל ולומר דכוונתו דעיקרו של האיסור ומסרה התורה דבר זה לחכמים וכמו שאמרו כן בגמרא דחגיגה שם יע"ש במגיד משנה. הנה דברים הדברים אלה הדברים לכאורה הם עומדים צפופים וכמו שנראה מלשון הרב המגיד גם מרן ז"ל בספרו הארוך בית יוסף או"ח בס' תק"ל כתב כדברים האלה. אבל דבר ה' אמת בפיהם אך שצריכים ביאור ומיתוק ותבלין.

ישוב לכל הקושיות על רבינו ז"ל הנ"ל:
אבל הט אזניך ושמע ביאור דברי רבינו ז"ל כפי מה שנראה לפ"עד בס"ד (ומטין הדברים שהרב המגיד ומרן ז"ל כיוונו לרוב דברינו אלה, אלא שקיצרו ביותר. ויהי' איך שיהיה כוונו לכך או לא כוונו לכך לענ"ד כנים אנחנו בדברינו אלה וכקטן כגדול תשמעו). כבר כתבנו בס"ד באות הקודם דתיבת מקרא קדש, פירושו הוא לקדשו בפרישה מעשיית מלאכה. וגם כתבנו שם דלכך אתיא תיבת שבתון בכפילא ביום הראשון של סוכות וגם בשמיני בו, שהוא כדי למעט חוה"מ מאיסר עשיית מלאכה תדרשנו משם מאות הקודם.

ואחרי כי כן הנה לכאורה קשה דהנהו תרתי קראי סתראי נינהו שסותרים זה את זה. שהקרא של מקרא קדש אוסר לחוה"מ בעשיית מלאכה ומתיבת שבתון מוכח דחוה"מ מותר בעשיית מלאכה, והאיך יתקיימו שני המקראות הללו. ולפיכך צריכין לומר בזה לע"ד בס"ד פשר דבר ואז צדקו יחדיו שני המקראות הללו. והנה מה שקרא הכתוב חוה"מ מקרא קדש, הנה כבר אפשר לפרשו שהכוונה בו רק שיקדשם שיהיו יותר מקודשים מימות החול בענין זה שיתקדש בו בפרישה מעשיית מלאכה. אבל לא שצריך שיפרוש מכל המלאכות כמו בי"ט עצמו. אלא שיפרוש רק במקצת מלאכות, ובזה כבר הובדל והוקדש ימי חוה"מ משאר ימי החול. וכמו שהובדל קדושת שבת מקדושת י"ט שבשבת אסור בעשיית מלאכה אפילו מלאכת אוכל נפש, לא כן בי"ט שהותרו מלאכת אוכל נפש ואינן אסורות אלא מלאכות שאין בהם צורך אוכל נפש. כך נמי הובדל קדושת י"ט מקדושת חוה"מ, שבחוה"מ אינו פורש אפילו מכל המלאכות שהן שלא לצורך אוכל נפש, כבר קדשו ליום ההוא של ח"המ במה שפירש מלעשות מקצת מהמלאכות אחרות. ועיין ברש"י ביבמות דף ו' ע"ב בד"ה לחלק שלא תאמר וכו', והתורה לא גילה לן הגבול בפרישה מן המלאכות והיה די מן התורה אם היה פורש אפילו מעשיית מלאכה אחת מכל הל"ט מלאכות שבזה כבר קדשוהו ליום ההוא והבדילו מימות החול. שבהן הותרו כל המלאכות ככל אשר תאוה נפשו. ומדלא גילה לן התורה מכמה מלאכות ומאיזה מלאכות יפרוש מעשייתן בחוה"מ, שמע מינה שהתורה מסרה דבר זה לחכמים המה יביטו ויראו בעין שכלם במה יתקדשו אותן הימים של חוה"מ. והתורה לא צותה בו בפירוש אלא זה בלבד שיקדשהו לחוה"מ. ואם כן קדש ימי חוה"מ זה הוא מדאורייתא. אבל במה יקדשהו זה הוא מדברי סופרים.

מה שהוא בחוה"מ מדאורייתא ומה שהוא רק מדרבנן:
ובאמת אף אם עשה מלאכה בחוה"מ אם רק לא עשה כל הל"ט מלאכות כולן כבר קיים בזה המצוה דאורייתא הנאמרה בפירוש בתורה שיקדש את ימי חוה"מ. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל שהבאתי באות הקודם שפי' לתיבות מקרא קדש, שפירושם הוא לקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, או בהודות והלל לשם ה' וכפירש רש"י ז"ל בשבועות ובמסכת כריתות ובנמוקו על התורה סדר אמור פרשה כ"ג פסוק ל"ה שהבאתי באות הקודם אם כבדו במאכל ומשתה ובכסות נקיה או בהודות והלל להשם יתברך, כבר קיים מצות מקרא קדש דהיינו המצוה דאורייתא שאין כוונת הפסוק במה שקרא ימי חוה"מ מקראי קדש אלא רק להבדיל הימים האלו משאר ימי החול הגמורים. והרי זה כבר הבדילם, אך החכמים הם שצוו אותנו והזהרנו שאף אם נכבד ימי חוה"מ במאכל ומשתה ובכסות נקיה ונקרא אותו יום קדוש כי קדוש היום לאדונינו בתפלתינו ובברכות' וגם נפרוש מעשיית מקצת מן המלאכות והנה בכל זה אין די אלא הם אסרו לנו אותן המלאכות הפרטיות שאסרו עשייתן בימי חוה"מ. ואין כח בידינו להחליפן בפרישה מעשיית מלאכות אחרות. אלא בעל כרחינו שלא בטובתינו צריכים אנו לפרוש דוקא מעשיית אותן המלאכות הפרטיות שאסרו לנו החכמים וצוו אותנו לפרוש מעשייתן.

התכת דברי רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט הנ"ל:
ומעתה הלא הדבר אשר דיבר רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט שהבאתי לעיל ריש האות הזה. אמרו ז"ל חוה"מ אע"פ שלא נאמר בו שבתון וכו' דבשלמא בשארי ימים טובים שלא נאמר בהם תיבת שבתון כגון יום ראשון ושביעי של פסח ועצרת כבר בא המלך מלכו של עולם יתברך בתורתו וגלה לן ע"י ההיקש שכל מועדי ה' שכל הימים טובים הוקשו להדדי ותורה אחת להם ומשפט השוה לכולם שגם על שארי ימים טובים נאמר בהו שבתון ע"י תיבות הללו מקרא קדש הנאמר בהן. וכדבר האמור לעיל באות הקודם בשם הרמב"ן ז"ל וכפי מה שפירשנו בס"ד דבריו שם. מה שא"כן ימי חוה"מ שלא הוקשו לימים טובים ממילא לא נאמר בהו שבתון ולעשותן ולהשוותן כשארי ימי החול הגמורים והיו כאחד מהם. גם כן אי אפשר לאמרו, שהרי סוף סוף אל הימי חוה"מ קראתן התורה לפחות בשם מקרא קדש, שזה מורה ובא שצריך אתה לקדשן ולהבדילן משאר ימי החול הגמורים. ולומר שהתורה כוונה בקריאתה מקרא קדש לימי חוה"מ. להיות אסור בהן המלאכות כולן כמו שהם אסורין בי"ט. זה הוא גם כן דבר שאי אפשר לאמרו, שהרי גלי לן הקרא בזה הדבר במה שכתבה שתי פעמים תיבת שבתון בא' ושמיני של חג הסוכות. דחוה"מ אינו מקודש כל כך בפרישה מעשיית המלאכות כמו שהו' מקודש י"ט עצמו וכדבר שנאמר לעיל אות הקודם וריש אות זה. אבל צריכין אנו לומר שהתורה לא כוונה בקריאתה בשם מקרא קדש לימי חוה"מ אלא רק שיפרוש עצמו ממקצת המלאכות האסורות בי"ט כדי שיהיה הבדל בין ימי חוה"מ לבין ימות החול. לפיכך יש בו איסור עשיית מקצת מן המלאכות ההם מדאורייתא, שדבר זה נכלל במאמר הזה שאמרה התורה מקרא קדש על ימי חוה"מ אבל אעפ"כ כיון שלא עשה ופירש ממקצתן מאותן המלאכות שלא עשה, וכוונתו בפרישתו מן המלאכות האלה לא היה על דרך העצלות וכדומה אלא פרישתו מאותן המלאכות היה כדי לקדש בזה היום דהוא של חוה"מ הנה כבר קיים זה בזה מצות מקרא קדש מה שצותה התורה. וכמעט הוא דבר זר מאד שיעשה האדם כל הל"ט מלאכות ביום אחד. ואם כן כמעט אי אפשר בכל יום שלא יקדש כל יום מימי חוה"מ במה שהוא שובת מהמלאכה אחרת שאינה עושה אותה והרי בחוה"מ לא נאמר האזהרה של לא תעשה כל מלאכה או אזהרה של כל מלאכת עבודה לא תעשו אלא רק נצטוו על מקרא קדש והרי קדשהו וכאמור. ואף אם פרישתו מהמלאכות אחרות לא היתה לשם קדושת היום אלא רק על דרך העצלות וכדומה (ע' בתוספות בשבועות דף י"ג ע"א בד"ה לא קראו מקרא וכו' ובחידושי הריטב"א ז"ל שם הבאתים). אבל זה הוא רק תלוי בתוונא דליבאי במחשבות הלב אם לעקל אם לעקלקלות ואין עליו עונש בידי אדם כי הוא זה ענשו מסור לשמים. אבל החכמים הם שייחדו לנו אותן המלאכות האסורות בחוה"מ. ולפיכך העושה בו מלאכה האסורה אין כח ביד הבית דין להלקותו על זה מלקות דאורייתא. אבל רק הבית דין מכין אותו מכות מרדות מפני שאיסור עשיית המלאכה ההיא רק מדברי סופרים, שהרי במה שפירש מאותן המלאכות שלא עשה כבר קיים המצוה דאורייתא של מקרא קדש שכבר קידש את היום הזה מכל שארי ימות החול גמור וככל הדברים וככל החזיון האמור בס"ד.

וביאר רבינו ז"ל אחר כך דהיינו טעמייהו דרבנן במה שאסרו מקצת מן המלאכות לעשותן בחה"מ והתירו קצתן ולא אסרו לגמרי כל המלאכות בחוה"מ כמו שאסרה התורה בי"ט. לזה אמר רבינו ז"ל סוף הענין וכו' כדי שלא יהיה כיום חול וכו' וכנ"ל וכוונתו בזה, כיון שכל כוונת החכמים אינה אלא להשלים כוונת התורה, והתורה לא רצתה אלא להיות ימי חוה"מ מובדלים ומקודשים משאר ימות החול. ובזה במה שאסרו החכמים לעשות מקצת מן המלאכות וצוו להפריש מעשייתן כבר הושלמה כוונת התורה שהובדלו והוקדשו הימים האלו של חוה"מ יותר מימי החול גמור. וכיון שהושלם בזה כוונת התורה וחפץ צורם לא רצו החכמים לאסור יותר להפסיד לעשות מלאכות שהן דבר האבד. או מה שהוא לצורך המועד כיון שלא היה כוונת התורה ולא כוונת החכמים לעשות ימי חוה"מ י"ט גמור. אדרבא כשם שרצתה התורה ורצו החכמים להבדיל בין קדש חוה"מ לבין החול כל ימות השנה כך רצו להבדיל בין קדש חמור י"ט לבין קדש קל חוה"מ.

ביאור במועד קטן דף י"א ע"ב:
ולפיכך מימר שפיר קאמר הגמרא במועד קטן התם וז"ל ר' אשי אמר לא מיבעיא וכו' בימי אבלו דמדרבנן וכו' דהא בימי אבלו מדאורייתא אין כאן לא ציוו על הפרשתו מהמלאכה ולא אזהרה על עשיית המלאכה. אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא וכו' שהשרש של איסור מלאכה בחוה"מ הנה הוא אסור מדאורייתא מכח מה שנקראים ימי חוה"מ מקרא קדש ודכתבינן בס"ד לעיל. (ואדרבא מדוקדק בזה בס"ד לישנא דר' אשי במה דקאמר דאיסר מלאכה מדאורייתא וכו' ולא קאמר בקיצור אלא אפילו במועד דדאוריי' וכמו שאמר כן גבי בימי אבלו שאמר בימי אבלו דמדרבנן. אבל לפי האמור בס"ד ניחא דהמלאכה ההוא שהיא עושה אז זה אינו אסור מדאורייתא אלא רק ששרש איסור מלאכה הוא דאורייתא בחוה"מ ואם כן כבר הוא חמור מאבל שאבל אין שרש ועיקר איסורו בעשיית מלאכה באורייתא ואין לו התלות בדאורייתא מה שא"כ איסור עשיית מלאכה בחוה"מ שיש לו שרש ועיקר והתלות גדול בדאורייתא). וכמו כן ר' עקיבא התם בחגיגה שפיר למד איסור עשי' מלאכה בחוה"מ מקרא וכאמור בסוגיה דהתם זיל קרי ביה אבל היינו דוקא באופן שאמרנו בס"ד לעיל. ומעתה הנה כי כן נסתלקו וחלפו הלכו להם כל הקושיות שכתבנו לעיל מעל רבינו ז"ל ונפת תטפנה שפתותיו שפתי דעת. ודו"ק היטב.

קושית התוס' בשבת כ"ד ע"ב בד"ה ולא מילה וכו' ובפסחים פ"ד ע"א ד"ה ולא מילה וכו' ובביצה ח' ד"ה סוף וכו'.
(ג)

התוספות בשבת כ"ד ע"ב בד"ה ולא מילה שלא בזמנו וכו' ובמס' ביצה דף ח' ע"ב ד"ה סוף סוף עשה וכו' ובפסחים דף פ"ד ע"א בד"ה ולא מילה של"ב הקשו דרבא אדרבא דבשבת התם קאמר דהא דאין שורפין קדשים בי"ט ידעינן ליה מכח קרא של הוא לבדו יעשה לכם וכו' ולא משני כדמשני ר' אשי התם משום דהוי ליה י"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דשרפת קדשים דוחה לעשה ולא תעשה די"ט ע"ש בגמרא שמע מיניה דרבא סבירא ליה די"ט אינו אלא לא תעשה גרידא. דתיבת שבתון הנאמר בי"ט אינו ציווי שיהיה זה עשה אלא כי הוא זה שם תואר היום שהיא מנוחה מרגעת וכמו שכתב כן רש"י ז"ל ביומא דף פ"א ע"ב בד"ה תשבתו שבתכם כו'. והרי בביצה דף הנ"ל, סבירא ליה לרבא גופא די"ט הוא עשה ולא תעשה ממה דמשני התם רבא וז"ל אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק וכו' והיינו מכח קושית הגמרא התם דקא פריך סוף סוף י"ט עשה ולא תעשה היא כו' ע"ש בגמרא ע"כ ת"ק הת' הנ"ל.

וראה זה מה שהתוספות במס' ביצה התם תירצו וז"ל וי"ל דהגמרא דחיק נפשיה לאוקמי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די"ט הוא עשה ול"ת. אף ע"ג דרבא עצמו לית ליה האי סברא עכ"ל התוספות. ופירש בחידושי הגאון מהר"ם לובלין ז"ל שם דהתוספות גרסי לעיל בהא דקאמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכו' רבא באלף חבירו של אביי ולא כמו שהיא הגירסא לפנינו רבה בה"ה שהוא רבה בר נחמיני רבם של אביי ורבא יע"ש בחי' מהר"ם ז"ל. ואף לפי"ז עדיין תירוצם של התוספות דחוק הוא בלשון רבא דאם נאמר דרבא בעצמו לא תירץ להך שינויא דקאמר הגמרא משמיה וז"ל אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק וכו' אלא דסתמא דהגמרא הוא דמשני כן אליבא דרבא כדי לאוקמי לדבריו דלעיל אליבא דהלכתא. לא הוי ליה להגמרא למימר אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי וכו' כאילו רבא בעצמו הוא שאמר כן אלא הוה ליה למימר סתם אלא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק וכו' וע' בתו' שבת ופסחים הנ"ל.

ביאור בתירוצם של התוספות מס' ביצה הנ"ל:
ולדידי חזי לי לענ"ד ליישב ולבאר בס"ד דברי תירוצם של התוספות הנ"ל בלי שום הגהה. (ויציבא מלתא כי הוא רחוק קצת מכוונת התוספות שלשונם לפי פשטיות אינו מורה כן אבל לפחות הדברים בעצמותן אפשר דנכונים הם) והוא דהא לכאורה קשה לע"ד בסוגיא דהתם דלמה זה פריך הגמרא מכח מה די"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דכיסוי דוחה להעש' ול"ת של י"ט דקושיא זו לא קשיא אלא רק לר' אשי וסייעתו דסבירא להו די"ט הוא עשה ול"ת. אבל לאינך תנאי ואמוראי דסבירא להו די"ט אינו אלא ל"ת גרידא לא קשיא ולא מידי הך קושיא. ולמה לא פריך הגמרא דעדיפא מיניה, והוא דהא אמר ריש לקיש במנחות מ' ע"א וביתר מקומות בש"ס דכל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם אין העשה דוחה הל"ת. והכא הרי יכול לקיים את שניהם העשה וגם הל"ת. והוא דהא הר"אש ז"ל בביצה התם הקשה דלמה לא ישחוט בי"ט ויקבל הדם בכלי ובערב יכסה אותו כשיהיה מוצאי י"ט. ותירץ דאסור לקבל את הדם בכלי כדי שלא יחקה את הצדוקים יע"ש בהרא"ש. ודבר זה לקבל את הדם בכלי הא אינו אסור אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מותר לו לקבל את הדם בכלי. וא"כ מדאורייתא הרי יכול לקיים את שניהם העשה דכיסוי והל"ת די"ט, דהיינו שיקבל הדם בכלי ויכסנו בליל מוצאי י"ט בעפר כדינו. ולא עשו החכמים חומרא שלא יקבל את הדם בכלי ושיצא ממנו קולא אחר כך שתהיה העשה דכיסוי דם דוח' להל"ת די"ט. ומש"כ בספר אסיפת זקנים שם בשם הרשב"א ז"ל כיון דאינו יכול לקיים העשה מיד אלא עד הלילה לא מיקרי יכול לקיים את שניהם יע"ש בספר אס"ז. הנה מלבד שהרשב"א ז"ל בעצמו ובכבודו שם הקשה על זה והניחו בקושיא אבל גם אני בעניי כתבתי בס"ד לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק שני הלכה ח"י ד"ה מי שהיה לו דקר נעוץ וכו' אות שני דהתוספות על כרחין לא סבירא להו הך סברת הרשב"א ז"ל האמורה אלא דאפילו אינו יכול לקיימה להעשה מיד מכל מקום מיקרי יכול לקיים שניהם כיון דלפחות יכול לקיים העשה לאחר זמן אפילו שתי ימים אחר כך. מכל שכן בזמן קצר כזה שמיד בליל מוצאי י"ט יכול לקיים העשה וע' בתוספות דיבמות ה' ע"ב בד"ה כולה משעטנז כו' מה שכתבו לענין העשה דשריפת קדשים ואם כן קמה גם נצבה קוש

קושית הלח"מ משבת דף קי"ד ע"ב.
שנאמר שבת שבתון וכו' ביטל מצות עשה וכו' עכ"ל.

(א) הנה הלחם משנה הקשה דלפי מה שכתב רבינו ז"ל לקמן הלכה ה' לענין אידך שבת שבתון דכתיב גם כן גבי יום הכפורים דדרשינן מניה שתי דרשות והם מתיבת שבת דרשינן לענין אכילה ומתיבת שבתון דרשינן לכל הענינים אלו האחרים האסורים ביום הכפורים, והם רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה יע"ש. אם כן קשה דלידרש גם בהך שבת שבתון דהכא שתי דרשות מכל תיבה דרש אחד, ואם כן למה לי תיבת שבתון בתיבת שבת לחוד סגי למידרש מינה הך דרשא אחת שבות לענין עשיית מלאכה ועוד זאת שנית, הקשה הלחם משנה דאם כן הוא דהך תיבת שבתון הוא מיותר, דבתיבת שבת לחוד ידעינן למידרש מיניה שבות ממלאכה אם כן היה ראוי לידרש מהך תיבת שבתון לאיסר אסור קניבת ירק ביום הכפורים וכמו שדרשו כן בשבת דף קי"ד ע"ב לענין שבת דאסור לקנוב ירק וז"ל אמר ר' (הונא) [מנא] מניין ליה"כ שחל בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות. למאי אילימא וכו' אלא לאו אקניבת ירק ש"מ וכו' יע"ש בגמרא וע' ברש"י שם בד"ה ת"ל בשבת בראשית וכו' ובד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו'. יע"ש בלח"מ שהאריך בזה.

ישוב הקושיא הנ"ל וביאור בגמרא הנ"ל.
ולדידי חזי לי לענ"ד ליישב בס"ד בפשיטות. והוא שהרי רבינו ז"ל כתב בהלכה שלאחר זו וז"ל כל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לעשותו ביו"ה וכו' וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו"ה. וכל שאסור לאמרו או לעשותו לכתחלה בשבת כך אסור ביוה"כ וכו' עכ"ל רבינו ולעיל הלכות שבת פרק כ"א הלכה א' כתב רבינו ז"ל וז"ל נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות וכו' עכ"ל רבינו ועי' במגיד משנה שם מה שכתב בזה. וא"כ לכאור' קשה הא דכל אלה הדברים הם אסורים ביוה"כ גם כן מנה ליה לרבינו ז"ל דהא גבי יוה"כ לא כתיב תיבת תשבות. אלא ע"כ צריכין לומר דנפקא ליה כן מהך תיבת שבתון דהוא כתיב מיותר גבי מלאכה וכנ"ל בשם הלחם משנה. אלא ודאי דתיבת שבת קאי לענין שעובר אף בעשה ביוה"כ אם עשה מלאכה נוסף על הל"ת שעובר. ותיבת שבתון קאי לענין דברים אלו שאינן מלאכה שאסורים גם ביוה"כ כמו בשבת וק"ל.

ישוב אחר לקושית הלח"מ הנ"ל.
ועוד אני אומר בס"ד ליישב קושיותיו של הלח"מ הנאמרים לעיל ריש אות הקודם. והוא דבשבת ע"ב אמרינן מתקיף לה ר' יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכו' ע"ש בגמרא. ופירש רש"י ז"ל שם בד"ה וכי מותר לאפות פחות וכו' נהי דחיוב חטאת ליכא כשאופה פחות מכשיעור אבל הא מיהא איסורא דאורייתא איכא אף באופה פחות מכשיעור דהא קיימא לן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מדאורייתא והיכי קתני בורר לכתחלה יע"ש בגמרא וברש"י. וכן כתב בהגהות אשרי שם בריש פרק המוציא יין דחצי שיעור אסור מדאורייתא בכל מלאכת שבת כמו בכל איסורי מאכלות שהוא אסור מדאורייתא יע"ש בהג"א. ולא מצינו מגדולי הראשונים ז"ל כתוב על ספר במפורש בהיפוך מזה.

קושיא בשבת דף ע"ב ע"א.
ולכאורה צריך ביאור מהיכן פשיטא ליה לר' יוסף כל כך לומר דגם במלאכת שבת אסור חצי שיעור גם כן מדאורייתא עד שהקשה כל כך בכח, דהא ר' יוחנן ביומא ע"ב ע"א קאמר הטעם דחצי שיעור אסור מדאורייתא בכל איסורי מאכלות משום דחזי לאיצטרופי. ובברייתא שם אמרו טעם אחר והוא מכח קרא דכל חלב דמרבה חצי שיעור והתוספות שם בד"ה כיון דחזי לאצטרופי וכו' כתבו דאיצריך לשני הטעמים דחדא בלא אידך לא מהני ולא מידי ועיין בר"ן בשבועות בפרק ג' מה שכתב בישוב קושית התוספות דיומא הנ"ל. לא כן במלאכות שבת נהי דיציבא מילתא דשייך גביה הך סברא דחזי לאיצטרופי דאם הוציא חצי שיעור ובאותו העלם חזר והוציא חצי שיעור הנה ההוצאות ההם מצטרפין לחייבו חטאת וכמבואר כן לעיל בהלכות שבת פרק י"ח הלכה כ"ג וכ"ד וע' במגיד משנה שם מה שכתב בזה. אבל הא בשביל הך סברא דחזי לאיצטרופי לא היה אסור מדאורייתא אם לא גם מכח הך קרא דכל חלב, וזה לא נאמר אלא לענין שאר איסורין של מאכלות אסורות אבל עדיין קשיא מנא לי' לר' יוסף למילף מהך קרא גם לענין מלאכת שבת שהוא אסור מדאורייתא עד שהוקשה מזה בתוקף כל כך. הלא דבר הוא.

ובאמת הגאון האמתי החכם צבי ז"ל בתשובותיו סימן פ"ו כתב לדבר ברור בעיניו דאין בעשיית מלאכה בשבת חצי שיעור איסור מדאורייתא כי אם רק מדרבנן הוא דאסור ומהאי טעמא דכתיבנא. יע"ש בתשובות ח"צ. (וע' בספר בית שערים שער ו' דלת ח' שרציתי להמציא לו שני חברים טובים שני צנתרות הזהב רבינו מאיר והריטב"א ז"ל אבל שם דלת ט' בס"ד הארכתי מענית לסתור דברי הגאון חכם צבי ז"ל תדרשנו משם ומצאת מלא דבר). אלא שהחכם המובהק מהר"י כולי ז"ל מגיה ספר משנה למלך לעיל בהלכות שבת פרק הנ"ל ריש הלכה א' השיגו להגאון חכם צבי ז"ל הנ"ל מהך סוגיא דשבת האמורה לעיל יע"ש בספר משנה למלך. ואם כי לכאורה יפה השיגו מכח הך מימרא דר' יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכו' הנ"ל (וע' לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הלכה א' בד"ה שאור ודבש אסורין וכו'. מה שכתבתי בס"ד ליישב קושית החכם המובהק מהר"י כולי ז"ל הנ"ל זיל גמור מהתם). אבל הא מיהא על ר' יוסף גופא קא קשיא מנא ליה זה להמציא כן מדעתו היפה דגם בשבת אסור מדאורייתא חצי שיעור כיון דלכאורה לית לן שום קרא המגלה לנו איסורו בשבת ומכח הסברא לחוד לא היינו אוסרין לחצי שיעור מדאורייתא בשארי איסורין שאינן מאכלות איסורות. צאו וראו גברא רבה מובהק בסברא דמסהיד עליה דהך סברא שסובר באמת כן דליכא איסור דאורייתא במלאכת חצי שיעור של שבת וכדומה לו היכא דלא שייך הך סברא דר' יוחנן דחזי לאיצטרופי וכדבר האמור לעיל. הרי דהסברא הפשוטה והישרה כך ומנא ליה לר' יוסף לאתקיף מכח סברא גרידא בהיפוך מזה. וצ"ע לכאורה.

ישוב להקושיא בגמרא הנ"ל.
וצריכין לומר בס"ד לענ"ד בישוב קושיא זו דר' יוסף נפקא ליה דחצי שיעור בעשיית מלאכה בשבת דהוא אסור מתיבת שבת שפירושו הוא לשון שביתה ומנוחה שישבות בו וינוח בו. והנה בעשיית מלאכה בשבת בפחות מכשיעור נהי דאמת נכון הוא הדבר שאין עליו שם מלאכה לחייבו בשביל כך סקילה וחטאת שאינ' מלאכה שלימה, אבל סוף סוף כבר אינו שובת גם כן אף אם עושה מלאכה בפחות משיעורו, שהרי אינו שובת ונח והוא מתעסק באותו הדבר המלאכותיי שהוא עושה. והתורה הוא שצותה לנו לשבות בו ולנוח בו ביום ההוא כי קדוש היום לאדונינו. אם כן אף שאינו עובר בלאו של לא תעשה כל מלאכה אבל הא מיהא עובר בעשה של שבת כשהוא עושה מלאכה של חצי שיעור. והנה מתיבת שבתון לא ידענו דבר זה דהא תיבת שבתון איצטרך להורות דאיכא עשה נוסף על הל"ת בעשיית מלאכה כשיעור שלם. לפיכך כתבה התורה גם תיבת שבת כדי להורות בזה מכח יתורא דקרא דתורה צוה לנו על השביתה גמורה והחלטיי שלא יתעסק בשום ענין מלאכותיי ביום השבת כקטן כגדול, אפי' כשהוא רק חצי שיעור, דגם זה לפחות איסורא מיהא איכא מדאורייתא. וממילא גם ביוה"כ איצטריך תיבת שבת לאיסר איסר עשיית מלאכה בחצי שיעור ותיבת שבתון איצטרך גבי יוה"כ להורות דאיכא איסור עשה נוסף על הל"ת כשהוא עושה מלאכה גמורה דהיינו כשהוא עושה כשיעור ואם כן הוא נסתלקו בזה בס"ד שני קושיותיו של הלחם משנה הנ"ל ריש אות הקודם. ודו"ק.

עוד פלפול בהסוגיא הנ"ל.
ודע דדבר זה אי אפשר לומר דלענין דלפחות איסור גרידא דאורייתא מיהא איכא ביוה"כ כשעושה בו מלאכה בפחות מכשיעור כבר ידעינן ליה אף אם לא היה כתיב תיבת שבת גבי יוה"כ, דהוינן ילפינן יוה"כ משבת ובשבת הא ידעינן ליה וכאמור לעיל מזה בס"ד דזה אינו דמהיכן נוכל למילף יוה"כ משבת. דאם נילף מכח מגזרה שוה האמורה ביומא פ"א ע"א בגמרא שם הא איכא למפרך מה לשבת דחמיר טפי טובא מיוה"כ דשבת זדונו הוא בסקילה מה שאין כן יוה"כ. בהך גזרת שוה האמור' התם אינו מופנה דאיצטרך לכדדרשינן לה התם בסוגיא, ובשביל אין גזרה שוה למחצה היכא דאיכא למיפרך פרכינן וע' בתוספות דבבא מציעא קי"ד ע"א ואידך ההוא לנדון בכבודו וכו' וע' בספר תוספות יוה"כ להגאון מוהר"ם ן' חביב ז"ל שם בד"ה ר' אחא בר יעקב אמר וכו' שכתב גם כן כעין זה. ואף לר' פפא שם ריש ע"ב דקאמר וז"ל הוא גופא שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם וכו' יע"ש בגמרא אבל אי לאו הך תיבת שבת דכתיב גבי יוה"כ דהוא מורה דמדאורייתא אסור מלאכת חצי שיעור וכאמור לעיל לא היינו מוקמינן הנך תיבות תשבתו שבתכם וכו' לענין זה דיוה"כ עצמו נקרא שבת אלא היינו מוקמינן לי' דקאי לאסור חצי שיעור מלאכה ביו"הכ דהוא מיסתבר טפי. וכן מתבאר דברי רש"י ז"ל בד"ה תשבתו שבתכם וכו' יע"ש מה שכתב, (וע' עוד לק' הלכה ג' בד"ה ביו"הכ שחל להיות בשבת כו' מה שכתבתי עוד בזה) ודו"ק.

ב

וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף על פי שאינו מלאכה אסור לעשותו ביו"הכ וכו' וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת וכו' או לעשותו לכתחלה בשבת כך אסור ביוה"כ וכו'. עכ"ל. ע' לעיל הלכה הקודמת בד"ה שנאמר שבת שבתון וכו' אות ראשון ושני כי שמה כתבתי בס"ד מהיכן נפקא לן כל הדברים הללו, שים עיניך עליו:

קצת הערה על המגיד משנה פה.
כללו של דבר, אין בין שבת ליוה"כ בענינים אלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביוה"כ בכרת. עכ"ל. תמן תנינן במשנה דמגילה דף ז' ע"ב וז"ל אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת וכו' עכ"ל המשנה. ותמה אני על הרב המגיד ז"ל ששינה לשון המשנה וכלשון אחרת ידבר על במה דקתני במשנה זדונו בידי אדם ההוא אמר זדונו בסקילה חנם אין דבר וא"א לומר דכך היתה גירסת הרב המגיד ז"ל במשנה, כדמוכח בגמרא שם יע"ש היטב.

ביאור דברי רבינו ז"ל פה.
והוסיף רבינו ז"ל לכתוב תיבות בענינים אלו וכו' וכנ"ל, שלכאורה הם נראים כדבר שפתים אך למותר חו"ש. אבל לא לחנם מזורה ארשת שפתיו כי רבינו כוון בזה ליישב קושיא אחת שיש להקשות לכאורה בדבריו אלה. והוא מפני שאמרו בגמרא התם וז"ל הא לענין תשלומין זה וזה שוין שני מתניתן ר' נחוניא בן הקנה היא והוא היה עושה יוה"כ כשבת לתשלומין מה שבת וכו' עכ"ל הגמרא יע"ש באריכות קצת. והנה רבינו דהוא פסק דלא כר' נחוניא בן הקנה וכמבואר לק' בהלכות נערה בתולה פרק א' הלכה י"א ובהלכות גניבה פרק ג' הלכה ב' ולפי זה לכאורה קשה על רבינו ז"ל דהיה לו לחשוב עוד חילוק בין שבת ליוה"כ לענין תשלומין וכאמור.

ולפיכך דייק וגרס רבינו להוסיף ולכתוב תיבות בענינים אלו להורות שבענינים אלו שכתב פה שהם בענין איסור עשיית מלאכה ממש או דברים שאינם מלאכה ממש רק שאסור לעשותן מפני שהם דומים למלאכה או איסור הטלטול שעל ידי הטלטול יכול לבא לידי מלאכה ע' לעיל הלכות שבת פרק כ"ד הלכה י"ב וי"ג ובהשגות הראב"ד ז"ל שם וכדומה דברים שעשייתן תלוי באיסור והיתר אין חילוק ביניהם אלא לענין דבר זה שזה זדונו של מלאכה בסקילה וזה זדונו בכרת ואפס זולתו חילוק ביניהם בענינים אלו. אבל בדברים אחרים שאינם מענינים אלו יש עוד חילוק ביניהם וזה פשוט בס"ד לענ"ד ודלא כהלחם משנה בד"ה כללו של דבר כו' וק"ל.

ישוב קושית הלחם משנה.
ברם מה שהק' הלחם משנה עוד דהאיך נתני במשנה דמגילה הנ"ל אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וכו' וכנ"ל. ולמה לא קחשיב נמי דאיכא ביניהו קניבת ירק דבשבת אסור וביוה"כ מותר. ומה שתירץ הוא דלכך כתב רבינו ז"ל הוספת דברים הללו תיבות בענינים אלו יע"ש בלח"מ. הנה אף דברי רבינו אינם מתורצים יפה בדבריו אלה. שהרי רבינו ז"ל כתב לעיל מזה דיוה"כ שוה לשבת אף בדברים שאינם מלאכה גמורה וכמו כן בדברים שהם רק טלטול מוקצה וכאמור לעיל. ועל זה קאי גם כן מה שכתב רבינו ז"ל אחר כך תיבות בענינים אלו וכו' וא"כ חלף הלך לו תירוצו של הלח"מ הנ"ל. גם בלשון המשנה צריכים לדחוק ביותר לפי תירוצו.

ביאור בשבת דף קי"ד ע"ב ובמגילה ז' ע"ב.
אמנם כן עיקר קושיתו של הלח"מ הנ"ל במחילה מכבוד תורתו ג"כ ליתא. חדא דרבינו ז"ל וגם המשנה לא אמרו אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וכו' דהיינו שיהיה חילוק ביניהם מכח קלותו של היום יוה"כ ומכח חומרתו של היום יום השבת, והיינו לענין עונש מיתה וכרת שעונש המיתה בסקילה נתלה בחומרות יום השבת ועונש הכרת נתלה בקלותו של יוה"כ נגד השבת מה שא"כ קניבת ירק מה שהוא מותר ביוה"כ אינו מפני קלות היום אלא אדרבא כי הוא זה מכח חומרתו של היום הואיל והוא יום עינוי וקניבת הירק הוא עינוי ועגמת נפש להמתענה לפיכך התירוהו כדי שע"י זה יוסיף לו עינוי על עינויו. ובשבת אינו רשאי לענות נפשו.

ואולם אף לפי פירושו של הרב המגיד ז"ל לקמן הלכה ג' בההוא דמפני עגמת נפש דקאמר הגמרא דהתירו בשבילו קניבת ירק ביוה"כ (וע' שם בד"ה מפני עגמת נפש וכו' מה שכתבתי בו בס"ד) מ"מ גם לפי פירושו הנה הוא ניחא. שהרי מה שהתירו פרושים את הדבר לקנוב ירק לא עשו כן מפני קלות היום ולא אסרוהו בשבת מפני חומרתו היום יותר מיוה"כ. אלא מפני שבשבת דעלמא לא שייך טעם ההיתר שמפני כך התירוהו ביוה"כ. ומה שאסור בקניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת ואף ע"ג שבשבת ההוא שחל בו יוה"כ היה שייך ג"כ טעם ההיתר ואפילו הכי אסרוהו החכמים לקנב בו ירק שמע מינה דבשבת חמיר טפי כי קדוש היום לאדונינו יותר מיוה"כ. זה אינו דמאן מפיס דהך משנה לא סבירא לה כהך ברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן דמתיר קניבת ירק אף ביוה"כ שחל להיות בשבת דהא בלאו הכי מוקמינן להך משנה שלא כהלכתא דהא הגמרא מוקי להך משנה כר' נחוניא בן הקנה, ע"ש בגמרא. והא לית הלכתא כר' נחוניא בן הקנה וכדבר האמור לעיל. וא"כ הוא הדין נמי דאתיא הך משנה דלא כהלכתא בהך מילתא במה שהיא מתיר קניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בשבת וק"ל.

ישוב אחר לקושית הלח"מ הנ"ל.
ואפשר עוד לומר בס"ד לענ"ד בישוב קושית הלח"מ האמור לעיל. דהמשנה ורבינו ז"ל לא אמרו אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וכו' רק לענין מה שהם חלוקים בעיסתן וההפרש וההבדל ביניהם כל היום כולו מעת ערב כניסת שבת וכניסת יוה"כ מערב עד ערב עד צאתם מוצאי שבת ויוה"כ. מה שא"כ הדבר הזה של היתר קניבת ירק ביוה"כ אינו אלא מן המנחה ולמעלה אבל קודם מנחה ביוה"כ דעלמא נמי אסור לקנוב ירק לזה לא קחשיב ליה המשנה וק"ל.

ג

ומותר לקנב את הירק מן המנחה ולמעלה וכו' ויקצץ השאר וכו'. עכ"ל.

(א) ע' לעיל הלכה א' בד"ה שנאמר שבת שבתון וכו' אות א' וב'. ולעיל הלכה הקודמת בד"ה כללו של דבר אין בין וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה.

הערה על הרמ"ך ז"ל שהביא הכ"מ לעיל הלכות שבת פ"ג הלכה ה'.
והנה הרב המגיד ז"ל כתב פה וז"ל פירוש יקצץ את השאר אינו רוצה לומר דק דק שא"כ הוא תולדת טוחן וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל. ותמהני מאד על מרן ז"ל בכסף משנה לעיל הלכ' שבת פרק ז' הלכה ה' שעל מה שכתב רבינו ז"ל שם וז"ל כיצד המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה כו' על זה כתב מרן ז"ל שם וז"ל כתב הרמ"ך הוה לי' לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשה ליה יוה"כ דמותר בקניבת ירק. וצ"ע. עכ"ל. עכ"ל הכ"מ. והנה מה שכתב מותר לחתכו כמו הפת וכו' וכנ"ל במחילה מכבוד תורתו של הרמ"ך ז"ל האי דוגמה דפת דנקט הוא לאו דוקא דשאני פת דאין טוחן אחר טוחן (והפת הרך הוא כבר נטחן פעם אחד) וכמו שכתב כן המרדכי בפרק כלל גדול בשם הר"י ז"ל וכן כתב הסמ"ג בהלכות שבת (דף י"ג ע"ב במלאכת טוחן) בשם רבינו יוסף ובשם רבינו שמואל ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול בסוף ד"ה אמר רב פפא האי מאן דפריס סילקא כו' וגם הרשב"א בתשובה שהביא שם אינו חולק בדין זה אלא שהוא רוצה שם לומר ההיתר שאמר אף מטעם אשויי אוכלין או טירחא באוכלין שהרי אין התרנגולים יכולים לאכלו כך אם לא יפררם ודמיא למה שכתב מרן הרמ"א בהגהה בסימן שכ"א סעיף ט' שאסור לחתוך בשר חי לפני עופות דק דק ועוד שם סעיף י"ב בהגהה לענין גרוגרות וחרובים לחתכן לפני זקנים. וכן הוא דעת הגהות מיימוני לעיל בה' שבת פ' כ"א הל' ה' אות ע'. וכן פסק מרן הרמ"א בשו"ע או"ח סי' שכ"א סעיף י"ב בהגהה. וקשה הדבר לומר שהרמ"ך יחלוק על כל עמודי עולם הנ"ל, אלא ודאי כדכתבינן דלאו דוקא נקיט פת לדוגמא (ועי' לעיל בהלכות ופרק והלכ' הנ"ל בד"ה כיצד המחתך את הירק מעט כו' מה שכתבתי בס"ד ביישוב השגתו של הרמ"ך ז"ל) ודו"ק.

הערה על מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל.
ותמה תמה אקרא על גדול אדוננו מרן הכסף משנה דמישתק שתיק ליה להרמ"ך כאלו רפאות תעלה אין לה להשגתו. ולא הערה עליו, שהרב המגיד פה תירצה יפה, דקניבת ירק דשרי ביום הכפורים היינו כשאינו מחתכו דק דק. ומה שאסור אף זו בשבת שחל בו יוה"כ דהיינו שאסור לחתכון אפילו חתיכות גדולות (דהא האיסור של יוה"כ שחל בשבת הוא היפוך ההיתר של יוה"כ דעלמא) זה אינו אלא שבות דרבנן וקרא דשבת שבתון דאייתי בשבת קי"ד אינו אלא על דרך האסמכתא, וכמו שכתבו כן התו' שם בד"ה אלא לקניבת ירק וצ"ע על מרן ז"ל.

הערה על הלח"מ פה.
ומכאן אתה דן כי מה שכ' הלח"מ פה בד"ה ומותר לקנב את הירק כו' וז"ל כתב הרב המגיד וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות כו' וא"ת כו' והא אסור מן התורה כמו שדרשינן מיתור דשבתון כו' וז"ל דהכי קאמר אי לאו דרבי' קרא כו' עכ"ל הלח"מ, ומלבד שתירוצו הוא דחוק בתכלית הדוחק, אף זו דבריו הם נגד דברי תוס' בד"ה אלא לקניבת ירק כו' שהבאתי לעיל מזה. ואישתמוטי הוא דקא אישתמיט לי' לפי שעה דברי תוס' הנ"ל. וגדול' מזו שדבריו אלה סותרים למ"ש בעצמו לעיל הלכ' א' בסוף ד"ה מצות עש' לשבות ממלאכה כו' כי שם הביא לדברי התוספות הנ"ל והסכים עמהם שגם דעת רבינו ז"ל כן הוא. ואפשר ששתי דיבורים הללו הם משתי מהדורות וק"ל.

פלפול בעדיות פ"ב מ"ג.
(ב)

וראה זה במס' עדיות פרק ג' מ"ג תמן תנינן וז"ל מעיא בטיח וקניבת ירק של תרומה ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין כו' עכ"ל המשנה. והנה רבינו ז"ל לקמן בהל' תרומות פ' י"א הלכ' י' פסק וז"ל עוקצי תאנים כו' ומיני אבטיח וקליפי אבטיח כו' וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים אבל קניבת ירק שמקנבין הגננים מותרת לזרים עכ"ל רבינו ז"ל.

וכתב שם מרן ז"ל בכסף משנה וז"ל עוקצי תאנים כו' ומ"ש מיני אבטיח וקניבת ירק כו' ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבות ירק וכו' ר' אבוהו בשם ר' יוחנן לא שנא אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של ב"ב אף רבנן מודין (ר"ל שמודים לר' דוסא דמותרת לזרים). ורבינו נראה דגריס איפכא. וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבין אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת וכו' עכ"ל מרן ז"ל.

ביאור לקמן בהלכות תרומות פ' י"א הלכה י'.
והראב"ד ז"ל בפירושו למס' עדיות שם הנה הביא תלמודו בידו ג"כ הירושלמי הנ"ל והביא ג"כ הגירסא בו כמו שהיתה הגירסא לפני מרן ז"ל בכ"מ דשל ב"ב הקניבה מותר לזרים ושל גננין אסורים לזרים לרבנן דפליגי עלי' דר' דוסא, אבל ממה שהראב"ד ז"ל לקמן בהל' תרומות בהשגות לא השיגו לרבינו ז"ל ומישתק שתיק לי' ושתיקת בעל הריב הודאה היא, הנה נראה בעליל מזה שאחר שראה הראב"ד גירסת רבינו בירושלמי הנ"ל הודה לגירסתו והטעה הגירסא שהי' לפניו בירושלמי שלו.

ומלבד שספרי רבינו ספרי דווקנאי נינהו, כי האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי מן השמים סייעוהו לרבינו ז"ל להזמין לו ספרים ישנים דווקנאי כידוע (ועיין לעיל בה' ספר תור' פ' ח' ה' י"ד ובתשובותיו ממה שקרה לו עם הספר שכתב עזרא הסופר ע"ה) ועיין לקמן בהל' מלוה ולוה פרק ט"ו ה' ב'. ובספרו הנכבד מנין המצות חלק הלא תעש' מנין קצ"ט מה שכתב שהגיעו לו ספרי התלמוד נוסחאות ישנות מאד. והרמב"ן ז"ל כבר העיד בלאו הכי על נוסחאות ספרי ספרד שהם מדוקדקים ביותר.

פלפול קצת בירושלמי סוף תרומות לפי נוסחות רבינו ז"ל.
אף זו אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד להביא ראי' לנוסחתו של רבינו ז"ל בירושלמי הנ"ל דקניבה של בעלי בתים היא אסור' לזרים שהבע"ב הם מקנבין אף אותן העלים שאינם מעופשות כל כך רק אם הם מעופשות קצת. וממילא נשמע מזה דקניבה של גננים הם מותרות לזרים דהגננים אינן מקנבים לאותן עלים שהם מעופשות רק קצת אם לא שהם מעופשות הרבה, דהא בחדא שרי או בחדא אסור ממילא אם של בעלי בתים אסור, של גננים הוא מותר ולאפוקי מאות' הגירסא שהית' לפני מרן ולפני הראב"ד כשחיבר פירושו על עדיות וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא, דבשבת קי"ד אמרינן וז"ל וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק כו' יע"ש בגמרא ופירוש רש"י ז"ל שם בד"ה וליתקע בין לר' עקיבא וכו' וז"ל דיוה"כ שרי בקניבת ירק תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי שגם הוא פירש בקניבת ירק כפירושו של רבינו ז"ל הנ"ל. והנה הר"ה ז"ל פה כתב וז"ל והקשו על פירושם דאי להסיר העלים הרעים היינו בורר והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ לדעתם דלא מיקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור. או מין אוכל ממין אוכל אחר וכו'. אבל זה הכל מין אוכל אחד הוא ואין העלין האלו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת. ואפשר שראוין לאכילה ע"י הדחק, וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביום הכפורים ואעפ"י שאמרו כו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל.

והמבואר מזה דלרבינו לשיטתי' אותן קניבת ירק שבעלי בתים מקנבין הוא ראוי' לאכילה ע"י הדחק, וכיון שכן גבי תרומה ראוי' לאסרו לזרים לאכלו, דכל דבר שהוא ראוי' לאכילה אף ע"י הדחק הוא אסור לזרים לאכלו וכמו שפסק רבינו בה' תרומות פרק י' הלכ' ז' לענין תרומה נקשרה וכוסס את החטין, שהחיטין לכססן הוא ג"כ אכילה ע"י הדחק, עיין בפי' רבינו עובדיה מברטנורה בריש פרק שני דמעשר שני, וכן גמיעת חומץ דקחשיב רבינו התם שכל אלה הם רק אכילה ע"י הדחק. ועיין בכסף משנה מ"ש מרן באריכות. ועיין לקמן פרק ב' ה"ה בד"ה וחומץ חי כו' מן אות ראשון עד סוף אות ששי מ"ש בס"ד באריכות. אלא ודאי צריכין לומר דגירסת רבינו בירושלמי הוא העיקר והגירסא הדווקנית, והיינו דקניבת ירק של בעלי בתים אסור לזרים לאכלו מפני שהוא ראוי לאכיל' לפחות בשעת הדחק וקניבת ירק של גננים מותר דאינו ראוי לאכיל' אפילו על ידי הדחק ודו"ק.

קצת ביאור לפי נוסחת הכ"מ בהירושלמי הנ"ל.
אמנם קצת יש להסביר פנים בהלכ' בס"ד לענ"ד להגירסא ההיא בהירושלמי שהית' לפני מרן ולפני הראב"ד בתחלה כשפי' מס' עדיות דהבעלי בתים מקנבין רק מה שמעופש הרבה שאינו ראוי לאכילה והגננין מקנבין אפילו אותן עלין שמעופשין רק מעט ועדיין ראוים לאכילה. והוא דקיי"ל בשו"ע יו"ד סי' קל"א סעיף א' וב' דישראל המטהר יינו של עכו"ם בבית עכו"ם דלא מהני חותם בתוך חותם אם אין הישראל משמרו, מה שאין כן אם העכו"ם קונה מישראל יין כשר שאז מהני חותם בתוך חותם יע"ש והחילוק שביניהם מבואר בתוספות מס' עכו"ם דף ס"א בסוף ד"ה המטהר יינו וברא"ש שם ובטור בסוף סי' הנ"ל וכן כתבו הטו"ז שם ס"ק ו' ובש"ך שם ס"ק ט"ז, והוא דאם היין גדל בכרמו של עכו"ם שלא הוציא עליו הוצאות אינו חושש כל כך אם ירגיש הישראל ויפסיד יינו משא"כ זה שקנ' במעותיו מתירא שירגיש הישראל ויפסיד מעותיו שהוציא על יינו יע"ש בספרן של צדיקים הנ"ל. ומכאן אתה דן להך דקמן דון מיני' ואוקי באתרן. דהגנן הזה שלא הוציא על הירקות הללו הוצאות מכיסו שהוא גדל בגנו, אינו קמפסיד כל כך על הירק ההוא ואותן העלים שמעופשים אפילו רק מעט מהעפוש מקנבן ומשליכן ואינו מוכרן לאחרים, משא"כ בעל הבית שקנה במעותיו ירקות הללו, חס על מעותיו, ואותן העלין שמעופשין רק מעט ועדיין ראוים לאכילה אינו מקנבן ומשליכן אלא מבשלן ואוכלן ואינו מקנב אלא מה שמעופש הרבה שאינו ראוי לאכילה כלל. ואע"פ שיש פנים מסבירות בהלכה לנוסחא ההיא, מ"מ יותר נראה הנוסחא דווקנית שהי' בירושלמי בנוסחת רבינו. כי טובא יש לחלק בין הך דיין נסך לבין דקניבת ירק, דשם ביין מלבד ההוצאה אף זו נפיש בטירחא קניית היין והליכתו וכמבואר שם ברא"ש ובטור ובטו"ז ובש"ך וגם שם איכא הפסד גדול אם יאסור יינו למכרו לישראל וחס על כל זה על טרחו המרובה והפסדו הגדול משא"כ בקניבת ירק דליכא כל זה.

ביאור דברי רז"ל פה.
מפני עגמת נפש כו'. עכ"ל. הנה הרב המגיד בד"ה וכן מפצעין כו' רוצה לפרש בכוונת רבינו וז"ל ופירוש מפני עגמת נפש כו' לערב לתקן הכל ותהי' נפשו עגומה עכ"ל. ולענ"ד נ' בס"ד יותר דכוונת רבינו הוא למה שפירש"י בשבת קי"ד בד"ה וליתקע בין לר' עקיבא ושם דף קט"ו בד"ה מותר בקניבת ירק שפירש שהקניב' הזאת עצמה היא עינוי מן המנחה ולמעל' וע"ש ברש"י ועיין לעיל ה' שבת פרק חמישי הלכ' כ' בד"ה וכן תוקעין בכל מוצאי שבת כו' אות רביעי מה שכתבתי בס"ד.

ביאור בירושלמי דפסחים פ"ד ה' ד' ובגמ' דילן בשבת דף קי"ד ע"ב.
ולא נעלם מעיני מה שאמר בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו הלכ' ד' דמשם משמע כפי פירושו של הה"מ במה דקאמר הגמ' מפני עגמת נפש דאמרי' התם וז"ל יום הכפורים שחל להיות בשבת מהו להדיח כבשין שלקות מן המנחה ולמעל' רב אמר אסור ר' אלעזר אמר מותר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר מה טעם אמרו מדיחין כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלה מפני הסכנה שניא היא סכנת יוה"כ שחל להיות בשבת שניא היא סכנת יוה"כ שחל בחול (כלומר כשם שיש סכנה ביוה"כ שחל להיות בחול אם לא יכין מאכלו מבעוד יום אלא יצטרך בלילה במוצאי התענית להמתין עד שיתקן מאכלו כך יש סכנה ביוה"כ כשהוא חל בשבת דלענין הסכנה מה חילוק יש) עכ"ל הירושלמי. הנה מזה משמע כפירושו של הה"מ הנ"ל דהפירוש של עגמת נפש הוא שיהיה לו בלילה במוצאי יום הכפורים עגמת נפש.

אבל מ"מ נראה לענ"ד בס"ד ברור שהגמ' דילן חולק בדבר זה על הירושלמי הנ"ל חדא, שהרי עינינו הרואות דבגמ' דילן שינו את לשונם הזהב ואת טעמם מהלשון והטעם שאמרו בירוש' הנ"ל, והוא שבירושלמי הגזים והגדילו את המדה ואמרו הטעם מפני הסכנה וכאמור ואילו בגמ' דילן אמרו הטעם מפני עגמת נפש וכאמור לעיל. והדבר ידוע להרגיל אפילו רק מעט בלשון הקדש ובלשון שדברו בו חכמים בבבלי ובירושלמי כי רב המרחק והבדל גדול יש בין מפני הסכנה ובין מפני עגמת נפש.

עוד ביאור בירושלמי הנ"ל סוף הלכה הנ"ל מהו מימר לחליטה כו' עביד לי תופין כו'.
ושניות לדברי סופרים, שהרי בירושלמי התם סוף אותה ההלכה התירו אפי' במלאכ' דאורייתא השבות דאמירה לעכו"ם. וז"ל הירושלמי שם: ר' זעירה בעי קומי ר' אימי, מהו מימר לחליטה (ר"ל לעכו"ם נחתום שאומנתו לחלוט) עביד לי חליטה. אמר לי' שרי. עביד לי תופין (ר"ל או שהוא לשון בישול או לשון אפי' עיין בערוך ערך תפי שני ובערך תפיני. דלא כקרבן עדה) שרי. עביד לי פתילא, אמר לי' לא. מה בין זה לזה, זה אוכל נפש (ורצונו בזה שזה הוא אוכל נפש ויש בו משום סכנה אם לא יכין מבעוד יום ביום הכפורים ויצטרך לחלוט או לבשל או לאפות בליל' מוצאי יוה"כ ואחר כך יאכל. ולפיכך התיר אפי' תופין אע"פ שיש יותר טורח בעשייתו מבחליטה מ"מ מפני הסכנה התירו לו לעשות מבעוד יום ע"י עכו"ם, שהוא תאב לאכול יותר אפוי או מבושל מחלוט ויבשל או יאפה במוצאי יוה"כ ובין כך יבא לידי סכנה. משא"כ פתיל' שאין בו סכנה אם לא יהי' לו מוכן מבעוד יום שיוכל לאכול בלא פתילה ולפחות מעט שתתישב נפשו עליו ואחר כך יעשה פתילה. ולפי שאין בו אוכל נפש דהיינו להשיב נפש ולהצילו מהסכנ' אסור לעשותו על ידי עכו"ם מבעוד יום, ודלא כבעל קרבן עדה שם בביאורו ובשיוריו שם בד"ה תופין כו'. ומה חילוק יש ביוה"כ בין לדבר שהוא אוכל נפש לבין דבר שאינו אוכל נפש כל אפיין שוויין וכמו שהוא כן גבי שבת רק ביו"ט הוא שחילקה התורה ביניהם) וזה אינו אוכל נפש וכו' עכ"ל הירושלמי.

ודבר זה לא שייך להתיר שבות דאמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא אלא לפי טעמו של הירוש' שיש בו חשש סכנה, ואפילו בדבר שדרכו ברותחין התיר הירושלמי התם שיש חשש שמפני הבושה יבא לידי סכנה יע"ש בירושלמי. אבל לא כן לפי טעמו של רש"י מלבד דבשביל דבר זה קשה להתיר שבות חמור דאמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא. אף זו קשה ביותר, דהא כל עיקר ההיתר שמתירין השבות של קניבת ירק הוא לפי פרש"י הנ"ל, הוא מטעם שיש לו עגמת נפש כשהוא מתעסק בדבר מאכל ואינו אוכל הרי זה עינוי, ויום זה ראוי לענות בו נפשו לפיכך התירו לו הך שבות של קניבת ירק ביוה"כ יע"ש ברש"י. והא תינח כשהוא בעצמו עוסק בקניבתו (ונהי דיציבא מילתא דאפשר לומר דקניבת ירק ע"י עכו"ם הוא מותר בלאו הכי דקניבת ירק בעצמו אינו אלא שבות וע"י עכו"ם הו"ל שבות דשבות והתירו שבות דשבו' לצורך גדול וגם קצת לצורך מצוה הוא דאיכא שהרי סעודת מוצאי יוה"כ הוא גם כן קצת מצוה וכמו שכתבו התוספות בשבת קי"ד ע"ב בד"ה ואמאי ליתקע וכו') אבל לא כן כשהוא אומר לעכו"ם לעשות לו חלוטין ואפי' שהם שבות של אמיר' לעכו"ם לעשות לו מלאכה דאוריי' בישול ואפיה למה זה נתיר לו את השבות הזה והרי אין בו לדידיה שום עינוי נפש כיון שאינו מתעסק בו בעצמו אלא ע"י העכו"ם.

וממילא אם היה הגמרא דילן סובר כטעמו של הירושלמי שהוא מטעם סכנה (והיינו סובלים את הדוחק העצום האמור שפירושו של עגמת נפש הוא סכנה האמור והיינו דפירושו של עגמת נפש הוא כפירוש הה"מ וסייעתו הנ"ל שעגמת נפש יהי' לו בליל מוצאי יוה"כ אם לא יקנוב מבעוד יום). א"כ הי' מותר שבות דאמירה לעכו"ם אפילו במלאכה דאורייתא וא"כ תיקשה האיך אישתמיט הגמרא דילן (וכמו כן קשה על רבינו ז"ל האיך אישתמיט מלאשמעינן החידוש הגדול הזה דאפילו שבות של אמירה לעכו"ם נמי התירו פרושים את הדבר והרי עינינו הרואות דבירושלמי הנ"ל ר' זעירה ספוקא מספקא ליה בדבר זה. וגם ר' אימי הוצרך לאשמעינן דבר זה ולא מירתך קא רתך לומר מה זו שאלה שהרי גם שניהם ידעו את הדין דקניבת ירק מותר וכמבואר התם. אלא ודאי צריכין לומר דהגמר' דילן חולק על טעמו של הירושלמי הנ"ל אלא כפרושו של רש"י ז"ל ובאמת אסור אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא כיון שאין כאן בזה עינוי נפש להאיש הישראלי ההוא המתענה. ופסק רבינו כהגמרא דילן שהוא עיקר נגד הירושלמי. ודו"ק.

דין מחודש בענין קניבת ירק ביוה"כ.
ומתוך האמור בס"ד יצא לנו דין מחודש בענין קניבת ירק ביוה"כ. והוא דלפי פירש"י ורבינו האמורים לעיל במה דקאמר מפני עגמת נפש. הנה לא שרי קניבת ירק ביוה"כ אלא למי שמתענה בו. אבל לא כן לאיש אשר אלה לו שלא התענה ביוה"כ כגון שאחזו בולמס ואכל ושבע ואחר כך נתרפא הנה איש כזה אסור לו לקנוב את הירק מן המנחה ולמעלה. לא מיבעיא לצורך עצמו דזה לכולי עלמא אסור אפילו לפי דעת הה"מ וסייעתו שהרי האיש ההוא אם יצטרך לו להמתין במוצאי יוה"כ עם אכילתו עד שיגמור הקניב' לא יהי' בו סכנה ולא שום עגמת נפש. אלא אפילו לקנוב לצורך אותן שהתענו ביום ההוא הן כל אלה הוא אסור לפי שיטתו של רש"י ורבינו הנ"ל דהא כל עיקר ההיתר מה שאנו מתירין השבות של קניבת ירק לפי שיטתם הוא מפני שהוא עינוי להקונב שרואה ומזמן ואינו אוכל ממנו ואף שהוא שואף ומצפה לאכול וכמבואר שתי הלשונות הללו בשני דבורי רש"י הנ"ל. והא תינח מי שמתענה ביום ההוא, כי ירעב ונפשו אותה לאכול כי ריקה נפשו. מה שאכ"ן זה שמילא כריסו ואינו שואף ומצפה לעת האכילה. אף שעתה אסור לו לאכול כיון שעבר כבר חולי הבולמס וכדומה. אבל הא מיהא כיון שהוא שבע שוב אין לו בזה עינוי ואסור לו לעשות השבות דקניבת ירק ביוה"כ (וקטן אם מותר לו לקנות את הירק עיין בש"ע א"ח סימן שמ"ג ובמגן אברהם שם).

איברא התינח לפי שיטתם של רש"י ורבינו הנ"ל. מה שאין כן לפי שיטתו של הה"מ וסייעתו בטעם ההיתר של עגמת נפש הנ"ל וכן נמי לפי שיטתו של הירושלמי הנ"ל הי' מותר אף להאיש ההוא שלא התענה וכנ"ל לקנב את הירק ביוה"כ לצורך אחרים המתענים. ולא זו אלא אף זו דאדרבא האיש ההוא הי' מותר לקנוב את הירק אפילו קודם למנחה (אם לא שנאמר שלא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין שהרי לא נודע לכל שהוא לא הי' יכול להתענות היום) דהא לפי טעמו של הה"מ והירושלמי הנ"ל הא דאסור לקנוב את הירק קודם מנחה כתב הרשב"א בחידושיו לשבת קט"ו ע"א בד"ה יוה"כ שחל להיות בשבת וכו' וז"ל דקודם מנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דלמא אתי למיכל מינה אבל מן המנחה ולמעלה דומה למי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול. ולא חיישינן דלמ' אתי למיכל. עכ"ל הרשב"א. וזה שהוא שבע ואינו מתאוה לאכול אף שעתה אסור לו לאכול כיון שנתרפא ויקם ויחי מחליו. סוף סוף ליכא למיחש גביה שוב להך חששא של דלמא אתי למיכל מינה הואיל ונפשו תאוה לאכול וכאמור. דאטו זה שאכל ושבע ודשן היום כבר רק מה שעתה אין לו פת בסלו שאסור לו לאכול עתה לאחר שנתרפא יתאוה לאכול יותר מזה שהתענה כל היום ונפשו בו תתעטף רק הואיל מן המנחה ולמעלה קרבה זמן ההוא שיהי' מותר לו לאכול, אבל לפי הטעם האחר שכתב הרשב"א שם משום דנראה כמתקן לצורך היום עי"ש. הנה אף זה אסור לקנב הירק קודם מנחה שהרי סוף סוף עתה שהבריא מחליו אשר חלה בה הרי הוא אסור לאכול עוד, וא"כ הרואה אותו קונב ירק קודם מנחה אמר יאמר אחד הרואה שהוא מתקנו לצורך היום (ועיין בדיבור שלאחר זה בד"ה ויוה"כ שחל להיות בשבת מה שכתבתי עוד בסוגיא זו) ודו"ק.

ויום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק כו'. עכ"ל. (א) כתב הה"מ וז"ל ויוה"כ כו' מחלוקת שם (שבת קי"ד) קניבת ירק פסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותו' עכ"ל (ועיין לעיל הלכה א' בד"ה שנאמר שבת שבתון אות א' וב' ועוד לעיל בדיבורים הקודמים בהלכ' זו מ"ש בסוגיא זו).

ישוב קושית הלח"מ על הה"מ פה.
איברא כי הלח"מ הקש' על הה"מ על מ"ש דתניא כוותייהו דהאוסרין וכנ"ל דהא לך לשון הגמ' התם אמר רב מנא תנא מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות, למאי אילימא למלאכה והכתיב ל"ת כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק ש"מ. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק, מיתיבי מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת כו' שבתון שבות כו' למלאכה והכתיב כו' אלא לאו בקניבת ירק, לעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת כו' עכ"ל הגמ' בקיצור. הרי דאדחיא הך סייעתא ומוקי לה להך קרא למלאכה גמורה ולעבור עליו אף בעש' נוסף הל"ת ע"ש בלח"מ שנדחק בו.

פלפול בשבת דף קי"ד ע"ב.
והנראה לענ"ד ליישב קושיתו בדרך הפשטיות הוא. דהה"מ סבירא לי' לדוחק הך שינויא דהגמ' מה דדחי להך סייעתא ולומר דהקרא קאי לעבור עליו בעשה ול"ת וכנ"ל. שהרי גבי שבת בלא"ה איכא עשה קרא של ביום השביעי תשבות וכמ"ש רבינו לעיל ריש הלכות שבת. ועיין בתו' דשבת ס"ט בד"ה דידע לה בתחומין ולומר דאתיא קרא של שבתון לעבור עליו בב' עשין. הנה כיון דאין לוקין על העשין בודאי הוא דוחק גדול לומר דהקרא קאי להרבות בעשין ועיין בתוס' דב"מ דף ס"א בד"ה לעבור עליו בשני לאוין ובמהרש"א שם מ"ש בזה. ואפילו בלאוין שלוקין עליהן לומר דהקרא קאי לעבור עליו בשני לאוין וללקות עליו שני מלקיות הוא ג"כ רב הדוחק כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לי' ולא מוקמינן לי' דלטפויי לאוין קאתי וכמפורסם בש"ס דבר זה בכמה וכמה מקומות. וכן כתב רבינו בספרו שרשי המצות שרש ט' ע"ש.

וצריכין לומר על כרחין דהך סוגיא דשבת הנ"ל דקא משני דהקרא של שבתון שמורה שבות אתיא לעבור עליו בעשה ול"ת. היינו דהוא משני כן טרם שידע השקלא וטרי' מאידך ברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן דמותר לקנוב הירק ביוהכ"פ שחל להיות בשבת דאז הוכרח התרצין ליכנס בפרצה דחוקה ולשנויי כן דקאי הקרא לעבור עליו בעשה כי היכי דלא תיהיוי תיובתא עלי' דר' יוחנן מהך ברייתא.

וממילא לפי מאי דמסיק הגמ' התם תניא כוותי' דר' יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק יעי"ש בגמרא א"כ שוב אין צריכין עוד לדחוק בהך ברייתא של מניין ליוהכ"פ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות כו' דמינה אותיב המקשין על ר' יוחנן ולשנויי הך שינויא דחיקא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעש' ול"ת כו' דהיינו בעשה נוספת על העשה של ביום השביעי תשבות כו' וכנ"ל אלא אנו אומרים הפירוש בהך ברייתא כפשוטה דהיא סוברת דבאמת קניבת ירק ביוהכ"פ שחל להיות בשבת אסור מכח קרא דשבת שבתון ואפילו הכי ליכא ממנה תיובתא עלי' דר' יוחנן, דאמר לך ר' יוחנן תנאי שקלית מעלמא בתמי' אנא סברי ואמרי כאידך ברייתא דתניא כוותי' דמותר קניבת ירק ביוהכ"פ אפילו כשחל להיות בשבת. ואינך אמוראי דאסרי קניבת ירק ביוהכ"פ שחל להיות בשבת ס"ל כהך בריית' של שבתון שבות דאוסר קניבת ירק ביוהכ"פ שח"ל בשבת, כי היכי דלא תקשה עלייהו דהנך אמוראי דאוסרים מהך ברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן דמותר קניבת ירק אפי' ביוהכ"פ שח"ל בשבת.

ותדע שכדברנו כן הוא. והוא מדלא אותיב הגמ' תיובתא מהך ברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן על הנך אמוראי בתראי דאסרי קניבת ירק שחל להיות בשבת כשם דאקשי הגמ' עליה דר' יוחנן מאידך ברייתא דשבתון שבות, אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דלפי המסקנא סובר הגמ' דכשם דפליגי בהך דינא הנך אמוראי עם ר' יוחנן, כך נמי פליגי בהך דינא הנך תרתי ברייתות, דחדא ברייתא מתרת קניבת ירק ביוהכ"פ שח"ל בשבת וכר' יוחנן וחדא ברייתא אוסרת כהנך אמוראי דפליגי עלי' דר' יוחנן, וכיון דכן דגם להנך אמוראי דפליגי עלי' דר' יוחנן ג"כ מסייעת ברייתא, דהיינו הך ברייתא דשבתון שבות, שהיא אומרת כוותייהו דאסור לקנוב ביוהכ"פ שח"ל בשבת כשם דתניא כוותי' דר' יוחנן באידך ברייתא, ממילא אוקמי' חדא ברייתא נגד אידך ברייתא ודל תרווייהו ברייתות מהכא וכמאן דליתנהו תרווייהו דמיא, וממילא הדרינן לכללן זה הכלל בפסקי ההלכות דהלכה כאמוראי בתראי. זהו נ' לענ"ד בכוונת הרב המגיד ז"ל הנ"ל ודו"ק.

פלפול בגמ' דשבת שם.
(ב)

ובאופן אחר אני בעניי אומר אני בס"ד בישוב קו' הלח"מ על הה"מ האמור לעיל ריש אות הקודם ועפ"י דברי רש"י בשבת שם בד"ה אלא לאו לקניבת ירק שכתב וז"ל: בקניבת ירק בעלמא בתלוש במידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות, וכיון דמדאור' אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן לי' משום עגמת נפש ונדחה איסור דאורייתא בשאר יוהכ"פ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב בי' נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא, אלא מכל דבר המעכבות מלהתענות כו' הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא לרחיצה וסיכה כו' עכ"ל רש"י וא"כ לר' יוחנן הוא דמשני הגמ' התם אליבי' וז"ל לא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת כו' יע"ש בסוגיא. ולר' יוחנן לשיטתי' שפיר אנו מוכרחים לשנויי שינויא דחיקא, ולא קשיא לדידי' קושיתנו האמורה לעיל באות הקודם, והוא דהא אית לן בלא"ה עשה על שבת דהיינו קרא של ביום השביעי תשבתו כו' וכאמור לעיל שם יע"ש. דזה אינו כי היכי דלא תקשה עלי' דר' יוחנן מהך ברייתא צריכין אנו לומר אחת משתי אלה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה בס"ד הוא כך. או דנאמר דר' יוחנן סבירא ליה דקרא של ביום השביעי תשבת לא קאי לענין לעבור עליו בעשה אלא הוא קאי למה דדרש לה במכילתא והובא ג"כ בילקוט פרשת כי תשא דף ק"ד עד סוף ד"ה ששת ימים יעשה וכו' שהוא מזהיר לשבות אפילו ממחשבת עבודה יע"ש במכילתא. אלא שהמכילתא התם דריש לה מקרא אחר יע"ש ור' יוחנן אפשר דדריש לה מהך קרא של וביום השביעי תשבת. וגם הך קרא של ביום השביעי תשבת הנאמר בסדר משפטים פרש' כ"ג פסוק י"ב אפשר דר' יוחנן אצריך לי' לענין שדרשוהו במכילתא והביאו רש"י בנמוקיו שם, והוא שבא להורות דגם בשנת השביעית שבת נוהג. וע' בביאורי הגאון הר"א מזרחי שם. והעשה דשביתת מלאכה ביום השבת נוסף על איסור הל"ת שיש בו, הנה דבר זה נפקא ליה מקרא של שבת שבתון האמור לעיל. זהו האופן הא' שאפשר לומר אליביה דר' יוחנן.

ושניות לדברי סופרים מה שאפשר לומר בס"ד אליביה דר' יוחנן אם לא נאמר כאמור לעיל מזה. הנה צריכין אנו לדחוק דר' יוחנן סובר דשבת שבתון קאי לעבור עליו בעשה יתירה גבי שבת דהיינו דעובר בשתי עשין. ור' יוחנן הוכרח לדחוק לומר כך. והוא דקשיא ליה דאם לא כן למאי אתא הקרא הזה דשבת שבתון. דאי אפשר לומר דקאי לקניבת ירק דעלמא בתלוש דאף עפ"י דאין בו לא לאו ולא עשה שאינו בגדר מלאכה מכל מקום אית ביה איסור עשה דשבת שבתון תקשה קושית רש"י דגם גבי יוה"כ נדרש כן להך שבת שבתון דכתיב גביה דהוא קאי לענין ליאסר איסור קניבת ירק לפחות באיסור עשה. והרי קניבת ירק ביוה"כ גרידא שאינו חל בשבת לכולי עלמא הוא היתר גמור וליכא מאן דפליג בזה. ולר' יוחנן לשיטתיה אי אפשר לומר כתירוצו של רש"י האמור לעיל, דשבת שבתון דכתיב גבי יוה"כ קאי לענין איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה וכדלעיל. דר' יוחנן לשיטתיה אית ליה על זה בלאו הך לימוד דשבת שבתון לימוד אחר וכמו שאמור בס"ד לפנינו.

וחילא דילי בס"ד דהא ביומא ע"ו ע"א אמרינן התם וז"ל הנהו חמשה עינוים כנגד מי אמר ר' חסדא כנגד חמשה עינוים שבתורה וכו' יע"ש בגמרא. הרי שלך לפניך דר' חסדא מפיק להו לחיוב הנך חמשה עינוים ממה שנכפול העינוי בתורה חמשה פעמים ואינו צריך לזה להך קרא של שבת שבתון. והנה סתם ירושלמי ביומא ריש פרק יוה"כ דקאמר ג"כ דהנך חמשה עינויים הם נגד מה שנאמר בתורה חמשה פעמים תיבת עינוי יע"ש בירושלמי. והדבר ידוע דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ממילא לר' יוחנן לשיטתו לא איצטרך קרא של שבת שבתון לרבות הנך חמשה עינוים ואייתר לדידיה שבת שבתון לפיכך הוכרח ר' יוחנן לומר דשבת שבתון קאי לעשה נוספת בשבת בכל המלאכות שיש בהן שתי עשין ולאו אחד. ושפיר משני הגמרא לדידיה וז"ל, לא לעולם למלאכה ולעבור עליו בעשה ול"ת וכו' יע"ש בגמרא ופירושו כאמור בעשה יתירה.

ישוב אחר לקושית הלח"מ הנ"ל ריש אות הקודם.
איברא כל זה ניחא אליבא דר' יוחנן לשיטתיה וככל הדברים וככל החיזיון הזה האמור לעיל מזה בס"ד. מה שא"כן רבינו ז"ל גם איהו הוא דאהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא. שהרי הוא פסק לעיל בריש הלכות שבת ובספרו הנכבד מנין המצות חלק העשין מנין קנ"ד דהך קרא השביעי תשבות וכו' קאי לעשה על כל המלאכות שבת שיש בהן עשה נוסף על הל"ת. וגם רבינו סובר לקמן הלכה ה' דשבת שבתון קאי על החמשה עינוים הואיל ודתני כן רבה ור' יוסף בשאר ספרי דבי רב וכדאמרינן ביומא ע"ד ע"א, וראוי לפסוק כוותייהו מדר' חסדא דהם רבים נגדו. וגם רב דהוא רבו דרבו של ר' חסדא, שהרי רב הי' רבו של ר' הונא ור' הונא הי' רבו של ר' חסדא. ממילא אייתר ליה לרבינו שבת שבתון דכתיב גבי שבת להורות דקניבת ירק דהוא אסור בשבת וכן משמע לעיל בהלכות שבת ריש פרק כ"א וע' במגיד משנה שם. (ומה שכתב רבינו שם תשבת יע"ש לדרשא פשוטה הוא דנקט כן. אבל העיקר הוא דלדידיה נפקא כן משבת שבתון. כי כן הוא בגמרא ובמכילתא, וגם רבינו בעצמו כתב לעיל שם ריש פרק א' להדיא דאיצטרך תיבת תשבות לעשה על כל הל"ט מלאכות שעובר בהן בעשה וגם בל"ת יע"ש וק"ל). וכיון דלדידיה קניבת ירק הוא אסור מדאורייתא ביום השבת, שוב לא שרינן איסור דאורייתא ממש מפני הך סברא קלה כמות שהיא שאמרו בגמרא גבי יוה"כ גרידא מפני עגמת נפש וכדברי רש"י הנ"ל. מה שא"כן ביוה"כ דאי אפשר למידרש מן תיבות שבת שבתון דקאי לאיסור קניבת ירק דהא איצטרך לאיסר הנך ה' עינוים וכתירוצו של רש"י ביומא הנ"ל. ממילא שוב ליכא כאן נמצא וכאן הי' שום איסור מדאורייתא בקניבת ירק ביוה"כ אלא רק משום שבות גרידא הוא דאסור, וכיון שאינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו גם כן להתיר מפני עגמת נפש. ודו"ק.

ביאור דברי הרה"מ ז"ל פה.
(ג)

אמנם כן בעיקר דברי הרה"מ הנ"ל ריש אות א'. הנה אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו ואמר אומר אני בזה בס"ד כי במקום הזה אין דעתי מתיישב בדבריו, במה שכתב דלכך פסק רבינו דקניבת ירק אסור ביה"כ שחל להיות בשבת הואיל ואינן אמוראי בתראי הם האוסרים ותניא כוותייהו וכאמור לעיל ריש אות ראשון. דדבר זה שכתב אין בו הכרע כלל לפסוק כוותייהו דהא כשם דתניא כוותייהו של האוסרין הא ג"כ תניא כוותייהו דמתירין, ומאי חזית דסמכית אהא סמוך אהא. אלא מה שכתב דתניא כוותייהו דהאוסרין אינו אלא כתריס בפני הקושיא מה שלכאורה הי' קשה על רבינו הרה"מ דהי' ראוי לפסוק כדעת המתירין קניבת ירק ביוה"כ שחל בשבת משום דהא איכא ברייתא דתניא כוותייהו. איפו זאת כתב הרה"מ דגם כדעת האוסרין איכא ברייתא דתניא כוותייהו, ממיל' אוקי בריית' להדי ברייתא ודל תרווייהו ברייתות מהכא. וממילא הדרינן לכללן דהלכה כבתראי וא"כ כל עיקר טעמם ונימוקם של רבינו והרה"מ במה שפסקו כדעת אותן האמוראים האוסרין הוא משום דאינהו היו בתראי. זה הנראה לענ"ד ברור בכוונת הרה"מ הנ"ל.

הערה על הרה"מ הנ"ל.
איברא כי כן קשה לענ"ד טובא מאי בתראי איכא הכא. הא ר' הונא ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכל מקום, דהא הלכה כר' יוחנן אפילו נגד רב שהי' רבו של ר' הונא. ור' זירא או ר' אבא ור' חייא בר אבא שקולים הם ואין הכרע הלכה כמאן דהא הוה ליה חד לגבי חד. או ר' זירא נגד ר' חייא בר אבא או ר' אבא נגד ר' חייא בר אבא. והרי ר' אבא ור' זירא ור' חייא בר אבא כולם בזמן אחד היו כי שלשתן היו בזמן ר' יוחנן כדמוכח בביצה ל"ח ע"א והי' מקשה לר' חייא בר אבא במנחות ע"ד ע"א. וכן מוכח ביתר מקומות בש"ס זמנין טובא. וגם ראוי לפסוק כר' חייא בר אבא נגד ר' אבא. שהרי ר' אבא הי' תלמיד ר' אמי ור' אמי הי' תלמיד ר' יוחנן וכמו שכתבו כן התוספות בב"מ כ"ד ע"ב בד"ה אתא לקמיה דר' אסי וכו'. ור' חייא בר אבא הוא עצמו הי' תלמידו המובהק של ר' יוחנן ודייק וגמר שמעתיה מפומיה דמריה ע' בברכות ל"ג ע"ב ושם ל"ח ע"ב. ובין כך ובין כך לא הי' אחד מהם בתראי מחבירו ואם ר' מנא שאמר תניא כוותיה דר' הונא. הא מלבד דר' מנא לא הי' בתראי כל כך וכמו שנכתוב בס"ד בסמוך לפנינו. וגם ר' מנא אינו מרא דשמעתא כל כך, וזה כלל גדול בפסקי ההלכות לפסוק כמאן דהוא מרא דשמעתא טפי ממי שאינו מרא דשמעתא כ"כ. אף זו הא סתמא דהגמרא דהתם דקאמר תניא כוותיה דר' יוחנן וגם סתמא דהגמרא דהשיב על הך ברייתא דשבת שבתון דמסייעת לדעת האוסרין הם בתראי טפי וטובא נגד ר' מנא. ואף כי יציבא מילתא כי אין הכרע גמור מהך סתמא דהגמרא להלכה היכן דעתה נוטה דהיא לא אמרה דאיכא ברייתא דמסייעת ג"כ לר' יוחנן, סוף סוף כבר אי אפשר לפסוק כר' מנא נגד ר' יוחנן ור' חייא בר אבא. גם שהרה"מ כתב הלשון דאינון בתראי וכו' וכנ"ל והלשון הזה מורה גם הוא יורה על רבים והרי אין כאן אלא אחד ר' מנא והוא באחד ואין עוד אחר עמו. וגם ר' מנא לא הי' אחרון כ"כ בזמן שהוא הי' תלמיד ר' יוסי תלמידו של ר' יוחנן וכמבואר בירושלמי דקדושין פרק ג' הלכה י"א וביתר מקומות, ואם כן נראה מזה שהי' בזמן ר' חייא בר אבא ואדרבא ר' חייא בר אבא גדול טפי טובא מר' מנא. שר' חייא ב"א הי' מגדולי וממובהקי תלמידי ר' יוחנן וכאמור לעיל, ואם כן לפחות הי' חבירו של ר' יוסי תלמיד ר' יוחנן ורבו של ר' מנא. סוף דבר דברי הרה"מ הנ"ל צ"ע לענ"ד.

קצת פלפול בשבת קנ"ג ע"ב.
ולכאורה חשבתי להביא ראיה בס"ד היפוך מזה מסתמא דגמ' דסובר קניבת ירק מותר אפילו בשבת גרידא מדאורייתא ואין איסורו בשבת דעלמא אלא רק מדרבן. וא"כ ביוה"כ שחל להיות בשבת שרינן מפני עגמת נפש הואיל ואינו רק מדרבנן וכר' חייא ב"א משמיה דר' יוחנן, והוא מהא דאמרינן בשבת קנ"ג ע"ב וז"ל מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מאי ניהו לאו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי וכו' יע"ש בגמרא. ולמה לא קאמר הגמרא קניבת ירק דאסור מדאורייתא בשבת, אלא ודאי דסתמא דגמרא ורבא (דסתמא דהגמרא התם קאמר כן ללישנא קמא דרבא וע"ש ריש דף קנ"ד מה דמתני ר' זביד) סבירא להו כר' יוחנן וכר' חייא ב"א דאף בשבת מותר בקניבת ירק. בשלמא לעיל ס"ט ע"א דקאמר הגמרא תחומין אליבא דר' עקיבא לא קשיא דלימא קניבת ירק דשם קאי אליבא דר"ל, דבלאו הכי סובר מסתמא כר' יוחנן רבו אבל מהך סוגיא הנ"ל שפיר הי' ראי' לכאורה להיפך מדעת רבינו הנ"ל אלא דקניבת ירק מותר אפילו ביוה"כ שחל להיות בשבת. וצ"ע לכאורה.

אלא שאחרי העיון מעט אנכי רואה בס"ד כי אין מהך סוגיא האמורה שום ראיה בהיפוך מדעת רבינו ולא שום קושיא עליו. דהא רבינו בלאו הכי הוא דפסק דתחומין י"ב מיל הוא דאורייתא. וכמבואר כן להדיא לעיל בהלכות שבת פרק כ"ז הלכה א' וא"כ בלאו הכי הי' הגמרא יכול לשנויי דידע לה בתחומין די"ב וכן דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה ואסור מדאורייתא דהיינו תחומין י"ב מיל ואפילו אליבא דרבנן דר' עקיבא. וכמו שהקשה כן באמת הרמב"ן בסוף פרק קמא דערובין בספר המלחמות ויתר גדולי הראשונים. ומה שתירצו על קושיא זאת לפי דעת רבינו גם הך קושיא של קניבת ירק מתורצת. ועוד דהא כבר כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת ס"ט ע"א בד"ה עד שישגוג בלאו וכו' דידיעה דעשה לחוד לא מיקרי ידיעה יע"ש בחידושי הרשב"א. והך קניבת ירק בשבת אפילו מאן דאוסר אינו אלא בעשה לחוד עשה דשבתון וא"כ לא הי' הגמרא יכול לשנויי בדף ס"ט דידע לה בקניבת ירק. וכן לא הי' יכול הגמרא בדף קנ"ג הנ"ל לשנויי דהמשנה ממעט לקניבת ירק דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו מיתה. דמאי קמשמע לן המשנה דפשיטא כיון דלית ביה לאו רק עשה דאין חייבין על שגגתו חטאת אלא על זדונו מיתה דליכא שום עשה בתורה שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו מיתה. וביותר לפי מה שכתבו התוספות בסנהדרין ס"ו בד"ה המחלל שבת וכו' דקשה טפי וע' לעיל הלכות שבת פרק והלכה הנ"ל בד"ה היוצא חוץ לתחום המדינה וכו' אות ו' ז' מה שכתבתי בזה עוד. ודו"ק.

ראיה לדעת רבינו פה משם דף קי"ד ע"ב.
ברם מה שנראה לענ"ד בס"ד ראיה לדעת רבינו במה שפסק לאיסר קניבת ירק בשבת היא מהא דאמרינן בשבת קי"ד ע"ב וז"ל ולתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה. אמר ר' יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר, ר' שישא בריה דר' אידי אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו וכו' אלא מחוורתא כדר' יוסף וכו' עכ"ל הגמרא יע"ש באריכות ופירש"י שם בד"ה ויתקע בין לר' עקיבא וכו' לאודיעי דקל הוא משבת דיוה"כ שרי בקניבת ירק יע"ש ברש"י. והא תינח אם גם ביוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק אף דשייך ביה ג"כ הטעם דעגמת נפש רק הואיל והוא אסור מדאורייתא קניבת ירק לא שרינן ליה בשביל הך סברא דעגמת נפש. מה שא"כן ביוה"כ דהוא מותר מן התורה שרינן ליה מפני עגמת נפש. וכדברי רש"י שם בד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו' שהבאתי לעיל ריש אות הקודם. הנה שפיר יוה"כ הוא קיל משבת דבשבת אסור מדאורייתא קניבת ירק וביוה"כ מדאורייתא הוא מותר אפילו שלא מפני הטעם דעגמת נפש. אבל אם נאמר דמדאורייתא גם בשבת דעלמא שריא ואין בו איסור כלל אלא מדרבנן הוא דאסרוהו וביוה"כ הניחוהו על היתירו מפני עגמת נפש. ובאמת ביוה"כ שחל להיות בשבת שריא ג"כ קניבת ירק מפני עגמת נפש. רק דבשבת דעלמא דלית ביה משום עגמת נפש אסרוהו רבנן. וא"כ מה שאסרו לקנוב ירק בשבת אין זה מכח חומרות היום מיומים אלא מכח מה דלא שייך ביה הסברא להקל כמו שיש סברא ביוה"כ. ותדע שהרי אילו הי' מיקלע יוה"כ הי' מותר לקנוב את הירק אף שהי' יוה"כ וגם שבת. וכן ביוה"כ קודם זמן מנחה הרי אסור לקנוב את הירק הואיל לפי שיטתו של רש"י ורבינו לא שייך אז עדיין עגמת נפש (ע' לעיל הלכה זו בד"ה מפני עגמת נפש וכו' מה שכתבתי), והתקיעות לא היו אלא להבדיל בין קדש חמור מקדש קל או בהיפוך.

אלא ודאי דהך מקשין וגם ר' יוסף ור' שישא בריה דר' אידא וכל השקלא וטריא דהתם וסתמא דגמרא דקאמר אלא מחוורתא כדר' יוסף וכו' וכנ"ל כולם הסכימו שפה אחת ודברים אחדים כמאן דאוסר קניבת ירק בשבת שחל בו יוה"כ כדר' הונא וכהך ברייתא דתניא בה דאסור הוא מן התורה לקנוב את הירק ועובר בעשה דשבתון. ור' יוסף ור' שישא בריה דר' אידי וסתמא דהגמרא אינהו הוו בתראי טפי טובא מר' יוחנן ור' חייא בר אבא. וגם דרבים טובא נינהו, חדא דהא סתמא דגמרא נחשב בכל מקום כרבים טובא ור' יוחנן ור' חייא ב"א אינן אלא שנים ועוד דהא להתיר ליכא אלא שנים ר' יוחנן ור' חייא ב"א וכאמור. וליסר איסור הא איכא טפי טובא ר' הונא ור' זירא. (או ר' אבא) ור' יוסף ור' שישא מלבד ר' מנא האמור לעיל הנה הרי הם חמשה מלכים האדירים. ולפיכך פסק רבינו כוותייהו דהנך אמוראי בתראי ורבים וכסתמ' דהגמרא. דקניבת ירק אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת דלא שרינן איסור דאורייתא מפני הסברא דעגמת נפש ודו"ק.

ד

ביאור דברי רבינו פרץ
מצות עשה אחרת יש ביוה"כ וכו' אחר שענש הכתוב כרת למי שלא מתענה למדנו שמוזהרין אנו בו האכילה ושתיה וכו'. עכ"ל. כוונת רבינו בזה נראה לענ"ד פשוטה וברורה עפ"י מה שכייל לן בכיילא רבא זה כלל גדול בספרו הנכבד שרשי המצות שרש כ"ד בד"ה ההקדמה והוא שכל מה שחייבין וכו' דכל היכא דמצאנו ראינו באיזה דבר העונש מפורש בקרא אע"פ שלא מצאנו ועינינו לא ראו להדבר ההוא אזהר' מפורשת בתורה הנה ילמדו החכמים האזהרה שלו בדרך מדרכי הסברא והקישים תלמודיים עד שיוציאו לאור משפט האזהרה ההיא. הביא שם רבינו תלמודו בידו ראיה לזה מסנהדרין ס"ו ע"א בענין מה שהוציאו האזהרה למקלל אביו ואמו בדרכי ההקישים האמורים וע"ש דף פ"ה ע"ב יע"ש בספר שרשי המצות שהאריך בזה.

והנה הראיות ההם על האזהרות העינוי שהביא ביומא פ"א ע"א וע"ב אף עפ"י שלכאורה האדם יראה לענים כי הם גזרות שוות. אבל כאשר ישים האדם עליהם לבו בלבבו יבין, כי הם אינם גזרות שוות מקובלות כמו שהם כל הגזרות שוות שבש"ס שיולידו מזה דינים מחודשים והראיה לזה דאם לא כן האיך הי' ר' אחא בר יעקב שהוא אמורא לחלוק התם על הקבלת גזרת שוה דעצם עצם או דתנא דבי ר' ישמעאל התם. וגם מאי פריך הגמר' התם וז"ל אלא ר' אחא ב"י מאי טעמא לא אמר כר' פפא וכו' יע"ש בגמרא. ומאי זו שאלה וקושיא הא ר' אחא בר יעקב קיבל אותה הגזרה שוה שאמר הוא בר בקבלה מפי רבו.

ולומר דכוונת קושית הגמרא אלא ר' אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כר' פפא וכו' לא היתה על ר' אחא בר יעקב גופא אלא כוונת קושית הגמרא על הלימוד של ר' אחא בר יעקב דלמה לי הגזרה שוה דכבר ידעינן ליה לאזהרת יוה"כ מהך דר' פפא. דזה אינו דא"כ למה פריך הגמרא להך פירכא האמורה דוקא על ר' אחא בר יעקב ולמה לא פריך הגמרא להך פירכה האמורה על אינך תנאי דהתם הם אמרו והם אמרו התם אינך גזרה שוה דהתם, עינוי עינוי. ועצם עצם.

קצת ביאור ביומא דף פ"א.
אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דכל הנך גזרות שוות דקאמר הגמרא התם כולם כמות שהם אינם גזרות שוות מקובלות אלא רק כי הוא זה מה שהם הוציאו כן מדעתם היפה דעת עליון ומכח עיונם כל אחד ואחד כפי מה שאמר התם. וקרוב לזה כ' הגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל בספרו תוספות יוה"כ בד"ה ר' אחא בר יעקב אמר וכו'. ודבר זה יש כח ביד האמוראים כשהדין ההוא הי' מקובל בידם שהוא כך וכך וגם שהוא דאורייתא להסמיך הדין ההוה ולהוציאו מן הקרא מכח גזרה שוה כפי העולה על רוחם רוח דעת עליון וכל אחד ואחד פונה לדרכו דרך הקודש ולית אינש דימחה בידיה. וכמו שכתבו גם כן בעלי כללי התלמוד ז"ל.

הערה להלח"מ פה.
ואחרי כי כן כיון שאין כאן גזרה שוה מקובלת בהך אזהרה דעינוי של יוה"כ א"כ אין האזהרה שלה מפורשת בתורה אלא הוא יוצאת מכח דרכי ההיקש והסברא והעיון. ולולי כי הי' העונש מבואר בתורה שכל מי שלא יעונה ביום ההוא יהי' חייב כרת שמזה נודע להם הקבלה שאמרנו בשם רבינו שיש בזה אזהרה בודאי המזהרת על העינוי מכח מה שמקובל בידינו אין עונשין אלא אם כן מזהירין באמת לא הינו יכולים להוציא האזהרה מכח הדרשות והקישים התלמודיים שעשו הם נ"ע מדעתם היפה על הוראות האזהרה. אבל לפי שבא העונש מפורש בקרא שהאיש אשר לא יעונה בעצם היום הזה יהי' חייב כרת והקבלה בידינו אין עונשין אלא אם כן מזהירין לזה שפיר יכולים אנו להוציא האזהרה שלו מכח דרכי ההיקישים התלמודיים והעיון, שהרי כבר למדנו מכח העונש המפורש שעל כרחין כאן נמצאו וכאן הי' האזהרה. זה הוא מה שנר' לענ"ד בס"ד בכוונת רבינו פה ודלא כהלח"מ שנדחק בו מאד. וק"ל.

(ב)

הדבר הקשה לענ"ד על דברי רבינו פה ובספרו הנכבד שרשי המצות שרש י"ד שהבאתי בריש אות הקודם ועוד לו שם במנין המצות חלק הל"ת מנין ס' ההוא אמר שם וז"ל הזהרנו מנקוב השם הגדול יתעלה וכו'. ועוד שם במנין קצ"ו שכתב וז"ל שהזהירנו מאכול בצום כפור וכו' שבכל השתי מקומות הללו. ועוד השלישי כתב ג"כ כך פה זה כלל גדול בענין האזהרות הוא דאם נמצא מפורש בכתוב על דבר מה עונש מיתה בידי אדם או כרת, דנוכל להוציא אזהר' שלו אפילו בקל וחומר או באחד משארי היקישים התלמודיים. ולא שייך בזה לומר אין מזהירין מן הדין. להיות העונש מפורש בע"כ יש כאן אזהרה מזהירת להיות זה יסוד מוסד אין עונשין אלא אם כן מזהירין יע"ש. וכן כתב עוד לקמן בהלכות מעשה קרבנות פרק י"ח הלכה ד' וז"ל והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ וכו' מה העליה בחוץ שענש עליה והזהיר עליה בפירוש כו' השחיטה שענש עליה בפירוש הרי הוא מוזהר עליה שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר עכ"ל.

הערה על ספר שרשי המצות שרש י"ד ובמנין המצות חלק הל"ת מנין ס' וקצ"ו ופה ולקמן הלכות מע"ק פרק ח' הלכה ד'.
ותמוה לענ"ד כל זה. דהא תינח כדבריו הנ"ל אם העונש המפורש בקרא הוא עונש בידי אדם כגון אחת ממיתת בית דין או מלקות, שכל אלה הם צריכים אזהרה שאין עונשין אלא א"כ הזהיר. ולזה מימר שפיר קאמר רבינו דנוכל להוציא האזהרה בדרכי ההיקיש והעיון כיון שעל כרחין יש לו אזהרה שהרי לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. א"כ מה לנו בכך אם זה הוא אזהרתו מה שאנו מוציאין מדעתינו דבר כי ההיקש והעיון או אזהרה אחרת סוף סוף הוא מוזהר. וגם מסתבר שההיקיש והעיון שלנו הוא אמיתי, כיון שהדבר ברור ובודאי שיש לדבר ההוא אזהרה, ואין אנו מוציאין לו אזהרה אחרת ממקום אחר בקרא אבל אם לא מצאנו לו בקרא עונש בידי אדם בפירוש כי אם זה לבדו עונש כרת. כגון הך דקמן עינוי ביו"ה או הך דשחוטי חוץ האמורים לעיל וכדומה. מנא לן עדיין מזה לומר דהוא מוזהר עליו וזה שאנו לומדין האזהרה בדרכי ההיקש והסברא והעיון משגה הוא בידינו (ונ"מ לענין להלקותו, דהא אנן קיימא לן כל חייבי כריתות שהוזהר עליהן דהיינו שהם בל"ת לוקין עליהן אם התרו בהן למלקות וכן בשוגג מביא חטאת קבוע מה שא"כן אם לא הוזהרו עליו אין כאן לא מלקות במזיד ולא חטאת בשוגג, ומלקות וחטאת לא נזכר באלה ביוה"כ ובשחוטי חוץ וכדומה בפירוש בקרא). דהא שוב אי אפשר לומר ולהביא ראיה מהא דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר, וכאמור לעיל. דמאן מפיס דדלמא באמת ליכא עלייהו ועל דדמי להו מלקות כלל במזיד. ובשוגג ליכא בהו חטאת. וכמו שהוא כן פסח ומילה דאית בה עונש כרת ואפילו הכי לית בהו לא עונש מלקות במזיד ולא חטאת בשוגג. דאפילו ר' יהודא דסובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל בפסח ומילה גם הוא מודה דאין לוקין עליהן ואין מביאין עליהן חטאת, הואיל ואין בהם אזהרת לאו כלל. ואם כן דלמא נמי הך עונש כרת הנאמר גבי יוה"כ וגבי שחוטי חוץ, ולא נאמר בהו אזהרה בפירוש בקרא מי עלה שמים וירד ויגידה לנו שיש בהם אזהרת לאו, דלמא באמת לית בהו שום אזהרה כלל רק עונש כרת לחוד הוא דאיכא. ובאמת אין לוקין עליהם במזיד ואין מביאין חטאת על השוגג שלהם. ולעונש כרת עצמו הא אינו צריך שום אזהרה וכמו דאמר רבא כן להדיא במסכת' מכות י"ג ע"ב וז"ל אמר ליה ר' מרדכי לר' אשי וכו' משמיה דרבא חייבי כריתות אינן צריכין התראה שהרי פסח ומילה וכו' עכ"ל הגמרא. ואפילו רבינא התם לא פליג עלי' דרבא בדבר זה דחייבי כריתות אינן צריכין התראה, וכמו שהוכיח כן שם הריטב"א בחידושיו בד"ה רבינא אמר ולענ"ד הדבר צ"ע.

עוד קושיא על הנ"ל מזבחים דף ק"ו.
וראה זה כי גם זה קשיא לענ"ד על רבינו מהא דאמרינן בזבחים ק"ו ע"ב וז"ל, אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי (ופירש"י שם בד"ה אי קשיא לי וכו' וז"ל בהאי דאייתינא אזהרה לשחוטי חוץ בהאי קל וחומר וכו') הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בקל וחומר ממותיר וכו' אמר ר' אשי אמרתי לשמעתא קמי דר' כהנא ואמר לי וכו' וכי מזהירין מן הדין (ופירש"י וז"ל וכי מזהירין מן הדין לעיל קאי דמייתי אזהרה לשחוטי חוץ מק"וח) אלא כר' יוחנן. יע"ש באריכות.

ומעתה לפי דברי רבינו הנ"ל דכייל לן דאם העונש כרת הוא מפורש בתורה יכולין אנו לחפש אחרי האזהרה ולהביאה אף מן הדין בדרכי ההיקש והעיון, א"כ קשה מאי מותיב ר' כהנא וכי מזהירין מן הדין וכו' וכמו כן ר' יוחנן התם דהוצרך למילף האזהרה בגזרה שוה הבאה הבאה וכן רבא גופא שם דף ק"ז הוצרך למילף מכח גזרה שוה דר' יונה דהיינו שם שם יע"ש בגמרא הא בהעלאה ושחוטי חוץ איכא עונש כרת מפורש ושפיר ילפינן האזהרה בקל וחומר וכדבר האמור בשם רבינו לעיל. וגם קשה לענ"ד למה נקט רבינו האזהרה גבי שחוטי חוץ מכח מה שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. כיון שהביא ההיקש, והרי היקש כמאן דכתוב בקרא דמיא. וכדמוכח בהך סוגיא דזבחים הנ"ל ובסוגיא דסנהדרין ע"ג ע"א דקאמרינן התם וז"ל וכי עונשין מן הדין, דבי רבי תנא הקישא הוא כי כאשר יקום וכו' וכן מתבאר עוד בהרבה מקומות בש"ס בבלי וירושלמי סוף דבר בעוונותי שרבו לא זכיתי לעמוד על דברי רבינו הללו. והם צ"ע טובא לענ"ד.

לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו איזה הוא עינוי המגיע לנפש כו'. עכ"ל. ע' בהלכה שלאחר זה בד"ה וכן למדנו מפי וכו' אות א' מ"ש בזה.

ה

ביאור דברי הרה"מ פה.
וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'. עכ"ל. (א') עיין במ"מ מ"ש בזה, והנה דעתו נראה שהוא ז"ל פי' בכוונת דברי רבינו בענין שארי העינוים כולם כמות שהם רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשה"מ שרבינו סובר שכולם אינם אסורים אלא מדרבנן וכמו שהוא כן דעת הרבה מגדולי הפוסקים בספרתן.

וראה זה מ"ש הה"מ וז"ל וזה דעתו בספר המצות ודברים ארוכים הם כו' והרוצה לעמוד על תוכן דעתו יע"ש כו' עכ"ל הנה כוון בזה למ"ש רבינו שם בשרש השני והוא דכל דבר היוצא מדרשות כאלה יקרא בשם דברי סופרים אם לא שנאמר בגמ' בפירוש שהוא דאורייתא או שהוא גוף תורה וכדומה מהלשונות אשר יורו ע"ז שהגמ' סובר שהוא דאורייתא ושם נתבארו הדברים הללו באר היטב ובאריכות. גם מדברי הה"מ הללו מתבאר שאין כל העינוים הללו חוץ מאכילה ושתי' לא בכלל תיבת תענו דקאמר קרא ולא בכלל ועניתם את נפשותיכם אלא ששאר הדברים הללו הם ענין מיוחד בפני עצמן. ואילו היו אותן העינוים מדאורייתא דהיינו שהיו אותן הדרשות שמהן יוצאות חיובן דרשות גמורות שהי' בא עליהם המאמר בגמ' מפורש שהם דאורייתא או תורה או גוף תורה, שאז הי' באמת חיובן מדאוריי' וכאמור לעיל בשם רבינו בעצמו. הנה באמת הי' הוא ז"ל מונה אותן למצות עש' בפני עצמה, רק הואיל אלה וכאלה אצל רבינו בשם דברי סופרים יקראו לפיכך לא יאמר עליהם באו חשבון חשבונות של מצוה. לזה לא מנאן למצוה בפני עצמו זהו כוונת הרה"מ. (ודע דבדבר זה מודה אף הרשב"ץ שאף דבר שדינו דאורייתא מ"מ לא ימנה בכלל מנין המצות דבר הנלמד באחת מן המדות אם לא שיאמר עליו בגמרא שהוא דאורייתא וכמבואר בספר מגלת אסתר קרוב לריש שרש ב' בד"ה נראה לי כי כמה מעלות טובות וכו').

הערה על הרה"מ הנ"ל.
ואחרי העתרת המחילה הראוי והמחויבת מכבודו הרב של גדול אדונינו הרה"מ אמינא תורה היא ואין נושאין בה פנים אף כי לאיש אשר אלה לו כי קטנו עבה ממתני. כי הדבר ברור לענ"ד כי אישתמוטי הוא דקא אישתמיט לפי שעה דברי רבינו בספרו הנכבד מנין המצות בחלק העשין מנין קס"ד ששם כתב וז"ל, היא שצונו להתענות וכו' והוא אמרו יתעלה תענו את נפשותיכם. ובא הפירוש וכו' זה אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשה"מ. והשביתה היא מיוחדת מאלה הפעולות כולם באמרו שבת שבתון וכו' ועניתם וכו' כאילו אמר שחובה היא השביתה המיוחדות והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו וכו'. ולשון ספרי מניין שיוה"כ אסור ברחיצה וסיכה ת"ל שבת שבתון כלומר השביתה תהי' מכל אלה הדברים, עד שיגיע העינוי. עכ"ל רבינו בספרו מנין המצות.

ביאור בס' מנין המצות חלק העשין מנין קס"ד.
והמבואר להדיא מכל אלה הדברים הכל בהיפוך ממה שכתב הרה"מ שכאן מבואר שדעת רבינו הוא שכל החמשה ענוים הם דאורייתא ונפקא מתיבת שבתון. ובאה הקבלה על זה שהפירוש בהקרא הזה של שבת שבתון הוא מורה על השביתה מהרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ. ומבואר עוד מדברות קדשו הנ"ל שגם שארי העינויים הנ"ל שצותה בחיובן התורה הנה הם בכלל וגדר העינוי, שההתעסקות בדברים האמורים הם גורמים ביטול שלימות העינוי, והמניעה מדברים ההם גורמים תוספות ושלימות העינוי. אך שבאה הקבלה עליהם שאין עונש כרת אלא על ביטול העינוי לגמרי והוא האכילה והשתיה בו ביום, לא על דברים שאינן אלא תוספות עינוי ושלימותה שעליהן לא נאמר העונש כרת. אבל אין השביתה מן הרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ מצוה מיוחדת בפני עצמה. הואיל ואינן אלא להגיע על ידי זה לשלימות העינוי והענוי הגמור מה שנצטווינו עליו ביום הזה לענות את נפשותינו והמניעות מדברים הללו אינו אלא חלק מחלקי המצוה של תענו את נפשותיכם וכו' לפיכך לא מנאם רבינו למנין מצות עשה מיוחדת בפני עצמה אף שאיסור עשייתן הוא דאורייתא וכאמור. להיות שכבר השריש לנו בשרשיו שרש י"א שחלקי המצוה לא יונמנו למצוה בפני עצמה, אלא הם כולם נכללות ונגדרות בכלל שרש המצוה ועיקרה ועל שמה היא נקראת יע"ש בספר שרשי המצות לרבינו ז"ל.

וכמו כן ביאר רבינו בפירוש המשנה ביומא ריש פרק יוה"כ, שהאיסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ ביוה"כ הם דברים שבא עליהן הקבלה. ומה שאמרו בגמרא נגד ה' עינוים הם רק רמזים ואסמכתות ולולי הקבלה שבאתה עליהן לא היו אסורים, וגם בא עליהן הקבלה שיהיו איסורן רק באיסור עשה גרידא לא באיסור ל"ת ולא בעונש כרת יע"ש בפירוש המשניות. והנה דבר זה שבא עליו הקבלה לאסרו, הנה איסורו הוא נקרא איסור דאורייתא אפילו שלא בא עליו מקרא בתורה לאסרו. כיון דהחכמים לא הוציאו איסורו מדעתם היפה ומכח תקנתם וגזירותם. ואף ומכל שכן הכא שבא עליו הקבלה בתיבות שבת שבתון הוא מורה גם הוא יורה על איסור רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ. ממילא הוא מפורש ג"כ בקרא באיסור עשה דאורייתא וכמו שמבואר באר היטב כל דברים הדברים אלה הדברים בספרו שרשי המצות שרש שני זיל קרי ביה.

ביאור בפירוש המשנה לרבינו ביומא ע"ג ע"ב.
והראיה שהביא רבינו בפירוש המשנה ביומא ע"ג ע"ב (וז"ל המשנה יוה"כ אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל וכו'), דכל ה' עינוים הם מן התורה, ממה שנאמר בקרא ה' פעמים עינוי יע"ש בפירוש המשנה. ובספרו פה ובספרו מנין המצות מנין הנ"ל הביא תלמודו בידו ראיה מקרא דשבת שבתון. כבר תירצוהו יפה הגאון מהר"ם בן חביב בריש ספרו תוספת יוה"כ זיל גמור מהתם.

אבל לענ"ד נראה בפשיטות דאין כאן קושיא כלל. והוא דהתם בפירוש המשנה לא קאמר רבינו אלא שיש רמז ואסמכתא בקרא שיש ביוה"כ ה' עינוים ושגם הנך שארי עינוים הם בכלל מצות עינוי שצותה עליו התורה בפירוש שאינם מצוה מיוחדת בפני עצמה. אבל כבר כתב הוא בעצמו ובכבודו שם שאינן אלא על דרך האסמכתא, ושעיקר איסורן וסיבת וטעם איסור הדברים האלה ביוה"כ הם בנויות ברמה ויסודתן בהררי קדש מכח הקבלה הנאמנה, היא תתן קולה בכל פרשת הדברים האלה. את כל אלה עשה ידיו שם בפירוש המשניות. ובחיבורו פה וגם בספרו מנין המצות, הנה זה בא לבאר לנו שהקבלה שבא לנו על איסורן של שאר העינוים היתה כך, שקבלנו שהקרא של שבת שבתון הנאמר בו, הנה כוונה התורה בו בכוונה מכוונת (לא על דרך חכמת הכתוב שאמר בהקדמתו הכולל לכל פירושו המשנ') שישבות מאלה הפעולות הרחיצ' וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ ושקאי עלייהו באיסור עשה גרידא, והם גם הם משלימות העינוי להיות על ידם מעונה בעינוי גמור. ושפיר הם כולם מדאורייתא מכח הקבלה ומכח הקרא של שבת שבתון שמצווה על השביתה מהפעולות בדברים הללו. וק"ל.

עוד הערה על הרה"מ הנ"ל.
ומדברי רבינו פה הנה ג"כ הדבר מוכרח לענ"ד בס"ד שדעתו דעת היפה היא שרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ הם בכלל וחלק מהעינוי מה שצוותה והזהירה עליו התורה (רק שבהחלקים ההם לא הזהירה עליהם אלא רק צוותה עליהם לחוד) ודלא כהר"המ הנ"ל דהוא אמר דמן התורה אינם כלל לא בכלל האזהרה ולא בכלל הציוי כי מדאורייתא שריין וכאמור לעיל.

וחילא דילי בס"ד הוא שהרי כתב רבינו בפתיחתו להלכות אלו וז"ל יש בכללן ד' מצות וכו' א' לשבות בו ממלאכה. ב' שלא לעשות בו מלאכה. ג' להתענות בו. ד' שלא לאכול ולשתות בו. עכ"ל. ולעיל הלכה ד' כתב וז"ל, מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם וכו' עכ"ל רבינו ז"ל.

קושיות בלשון רבינו לעיל הלכה ד' ובפתיחתו פה.
וקשה לענ"ד טובא למה לא כתב ג"כ כך בפתיחתו להלכות, והוא שהי' לו לכתוב שהמצוה הג' היא לשבות בו מאכילה ושתיה וכמו שכתב פה בהלכה ד' הנ"ל. ואם רצה להעיר בפתיחתו לההלכות על מקור המצוה שהיא מקרא דתענו ולפיכך נקט בלשונו הזהב תיבות להתענות בו, וכמו שעשה כן שם במנין א'. שאמר שם וז"ל א' לשבות בו ממלאכה וכו' ולא אמר לנוח בו, אין זה כי אם להורות מקור העשה איה איפו מקום מקורה טהור בתורה שהיא יוצאת מן הפסוק שבת שבתון הנאמר במלאכה. אבל קשה על זה תרתי, חדא, דא"כ גם לעיל הלכה ד' הי' לו לומר כן מצות עשה אחרת יש ביוה"כ והיא להתענות בו שנאמר תענו את נפשותיכם וכו' כמו שעשה כן לעיל הלכה א' שכתב וז"ל מצות עשה לשבות ממלאכה וכו' שנאמר שבת שבתון וכו'. וזאת שנית קשה דא"כ בפתיחתו לההלכות במנין הד' גבי הל"ת למה אמר הלשון שלא לאכול ולשתות בו וכדלעיל. ולמה לא אמר הלשון שהל"ת היא שלא יבטל את העינוי להורות על מקור הל"ת שהיא מקרא כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' וכמו שעשה כן שם במנין השני שאמר שהל"ת היא מקרא כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' וכמו שעשה כן שם במנין השני שאמר שהל"ת היא שלא לעשות בו מלאכה וכו' וכדלעיל להורות על מקור הל"ת והוא קרא של כל מלאכה לא תעשו וכו'. (ודוחק לומר ליישב הקושיא השניה הזאת והוא דהואיל והאזהרה של העינוי לא נאמר בתורה בפירוש בהך קרא של כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' כי שם לא נאמר אלא העונש ולא האזהרה רק מכח הך קרא מוכח דאיכא אזהרה מכח הכלל דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וכמו שכתב רבינו לעיל בהלכה הקודמת, וא"כ לא נאמר בפירוש בקרא לשון האזהרה. דזהו דוחק מאד דהא סוף סוף נודע לנו האזהרה על האכילה והשתיה מכח הך קרא של כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' וממנה מקור האזהרה הנודעת לנו הי' לו לרבינו להעיר בלשונו על המקור ההוא). והדבר גלו וידוע לכל באי שער המלך ספרו של רבינו הזה. כי כל דבריו בפלס ומאזני משפט השכל והדעת הם שקולים ולא באו בדרך מקרה.

ישוב להקושית בלשון רבינו הנ"ל.
אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי כי בפתיחתו לההלכות במנין המצות לא הי' יכול לומר שהמצות עשה היא רק לשבות בו מאכילה שתיה שהרי השביתה מן הרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ הוא ג"כ עשה דאורייתא. אך שהם חלק מחלקי המצות עשה של העינוי ולא ימנה לעשה בפני עצמו וכנ"ל. ולזה אמר רבינו שם שהמצות עשה הכוללת כל חלקי המצוה יקרא בשם להתענות בו שיה' מעונה בעצם היום ההוא הן במה שהוא נמנע מן האכילה והשתיה, הן במה שהוא נמנע מיתר הדברים המשלימות ומוסיפות העינוי והם הרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ וכאמור לעיל. מה שאכ"ן כשמנה הל"ת לא מנה אלא האכילה והשתיה שלא לאכול ולשתות בו שהרי באינך חלקי העינוי העובר עליהן אין בהם איסור לאו כי אם חק שעובר באיסור עשה גרידא. וכמו שביאר פה וכאמור לעיל. וא"כ כבר אפשר שיבטל מקצת העינוי והם הרחיצה וסיכה ונה"ס ותשה"מ ואף עפ"י כן לא יעבור על ל"ת. ולכן לא אמר שם שהל"ת היא שלא לבטל העינוי.

ביאור לשון הפתיחה הנ"ל ובמנין המצות הנ"ל.
איברא כל זה ניחא בפתיחתו לההלכות האמור לעיל. כי שם אין ענין מקומו לבאר פרטי הדינין והעונשין של המצות, רק הנה זה בא שם לבאר מנין שרשי המצות כמה הן ומה הן שמותן, ולזה די שם בפתיחתו במה שכתב ככל הדברים וככל החיזיון האמור שם בהפתיחה וכנ"ל. וכמו כן בספרו מנין המצות שם מנין הנ"ל כי שם בא חשבון לחשוב חשבונות של מצוה מנין המצות בלבד בכלליותן לא בפרטיותן וכמבואר כן לקורא בספרו שם וכמו שיעד ג"כ כך בהקדמתו שם. לפיכך כתב ג"כ שם וז"ל, שצוונו להתענות וכו' יע"ש וכדלעיל. ולא כתב שצונו לשבות בו מאכילה ושתיה, כי המצות עשה בכללה היא העינוי לא רק השביתה לחוד מהמאכל והמשתה. ואין חילוק בין האכילה והשתיה לבין הרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ אלא בענין הל"ת והענש אבל בענין העשה אין שום חילוק ביניהם ותורה אחת לשניהם.

ביאור בס' מנהמ"צ חלק הל"ת מנין קצ"ו
ולפיכך בספרו מנין המצות חלק הל"ת במנין קצ"ו כתב וז"ל, הזהירנו מאכול בצום כפורים וכו' עכ"ל רבינו (ודע דצריכין לומר במה שלא כתב האזהרה אלא על האכילה ולא כתב ג"כ האזהרה שהזהירנו מלאכול ולשתות ג"כ הוא דשתיה בכלל אכילה. ויותר נראה לענ"ד שהוא טעות הדפוס וצריך להיות שהזהירנו מאכול ושתה בצום כפורים. וכו'). הנה לא פרט כאן אלא האכילה והשתיה לא שארי העינוים. להיות שהאזהרה והלאו אינה מזהרת אלא רק על האכילה והשתיה לחוד לא על שארי העינוים וכדבר האמור לעיל.

ביאור לעיל הלכה ד'.
ואולם לא כן בספרו זה פה לעיל הלכה הקודמת. כי פה בחיבור הזה ענינו הוא לבאר כל חמירה שבא רבינו לבאר כל פרטי הדינין וחלוקיהן ודיקדוקיהן ועונשן לא יעדר דבר כקטן כגדול דרשו מעל ספר תורת ה' אחת מהנה לא נעדרה מספרו מקדש מלך זה. לזה סידר הדברים כולם כפי סדר הראוי והנאות כל אחד ואחד לפי מקומו. שראשון תחילה ביאר החמור והוא העשה והל"ת שיש במי שאוכל ושותה ביוה"כ ושהוא ענוש עליו כרת במזיד, ובשוגג חטאת קבוע. ואחר כך ביאר הקל והוא מה שאין בו כי אם עשה גרידא שאין בהם לא ל"ת ולא עונש כרת והם חלקי וענפי המצוה שהוא רחיצה וסיכה נעיה"ס תשה"מ. (וע' לק' אות ה' ו' מה שכתבתי עוד נגד הרה"מ).

דעת התוס' ביומא ע"ז ע"א ד"ה מניין לסיכה בענין ה' עינוים.
(ב)

אמנם במה שדעת רבינו וסייעת מרחמוהי הוא שכל החמשה עינויים הם כולם מדאורייתא וכדבר האמור לעיל באות הקודם. הנה הלא לכל הדיעות שוות בזה כי התוספות ביומא ע"ז ע"א בד"ה מניין לסיכה וכו' חולקין על רבינו בזה. שהתוספות כתבו שם בשם ר"ת דמדאורייתא אינו אסור ביוה"כ אלא רק אכילה ושתיה ועלייהו איכא ג"כ עונש כרת. אבל הרחיצה וסיכה ונה"ס ותשה"מ לא בלבד דלית בהו עונש כרת אלא אפילו איסור גרידא מדאורייתא נמי לית בהו ואינן אסורין אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא יע"ש בתוספות. וע"ש בהרא"ש והר"ן וביתר ספרן של צדיקים גדולי הראשונים ואחרונים הללו אמרו בכה והללו אומרים בכה. ועיקר פלוגתייהו הוא תלוי ועומד בהא דאמרינן בעלמא סיכה כשתיה אם הוא דאוריי' או דרבנן.

פלפול בדברי התוספות הנ"ל.
ואולם אני בעניי תמה אני מה כל הרעש הזה. הרי הוא תלמוד ירושלמי ערוך במסכת' מעשר שני ריש פרק ב' וביומא ריש פרק יוה"כ ושם הלכה ג' דהוא פלוגתא דאמוראי דאיכא שם אמוראי טובא דסבירא להו דהא דסיכה כשתיה אינו אלא מדרבנן. ואיכא שם אמוראי טובא דסבירא להו דהא דסיכה כשתיה הוא מדאורייתא, והנה המסקנה דהירושלמי התם היא דלענין איסור עשה ולענין תשלומין סיכה הוא כשתיה מדאורייתא אבל לענין עונשין סיכה אינה כשתיה. ע"ש בירושל' וע' עוד שם במסכת' מעשר שני סוף פרק כרם רבעי דאמרינן התם וז"ל, מנין שהוא עובר בעשה ר' לעזר בשם ר' סימיי לא נתתי ממנו למת וכו' עכ"ל הירושלמי. והרי מבואר ממש כמו שכתב רבינו פה, דהיינו דסיכה הוא כשתיה רק לענין איסור עשה לחוד, אבל לא לענין לעבור עליו בלאו ולא לענין להיות בעונש כרת. וממילא נמי זה דין דין אמת דכן הוא ג"כ לענין רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשה"מ דהא כבר כתבנו לעיל דכולהו בחדא רוקא תפא להו. (וע' לקמן אות ה' מה שכתבתי בס"ד עוד בזה). וצ"ע טובא לענ"ד.

ביאור בירושלמי ביומא פרק ח' הלכה א'.
וזאת תורת העולה היא העולה מדברים הניתנים למעלה, כי הוא דפלוגתא דאמוראי אם שארי העינויים חוץ מאכילה ושתיה הם דאורייתא או הם רק דרבנן. וסרה בזה קושית הג' הח' והבקי מהור"ר יעקב אלפאנדרי בתשובת מוצל מאש חלק ב' סימן ה' שהקשה לדעת רבינו וסייעתו דסוברים דגם הנך שארי עינויים הם דאורייתא. א"כ מאי פריך הירושלמי ביומא פרק ח' הלכה א' וז"ל את חמי ברחיצה הוא אסור בתשה"מ לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין. או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין (ורצונו בזה דהך משנה נשנית קודם תקנת עזרא. ומשנה לא זזה ממקומה) וכו' עכ"ל הירושלמי. ומאי פריך הא איסור תשה"מ הוא דאורייתא, ומכח מה דצריך טבילה אינו אסור אלא מדרבנן שהוא רק תקנת עזרא ובודאי כי רב המרחק אם איסורו הוא דאורייתא או רק מדרבנן. אלא ודאי דהך עינוי דתשה"מ מכח מצוה דעינוי הוא ג"כ רק מדרבנן ושפיר פריך הך פירכא הנ"ל דלמה הוצרוכו החכמים לתקן הך עינוי שהרי מדרבנן צריך למנוע ממילא מתשמיש מכח איסור רחיצה ביוה"כ. וכיון דהך עינוי של תשה"מ הוא רק מדרבנן, ממילא נמי דגם אינך עינויים של רחיצה וסיכה ונה"ס הם ג"כ רק מדרבנן דהא כל הנך עינויים שקולים הם ומשפט א' השוה לכולם. וא"כ מוכח שלא כדעת רבינו וסי' שהם אסורים מדאור' ע' בס' מ"מ שהניחו בצ"ע.

ואנכי נוראות נפלאתי הפלא ופלא על הג' המובהק הנ"ל כי הוא הי' מופלג בבקיאות והי' בהעלם עין לפי שעה דברי הירושלמי הנ"ל דלפי האמור אין כאן קושיא כלל, דהירושלמי דפריך כן את חמי ברחיצה הוא אסור בתשה"מ לא כל"ש וכו' היינו דפריך כן לאותן האמוראים בירושלמי הנ"ל דסבירא להו דאינך עינוים כולם אינם אלא מדרבנן וכדבר האמור לעיל דאותן הסוברים דסיכה כשתיה אינו אלא מדרבנן לכל מילי אפילו לענין איסור עשה ותשלומין וכנ"ל הנה לדידהו הוא דפריך הירושלמי דתקשה לדידהו מהך משנה דריש פרק יוה"כ הנ"ל. אבל רבינו וסייעתו הם פסקו כאינך אמוראי בירושלמי התם וכפי מסקנתו של הירושלמי דהתם דסוברים דכל החמישה עינוים הם דאורייתא וכאמור לעיל בס"ד. וק"ל.

ואפשר לומר עוד לענ"ד דהך קושיא בירושלמי את חמי ברחיצה הוא אסור בתש"המ לא כ"ש וכו' אתנייה הכא ביומא רק אגב גררא, דהך סוגיא דירושלמי הנ"ל כולה כמות שהיא הנה היא שנויה ג"כ במסכ' תענית פרק א' הלכה ו' ככל הדברות והאמירות האמורות פה ביומא יע"ש. ושם ג"כ קתני המשנה דאסור ברחיצה וסיכה ונע"הס ותש"המ יע"ש במשנה. והתם פריך הירושלמי פירכא הנ"ל את חמי ברחיצה הוא אסור בתש"המ לא כ"ש וכו' שהרי בתענית ציבור כל החמישה עינוים הוא רק מדרבנן ואגב דהעתיק המעתיק כל הסוגיא דהתם פה ביומא העתיק בתוכה גם הקושיא הזאת של את חמי ברחיצה הוא אסור וכו' אבל מקומה הראוי לה היא במסכת' תענית התם וזה דבר הרגיל ומצוי בתלמוד ירושלמי. וק"ל.

קושית ספר שער המלך מסוכה כ"ח ע"ב על רבינו.
(ג)

וראיתי בספר שער המלך שהקשה על רבינו וסייעתו מהא דאמרינן בסוכה כ"ח וז"ל יוה"כ מדרב יהודא אמר רב נפקא לא נצרכא אלא לתוספות עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספות עינוי מעונש ואזהרה, לא נתחייבו נשים כלל (ופירש"י שם בד"ה הואיל ומיעטיה קרא וכו' וז"ל נשים נמי לימעטיה דלא לחייבו ביה אפילו למצות עשה בעלמא) וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י. ולפי דעת רבינו וסייעתו הנ"ל קשה למה לא קאמר הגמרא דלא נצרכא אלא לרחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ דסד"א הואיל ואימעטו הנך מעונש ואזהרה לא לחייבו בהו נשים כלל לזה קמשמע לן קרא דהאזרח לחייב נשים אף בהנך חמישה עינוים. ואף עפ"י דהך שינויא דמשני הגמרא הוא שינויא עדיפא דהגמרא משני דלולי דגלי קרא דהאזרח הוינן טעינן בכולהו חמשה עינוים אפילו לענין אכילה ושתיה שהנשים מותרות בתוספות יוה"כ ואיצטרך קרא דהנשים אסורות בכל. אבל מ"מ בהא עדיפא הך שינויא דלא נצרכא אלא לרחיצה וסיכה ונעיה"ס וכו' דלפי הך שינוייא דהגמ' דקמשני לא איצטרך אלא בשביל תוספות יוה"כ לחוד. ולפי הך שינויא האמור לעיל איצטרך קרא בשביל כולה יומא דכיפורים מערב עד ערב יע"ש בספר שער המלך אף שלא ביאר כל כך קושיתו אבל נראה שזה היתה כוונת קושיתו. והניחו בקושיא.

קושיא בסוגיא דסוכה הנ"ל.
ולדידי חזי לי ליישב דהא בלאו הכי קשה לענ"ד בהך סוגיא דסוכה הנ"ל דלמה זה הוצרך הגמרא למיפרך התם מכח הא דר' יהודא אמר רב וכו' השוה הכתוב וכו' וכנ"ל. ולמה לא פריך הגמרא מה דעדיפא מיניה. והוא דבקרא מבואר הטעם של מצות העינוי ביום ההוא, להיות כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וכו' דהיינו להיות שהיום ההוא הוא יום מחילה וכפר' וסליחה ע' בסדר אחרי מות ועוד בסדר אמור. ושם נאמר דיוה"כ הוא לכפר עליכם וכו' יע"ש בקרא. הרי מפורש מפי הקרא טעם העינוי ביום הזה, כי אין זה מחוקי האלקים ותורותיו אשר אנחנו לא נדע לו סבה וטעם כמו פרה אדומה וכדומה מן הציוויים. אבל טעמו נגלה ומבואר באר היטב כי להיות כי קדוש היום לאדונינו למחול בו את כל עונותינו. וא"כ מהיכי תיתי לן למפטר לנשים ממצות עינוי של יוה"כ. אטו גברי בעי מחילה כפרה וסליחה ונשי לא בעי כפרה מחילה וסליחה הלא כולנו בני איש אחד אנחנו כולנו מחומר קרצנו. וכל היכא דאיכא סברא לחייב הנשים כמו האנשים אף הנשים חייבות אפילו מצות עשה שהזמן גרמא כמו האנשים וכמו דאמרינן כהאי גוונא בקדושין ל"ד ע"א דנשים חייבות במזוזה מהאי טעמא דאיכא סברא לחייבן וז"ל הגמרא התם, אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי וכו' יע"ש בגמרא ובתוספות שם בד"ה גברי בעי חיי וכו' ושם ל"ה ע"א בתוספות בד"ה משום כפרה חס וכו' מה שכתבו. ומכל זה הדבר מבואר להדיא דהוא מילתא דפשיטא לחייב הנשים כמו האנשים אפילו במצות עשה שהזמן גרמא אם רק טעם המצוה היא לתועלת בעניני עולם הזה והנשים והאנשים משתוים בהתועלת ההוא, ואם כן מכאן אתה דן גם בהך דהכא בעינוי דיום הכיפורים. וצ"ע לכאורה.

ישוב להקושיא בסוגיא דסוכה שם.
והנראה לענ"ד ליישב קושיא זו דהא בודאי ליל יוה"כ אינו מכפר וכדאמרינן כן להדיא בכריתות ז' ע"א (וביתר מקומות) וז"ל ומאי קושיא דילמא דעביד עבידתא כולי לילא ובהדי עמוד השחר מת, דלא ה' יממא דלכפר ליה (ופירש"י שם וז"ל יוה"כ אינו מכפר אלא היום כדכתיב כי ביום הזה יכפר) וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י ואם הלילה אינה מכפרת מכל שכן שאין תוספות יוה"כ מכפר. ועוד דהא גם תוספות יוה"כ מכל שכן דהוא אינו בכלל ביום הזה דאייתי רש"י וכנ"ל. (וע' לקמן ריש אות שלאחר זה מה שנכתוב בזה סברא והך סוגיא דסוכה אפשר דלא סבירא לה הך סברא). ולזה שפיר ידע המקשין דליכא לאקשויי כקושיתינו הנ"ל דלמה לי קרא של האזרח גבי יוה"כ לחייב נשים דפשיטא דהא גם נשי בעי מחילה כפרה וסליחה וכנ"ל דאפשר לומר ולשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לחייב נשים לפחות אף בעינוי של הלילה ושל תוספות יוה"כ, דלולי הך קרא של האזרח ה"א דלא ליחייבו נשים בעינוי של הלילה ומכל שכן של תוספות יוה"כ אפילו מעינוי של אכילה ושתיה הן פטורות בלילה. דהא הוא מצות עשה שהזמן גרמא. ובזה לא שייך הטעם הנ"ל והוא דגברי בעי כפרה ונשי לא בעי כפרה וכנ"ל. דהא העינוי של הלילה והתוספות אינו מטעם כפרה שהרי אינו מכפרת אלא כי הוא זה המצוה של העינוי בלילה הוא ככל החקים אשר צוה ה' אלקינו אותנו. ולא נתגלה לנו טעמם. ולזה איצטרך קרא דהאזרח לאשמעינן דנשים חייבות אף בעינוי דליל יוה"כ. אבל מדר' יהודא אמר רב פריך המקשין שפיר קושיתו הנ"ל דלמה לי האזרח דבלאו הכא מדר' יודא אמר רב נפקא. ואף ע"ג דאין הלילה מכפרת סוף סוף השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וזה הדבר לחלק בהך היקישא בין דבר דאימעט מעונש ואזהרה ללא אימעט הא זה לא אסיק המקשין אדעתיה עד דשני ליה כן התרצין. ודו"ק.

ישוב לקושית ס' שער המלך הנ"ל.
ומעתה הנה כי כן אזדא לה קושית שער המלך הנ"ל מה שהקשה על רבינו וסייעתו מהך סוגיא דסוכה הנ"ל. דתו לא הי' הגמ' יכול לשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לרבות את הנשים לחיוב עינוי דיוה"כ משום שארי העינוים רחיצה סיכה ונעה"ס ותשה"מ הואיל דאימעטו מעונש ואזהרה וכקושיתו של ס' שער המלך הנ"ל. דממא נפשך ליתא להך שינויא. דהא בשביל היום עצמו של יוה"כ לחייבן לנשים גם באינך עינוים, הנה לזה לא איצטרך קרא לרבות דאף עפ"י דאימעטו הנך שארי עינוים מעונש ומאזהרה אפילו הכי אנחנו נדע דנשים חייבות בהו דנהי דלא שייך גבי הנך שאר עינוים הך היקישא דר' י"א רב דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהא באופן כזה לא הושוו. וכמו שאמרו בגמרא שם וכנ"ל אבל הא מיהא הנשים חייבות בהו מכח הך סברא דאטו גברי בעי כפרה נשי לא בעי וכקושיתינו האמורה לעיל. דזה שייך לחייב נשים אפילו במצות עשה גרידא וכמו שהוכחנו דבר זה לעיל מהסוגיא דקידושין וכאמור לעיל. והי' צריך התרצין לשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לרבות נשים לחיוב על שארי העינוים רק על מקצת היום דהיינו תוספת יוה"כ ולילו דבהו ג"כ הנשים חייבות אף בשארי העינוים. אבל הא מיהא כיון דגם לפי הך שינויא לא הי' יכול התרצין לשנויי שנויי' רויחא דאיצטרך קרא דהאזרח אלא רק למקצת יוה"כ לחוד א"כ על מקצת יו"כ עדיפא קמשני דאיצ' קרא לכל העינ' אפילו לאכילה ושתיה. ודוק.

ישוב אחר לקושית ס' שער המלך.
(ד) ובאופן אחר אני בעניי עני בדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בישוב קושית ס' שער המלך מה שהקשה על רבינו וסייעתו מכח הך סוגיא דסוכה האמורה לעיל ריש אות הקודם והוא דאני אומר דאף עפ"י דאמרינן לעיל באות הקודם משמיה דהגמרא דכריתות דהלילה של יוה"כ אינה מכפרת יע"ש. אבל מ"מ הא מיהא אפשר לומר דהעינוי של הלילה הוא צורך ותועלת והזמנה לכפרת היום של אחריו. שע"י העינוי של הלילה שהיא קודמת להיום של אחריה, הנה זה וזה גורם שהיום מכפר אחר כך. (ובענין התוספת שלפני יוה"כ ע' מה שאכתוב בסמוך לפנינו). אבל תוספת העינוי של אחר יוה"כ בודאי אי אפשר לומר שהוא בשביל תועלת הכפרה. שהרי מיד כשכלה היום כלה כפרתו, קרא כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' וכמו שכתב רש"י דרש כזה בכריתות בד"ה יוה"כ אינו מכפר אלא היום וכו' והבאתי לשונו לעיל באות הקודם. ואם כן יצא ולמד דהאיך שייך לומר שבתוספת יוה"כ שלאחריו שיענה עצמו בשביל שיתכפרו לו עונותיו אחרי שכבר נתכפר לו הכל. אלא ודאי צריכין לומר דתוספת יוה"כ שהוא לאחר יוה"כ אין לו ענין ותועלת כלל לכפרת היום אלא שהיא מצוה מיוחדת לעצמה לגודל קדושת היום למען הורות בזה חביבתו של יום שקשה עליו פרידתו. וכדומה טעמים. גלוים לפני שוכן מרומים. יתברך לעד ולעולמי עולמים. (וזה לא קשיא דאם התוספת שלאחר יוה"כ היא מצוה עצמה למה לא נמנה ג"כ במנין המצות לעצמה כי זה יתבאר בס"ד לקמן בסמוך).

וקרוב הדבר בעיני יותר לומר דאף התוספת ההוא שהוא לפני יוה"כ ג"כ אינו משום כפרת היום ותועלתו כ"א שהוא ג"כ רק למצוה בפני עצמה. דמסתמא הנך שתי תוספת היום שלפניו ושלאחריו שוים נינהו ומקרה אחד לשניהם. כיון דעינינו הרואות שגם בדבר הזה שבשתיהם אין בהם לא עונש ולא אזהרה גם בזה הדבר הם משתוים ששניהם אף אותו התוספת שלפני יוה"כ אין בו תועלת להעינוי והכפרה של היום כי אם שהיא מצוה מיוחדת לעצמה. לטעם נעלם מאתנו ואנחנו לא נדע מה ראה על ככה ה' אלקינו לצוות על כך והיא גם היא כמו יתר מצות ה' ברה אשר אנחנו לא נדע על מה אדניה הוטבעו ולמה זה ועל מה זה.

טוב טעם לתוספת יוה"כ.
ואפשר לענ"ד לתת בהם טוב טעם ודעת לשתי התוספת הללו כי סיבה אחת לשתיהן. והוא להורות בזה חביבות היום. ביציאתו הוא מורה בהתוספת כי קשה עליו פרידתו וכאמור לעיל. ובכניסתו מה הוא, להורות ג"כ חביבות היום כי ממהר לרוץ נגדו לקבלו בסבר פנים יפות. וכמו שהוא כן לדעת הרבה מגדולי הפוסקים הם והם אמרו דאיכא מדאורייתא תוספת אף בכל שבתות וי"ט וכפשטותה של הברייתא שהובא בגמרא דילן בר"ה וביתר מקומות בש"ס ובתורת כהנים סדר אמור פרק י"ד פיסקא ו', שבודאי אין ענין להתוספת ההוא בין מלפניו ובין מלאחריו לתועלת עצמה של יום השבת וי"ט כ"א כאמור להורות בזה חביבת היום כי רב הוא אצלו עד שבכניסתו הוא רץ נגדו לקבלו וביציאתו הוא מעכבו כי קשה עליו פרידתו וכאמור.

והמורם מזה זאת התרומה מדברינו הניתנים למעלה מזה בס"ד דבין התוספות שהוא לפני יוה"כ ובין התוספות שלאחריו (ולפחות התוספת שלאחריו שהוא דבר ברור לענ"ד) שאין בהם תועלת כלל לעינוי וכפרת היום אלא כי הם רק אחת משתים אם מטעם שאמרנו מכח חביבות היום או מטעם אחר שלא נודע לנו ואין אתנו יודע.

ויהיה איך שיהי' סוף סוף זאת תורת העולה היא העולה שענין התוספת של יוה"כ בין שלפניו ובין שלאחריו (ולפחות התוספת שבמוצאי יוה"כ) אינן לתועלת העינוי וכפרה אלא מצוה בפני עצמה ולא תקש' ע"ז דא"כ הי' ראוי למנות לתוספת יוה"כ למנין בפני עצמה במנין המצות (וכמו כן לאותן הפוסקים דפסקו אף בשבתות וימים טובים דאיכא תוספת לפניהם ולאחריהם מדאורייתא דתקשה ג"כ לכאורה דהי' לו לחשבו למצוה בפני עצמה במנין המצות). דזה אינו כיון דסוף סוף הרי אינו מצוה גמורה בפני עצמה אלא שהיא רק חלק מחלקי המצוה של קדושת ושביתת שבתות וימים טובים ויום הכיפורים והחלקים לא יומנו במנין המצות לעצמן.

ואחרי הבא עלינו בדברינו הנ"ל. אף דמכח הך סברא דגברי בעי כפרה נשי לא בעי כפרה נמי הוינן ידעינן דהנשים חייבות בכל ה' עינוים אף בליל יוה"כ כיון שעינוי הלילה הוא הכנה ותועלת להכפרה של היום ההוא וכאמור לעיל ריש אות זה ולעיל אות הקודם. אבל מ"מ עדיין לא הוינן ידעינן מזה דנשים חייבות בשום עינוי אפילו דאכילה ושתיה לפחות בתוספת יוה"כ שלאחריו דהא זה אינו מועיל להכפרה. ולפי מה שכתבתי לעיל מזה אף תוס' יוה"כ שלפניו דאינו מועיל לכפרת היום של מחרתו ממילא לא היינו יודעים תוס' שלפניו דנשים חייבות בו.

עוד פלפול בסוכה כ"ח ע"ב הנ"ל.
ומתוך האמור מסתלקת קושית ס' שער המלך האמור לעיל ריש אות זה מה שהקשה דלמה לא משני הגמרא וגם מאי פריך הגמרא דלמה לי קרא דהאזרח גבי יוה"כ דהא איצטרך בשביל שארי עינוים וכדלעיל. וגם קושיתי מה שהקשיתי לעיל אות הקודם דלמה פריך המקשין מכח הך מימרא דר' י"א רב דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' ולמה לא פריך מכח הסברא הפשוטה דאטו גברי בעי כפרה ונשי לא בעי כפרה וכדלעיל גם היא חלפה הלכה לה. והוא דבודאי גם המקשין ידע דאין תועלת בתוספת יוה"כ לאחריו ולפניו בענין כפרת היום ממילא אי לאו קרא דהאזרח שהי' מחייב להנשים במצות יוה"כ כולה כמות שהיא רק מכח הסברא דאטו גברי בעי כפרה וכו' לא הוינן ידעינן דנשים חייבות בעינוי אלא ביוה"כ עצמו דהיינו בלילה וביום שלאחריו אבל התוספת יוה"כ שלאחריו בודאי לא היינו ידעינן דנשים חייבות בהו בעינוי אפילו דאכילה ושתיה דבזה לא שייך הסברא אטו גברי בעי כפרה וכו' דהא העינוי של התוספת שלאחריו אין לו ענין כלל להכפרה וכאמור וכמו כן לפי מה שכתבתי לעיל דגם התוספת שלפניו ג"כ אין לו התלות וענין בענין כפרת היום שלמחר וכאמור לעיל בהרחבה א"כ גם התוספת שלפניו לא היינו יודעין דהנשים חייבות בהן בעינוי אפילו דאכילה ושתיה מכח הסברא הנ"ל. אבל מכח הך מימרא דר' י"א רב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל וכו' שפיר ידעינן דהנשים חייבות בעינוי אפילו תוס' יוה"כ בין מלפ' ובין לאח' לפיכך פריך דוקא מכח ר' י"א רב ולא מכח הסברא ואזדא קוש' הנ"ל.

ולפיכך לא הי' יכול התרצן בהך סוגיא דהתם לשנויי דאיצטרך קרא דהאזרח לרבות נשים לחייב בשארי העינויים רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ וכקושית ס' שה"מ הנ"ל דזה אינו דכל היום וכל הלילה דנשים חייבות בהו בכל ה' הענוים, הא זה ידעינן מכח סברא דאטו גברי בעי כפרה וכו' וכקושיתי האמורה לעיל. רק דלא הוינן ידעינן מזה עדיין דהנשים חייבות בעינוי של התוספת שלפניה ושלאחריה ולפחות תוס' שלאחריה לא הוינן ידעינן וכדלעיל. וא"כ מאי עדיפותא יש בהך שינויא דקאמר השער המלך מהך שינויא דקמשני הגמרא, דה"א הואיל ואינו בעונש ובאזהרה הוי אמינא דלא מחייבו נשים ביה גם כן קמ"ל וכו' ודו"ק היטב.

לשון רבינו לקמן הל' תרומות פרק יוד הלכה ב' בענין סיכה כשתיה.
(ה)

ומעתה אסורה נא ואראה בדין סיכה כשתיה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא רק מדרבנן כי בזה תלוי הך פלוגתת הפוסקים אם העינוים של רחיצה וסיכה ונעה"ס ותשה"מ ביוה"כ הוא מדאורייתא או רק מדרבנן וכדבר האמור לעיל ריש אות ב'. הנה רבינו לקמן בהל' תרומות פרק י' הלכה ב' פסק וז"ל, אחד האוכל דבר שדרכו לאכול (ר"ל זר שאוכל או שותה או סך תרומה) ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך, שנאמר ולא יחלל את קדשי בני ישראל לרבות הסך וכו' עכ"ל רבינו. הוא ממשנה דתרומות פרק ו' משנה א' וכמו שהעיר עליה מרן בכ"מ שם. (וביאור דברי רבינו ז"ל יתבאר בס"ד באותיות שלאחר זה).

הערה על התי"ט במסכ' תרומות פרק ו' משנה א'.
ויציבא מילתא כי התוספת י"ט שם בד"ה ואחד הסך וכו' הביא בשם התוספות דנדה ל"ב (ע"א בד"ה וכשמן בעצמותיו וכו') דהך קרא אסמכתא בעלמא היא יע"ש בתוספת י"ט. ובמחילה מכבד תורתו אישתמט ליה לפי שעה כי הוא תלוי באשלי רברבי, ולא הי' לו לכתבו בפשיטות כ"כ כי התוספות בנדה שם כתבו כן בשם ר"ת והוא לשיטתיה שייט דסבירא ליה דשארי העינוים חוץ מאכילה ושתיה ביוה"כ לאו דאורייתא נינהו וכמו שכתבו התוספות משמו ביומא ע"ב בד"ה מניין לסיכה וכו' הבאתיו לעיל ריש אות ב' יע"ש. אבל לדעת הרבה מגדולי הראשונים דסבירא להו דהנך ה' עינוים כולם דאורייתא נינהו ממילא גם הכא גבי תרומה איסור סיכה הוא דאורייתא, דהך קרא של ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך דרשא גמורה היא לא רק על דרך האסמכתא וכן מטין דברי רבינו שכללן יחד להאכילה ושתיה וסיכה והביא הקרא והדרשא על זה מה שאינו פשטיותו דקרא שאין זה מדרכו של רבינו להביא אסמכתות שאינן פשטיותו דקרא. וגם שלא לרמוז כלל דהאכילה והשתיה הוא מדאורייתא ושהסיכה היא רק מדרבנן מה שיש חילוק רב ביניהם לבין מה שהוא אסור מדאורייתא לבין מה שהוא אסור רק מדרבנן. ורבינו הוא פוסק וצריך לפרש דבריו מה שנוגע לענין הדין. וכן נראה מדבריו שבפירוש המשנה שם שמשוה השתיה לסיכה ולא ביאר שום הפרש ביניהם. וכל זה אינו מדרכו של שום פוסק ואף כי רבינו דובר צחות ושפתיו ברור מללו.

הערה על התי"ט במסכת' שבת פרק ט' משנה ו'.
וראה זה מה שרמז התי"ט שם על מה שכתב בשבת פרק ט' משנה ו' ראיתי להעתיק דבריו ולעורר עליהן וז"ל התי"ט בשבת שם מניין לסיכה שהוא כשתיה. כתב הרמב"ם אין רוצה באמרו כשתיה שי' חייב עליה כרת אבל חייב מלקות כמו שנבאר ביומא ושם בריש פרק ח' ביאר שחייב מכות מרדות לפי שהסיכה אינו אלא אסמכתא ומדבריהם הוא (כצ"ל) וכן כתב בחיבורו פ"א מהל' שב"ע. וע' כיוצא בזה (ר"ל שקורא למכות מרדות בשם מלקות) בפירושו למשנה א' (בריש פרק א' דשם שגם שם קורא למכות מרדות דרבנן בשם של מלקות) כמו שכתב שם (בד"ה יציאות השבת וכו' ושם הביא עוד ראיות לזה) בס"ד עכ"ל התוספת י"ט.

ואחרי נטילת הרשות מגדול היהודים התי"ט משפטים אדבר אתו על כל דבריו. ראשית דבריו קיצר דברי רבינו בפירושו שם. וז"ל רבינו בפירושו שם, אין רוצה באמרו כשתיה שי' חייב עליה כרת כמו שהוא חייב על השתיה. אבל הכוונה שהוא אסור כמו השתיה, ויתחייב עליה מלקות כמו שנבאר ביומא עכ"ל רבינו. ואחד השומע ואחד הרואה דבריו אלה עין בעין יראה בלבבו יבין כי אין פירושו של התי"ט מחוור במקום הזה כי רבינו לא הפריש שם ביניהם של השתיה והסיכה אלא בענין העונש לחוד שזה עונשו בכרת וזה עונשו במלקות. אבל לא הפריש ביניהם בענין האיסור לומר שזה הוא אסור מדאורייתא וזה אינו אסור אלא רק מדרבנן, אלא אדרבא השוה אותם בענין האיסור, שהרי הוא אמר הלשון שהסיכה אסור כמו השתיה וכו' וכדלעיל הנה מבואר מזה ההיפוך שגם הסיכה היא אסור מדאורייתא, ודלא כדעת התי"ט. ומה הי' לו לרבינו לשנות את טעמו פה מבכל מקום. שבכל המקומות הוא מקצר ונזהר שלא ליתן ח"ו מכשול בדבריו לפני הקורא. ופה עשה חלילה שתיהן בהיפוך לפי דעת והבנת התי"ט בדבריו. כי נתן ח"ו מכשול ומקום לטעות בדבריו, עד עת זו כי בא התי"ט וביאר דבריו כפי הבנתו האמורה בהיפוך מה שמורה פשטיות דבריו כי פשטיות דבריו הם המורים והם המלמדים לאדם דעת שהסיכה הוא אסור מדאורייתא כמו השתיה ושאין הבדל ביניהם כי אם רק לענין העונש לחוד. וזאת שנית עשה רבינו שהאריך בדבריו שלא לצורך והי' יכול לכתוב בקיצור, והיו דבריו מבוארים ובלתי מקום לטעות והוא שהי' לו לכתוב כך, אין רוצה באמרו כשתיה שי' אסור מדאורייתא כמו השתיה אבל הכוונה שהוא אסור מדרבנן כמו השתיה ויתחייב עליה מלקות וכו' כך הי' לו לומר. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי כי כוונת רבינו אינו כפי הבנתו של התוי"ט בדבריו. אלא כוונת רבינו הוא כפשוטה וכפי שטחיות לשונו הזהב. והוא דדוק' לענין עונש כרת הם חלוקים בעיסתן הסיכ' והשתיה (וממילא נמי דלית ביה עונש מלקות כיון שאין בו כרת דמהיכי תיתי לומר כן). אבל לענין

ו

הערה על קושיא של התו' ביומא דף פ"א ע"א ד"ה חד לעונש דיממא וכו'.
כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה וכו'. עכ"ל. הכי אמרינן ביומא דף פ"א ע"א וז"ל חמשה קראי כתיבי במלאכה, חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילה, וחד לעונש דיממא וחד לעונש דלילה וחד לאפנויי למיגמר עינוי ממלאכה בין דיממא ובין דלילה וכו' עכ"ל הגמרא. יע"ש הסוגיא באריכות.

והתוספות ישנים התם בד"ה חד לעונש דיממא וכו' הקשו בזה שתי קושיות. וז"ל ולא ידענא אי בעינא בכל דוכתא עונש דיממא ועונש (כצ"ל) דלילה במלאכה (כצ"ל), כגון שבתות וימים טובים. ומאי טעמא, עכ"ל התוס' ישנים, וכן הקשה שם הגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל בחידושיו תוספת יוה"כ בד"ה אמר רבינא האי תנא וכו' קרוב לסוף הדבור יע"ש.

אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה תמה אני על שני גדולי הדור התוספות ישנים והגאון מהר"ם ן' חביב ז"ל האמורים לעיל מזה, על הקושיא הראשונה מה שהקשו מנא לן גבי שבתות וימים טובים שתי אזהרות במלאכה אחת דיממא ואחת דלילה וכנ"ל, דהא במכילתא בסדר כי תשא בפיסקא ושמרתם את השבת וכו' תניא התם וז"ל מחלליה מות יומת למה נאמר, לפי שנאמר כל העושה בו מלאכה ביום השבת עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי שבת וכו' לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום. עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת וכו' אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ויום השביעי שבת וכו' מה תלמוד לומר שבת אלא להביא את הלילה בכלל האזהרה וכו' עכ"ל המכילתא הרי מפורש יוצא מפי המכילתא דגם בשבת איצטרך קרא מיוחד לעונש בלילה וקרא מיוחד להאזהרה בלילה, ומסתמא אית ליה להמכילתא גם כן שום דרשא על ימים טובים שיש עונש ואזהרה מיוחדת גם לענין הלילה, רק שבעז"ה חסרנו כל טוב שאין לנו המכילתא בשלימות ורובו הוא חסר ולא נמצא בידינו עד ישקיף ה' עלינו לטובה ויאר עינינו בתורתו, ואפשר דיליף יום טוב משבת, וצ"ע לענ"ד טובא על התוספות ישנים והגאון מהרמב"ח ז"ל (ומה שקשה לכאורה על המכילתא הנ"ל דלא לכתוב תיבת ביו"ם ולא יצטרך לעונש ולאזהרה מיוחדת בלילה עיין בספר זית רענן על הילקוט בפרשת כי תשא דף ק"ז ע"ג מה שתירץ בזה).

עוד הערה על קושיא ב' של התוספות ישנים הנ"ל.
ואף גם זאת קושיתם השניה של התוספות ישנים האמורה לעיל מה שהקשו וז"ל ומאי טעמא, וכנ"ל, גם זה בעיני יפלא הפלא ופלא, דכבר תירצוהו להך קושיא המכילתא הנ"ל ההיא אמריה תאמר הואיל ונא' לשון יום דהיינו דכתיב ביום השבת, ולא כתיב סתם כל העושה מלאכה בשבת וכו' זה הוה אמינא דהקרא בא למעט הלילה דדוקא על היום הוא דמוזהר ונענש אבל הלילה אינו לא מעונש ולא מוזהר, לכך איצטרך אזהרה ועונש מיוחד להלילה ועיין בתוספות דשבת דף קל"א ע"ב בסד"ה שבעת ימים וכו' שכתבו דימים משמע ולא לילות יע"ש בתוספות, ובתוספות דסוכה דף מ"ג סוף ע"א בד"ה וסוכה גופא מנין וכו' כתבו גם כן כך דתיבת ימים ממעט לילות, ועיין במכילתא סדר בא ריש פרשה יו"ד דאיצטרך גם כן קרא מיוחד של עד יום האחד ועשרים וכו' גבי חמץ לרבות הלילות לענין עונש ואזהרה וז"ל, בראשון בארבעה עשר וכו' עד יום הא' ועשרים לחדש בערב מה ת"ל לפי שהוא אומר וכו' אין לי אלא ימים לילות מנין ת"ל עד יום אחד ועשרים לרבות הלילות וכו' עכ"ל המכילתא, ועיין בגמרא דילן בפסחים דף ד' סוף ע"ב ועיין בביאורי הגאון מהר"א מזרחי ז"ל על פירש"י בפירושו להתורה שם בד"ה ת"ל בערב תאכלו מצות וכו' מה שכתב בזה תדרשו שמה ודו"ק, וגם זה צ"ע לענ"ד.

וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם וכו' וכן ביציאתו שוהה בעינוי מעט וכו'. עכ"ל. (א)

הנה הסוגיא כי ממנה לוקח הדין הזה היא בראש השנה דף טית ע"א כי שם עיקר מטרון של דין והסוגיא היא באריכות שם תדרשנה משם, ועיין במגיד משנה שהאריך קצת בזה וביתר נושאי כלי רבינו ז"ל, וכדי לבאר בס"ד דברי רבינו ז"ל ממה שיש בדבריו מן הקושיות שכבר עמדו בו גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל בספרתן צריך אני להקדים ראשון תחלה ביאור דברי התוספות ודברי הטור שבדינים הללו ממה שדבריהם צריכים ביאור.

קושית התוס' בר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור' ישמעאל וכו' על ר"ת ז"ל.
והתוספות בראש השנה דף הנ"ל בד"ה ור' ישמעאל מוסיפין וכו' כתבו וז"ל תימה לר"ת הא אמרינן בפרק קמא דמועד קטן (דף ד' ע"א) הלכתא לר' ישמעאל קרא לר' עקיבא בעשר נטיעות הלכה למשה מסיני. וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקנה אסורה, ותירץ ר"ת דהכא איירי בתוספת שלאחר שביעית. ובחנם דחק כיון דשביעית גופא מהלכה לא ילפינן מיניה שבת ויום הכפורים ויום טוב דאין דנין קל וחומר מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויום טוב ואיצטריך הלכתא וכו' עכ"ל התוספות ועיין בפירוש רבינו שמשון במס' שביעית פרק ראשון משנה ד'.

קושית התוס' שם השני על הסוגיא במ"ק דף ג' סוף ע"ב.
וחלילה וחלילה למאור עינינו רבינו תם ז"ל לטעות בחמורי חמורות אף כי לטעות חס ושלום בפשוטי פשוטות כאלה וכאלה הס מלהזכיר ולא יעלה על לב אדם כלל. לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד להמליץ בעד רבינו תם ז"ל, והוא דהתוספות שם באות הדיבור. הקשו עוד והוא דלמה זה לא משני הגמרא דמועד קטן בדף ג' סוף ע"ב כן על מאי דפריך הגמרא התם וז"ל הני הלכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש ובקציר תשבות, ר' עקיבא אומר אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית וכו' יע"ש הסוגיא. והאי מאי קושיא, דאי מכח הלכתא לחוד עדיין לא הוינן ידעינן מיניה דאיכא נמי תוספת שבת ויום הכפורים וימים טובים דהא אי אפשר למילפינהו לתוספת דידהו משביעית, שהרי אין דנין קל וחומר מהלכה. לפיכך איצטרך גם כן קרא של בחריש ובקציר וכו' להורות דתוספת שביעית דאסור כי היכי דנילף מיניה בק"ו לתוספת שבת ויוה"כ וימים טובים דגם כן אסור יע"ש בתוספות מה שתירצו בזה שהוא קצת נראה דחוק, אמנם אנן יד עניים אנן נראה לענ"ד בס"ד ליישב קושיות התוספות האמורה והוא דאומר אני דהמקשין הנ"ל שהקשה במועד קטן והני הלכתא נינהו קרא נינהו וכו' הוכיח במישור דעל כרחין צריכין לומר דגם ר' עקיבא הוא דסבירא ליה להך גזירה שוה דשבת שבת משבת בראשית דאמרינן בסוגיא דמועד קטן התם דף ד' ע"א לענין תוספת שבת דאסור במלאכה דהיינו דגם ר' עקיבא קיבל להך גזרה שוה, וחילא דילי בס"ד הוא דהפני יהושע בראש השנה התם הקשה דמנא ליה לר' עקיבא למידרש מקרא של בחריש ובקציר דקאי לרבות לאיסור תוספת שביעית ולהוציא להקרא ההוא מפשטיותו לגמרי, דהא הך קרא גבי הציווי של שבת הוא דכתיב ומוקי לה לענין שביעית, ולמה לא אוקמי לקרא כפשטיותיה לשבת גופא ולהורות נתן דתוספת שבת דאסור ע"ש בפני יהושע שנדחק בזה.

ישוב קושית הפנ"י בראש השנה שם.
אמנם כן אם נאמר כדכתבינן לעיל מזה והוא, דגם ר' עקיבא סבירא ליה הך גזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית וכנ"ל, ממילא ליתא לקושית הפני יהושע הנ"ל דשוב אי אפשר לומר דהך קרא של בחריש ובקציר תשבות קאי להורות תוספת שבת לא להורות תוספת שביעית, דתקשה למה לי הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, דלענין לאסור תוספת שבת במלאכה הא לזה לא איצטרך הגז"ש דכבר נודע מכח הקרא של בחריש וכו' וכדה"א. וגם ליכא למימר איפכא, דהינו דנא דהג"ש איצטרך בשביל תו' שביעית והק' של בחריש וכו' קאי לתו' שבת, וא"א למילף השתא מק' של בחריש וכו' כיון דאיצטרך לגופא לשבת וכאמ' לפי ההו"א דקאמינן בה השתא ולפיכך שפיר איצטרך הג"ש להורות תו' שביעית, דהא גם זה ליתא וא"א לאומרו וכמו שאב'.

וביאור דבר זה דהא אף אם נילף איסור תוספת שביעית בגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית הא עדיין לא נוכל למילף מיניה שיהיה תוספת שביעית שלשים יום, דהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ובשבת גופא הא ליכא תוספת שבת אלא תוספת פורתא, אלא דנוכל לומר דאיצטרך הגזרה שוה למילף שביעית משבת דלפחות בעינן גבי שביעית תוספת פורתא. ועיין בתוספות דמועד קטן דף ד' ע"א בד"ה מה להלן וכו' מה שכתבו. והרי ליאסר תוספת שביעית פורתא לזה לא צריך כלל הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, בתוספת פורתא דאיכא בשביעית בלאו הכי נדע דהוא אסור בעשיית מלאכה.

ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא בס"ד, והוא דכיון דגלי לן קרא של בחריש ובקציר תשבות דאיכא תוספת לשבת ממילא נמי ידעינן דאיכא ג"כ תוספת ליום טוב דהא בכל מילי שבת ויום טוב כחדא אזלין וכחדא שריין אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו במלקות, וליכא למימר דהואיל וכתיב בהך קרא של בחריש ובקציר וכו' תיבות ביום השביעי הוי אמינא דממעט ליום טוב, דדוקא ביום השביעי שהוא שבת הוא דבעינן תוספת, אבל ביום טוב לא בעינן תוספת, וכעין מה שכתב הרב המגיד ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ד' בד"ה כל מלאכה שחייבין וכו' באמצע הדבור ובסוף הדיבור בשם המכילתא והירושלמי לענין הבערה דהואיל וכתיב בהך קרא של לא תבערו תיבות ביום השבת קממעט ליום טוב יע"ש במגיד משנה, והוא הדין נמי בהך דידן דכתיב ביום השביעי דנאמר דממעט ליום טוב דזה אינו, דאדרבא דמוכח כאן מכח יתור קרא, דהך קרא של בחריש ובקציר קאי להורות לרבות אפילו יום טוב לאיסור תוספת בעשיית מלאכה וכמו שאמר בס"ד.

וחילא דילי בס"ד דהא בקרא הנ"ל כתיב וזה תארו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות עכ"ל הפסוק ואם נאמר דהך קרא של בחריש ובקציר תשבת קאי גם כן על יום השביעי הנאמר לעיל דהיינו דרק בשבת לחוד הוא דאיכא תוספת, אם כן תיבת תשבת קמא הוא מיותר דלא הוי ליה למימר רק כך, ששת ימים תעבד וביום השביעי בחריש ובקציר תשבות, ולמה לי הך תיבת תשבת דכתיב בתר ביום השביעי, דהא העשה של שבת נאמר בלאו הכי כמה פעמים בתורה. אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי דבא הכתוב בזה להורות דהך בהך בחריש ובקציר תשבות לא קאי על יום השביעי לחוד הנאמר לעיל, אלא דקאי אף על יום טוב דתוספת אסור בעשיית מלאכה. ובזה מתבאר בס"ד מה שבהך ברייתא דתורת כהנים שהובא במס' ראש השנה דף הנ"ל איצטרך לימוד מיוחד בשביל יום טוב להצריכו תוספת יע"ש בת"כ ובגמרא, דשאני התם, דהתם מפיק ליה לתוספת שבת מקרא דערב עד ערב וכו' הנאמר גבי יום הכפורים מה שא"כ הכא לפי מאי דקאמינן השתא דתוספת שבת נפקא מקרא של בחריש ובקציר תשבת בלאו הכי ידעינן לתוספת גם גבי יום טוב מכח יתורא דתיבת תשבת וכאמור. וגם בלאו הכי ניחא ולא קשיא מידי מהך ברייתא דראש השנה הנ"ל דמה דנקטה שם הברייתא יום טוב לאו לעיקר דרשה נקטה אבל עיקר כוונת הברייתא היא על שביעית ויום טוב ממילא נשמע מכח שבת דיום טוב ושבת מקרה אחד לשניהם וכדמוכח כן מדברי התוספות דהתם בד"ה כל מקום שנאמר שבות וכו' ודו"ק.

והמורם מזה זאת התרומה דאליבא דר' עקיבא דקיימינן השתא אליביה יש תוספת ליום טוב לענין איסור עשיית מלאכה וכדבר האמור בס"ד לעיל מזה. וכיון שכן ממילא שנת השביעית שהוא מתחיל ביום טוב של ראש השנה, אם כן בלא מצות תוספת שביעית איכא נמי תוספת פורתא לשביעית מכח הך מצות תוספת פורתא של יום טוב, ולזה שפיר קשיא קושיתנו דלעיל דלר' עקיבא למה לי הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, דלא איצטרך ליה לא לתוספת שבת ויום טוב ולא לענין תוספת שביעית וכאמור.

אלא ודאי צריכין לומר דקרא של בחריש ובקציר תשבות לא קאי להורות תוספת שבת ויום טוב אלא דקאי להורות על תוספת שביעית ולתוספת שביעית דאסור שלשים יום דוקא ולכך גם כן מדויק מה שנאמר תיבת תשבת זה פעמים אחת אחר וביום השביעי ואחת אחר בחריש ובקציר וכמו שדקדקנו לעיל דבא להורות בזה דהך בחריש ובקציר תשבות לא קאי על וביום השביעי דלעיל דהיינו על שבת אלא דהוא קאי באנפי נפשיה על תוספת שביעית וכדבר האמור. והגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית איצטרך דאתיא להורות תוספת שבת ויום טוב והיינו תוספת פורתא לפחות דאסור בעשיית מלאכה (ובכהאי גוונא לא שייך למימר בזה אין גזרה שוה למחצה), ואזדא לה בזה קושית הפני יהושע האמורה לעיל מה שהקשה מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לר' עקיבא להוציא את הקרא של בחריש ובקציר תשבת מפשטיותיה, ולומר דלא קאי כלל על שבת דמיירי ביה התם הקרא אלא דקאי על שביעית וכדלעיל, דלפי האמור הרי יש כאן הכרח גדול לר' עקיבא שלשיטתו לומר כן ודו"ק.

ישוב קושיא השניה של התוס' דר"ה הנ"ל.
וזאת תורת העולה מדברינו הניתנים למעלה בס"ד, דאף ר' עקיבא הוא דסבירא ליה הך גזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, ואם כן אזדא לה בס"ד קושיא השניה של התוספות דראש השנה האמורה לעיל, מה שהקשו דמאי פריך הגמרא במועד קטן דף ג' ע"ב על ר' נחוניא והני הילכתא נינהו קראי נינהו וכו' וכאמור לעיל, והוא דאם נאמר דר' נחוניא סבירא ליה כר' עקיבא דתוספת שביעית דאסור אתיא מקרא דבחריש ובקציר, הנה תקשה לדידיה למה לי קרא דבחריש ובקציר, דהא ר' נחוניא הוא דאמר דאית לן הלכתא על תוספת שביעית דהוא אסור במלאכה, וליכא למימר דאיצטרך קרא כדי לילף מיניה בקל וחומר דאיכא מצות תוספת אף בשבתות ויום הכפורים וימים טובים, דאילו מכח הלכתא לחוד לא הוינן ילפינן מיניה בקל וחומר לשבת ויוה"כ וי"ט דאין דנין ק"ו מהלכה וכקושיתם של התוספות האמור לעיל, דזה ליתא דנהי דיציב פתגם דמכח ק"ו לא הוינן ילפינן מיניה מצות תוספת שבתות וי"ט ומטעם האמור דאין דנין ק"ו מהל' אבל הא מיהא מכח גז"ש שפיר הוינן יכולים למילף מצות תוספת שבתות וי"ט מתוספת שביעית, דאף דתוספת שביעית הוא הלכה, וכדבעינן למימר בס"ד לפנינו בסמוך, ור' עקיבא הא סבירא ליה הך גזר"ש דשבת שבת משבת בראשית, וכהוכחתינו האמורה בס"ד לעיל, והמקשין במו"ק התם דמקשה והני הלכתא נינהו קראי נינהו וכו' כמו שהי' סובר דר' נחוניא לא פליג עליה דר' עקיבא בענין הדרשא של בחריש וכו' הוא הדין נמי דהיה סובר דר' נחוניא לא פליג עליה דר' עקיבא בהך גז"ש דשבת שבת משבת בראשית הנ"ל, ואיפוא זאת שפיר המקשין התם והני הילכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש וכו' ודו"ק.

ישוב קושיא הראשונה של התוס' דר"ה הנ"ל.
ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד מתיישבים אצלי גם דברי רבינו תם ז"ל האמור לעיל ואזדא לה הקושיא הראשונה של התוספות הנ"ל מה שהקשו עליו דאין דנין קל וחומר מהלכה וכדלעיל. דשפיר הקשה רבינו תם ז"ל דמאי פריך הגמרא בראש השנה התם לר' ישמעאל תוספת שבת ויום טוב מנא לן, דכיון דידע ר' ישמעאל מכח ההלכה של היתר ילדה מצות תוספת שביעית של זקנה, ממילא יליף מיניה גם כן לענין מצות תוספת שבתות ויום הכפורים וימים טובים ולא דילפינן מיניה דשביעית בקל וחומר דהא אין דנין קל וחומר מהלכה אלא דקושיתו היתה דמי גילה רז זה להמקשין דר' ישמעאל לא סבירא ליה הך גז"ש דשבת שבת משבת בראש', דלמא גם ר' ישמעאל סבירא ליה להך גז"ש האמורה ושפיר יכול למילף תוספ' שבת ויוה"כ וי"ט בגז"ש משביעית דהא בגז"ש שפיר דנין ואפי' מהלכה למשה מסיני וכאמור. ודו"ק.

כלל מחודש בהא דאין דנין ק"ו מהלכה.
והוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל דבגזרה שוה דנין מהלכה גם כן, לא מלבי בדיתי כן, אבל הדבר הוא מוכרח בס"ד מהסוגיא דקדושין דף טו"ב ע"א דפריך התם הגמרא וז"ל ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה וכו' יע"ש ופירושו דנילף הגזרה שוה מעולת ראיה שדי בהענקת העבד בשתי כסף או בכל שהוא עיין ברש"י שם בד"ה מעולת ראיה וכו' ובתוספת שם בד"ה ונילף ריקם מעולת ראיה וכו' והאי מאי קושיא והרי עולת ראיה גופא דדי בכל שהוא או לפחות בשתי כסף הוא רק מכח ההלכה למשה מסיני, וכמו שכתבו כן להדיא התוספות שם בד"ה הנ"ל, ואם כן האיך נילף מיניה בגזרה שוה לענין שיעור כמה הוא הענקת העבד והא אין דנין מהלכה, אלא ודאי צ"ל כמו שכתבנו בס"ד דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה ומה שכתב רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב ע"א בסוף ד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' לכאורה היפוך מהאמור עיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ששי הלכה י"א בד"ה מי שעבר ומצא חמץ וכו' אות שלישי ולקמן בהלכות עבדים פרק שלישי הלכה י"ד בד"ה וכמה נותן לו וכו' אות שני מה שכתבתי בס"ד בזה, ודו"ק.

קצת ביאור בהשגות הרמב"ן ז"ל בס' שרשי המצות שרש ב'.
ואעידה לי עוד עד אחד דמהימן לקבל אלפא הלא הוא גדול אדונינו הרמב"ן ז"ל שכתב כן להדיא דבגזרה שוה ילפינן אפילו מהלכה, כמבואר כן בהשגותיו על ספר שרשי המצות לרבינו ז"ל בשרש השני בסד"ה והנה הרב תלה הר נופל וכו', והוא ז"ל נסתייע מהסוגיא דפסחים דף פ"א ריש ע"ב דקאמר הגמרא התם וז"ל אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח וכו' יע"ש בגמרא אע"פ דטומאת התהום גופא אינו אלא הלכה למשה מסיני יע"ש בהשגות הרמב"ן ז"ל (ועיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה ובד"ה ובאות הנ"ל מה שכתבתי בס"ד שם לדחות ראייתו של הרמב"ן ז"ל מהך סוגיא דפסחים האמורה תדרשנו משם ומצאת מלא דבר בס"ד) ואפשר שהרמב"ן ז"ל לא הביא תלמודו בידו ראיה מהך סוגיא דקדושין הנ"ל דסבירא ליה דאפשר לדחות הך ראיה וכמו שאכתוב בס"ד עוד בזה לקמן אות שלישי והוא דבאמת דעת רש"י ורבינו ז"ל הוא דאפילו בגזרה שוה אין דנין מהלכה וכתבתי שם בס"ד דחיה להך ראיה מקדושין הנ"ל זיל גמור מהתם, סוף סוף חזי מאן גברא רבא קמסהיד עליה דהך סברא הנ"ל ה"ה הרמב"ן ז"ל דסובר דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה ודו"ק.

ביאור ברש"י ז"ל בשבת דף קל"ב ע"א ד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו'.
וטעמא דמילתא דכל המדות אין דנין מהלכה וגזרה שוה דנין אפילו מהלכה נראה לענ"ד בס"ד הוא כך דהא הדבר יצא מפה קדוש רבינו ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות דכל מה שהוא הלכה למשה מסיני הוא דבר שלא יקיפוהו השכל והסברא ודעת האדם ואין לו התלות בהם כלל יע"ש בהקדמתו הנ"ל ועיין בספר בית שערים שער אחד עשר דלת עשרים שעשיתי לו סמוכין דאורייתא מהירושלמי פוק עיין ביה, (ודע דמדברי רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב ריש ע"א בסד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' הנ"ל נראה שיש טעם והוא דלא ניתנה הלכה למשה מסיני לידרש בי"ג מדות יע"ש ברש"י אבל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דרש"י ז"ל לשיטתיה הוא דשייט דהוא סבירא ליה דאפילו בגזרה שוה גם כן אין דנין מהלכה וכדבר האמור לעיל משמו לפיכך הוצרך להיות בנותן טעם להא דאין דנין ק"ו מהלכה מהטעם האמור. לא כן הרמב"ן ז"ל דהוא סובר דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה וכדבר שנאמר לעיל משמו בספרו השגות על ספר שרשי המצות, באמת לא סבירא ליה הך טעם שכתב רש"י ז"ל אלא סבירא ליה הטעם כמו שנכתוב בס"ד לפנינו מיד וק"ל).

טעם להכלל המחודש הנ"ל.
ואחרי כי כן בשלמא כל המדות שבתורה שהתורה נדרשת בהן שהאדם יכול לדון אותם ודן אותם מדעתו ומשכלו אי אפשר לנו ללמוד בהן שום דבר מהלכה דאין אנו יכולים לעמוד על עומק הטעם והסברא שיש בהדבר ההוא שנאמר בהלכה שלא נתגלה לנו טעמה של הלכה זו וכאמור ואם כן מי יודע אם הם דומים זה לזה הדבר הנלמד מן ההלכה לההלכה ההיא אבל לא כן הגזרה שוה שהיא דבר הבאה בקבלה איש מפי איש עד פה קדוש משה רבינו ע"ה אם אין לנו למילף שום דבר אחר באותה הגזרה שוה, כי אם הדין ההוא שנאמרה בו ההלכה למשה מסיני שפיר ילפינן ליה להדבר ההוא בגזרה שוה שהרי פי ה' הוא אמר למשה רבינו ע"ה אותה ההלכה והוא גם הוא יתברך אמר למשה רבינו ע"ה אותה הגזרה שוה, שמע מינה כי אלא לקיים הוא יודע הוא ראה וחקרה כי שפיר הם דומים זה לזה ושקולים הם זה הדבר הנלמד עם ההלכה היא בענין ההוא שהוא רוצה למילף מינה ושראויים למילף זה מזה.

פלפול לענין היקש אם ילפינן מהלכה.
ועוד אפשר לומר בס"ד טעם אחר לחלק בין גזרה שוה לבין שארי המדות שהתורה נדרשת בהן והוא דכיון דהגזרה שוה הוא כאילו נכתב בהנלמד בפירוש אותו דבר שאנו רוצים ללמוד בגזרה שוה מן המלמד דמטעם זה עונשין ומזהירין גם כן מכח גזרה שוה וכמפורסם בשם ולזה גם כן שפיר דנין גזרה שוה אפילו מהלכה למשה מסיני וכנ"ל ויש נפקותא לדינא בין הנך שני טעמים האמורים והוא לענין היקש אם נלמוד בהיקש מהלכה דהיינו אם יש כאן נמצאו כאן היה שני דברים שהוקשו להדדי בקרא ובאחד מהם נאמר בו הלכה אם נילף בהיקש גם הדבר הזה. והיינו דלפי טעם הראשון האמור לעיל לא ילפינן בהיקש מהלכה שהרי ההיקש אינו מקובל איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, אבל לפי הטעם השני גם בהיקש ילפינן מהלכה למשה מסיני שהרי גם ההיקש הוא כאילו כתיב בקרא מפורש ועונשין ומזהירין מכח ההיקש, ואדרבא ההיקש הוא כמו יתור קרא כמפורסם בתלמוד, ודו"ק היטב בכל זה.

קושית ר"ת ז"ל בר"ה דף הנ"ל בתוס' ד"ה הנ"ל.
(ב)

אמנם כן בעיקר תמיהתו של ר"ת ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות הקודם מה שתמה דגם לר' ישמעאל ידעינן מצות תוספת שביעית מכח מה שנאמרה ההלכה למשה מסיני בהיתר ילדה בשישית הסמוך לשביעית שמע מיניה דזקנה אסורה בששית הסמוך לשביעית והיינו תוספת שביעית ומאי פריך הגמרא בראש השנה התם ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו' אפשר ליישב בס"ד לענ"ד.

קושית הפנ"י בגמ' שם.
דלכאורה קשה לענ"ד טובא מאי פריך הגמרא התם בסוגיא דראש השנה הנ"ל, ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו' וכאמור לעיל מזה, כאילו דבר זה מוכרח דר' ישמעאל סבירא ליה דמוסיפין מחול על הקדש, והאי מאי קושיא, דלמא באמת לית ליה לר' ישמעאל איסור תוספת כלל בשבתות וימים טובים ויום הכפורים, שהרי לא אמר ר' ישמעאל בשום מקום במשנה או בברייתא בפירוש דאיכא תוספת שבת ויום טוב ויום הכפורים כלל מכל שכן שיהיה דאורייתא, והיא דמקשה עליו בכח כל כך ושוב ראיתי להפני יהושע שם שעמד גם כן בקושיא זו בד"ה בגמרא ור' ישמעאל דמוסיפין וכו' ויע"ש שהאריך בזה ומקום יש בראש לגמגם ולמקהי קיוהא בתירוצו שם.

ישוב קושית הפנ"י הנ"ל.
ולדידי חזי לי בס"ד ליישב קושיא זו בפשיטות מאד, והוא דכוונת קושית הגמרא הנ"ל היא דמנא לי לר' ישמעאל למידרש הך קרא של בחריש ובקציר תשבת וכו' לקולא והוא דקצירת עומר דוחה את השבת, דלמא אתיא הך קרא של בחריש ובקציר תשבת לחומרא להורות דאיכא מצות תוספת שבת מדאורייתא. דהא זה כלל גדול בתורה דכל היכא דאיכא למידרש לקולא ואיכא למידרש לחומרא, דלחומרא דרשינן ליה לא לקולא. אלא ודאי צריכין לומר דאית ליה לר' ישמעאל בלאו הכי קרא המורה ובא על מצות תוספת שבתות וימים טובים, וממילא אייתר ליה הך קרא של בחריש ובקציר תשבת וכו' ואיפו זאת הוכרח הוא למידרשא להאי קרא לקולא דאתיא להורות דקצירת עומר דוחה את השבת, ולזה שפיר פריך הגמרא פירכא הנ"ל ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו', דאיה איפו הוא משכן כבודו של הקרא ההוא המורה על מצות תוספת שבת ויום טוב. וק"ל.

הערה על תירוצו של רבינו תם ז"ל בתוס' דר"ה ד"ה הנ"ל.
ומתוך האמור בס"ד אחר נטילת הרשות מקדושתו ורבנותו של רבינו תם ז"ל להשיב על תירוצו שתירץ הוא ז"ל בתוס' בד"ה הנ"ל דהיינו שתירץ דקושית הגמרא היתה על התוספת של אחריו מנא ליה לר' ישמעאל יע"ש בתוס' דלפי מה שכתבתי בס"ד אי אפשר לפרש כן כוונת קושית המקשין דתקשה דמנא ליה להמקשין להקשות, דדלמא באמת לית ליה לר' ישמעאל תוספ' לאחריו בשבתות וימים טובים. דהא שוב ליכא למימר כדבר האמור לעיל, והוא דאם כן מנא ליה למידרש קרא של בחריש ובקציר תשבת לקולא שתהא קצירת עומר דוחה את השבת דלמא דרשינן ליה לקרא של בחריש ובקציר לחומרא, להצריך גם לאחריו תוספ' וכנ"ל. דזה ליתא, דתקשה דאם כן למה לי תרתי תיבת בחריש וגם תיבת בקציר, דהא לתוספ' שבת שלאחריו לחוד הרי הי' די כשהי' כותב אחד מהן או תיבת בחריש או תיבת בקציר, דאי אפשר לומר דחד איצטרך לתוספ' שלפניו וחד איצטרך לתוספ', דהא לתוספ' שלפניו בלאו הכי ידעינן ליה מכח אותה ההלכה למשה מסיני שנאמרה בשביעית דילדות מותרות שמע מינה דזקנות אסורות לפי שיטתו של רבינו תם ז"ל בקושיתו וכפי מה שביארנו בס"ד את דבריו לעיל באות הקודם דהיינו דילפינן ליה בגזרה שוה שבת שבת משביעית יע"ש באות הקודם.

ודבר זה גם כן אי אפשר לאמרו דתיבת בחריש אתיא להורות דחרישה אסורה בשביעית וכמו שכתבו כן התוס' בראש השנה בד"ה שהרי כבר וכו' יע"ש בתוס'. הנה מלבד דהתוס' שם לא כ"כ אלא לאידך תנאי אבל לא כן לר' ישמעאל דאי אפשר לומר הכי לדידי' דהא אליביה דידי' בלאו הכי ידעינן דחרישה אסור בשביעית. מכח אותה ההלכה למשה מסיני שהתירה לילדה בשישית הסמוך לשביעית שמע מיניה דבשביעית עצמה אסור אף לילדה ומכל שכן דאסור לזקנה, והיינו מטעם דחרישה אסור בשבת, אף זו דהא אנן השתא קאמינן דהך קרא של בחריש ובקציר תשבת לא מפקינן ליה מפשטיותיה לומר דקאי על שביעית להורות על תוספת שביעית או על דין אחד מדיני שביעית, אלא אנו מניחין הקרא על פשטיותיה דהמקרא שלפניו מיירי בשבת אף זה הקרא של בחריש ובקציר תשבת מיירי רק בדיני שבת ולא בדיני שביעית, וק"ל.

ישוב קושית רבינו תם ז"ל הנ"ל ריש אות זה.
ומעתה מתורצת קושית ותמיהת רבינו תם ז"ל הנאמרה לעיל ריש אות זה, מה שהקשה מאי פריך הגמרא ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנא ליה וכו' דלמא ר' ישמעאל יליף תוספ' שבתות וימים טובים ויום הכפורים מתוספ' שביעית וכאמור לעיל, דזה אינו דהמקשין קשיא ליה, דאם כן הוא מנא ליה לר' ישמעאל למידרש מהך קרא של בחריש ובקציר דאתיא לקולא להורות דקצירת עומר דמותר בשבת. דלמא אתיא קרא ההוא למידרשא לחומרא להורות דאיכא תוספ' לשבתות וימים טובים, וחד אתיא להורות תוספ' שלפניו וחד אתיא להורות תוספ' שלאחריו, ולזה שפיר איצטרך גם שניהם תיבת בחריש, וגם תיבת בקציר, וליכא שום יתור קרא.

וליכא למימר דאיסור תוספ' שלפניה במלאכה בשבתות וימים טובים הא כבר נוכל למילף משביעית וכקושיתו של רבינו תם ז"ל הנ"ל, ולא איצטרך קרא של בחריש ובקציר אלא רק כי הוא זה לבדו להורות נתן דאיכא תוספ' שבתות וימים טובים אף לאחריו, ולזה לחוד הי' די אם הי' כתוב אחד מהן או תיבת בחריש או תיבת בקציר ולא הי' צריך לכתוב שניהם בחריש וגם בקציר וכקושיתינו האמורה לעיל, דזה אינו קושיא דהא גם ר' ישמעאל בודאי סבירא ליה דהך הילכתא דאסור בחרישה וקצירה בתוספ' שביעית שלפניה דזה אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים ומכח ההכרח דומיא דערבה וניסוך שנאמרו בדבור אחד עם מצות תוספ' שביעית מה ערבה וניסוך המים מיירי רק בזמן שבית המקדש קיים אף תוספ' שביעית בזמן שבית המקדש קיים, וכמו שכ"כ רש"י והתוס' במועד קטן דף ד' ע"א בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' יע"ש. ואם כן אם הוינן גמרינן לתוספ' שבתות וימים טובים מהא דשביעית הוי אמינא דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שביעית גופא אין מצות תוספת נוהג בו אלא רק בזמן שבית המקדש קיים דוקא, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אין מצות תוספת שביעית נוהג גבי שביעית. אע"פ שמצות שביעית גופא נוהג אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים לפי שיטת רבינו תם ז"ל בתוס' דגיטין דף ל"ו ע"א סד"ה בזמן שאתה משמט וכו' וביתר מקומות בתוס' בש"ס וכן הוא דעת רבינו ז"ל לקמן בהלכות שמטה ויובל ריש פרק תשיעי וכמבואר להדיא כן שם בכסף משנה בסד"ה מצות עשה להשמט המלוה וכו' הוא הדין נמי דאמרינן דמצות תוספת שבת אינו נוהג אלא רק בזמן שבית המקדש קיים דוקא, אבל בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ליכא מצות תוספ' שבת, אע"פ דשבת גופא נוהג אפילו בזמן הזה דאין בית המקדש קיים, ולא שייך בדבר זה למימר מה דאיפלגי בה תנאי בתלמודא דילן בהרבה מקומות אם אמרינן דון מיניה ומיניה או אם אמרינן דון מיניה ואוקי באתרן, ודעת לנבון וק"ל.

ולפיכך איצטרך קרא למיכתב תרווייהו תיבת בחריש וגם תיבת בקציר, להורות לן חדא, דאיכא מצות תוספת שלאחריה, ותרווייהו נוהגים בשבתות וימים טובים אף בזמן שאין בית המקדש קיים, והגזרה שוה דשבת שבת משבת הא' לר' ישמעאל לשיטתיה בשביל יום הכפורים וימים טובים דגם בהו איכא מצות תוספת.

איברא זה ניחא לר' ישמעאל לשיטתיה מה שא"כ ר' עקיבא לשיטתיה דהוא לא נפקא ליה מצות תוספת שביעית מכח הלכה למשה מסיני אלא דהוא מפיק ליה מקרא של בחריש ובקציר, ומיניה הוא דמוכח דאפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים דאפילו הכי נוהג מצות תוספת דמהיכי תיתי לן לחלק בין בזמן שבית המקדש קיים לבין בזמן שאין בית המקדש קיים כיון דשביעית גופא נוהג אף בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ולדידיה לא שייך הך הוכחה האמורה לעיל והוא דתוספת שביעית הוא דומיא דערבה וניסוך המים שהרי לדידיה לא נאמרה כלל הלכה למ"ס על תוספ' וענין שביעית, אם כן לדידיה אי אפשר לאוקמי קרא של בחריש ובקציר לענין לפניה ולאחריה של תוספ' שבת וכמו שכתבתי בס"ד לעיל מזה כן אליבא דר' ישמעאל דהא כבר ידעינן לה משביעית אליבא דר' עקיבא לשיטתיה, ודו"ק.

ביאור לשון רז"ל בהל' שבת פ"ה הלכה ד'.
(ג)

ומעתה אשובה אראה בס"ד דעת רבינו ז"ל בענין תוספת שבתות וימים טובים מהו דעתו דעת עליון בזה, הנה בהלכות שבת פרק חמישי הלכה ד' כתב וז"ל משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים הוא זמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר בכל מקום וכו' עכ"ל רבינו ז"ל עשיית המלאכה בשבת ומכל שכן ביום טוב אלא מזמן התחלת בין השמשות ואילך וזה אסרו מפני הספק שמא הוא כבר אז לילה וכאמור אבל קודם להזמן הזה דהיינו הזמן ההוא שהוא ודאי מן היום עדיין בזה לא אסור לנו עשיית המלאכה בו כלל. והיינו דרבינו ז"ל סבירא ליה דליכא שום תוספת שבת וי"ט מדאורייתא כלל. וכן כתב הרב המגיד ז"ל פה שכן היא דעת דליכא שום תוספ' לענין מלאכה בשבת וי"ט ואפי' ביוה"כ (רק לענין עינוי לחוד ועיין לקמן אות ה' מה שאכתוב בס"ד בזה) יע"ש במגיד משנה, ומרן ז"ל בכסף משנה בהלכות שבת שם הלכה ג' בד"ה המדליק צריך וכו' הגדיל תושיה ואמר דמה שכתב הרב המגיד ז"ל פה הלשון דבר תורה והוא שכתב דדעת רבינו ז"ל דליכא תוספ' באיסור מלאכה דבר תורה. זה הוא לא דוקא דאפילו מדרבנן נמי ליכא שום תוספ'. דאם לא כן הוי ליה לרבינו ז"ל לאשתמוטי מלאשמעינן איסורי דהתוספ' של שבת ויום טוב אסור לפחות מדרבנן בעשיית מלאכה יע"ש בכ"מ.

הערה על מרן ז"ל בכ"מ לעיל שם הלכה ג'.
ואחרי נשיקת עפרות זהב כפות רגלי קדושתו של מרן הוא הקדוש ז"ל, אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דהרב המגיד ז"ל ספרא דווקנא הוא. דדייק וגרס ופיו יפה במה שאמר הלשון דבר תורה, דמדרבנן מודה רבינו ז"ל דאסור ומה שהקשה מרן ז"ל דהוה ליה לאשמעינן דין זה בשום מקום בפירוש וכנ"ל. אני אומר בס"ד דרבינו ז"ל סובר דזה התוספת שבת ויום טוב מה שהוא מצוה מדרבנן היינו מכח ציווי הנביאים ע"ה שהם צוו לנו לכבד את השבת, וזהו מכבוד השבת התוספ' שלפניו מורה חביבתו עליו יום השבת שטרם בואו הוא ממהר לרוץ נגדו ולקבלו, וכן התוספ' שלאחריו הוא מכבוד השבת להורות שקשה עליו פרידתו (ועיין לעיל הלכה ה' בד"ה וכן למדנו מפי השמועה וכו' אות רביעי מה שכתבתי בס"ד בזה יותר זיל גמור מהתם). והנה כי כן הלא דבר זה כתוב על ספר הישר ספר תורת ה' לעיל בהל' שבת פרק שלשים הלכה א' וב', נפת תטפנה שפתותינו שפתי דעת. וז"ל ארבעה דברים נאמרו בשבת וכו' ושנים מדברי סופרים וכו' ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג וכו'. אי זהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על האדם וכו' מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני שבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך. והחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים בואו ונצא לקראת שבת המלך עכ"ל רבינו ז"ל.

הנה חכו ממתקים ההוא אמר שהחכמים הראשונים היו מוסיפין לעשות לכבוד ולתפארת קדושת היום לקבץ גם כן התלמידים ולומר בפיהם מפורש ושום שכל באו ונצא לקראת שבת המלך וכאמור. אבל דבר זה שכתב רבינו ז"ל ראשונה שצריך שישב מבעוד יום בכובד ראש מיחל ומקבל פני השבת, אין זה מדת החכמים כך היא לבד, אלא כי הוא זה מדת כל אדם מצוה מדברי קבלה ציווי הנביאים ע"ה הם אמרו ולקדוש ה' מכובד וזה הוא מכבוד השבת וכדבר האמור לעיל מזה, והנה אין לך תוספ' שבת גדול מזה. וכדברים האלה כתב רבינו ז"ל גם כן לענין תוספת יום טוב, שהרי כתב לקמן בהל' שביתת י"ט פרק ששי הלכה ט"ז וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגו כך כל ימים טובים וכו' כבר בארנו הכבוד והעונג בהל' שבת וכו' עכ"ל, הרי שפתותיו שפתי צדיק ברור מללו שמקרה אחד לכולם לשבתות וימים טובים לכל מה שנכלל תחת כבוד ועונג, וק"ל.

איברא בעיקר דינו של רבינו ז"ל במה שלא פסק דתוספ' שבת ויום טוב הוא מדאורייתא כבר השיגוהו בזה ותמהו עליו כמעט כל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל (חוץ מגדול אדונינו הראב"ד ז"ל) שהוא נגד סוגיא ערוכה דראש השנה דף ט' ע"א ודיומא דף פ"א ע"א וע"ב ועיין במגיד משנה ובלחם משנה פה מה שכתבו ועיין בספר קרבן אהרן בסדר אמור פרק ארבעה עשר פיסקא ט' שהאריך גם כן בזה וכמו כן יתר גדולי האחרונים ז"ל בספרתן כל אחד ואחד פנה לדרכו דרך הקדש וכל דרך איש ישר בעיניו.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה וחלקי אמרה נפשי הוא, דרבינו ז"ל הוכיח דעל כרחין צ"ל דבשבתות וימים טובים ליכא שום תוספ' אסור בעשיית מלאכה מדאורייתא דלא דרשינן תיבות תשבתו שבתכם לכדדריש לה ר' ישמעאל לענין תוספ' שבתות וימים טובים וגם קרא של בחריש ובקציר לא קאי להורות תוספ' שבת אלא דקאי להורות דקצירת עומר דוחה את השבת וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

עוד פלפול בר"ה דף ט' ע"א וביומא דף פ"א ע"א.
וביאור דבר זה הוא כך דאל"כ אלא דנאמר דגם בשבת ויום טוב איכא איסור תוספת תקשה למה לי הך גזרה שוה של שבת שבת משבת בראשית דאמרינן במועד קטן דף ד' ע"א דרבינו ז"ל סבירא ליה דהוא גזרה שוה גמורה, (ודברי רש"י ז"ל במועד קטן דף ד' ע"א בד"ה אתא גזרה שוה וכו' הם תמוהים בעיני למאד ולא זכיתי לעמוד על כוונתו כי לא ידעתי נפשי מה ראה על ככה לכתוב דברים הדברים אלה הדברים שכתב שם ולמה לא פירש כפשוטו דקושית הגמרא היתה דהא הגזרה שוה היא מקובלת מפה קדוש משה רבינו ע"ה והאיך תהיה הגזרה שוה מקובלת ממנו היפיך ממה שנאמר בהלכה למשה מסיני, והלא שניהם מרועה אחד ניתנו והיאך יאמר פעם בכה ופעם בכה שני דברים הסותרים זה את זה כך הי' אפשר לענ"ד לפרש בס"ד כוונת קושית הגמרא שם לולי פירש"י ז"ל וצ"ע לענ"ד על רש"י ז"ל), דאם להורות בא דאף בשביעית איכא מצות תוספ' לפניה הא בלאו הכי תוספתו אסור בעשיית מלאכה מכח תוספתו של יום טוב, שהרי בראש השנה הוא מתחיל שנת השביעית, וכמו שכתבנו בס"ד בהרחבה מזה לעיל אות ראשון תדרשנו משם ומצאת מלא דבר, וגם דבר זה א"א לאמרו, שיהי' הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית אתיא להורות דאיכא מצות תוספ' בשב' וימים טובים דהיינו דילפינן גם כן הך גזרה שוה איפכא שבת שבת משביעית, הא ליתא לדידן דקיימא לן דתוספ' שביעית הוא הלכה למשה מסיני וכמו שפסק רבינו ז"ל לקמן בהלכות שמטה ויובל פרק שלישי הלכה א' יע"ש ממילא אין דנין מהלכה.

והדבר הזה שכתבתי בס"ד לעיל אות ראשון קרוב לסופו דבגזרה שוה דנין אפילו מהלכה, ועשינו בס"ד שם סמוכים לזה הכלל מהך סוגיא דקדושין יע"ש סוף אות האמור. הנה רבינו ז"ל אפשר דסבירא ליה דאפילו בגזרה שוה ג"כ אין דנין מהלכה. וכמו שנראה ג"כ כך מדברי רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב. שהבאתי שם באו"ה. והך ראיה מקדושין שהבאנו שם אינה ראיה אלא להתוס' לשיטתייהו דאינהו כתבו בקדושין שם דהך דעולת ראיה גופא היא הלכה יע"ש בתוס' הנ"ל כי שם הבאתי לשונם. אבל התוס' גופייהו לא החליטו הדבר הזה דשיעור עולת ראיה שהוא הלכה למשה מסיני אלא הם כתבוהו בדרך ותורת אפשר יע"ש בתוס' ורבינו ז"ל סבירא ליה דשיעור עולת ראיה גופא אינו הלכה למשה מסיני אלא שחכמי התלמוד ידעו לו מקרא מן התורה, והוא נעלם מאתנו. או שהוא קבלה מפי השמועה, ויש לו רמז מה בקרא. ועוד אפשר לומר לענ"ד בס"ד כיון דאין אנו רוצים למילף מהך גזרה שוה של ריקם ריקם דהענקת עבד עברי מעולת ראיה בקדושין התם דין מחודש, אלא רק דילפינן מיניה הפירוש בתיבת ריקם מה היא אין זה ילפותא גמורה אלא כי הוא זה רק גילוי מילתא בעלמא דאפילו מהלכה למשה מסיני ג"כ נוכל למילף.

ויהיה איך שיהיה, רבינו ז"ל לא היה יכול למילף תוס' שבת בגזרה שוה משביעית הואיל והשביעית גופא מה דאית ביה תוספ' דבר זה מתורת משה למדנו מפי ההלכה למשה מסיני לדידן, ומזה הוכיח רבינו ז"ל דלדידן באמת ליכא שום תוספ' מדאורייתא בשבתות וימים טובים ואיפו זאת שפיר איצטרך הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית, והוא להורות דבזמן הזה שאין בית המקדש קיים דליכא מצות תוספת בשביעית. וכמו דאמרינן כן במועד קטן התם דף ד' ע"א בגמרא.

ביאור במ"ק דף ד' ע"א.
ויציבא מילתא, כי רב אשי במועד קטן התם קאמר וז"ל אלא אמר רב אשי וכו' וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא וכו' יע"ש הסוגיא היטב, הרי שלך לפניך דהא דלחלק יצא בין בזמן שבית המקדש קיים ובין שאין בית המקדש קיים, דדייק וגרס ליה מהא דדומיא דניסוך המים וכאמור לא מכח הך גזרה שוה האמורה, דזה אינו דשתי תשובות בדבר, חדא, דהא לפי מה שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך דנראין הדברים דתיבות הללו דומיא דניסוך המים לא היו בגירסתו של רש"י ז"ל, אם כן אפשר שגם בגירסתו של רבינו ז"ל לא היו התיבות הללו ושפיר איצטרך להך גזרה שוה הנ"ל.

אלא אף זו אף כי נאמר דגם רבינו ז"ל היתה לו בגירסתו בגמרא כהגירסא ההיא שלפנינו תיבות הללו דומיא דניסוך המים אפילו הכי צריכין אנו להך גזרה שוה הנ"ל, ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד. והוא דרבינו ז"ל סבירא ליה דבודאי בשביל דיוק קל וקל ושכזה דומיא דניסוך לא הוינן שרינן איסור דאורייתא של תוספת שביעית בזמן שאין בית המקדש קיים, דהא אפשר למידחייא להך דיוקא ולומר דנקט הנך תלתא שלש אלה הדברים עשר נטיעות וערבה וניסוך המים בהדי הדדי מכח מה דנשאלו שלשתן כאחת בבית המדרש ושמע השומע הוראתן בבת אחת על כל אחת ואחת מהנה, ושנאן יחד כאשר שמען, וכמו שכתב כן רש"י ז"ל בסוכה דף ל"ב בד"ה עשר נטיעות וכו' הטעם האמור למה שנשנו יחד הנך שלשה דברים, (ועיין לפנינו בסמוך מה שאכתוב בס"ד בדברי רש"י ז"ל הללו).

אבל רבינו ז"ל סובר דעיקר ההיתר של תוספ' שביעית בזמן שאין בית המקדש קיים הוא בנויה על הך גזרה שוה הנ"ל והיינו דגם רבן גמליאל היה יליף להך גזרה שוה שבת שבת משבת בראשית דמיניה ילפינן דאין בשביעית שום תוספ' וכנ"ל, וקשיא ליה לרבן גמליאל ובית דינו על זה דתקשה הלכתא אהלכתא, והוא דמכח הך הלכה למשה מסיני של עשר נטיעות ילדות מוכח דזקנות אסורות והיינו דמוכח מזה דאיכא מצות תוספ' שביעית ומכח הגזרה שוה דשבת שבת משבת בראשית שהוא גם כן הלכה למשה מסיני שהרי אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מפי רבו עד הלכה למשה מסיני, הנה זאת ההלכה היא המתרת תוספת שביעית, והאיך יתקיימו שני ההלכות הללו והם שני הפכים בנושא אחד.

ומכח הקושיא הזאת היא המחצבת רהב לרבן גמליאל ובית דינו לומר דיש כאן חלוקי זמנים ולא כל העתים שוות, יש זמן ועת שתוספתו אסור בעשיית מלאכה ויש זמן שתוספתו מותר, אבל עדיין לא היה נודע זמן ההיתר אימתי הוא וזמן האיסור אימתי הוא, דהיאך מסברת הכרס נתלה ההיתר בזמן שאין בית המקדש קיים דוקא דמה התייחסות ושייכות יש לקיום המקדש עם איסור תוספת שביעית דנאמר דכחדא אזלין וכחדא שריין, כיון שלכל הדינים דיני השביעית נוהגים אף בזמן הזה כמו שהי' נוהג בזמן שבית המקדש קיים, ואם מכח הקושיא האמורה סתירת ההלכות הלא הרבה דרכים וחלוקים יש בראש לחלק בדבר זה אם נרצה לחלק בו מדעתינו ומסברת הכרס.

ואולם לזה אהני לן רבנן רב אשי בהך דיוקא דיליה האמור לעיל במה שפיו יפה דייק וגרס הדק היטב ההוא אמר דומיא דניסוך המים וכו' וכנ"ל, והוא דכוונתו של רב אשי בזה דמכח הדיוק האמור יש לנו חוט לתלות בו ולגלות לנו הפירוש של זמן ההיתר שהותר על ידי הגזירה שוה. שהזמן ההוא הוא בזמן שאין בית המקדש קי

ז

נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה וכו' אין ממחין בידן וכו'. עכ"ל, כ' הרב המגיד ז"ל, וז"ל והקשו המפרשים והאיך אפשר להן לצמצם וכו' ותירצו נראה מכאן דתוס' וכו' יש לו שיעור ולא ידעינן ליה וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל, ועיין לעיל הלכה הקודמת בד"ה וצריך להוסיף מחול וכו' אות ד' מה שכתבתי בס"ד הנראה לענ"ד שיעורו של התוספת יע"ש.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.