נשמת אדם/ב/קמה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הגר"א הביא ראייה מירושלמי סוף פ"ג דברכות דאיתא שם רחיצה שאינה של תענוג מותר לאבל כהדא דשמואל בר אבא דעלו בו חטנוין ברישא אתו שאלין לר' יוסי מהו דיסחי א"ל דלא יסחי ימות אין בעי אפי' בט"ב ואין בעי אפי" ביוה"כ עכ"ל וס"ל דה"פ אם לא יסחי או ימות ולכן מותר משמע דדוקא אם יש בו סכנה וכ"כ המפרש שם ופי' זה צ"ע דא"כ מאי מייתי ראייה דרחיצה שאינה של תענוג מותר מדהתיר ביש בו סכנה ועוד שהרי הלכה פסוקה דאפילו חונה שאב"ס מותר ברחיצה וא"כ ממילא ירושלמי זה דלא כהילכתא ועוד דודאי משמע דחטטין אין בו סכנה דאל"כ פשיטא ומאי קאמר אפי' בט"ב ויוה"כ פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ועוד שהרי בסי' תקנ"ד ס"ק י"ג הביא בשם הירושלמי דמותר רחיצת ידים ביוה"כ ולכן נ"ל דה"ק אין לא סחי מיית הוא ר"ל שאתם שואלין אם מותר לרחוץ מפני החטטין ש"מ דסבירא לכו דאפילו שאינו של תענוג נמי אסור א"כ מה אתם שואלין להתיר בשביל החטטין וכי ימות בשבילם אם לא ירחוץ א"ו דבלא"ה מותר אפילו בלא חולי דאינה של תענוג ואפילו בט' באב וביוה"כ רחיצה זו ומ"ש הגר"א דבמגדול עוז כתב בשם ר' פרץ הזקן לאיסור דביה"כ אין שורה רוח רעה על הידים הא כתב שם רק לתרץ דברי רמב"ם ואפ"ה הוא בעצמו כתב שנהג כהמתירין:
נ"ל דאין הטעם מפני שמראין לו בזה סימן מן השמים דא"כ איך שייך לומר שהראו לו סי' שהוא צדיק גמור ע"י' דבר טומאה שאין למעלה הימנו וגם אין לומר דבאמת אינו לסי' אלא כיון שעלתה לו שנה אע"פ שלא התענה בעינוי זה מוכח שהוא צדיק גמור דאל"כ למה דוקא ברואה קרי לימא מי שלא נהג א' מעינוים אלו כגון רחיצה או סיכה ידאג ואם עלתה כו' אלא נ"ל דיש ג' מיני קרי א' הבא לסיבת ז' דברים הבודקין את הזב כדאיתא במשנה. ב' כשאדם רשע ואינו שב בתשובה שלימה אלא שלפעמים מתקרב עצמו לקדושה אזי המזיקין מטמאין אותו בטומאת קרי וכן מי שאינו ראוי ללמוד חכמת קבלה מטמאין אותו וכאמרם אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. ג' צדיק גדול כשמתגבר בקדושה אזי המזיקין מתקנאין בו ומטמא אותו וזהו הרס של כה"ג הלא ראה קרי ביה"כ ולזה צריך נס גדול. והנה בוודאי מי שראה בדרך הטבע מחמת ז' דברים הנ"ל בזה אין סי' לא לכאן ולא לכאן ובזה לא דברו חכמים אלא הם איירי מאדם שהיה נזהר מכל ז' דברים הנ"ל ואפ"כ ראה קרי וע"כ הוא לא' מב' פנים או שאין מניחן אותו להתקדש או מפני שהוא רשע גמור ולכן ידאג כל השנה שהוא רשע גמור ונעלו בפניו דרכי תשובה ואין מניחין אותו להתקדש ואם עלתה לו שנה מובטח שהו בן עה"ב דמסתמא הוא צדיק גמור אלא שקנאין פגעו בו:
בסדר עבודה שלנו המתחיל אמיץ כח יש כמה דברים שצ"ע ואני הגהתי במחזור שלי בעבודת התמיד של שחר והוא קבל וזרק הגהתי ע"י סדר אתה כוננת לפנים להיכל נכנס להיטיב ה' נרות ואחר כך צ"ל פרש הקטיר והטיב דקאי על הטבת ב' נרות דקי"ל כרבנן דבקטורת מפסיק להטבת הנרות. מה שכתוב אלא בשם סלח נא מחל ט"ס וצ"ל אנא בשם כפר נא כו' וכך היה מונה ראוי לומר ד' פעמים כמו שכתב במהרי"ל דהיינו ב"פ כמו שנדפס ועוד פעם ג' לאחר כמשפט כפורת. וצ"ל וכך היה מונה ואחר כך רגש ושנה והזה מדם שעיר וכך היה מונה. מה שכתוב שבע על טהרו ובקרניו ארבע זה דלא כהלכה דמתחלה הזה על הקרנות ואחר כך על טהרו והגהתי שם והזה בקרניו ד' ושבע על טהרו. מה שכתוב תרב חטאת ומוספין צ"ע דזה לא כמאן דאילו לר"א כל המוספין היו קריבין עם תמיד של בין ערבים בטבילה ה' והפייטן חשב מוספין בטבילה ג' ואי לר"ע דפסק הרמב"ם כוותיה כל המוספין היו עם תמיד של שחר חוץ משעיר החיצון ואי לשיטת הרא"ש לר"ע מקצת המוספין לעשות עם של שחר ומקצתן עם של הערבי' ולכן הגהתי לעיל אחר סדר תמיד של שחר כשסיים פעולת כליל השלים ועש' כסדר ואחר התמיד מקריב פר העולה וז' כבשים של מוסף היום והיינו כשיטת רמב"ם או לומר פר העולה ומקצת מן הכבשים של מוסף והיינו לרא"ש ובטבילה ג' הגהתי שלש וטבל פזים עט וקידש תיכף ועשה שעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם הרב חטאת ומנחת מוספין ונסכה הקריב כחוק. ועוד כתב שם תר וקידש הוא ט"ס דקידוש הוא אחר הלביש' ולכן צ"ל פשט טבל תכריך בידים עט וקידש ונכנס לדבר:
בסדד עבודת יוה"כ לרמ"ק סי' ח' כתב דלשון של זהורית שקשר בראש שעיר המשתלח לא היה מלבין וצ"ע בגמרא דף ס"ז וכן מוכח דף מ"א ב' לשונות שמעתי כו' של שעיר המשתלח דבעי חילוק ויש ליישב עי' שם דף ס"ו בתוספות ישני' כתבו שהיו ב' לשונות אחד בראש שעיר המשתלח ואחד בקרניו וכן משמע מדקאמר חציו קשר בסלע וחציו בין קרניו ואי איתא שהיה הכל אחד קשה דהו"ל רק לקשור חציו בסלע וחציו השני כבר היה קשור וכן משמע כי מתחלה אמר קשר בראש שעיר כו' וכאן אמר חציו בין קרניו ועיין בדף מ"ב ע"ב של שעיר דבעי חלוקה ודוחק לומר דאף שהגמרא סידר מימרא זו שם קאי על הלשון דלקמן וצ"ל כמ"ש שם ת"י דר"ל דבעי חלוקה שהלשון הזה חלק חצי בראש המשתלח וחצי בשעיר הפנימי ולכך לא חשב הלשון שבשעיר הפנימי ודוק ובזה מתורץ מה שהקשו ת"י שם דהא בפירוש אמר חלק לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. ולפ"ז א"ש דכאן מיירי שבראש שם מיירי שבקרניו וא"כ י"ל שפיר מהדאמר בעי חילוק ר"ל חצי על של שם כמ"ש ת"י ודו"ק. וע"כ גם דעת הרמב"ם כן כהמחבר ובהל' עיוה"כ פ"ג ה"ד וקושר כו' בראש שעיר המשתלח ובהל' ז' חולק לשון של זהורית שבקרניו נ"ל דתיבת שבקרניו הוא ט"ס וכמ"ש המל"מ בה' שקלים נמצא הזה שקשור בראשו היה מתרומת הלשכה וזה היה מתחלק חציו לשעיר של השם וזה שקשרו בקרניו חלקו חציו בסלע וע' בפ"ד מה' שקלים הלכה א' ובזה נדחה קושית המל"מ שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |