נשמת אדם/ב/סט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם ב סט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] צריך אני להאריך קצת בזה בסי' שכ"ח סעיף א' מוסכם מכל הפוסקים דמי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפי' על־ידי אינו־יהודי גזרה משום שחיקת סמנים ושמא ימרח רטיה וחייב משום ממחק ומבואר במ"א בשם רמב"ן. והביאו הב"י ריש סי' שכ"ח וכ"כ הר"ן בפ' ח' שרצים דאין מתירין לו כלום. וכ"כ בא"ח סי' ש"נ בהדיא בשם רשב"א וז"ל וחושש בעלמא שאינו נופל למשכב אסור לעשותו על־ידי אינו־יהודי ואפי' באיסורין דרבנן וכ"כ המ"א בס"ק י"ב גם מוסכם מכל הפוסקים דחולי הכולל כל הגוף או אפי' אינו חולי אלא שיש לו כאב גדול באחד מאיבריו ועי"ז מצטער מאד בכל גופו אע"פ שלא נפל למשכב מותר לעשות לו כל הרפואות על־ידי אינו־יהודי אפי' במלאכה דאורייתא וכמ"ש הרמ"א בסעיף ג' דהחושש בשיניו ומצטער עליו ומחמת זה חלה כל גופו. ר"ל שכל גופו כואב לו מחמת יסורין. מותר להוציאו על־ידי אינו־יהודי אע"ג דהוי מלאכה דאורייתא חובל לרפואה. וכדאמרי' כל צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה דבמקום צער גדול לא גזרו חכמים על גזרה זו דשחיקת סמנים. אבל ישראל אסור לעשות שום מלאכה דאורייתא לכ"ע אא"כ יש בו סכנת נפשות. ואפי' משום סכנת אבר א' לחלל באיסור דאורייתא אסור. (עיין בהגמ"ר פ' י"ז דשבת דף פ"ד ע"ב מה שתמה הראב"י על ר"ת בדאבון אבר א') ואם יש סכנת אבר אע"פ שהוא בריא לכ"ע מותר על־ידי אינו־יהודי אפי' במלאכה דאורייתא ואיסור דרבנן אפי' ע"י ישראל. כדמוכח מההיא דעין שמרדה הביאו הט"ז ס"ק י"א. ואף שהב"י פי' בדברי רמב"ם לאיסור כ"כ בש"ע והוא הי"א האחרון בסעיף י"ז. מ"מ הרי בעצמו כתב דנראין דברי סברא השלישית. ואמנם אם אין כאן סכנת אבר רק שמצטער כל גופו ע"י הכאב. אם מותר לעשות לו רפואה ע"י ישראל דעת הר"ן דאסור. דדוקא על־ידי אינו־יהודי מותר אבל ע"י ישראל אפי' באיסור דרבנן אסור. והביאו ראיה מביצה כ"ב דאמרי' אמימר כחל עינא מא"י בשבתא א"ל ר"א מאי דעתך דכל צרכי מילה עושין על־ידי אינו־יהודי מר עמיץ ופתח א"ל מסייע אין בו ממש. וע"כ מיירי שהים מצטער הרבה כל גופו דאל"כ אפי' על־ידי אינו־יהודי אסור. ואפ"ה טעמא דמסייע אין בו ממש הא לאו הכי אסור. וזהו דעת י"א ב' בש"ע שם דאם אין בו סכנת אבר אסור. אבל רמב"ן ורשב"א כתבו וז"ל בחי' שבת קכ"ט וכתב רמב"ן חיה כל ל' יום מתירין אמירה לא"י במלאכה דאורייתא ואין מתירין אפי' שבות דרבנן ע"י ישראל כדמוכח מאמימר דכחל עינא ואמר ליה מר הא מסייע. והא הכוחל אינו אלא משום שבות ואפ"ה אם היה מסייע ממש אסור. ועוד ראיה מהא דאין טורפין יין ושמן לחולה. וקשה לי מ"ש מגונח יונק חלב דהוי מפרק כלאחר יד. וכן אמרו מחזירין את השבר בשבת. וי"ל כלאחר יד אע"פ שהוא שבות לא נראה כעושה מלאכה. משא"כ בכוחל ומסייע לו שהיא מלאכה הנעשית כן בחול. וכן נמי טריפת יין ושמן לחולה עובדא דחול הוא וכן זו מי שנטרפה ידו לא יטרפ' בצונן וכל זה בחולה שאין בו סכנה כלל כגון כוחל עין דאמימר בסוף אוכלא. אבל בחולי שיש בו סכנת אבר עושין כדרכן מלאכות על דבריהם. וזהו עין שמרדה בע"א למחי דקס"ד שם כו'. והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש בו חולי לכל הגוף של אדם כגון חיה ל' יום. א"נ בסכנת אבר וכן מכחל עינה בסוף אוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער החולה ממנו. אבל חושש והוא מתעסק כבריא אין מתירין לו אפי' שבות של דבריהם ואפי' על־ידי אינו־יהודי וזהו חזרת רטיה במדינה שאסור כו' עכ"ל. וזהו י"א שלישית שבסעיף י"ז וכתב הש"ע שנראין דבריו וכ"כ המ"א שהוא דעת גדולי הפוסקים:

ואמנם הטור הוא מקיל יותר והוא דעת י"א ראשון שבש"ע דמותר כל שבות דבריהם ע"י ישראל וכ"כ הב"י שכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב הב"י שהוא כדעת המ"מ שמחלק דדוקא בחולי הכולל כל הגוף מותר ע"י ישראל שבות אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הא"י ועיין פירוש דברי המ"מ כט"ז ס"ק ז' ובמ"א ס"ק י"ב והלה בודאי א"ל דכונת המ"מ דעובדא דאמימר לא היה כולל כל הגוף רק מיחוש בעלמא דא"כ אפי' על־ידי אינו־יהודי אסור ודלא כלח"מ שם שכתב בתי' א' דס"ל דלגבי מיחוש נמי מותר שבות על־ידי אינו־יהודי דכבר כתבתי שכל הפוסקים כתבו דאפי' שבות על־ידי אינו־יהודי אסור אלא ודאי נראה דס"ל למ"מ לחלק דאם הוא חולי אע"פ שאין בו סכנה כלל כיון שהוא חולי שכולל כל הגוף מחמת חולי התירו שבות על ידי ישראל אבל אם אינו חולי אלא שגדל עליו הכאב באבר אחד ועי"ז מרגיש הכאב בכל איבריו ונחלש גופו כיון שאין כאן חולי כלל מותר ע"י נכרי אפי' מלאכה גמורה אבל ע"י ישראל אסור אפי' שבות והיינו ההיא דאמימר וזה שכתב המ"מ בהלכה י' דברי רמב"ן דלעיל דמצטער וחולה ממנו דומה לחולי וסיים ודברים ברורים הם ויתבארו בדברי הרמב"ם בפכ"א ומזה הקשה הלח"מ דאיך כתב דהרמב"ם סובר כרמב"ן והרי הוא כתב דהרמב"ם מחלק בין חולי למצטער כל גופו מחמת אבר א' ונ"ל דמ"ש ויתבארו בד' רמב"ם לא קאי רק על מ"ש שם בשם רמב"ן דעל מיחושין אין מתירין לו אפי' שבות על־ידי אינו־יהודי בזה מסכים הרמב"ם אבל בזה חולק הרמב"ם וס"ל דדוקא בחולי התירו אבל לא במצטער כל גופו וכן מוכח מדברי המ"מ שהרי בפכ"א אין שום רמז מזה ולא נזכר שם רק שאסור שום רפואה למיחושין ונ"ל שזהו ג"כ דעת ר"מ שכתב בהגמ"ר פ' ח"ש וז"ל ר' מאיר היה אוסר ליתן אפר מקלה על המכה כו' אבל אם יש בו סכנה מותר דאין לך כו' ודוקא סכנת נפשות של מיתה ולא של צער דעלמא עכ"ל מדלא חילק אלא דבסכנת נפשות מותר מוכח דאל"ה אע"פ שמצטער הרבה אסור ע"י ישראל ובאמת כל המעיין בדברי הרמב"ם יראה שא"א לכוין בדבריו כלל דברי המ"מ ועי' בכ"מ שם ובב"י כאן. ומלבד מה שהקשה צ"ע דא"כ דנאמר דמעלין אזנים הוא שעי"ז נעשה חולי ולא כאב בלבד א"כ למה התיר דוקא ביד ולא בסם ע"ש במ"מ אלא ודאי הנכון בדברי רמב"ם כמו שפירש הב"י שם דבריו ובאמת ס"ל לרמב"ם דדוקא שבות על־ידי אינו־יהודי מותר לחולי שאין בו סכנה אבל ע"י ישראל אסור. וכדעת הר"ן דחמירא שבות ע"י ישראל ממלאכ' גמור' ע"י נכרי אבל המ"א בס"ק י"ב מפרש לדברי המ"מ שכוונתו לחלק דבמיחוש גמור אסור הכל וההיא דאמימר היה חולי קצת לכן מותר דוק' ע"י נכרי כדין שבות דשבו' דמותר במקום צער בסי' ש"ז ואם חלה כל גופו מותר אף ע"י ישראל. ובשיטה זו נראה שמחזיק בכל הסימן. וכן מוכח בדבריו גבי רטיה בס"ק כ"ח כ"ט ל' וכ"כ בסי' תצ"ו. ודבריו צ"ע שמחלק עלינו השוין שהרי בודאי משמע מדברי המ"מ ריש הלכה י' דעובדא דאמימר היה מצטער כל גופו. וא"כ איך נאמר שהוא מפרש שהיה מקצת חולי. ועוד דמאן מפיס בין מיחוש למקצת חולי. וכ"כ הא"ח בשם רשב"א ג' חילוקים סכנת נפשות ומצטער כל גופו ומיחוש ואף שבד"מ כתב ומחזיק לדברי המ"מ היינו דוקא לענין זה שכתב הב"י דרמב"ם ס"ל דכל חולי שאין בו סכנה אסור שבות ע"י ישראל. וע"ז כ' בד"מ כיון דרוב פוסקים מתירין למה נדחה דברי המ"מ לדחוק ברמב"ם שגם הוא פוסק לקולא. ואף שאז יחלוק הרמב"ם בחלק א' דיסבור דדוקא חולי ממש אבל מצטער כל גופו אסור מ"מ זה כבר כתב רמ"א דברי מ"מ דמצטער כל גופו דינו כחול ממש אבל שנחזיק לגמרי שיטת המ"מ נגד כל הפוסקים לא ידעתי מי הכריע כן. ואדרבה הב"י כתב בש"ע שדברי רמב"ם נראים עיקר. וכ"כ המ"א שם שהוא דעת גדולי פוסקים ואף אם נאמר שכוונתו דוקא לענין זה דבסכנת אבר מותר. ואפי' בדבר שנסמוך למלאכה. ולאפוקי מדעת י"א רביעי ודלא כב"ח. ומ"מ איך נעזוב דברי רמב"ן ורשב"א והטור דדעתו נמי להקל ואינו מחלק כלל בין מצטער או חולי. ואפשר י"ל בזה קושית הט"ז דיל"ד מאי קאמר ליה רב אשי מאי דעתך חולי שאין בו סכנה אומר לא"י כו'. דמשמע דלרב אשי אפילו ע"י נכרי אסור. והכי הל"ל האמר עולא כו' צרכי חולה כו' ע"י נכרי ומר כו'. אלא דר"א כיון דחזי דכוחל ע"י נכרי ולא ע"י ישראל ובאמת ס"ל ר"א דאפי' ע"י ישראל מותר כיון שהוא מצטער ודינו כחולה. וא"ל מאי דעתך דדוקא ע"י נכרי דס"ל דהא דאמרינן ע"י נכרי היינו דוקא ע"י נכרי אבל ע"י ישראל אסור. א"כ מר נמי עמיץ ופתח. אבל רב אשי ס"ל דבאמת אפילו על ידי ישראל מותר. דכי היכי דמותר מלאכה גמורה על ידי נכרי ה"נ שבות ע"י ישראל. אבל לעשות חילוקים במקצת חולי לחולי גמור אין לנו. ואף אם יהיה כן דעת המ"מ מ"מ כבר כתב רמ"א כדעת רמב"ן דמצטער כל גופו דומה לחולה ואיך יהיה ניכר אם הוא מקצת חולי או חולי ממש. שהרי אפי' הולך ה"ז כנופל למשכב כמו שכתב רמ"א. ומ"ש המ"מ דבמקצת חולי מותר ע"י נכרי דהוי שבות דשבות לא הבנתי כלל דמאי ענין זה לשבות דשבות בסימן ש"ז. דמתירין במקצת חולי היינו להביאו דרך כרמלית ושאר צרכיו שאסורים משום שבות. אבל רפוא' שגזרו משום שחיקת סממני' מה יועיל שבות דשבות. והא דהתירו במקום צער דוקא בדבר שאינו שייך בו רפואה. ולכן אם נאמר להחזיק בדעת המ"מ נחזיק כשיטת הטור דס"ל דלכל חולי מותר אף ע"י ישראל וכל מצטער כל גופו אפילו מחמת אבר א' מותר. ואף שנעל' ממנו מנין יליף לה הטור. מ"מ כיון דמלתא דרבנן הוא אזלינן לקולא כמ"ש בד"מ. ולפ"ז ברטיה הנכון כדברי הט"ז דדוקא במצטער הרבה מותר להחזיר הרטיה והב"י לא נחי' הכא להכי אם גם ישראל מותר להחזי'. דזה כבר כתב בסעיף י"ז. ולפי הכרעתו שם כדעת השלישי' נראה דאסור אפי' במצטער הרבה. ולכן כתב רמ"א דמותר לומר לא"י לעשות רטיה. וכן מ"ש דאסור ליתן אפר מקלה. לדעת רמב"ן שהיא הכרעת הש"ע אסור ע"י ישראל אפילו במצטער הרבה. ואפשר דיש לסמוך במצטער הרבה על דעת הטור דמקיל אם א"א ע"י נכרי. ומש"כ הש"ע בסעיף ל"ז דמותר לשתות כל הרפואות וכמו שהקשה הב"ח וט"ז שם ודעתם לאיסור (ודברי הט"ז שם תמוהי' מאד ואין בה הבנה) מ"מ קשה כיון שכתב הש"ע דהעיקר כדעת שלישית ואם כן למה יהיה מותר לשתות משקה. וצ"ל כמש"כ הב"י שם דכיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה ע"י ישראל ואפילו ע"י החולי עצמו. ל"א חיישינן שמא ישחוק סממנים אבל רטיה דגזרינן שמא ימרח וזהו שייך אפילו כשכבר נתמרח. כמו שכתבו התוספת הביאו מ"א ס"ק כ"ו. דלשחיקת סמנים לא חיישינן כיון שכבר נעשה מאתמול. ואעפ"כ חיישינן למירוח רטיה. וכ"כ הב"י שהקשה על מה שכתב בסעיף כ"ז מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה. וכתב דמ"מ איכא למגזר שמא ימרח ע"ש. ולכן נ"ל דלשתו' סמים לרפואה מותר כמש"כ רמ"א. וכ"כ ברדב"ז ח"ג סימן תר"מ ותמ' עלה שואל שרצה לאסור. ואף שדבריו שם תמוהי' שכתב כיון דמותר ע"י נכרי כ"ש ע"י ישראל והביא כן בשם רשב"א ור"ן. ובהדיא כ' הר"ן פ' ח' שרצים דהא דקיל טפי. היינו ע"י שינוי קיל מע"י נכרי כמש"כ הד"מ בשמו מפ' חבית. מ"מ בלא"ה א"ש כמש"כ הב"י וגם הנחת רטיה במצטע' הרבה ואין שם נכרי ויש לחוש שיתקלקל המכה אפשר שיש לסמוך על הטור דמתיר ובלבד שיהיה נזהר שלא ימרח. ועיין לקמן בהלכות י"ט כלל צ"ד שכתבתי שם ומ"מ נ"ל דהעיקר כהכרעת הש"ע דדוקא ע"י שינוי והראיה שרמ"א לא הגיה כלום. אף שכתב בד"מ דנקטינן להקל הרי חזר בו בש"ע ולא הגיה וכן משמע ממה שכתב גבי רטייה:

ב

[ב] ואפשר דאם אין לחולה מה לאכול למ"ש דיש לסמוך על הרא"ה ולהתיר וכדפסק רמ"א בי"ד סוף סימן קי"ג. ועיין בש"ך בי"ד סוף סימן קכ"ג. ולכאורה י"ל ראיה לזה מי"ד סימן רי"ח בש"ך שם ס"ק ג' ובט"ז ס"ק ד' מ"ש בשם הרא"ש והרי בשר נחירה במדבר היה אסור והתירו להם ואפ"ה אלו היה דרבנן היה מותר דהוי ספק דרבנן וה"נ בישול נכרי (ועיין בא"ח בסוף סי' שס"ח מ"ש הב"י בשם הר"ן על זה ויש לחלק):

ג

[ג] כתב המ"א בס"ק ל"ג דאסור לחוך השחין שמוציא דם ול"ד לליחה דמפקיד פקיד. ודבריו צ"ע. בסה"ת מתיר במורס' אפי' יש בו דם. וכ"כ הסמ"ג וראיה מכתובות ז' דמייתי ממפיס מורסא להתי' להוציא דם. וכ"כ רש"י שם ד"ה פטור דהאי נמי להוציאו דם הוא. דדוקא דם אברים אמרינן דהוא מחובר אבל דם שבמורס' מפקיד פקיד. והמ"א גופא הביא דברי סה"ת באותו ס"ק. וצ"ל דבודאי מורסא שיש בו דם מותר. אבל כוונת המ"א דלפעמים יש שחין שאין בו דם כלל. ועל ידי החכוך מוציא דם שנבלע באבריו ובזה לכ"ע אסור. ואין מקום להשגת א"ר:

תשובה לעמיתי הרב רבי חיים בר טוביא הנקבר באה"ק בדין אכילת איסורים ורפואה בשבת לחשאב"ס:

מה ששאל ממני מר לחוות דעתי בענין אכילת אסורים ושתיית סתם יין לחולי שאב"ס כבר כתב הב"י בי"ד סימן קס"ג בשם תשובת רשב"א וז"ל שלא מצאתי היתר לאכילה ושתיה ואפילו באיסורין דרבנן בחולי שאב"ס אלא בבש"נ כו' אבל להאכילו שמנו של גיד ולהשקותו סתם יין מן הדברים האיסורים מדרבנן באכילה ושתיה לא שמענו כו' וכ"פ הרא"ה בבד"ה ד' פ"ט ע"א וז"ל דקיי"ל חולה שאב"ס שאין מתירין לו איסורין של דבריהם אלא בהנאה והתם נמי שלא כדה"נ אבל לא באכילה שלא הותר סתם יין ולא שמנו של גיד הנשה כו' נשתקע הדבר ולא נאמר וכן הדין במוקצה דאסור בודאי בחולי שאב"ס עכ"ל (ולדבריו יהיה אסור לבשל ע"י נכרי בשר שאינו ראוי באומצא דהוי מוקצה כמ"ש המ"א סימן ל"ח ס"ק ג' וצ"ע) וכ"כ הר"ן בפ' כ"ש דמתרפאין בכל איסורי הנאה אפי' בחולי שאב"ס ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה עכ"ל וכ"כ הריב"ש בסי' רנ"ה דברי ר"ן אלו ואף שהר"ן כתב אפשר כיון שלא כתב ראיה להיתר ממילא אסור דאם הפוסק עצמו מסופק אע"ג דהוי מילתא דרבנן אזלינן לחומרא כמ"ש הפוסקים ומכ"ש כיון שהרשב"א והרא"ה כ' בפשיטות לאיסור וע' בסמוך דברי ר"ן וכ"כ רמ"א בי"ד סי' קנ"ה וק' מ"ש דהתירו בסי' שכ"ח לעשות שבות בשבת ע"י ישראל וכ' הב"י שם בשם תשבות רשב"א שדעתו דמותר ובשלמא לר"ן לק"מ שהוא סובר באמת דאסור ע"י ישראל כדאי' שם אבל על רשב"א ק' ועוד ק' דהרא"ה אחר שכתב דמוקצה אסור לחולה כ' וא"ת מ"ש מגונח דיונק חלב דהוי מוקצה והאריך שם לומר דהחלב אין בו מוקצה כיון שלא יצא עדיין ע"ש. וק' למה הק' ממוקצה הא בלא"ה הוי נמי שבות דמפרק כלאחר יד ונ"ל עפ"י מ"ש המ"א בסימן רס"ט ס"ק א' ובסימן תרי"ו ס"ק ב' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האיסור וא"כ לק"מ מכל איסורי מלאכות וכיוצא בו ביה"כ ובט"ב וב"ה אשר הנחני בדרך אמת שמצאתי זה בהדיא בר"ן פ"ב דעבודת אלילים דף של"ח ע"ב וז"ל עכשיו נהגו לבשל ע"י נכרי בשבת ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משום בשול נכרי ואעפ"כ אין להביא ראי' משם להתיר לחולה שאב"ס דבר שאיסורו מצד עצמו כגון גבינה של נכרי וסתם יין דהתם כיון שהדבר מות' בעצמו לא רצו להחמי' בו יותר מפני שהוא בשול נכרי ממעשה שבת ובזה ניחא לי נמי דלכאורה משמע בסי' שכ"ח בא"ח דהמתירין שבות ע"י ישראל היינו אפי' כשיש נכרי לפנינו כמו שנכתוב לקמן ובכל איסורין מבואר דאין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות בהיתר אעפ"י שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר כמ"ש רמ"א סוף סי' קנ"ה והוא מתשובת רשב"א שהביא ב"י סי' קל"ד ולפ"ז לק"מ. יצא לנו דכל דבר שאיסורו תלוי בעצמו כגבינה ושומנו של גיד אפי' מוקצה (שאעפ"י שאיסורו מחמת היום מ"מ הוא איסור אכילה משא"כ אכילה ביה"כ שאין על האכילה שום איסור רק הזמן ואפילו איסור דרבנן כדמוכח מהאי מעשה שכתבו תוס' שבת י"ב דר"י דאכל תאנתא בטיבלא ובפסחי' ק"ו דשתי קודם הבדלה ע"ש דמתרצים לחלק ולא כ' משום דאינו אלא מדרבנן) אסור לחולה שאב"ס ואפילו א"א לו להשיג רפואה בהיתר דאי באפשר לעשותו בהיתר בדברים המותרים אפילו לחולה שיש בו סכנה אסור כמ"ש שם הרשב"א בהדיא דפ"נ דחויה אצל חולה:

אך מצינו שהתירו חכמים בש"נ לחולי שאב"ס בשבת ואף שהר"ן שם בע"ז מסתפק בזה מ"מ כתב דנוהגין להתיר וכ' שם דס"ט כמש"כ בשמו ועוד כ' בשה רא"ה (והוא בד' פ"ט בתה"א) דהני דברים שאסרו משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כשמנו של גיד וכחל אלא לפי מה שראו אסרו ופעמים הקילו שהרי יינן ופתן והשכר והשלקות כולן משום בנותיהן ואסרו יינן אפילו בהנאה וסמכו דבריהם לשל תורה לעשותו כיי"נ לפי שקרובה ומצוייה תקלתו יותר מן הכל ואעפ"כ התירו במבושל שלנו לפי שאין שתייתו תדירה ועקרו לרפואה פתן התירו מן הפלטר ושורת הדין אף בשדה מותר ובשכר התירו חוץ לביתם ובשלקות התירו כל שאין הנכרי מתכוין לבשל נמצא דבר אחד פעמים מותר ופעמים אסור שלא אסרו בזה כ"ז שאין בו חשש בנותיהן ואיכא הכירא דלא ליתי לידי חתנות ואף כאן נכרי המבשל לחולה בשבת שהיא שעה שאין אנו יכולין לבשל כי הני לא מיתסרי משום חתנות עד כאן. לשון הר"ן שם וכדומה לזה כתב הרשב"א שם במשה"ב וז"ל וכל שאנו אוסרין עליו עד שיהא בו מעשה של ישראל יש היכר ולא אתי לאקרובי וכן הדין בשבת דכל שא"א היום ע"י ישראל ובשאפשר אין סומכין על בישולו איסורו של שבת מוכיח עליו והקילו לו בזה אעפ"י שתחלתו וגמרו ביד נכרי וכה"ג בחול אסור לעשות כן אף לחולה ומ"מ לא לגמרי התירו כו' ובמ"ש אסור אף לחולה עכ"ל:

ומעכשיו נבוא לדין סתם יינם לחולי שאב"ס דבר פשוט דבמקום שיין של ישראל מצוי אסור לכ"ע אפילו אם נאמר דקיל משאר איסורין עכ"פ לא עדיף מבש"נ דכ' הרשב"א להדיא כמו שהעתקתי שהרי כ' דבשבת כיון שא"א איסורו ש"ש מוכיח כו' וכה"ג בחול אסור משמע ודאי אפילו שאין לו מי שיבשל בשבילו מ"מ אסור דאל"כ שבת וחול שוין א"ו דבחול אפילו אין לו מי שיבשל אסור דאין כאן היכר כמש"כ בהדיא דאיסורו של שבת מוכיח עליו והנה מדברי כולם נלמוד מדלא כ' להתיר בש"נ לחולי משום דהוא מילתא דאתיא באקראי בעלמא ולכן התירו דאין בו משום חתנות אע"כ דהא שבשתא דחולי הוא מילתא דשכיחא טובא ואית ביה משום חתנות אלא בשבת דא"א ואז איסורו של שבת מוכיח עליו אבל בלא"ה אסור ולפ"ז ה"ה אי נימ' דבש"נ בחול אפי' אין לו מי שיבשל אפ"ה אסור וא"כ פשיטא דסתם יינם אפי' אין כאן יין ישראל אפ"ה אסור:

אך אי נימא דגם בש"נ אם א"א בענין אחר מותר (אף שלדעתי אין כאן ספק כלל שהרי הר"ן כ' די"ל דהא דאמרי' כל צרכי חולה כו' היינו בדברים דאין בהם בש"נ רק כיון שנהגו כך צ"ל כיון שהתירו לו מעשה שבת ה"ה בש"נ (זכר לדבר כיון שהותר לצרעתו הותר לקריו או כרא"ה או כרשב"א בעינן דבר המוכיח) א"כ צ"ע אם יש להתיר סתם יינם בא"א להשיג רפואתו ע"י יין ישראל הנה הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסי' קכ"ג קל"ד ובמשה"ב שהבאתי והרא"ה שם והריב"ש בסי' רנ"ה ורנ"ו והר"ן בפסחים וע"ז כ' להדיא דאסור לחולה שאב"ס וכ"כ רמ"א בסי' קנ"ה דאסור בשתיה ולא התיר אלא לעשות מרחץ ואף שכל אלו הפוסקים שהזכרתי אוסרים אפי' מרחץ היינו דאזלי לשיטתם דס"ל דאסור בהנאה אבל רמ"א דפסק בסי' קנ"ג דמותר בהנאה ולכן מתיר מרחץ (והש"ך בס"ק ט"ז לא עי' בריב"ש שכ' להדיא אפי' בזמה"ז) ואמנם הרמ"א בתשובה בסי' קכ"ג (והוא בדפוס האמבורג אבל בדפוס אמשטרדם השמיטו תשובה זו ואפשר שהיה ע"פ ציווי של הגאונים המסכימים והם הגאון ח"צ וחאגיז ור' נפתלי כ"ץ) כתב דהתם אזלי לשיטת רמב"ן אבל לשיטת התו' יש להתיר בשתיה לפי עיני המורה ולפי צורך הענין לחולי שאב"ס דלא עדיף בזמה"ז משאר גזירות שגזרו חז"ל ודוקא לחולי שאב"ס דהיינו ששוכב על מטתו ומתאוה ליין וצריך לו לרפואתו והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות אך אמנם מי שהולך על משענתו רק שיש לו איזה מיחוש לא מקרי חולה וכמו שהזכירו הפוסקים לענין אמירת שבות לנכרי במקום חולי שאב"ס וכל המחמיר תע"ב עכ"ל תשובת רמ"א (והנה מדבריו יל"ד דלמה לא כתב סתם לחולי שאב"ס כמו לענין אמירת שבות אפשר משום דהתם אם מצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אעפ"י שהולך כנופל על משכבו דמי ולכן האריך לכתוב שאין דעתו להקל אלא דוקא בנפל למשכב וצ"ע) והנה פשוט דכונת רמ"א דדוקא לשיטת הספרדים דס"ל דיי"נ אף בזמה"ז אסור בהנאה ובין שנאמר דתחלת גזרה על יינן היה העיקר משום בנותיהם ואגב אסרו גם בהנאה שיהיה איסורו דומה ממש ליי"נ דאורייתא או דבתחלה גזרו רק על שתיה וב"ד של אחריהם גזרו כיון שראו שמנסכים הרבה לאסור גם בהנאה וס"ל דהוי דבר שבמנין ומ"מ איסורו משום לתא דע"ג ולכן דעת הריב"ש דהוי אבזרא דע"ג דיהרג וא"י ולכן אסרו לחולה שאב"ס אבל לדידן שכתבו התוס' דנאסר מתחלה רק בשתיה משום חתנות אלא דאח"כ אסרו גם בהנאה במקום שיש מנסכים אבל במקום שאין מנסכים ל"ג וא"כ בזמנינו שדינם כישמעאלים כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ד ס"ק ע"א וא"כ אין כאן מלתא דעכו"ם כלל ואין אסור אלא משום חתנות בלבד דלא הוי דבר שבמנין כמו גלוי כמש"ב תוספות והפוסקים בסי' קכ"ג וא"כ דומה ממש לשאר איסורי דרבנן וס"ל לרמ"א דכל איסורי דבריהם מותר במקום חולי שאב"ס אך כיון שכבר הוכחתי לעיל דז"א דהוא נגד כל הפוסקים ראשונים רשב"א ורא"ה ור"ן בע"ז דבכל איסורים שנאסרו מעצמם אסורים לחולי שאב"ס א"כ ליתא לדברי רמ"א בתשובה וכ"כ ריב"ש בהדיא דאפילו לדברי המתירין אסור בשתיה לחולי שאב"ס:

ואמנם י"ל דכוונת רע"א אף שאין לשונו משמע הכי דדוקא לשיטת הספרדים שנאסר משום עו"ג אבל לשיטת התוס' שאין איסורו אלא משום חתנות א"כ דינו כבש"נ ומותר לחולי שאב"ס וכן מוכח מהרשב"א שהביא הב"י בסי' קכ"ג שכ' לחולי שאב"ס להאכילו שומנו של גיד ולהשקותו סתם יינם מן הדברים האסורים ומדבריהם לא שמענו והטענה בהיתר בש"ב משום שהוא איסור קל והתירו בשבת כמו שהתירו פת פלטר כו' וכל שיש הוכחה אפי' מעט התירו לפי שעיקר החשש אינו מצוי דהיינו חתנות דאינו תלוי בעצמו לבד אלא בדעת מסכמת עמו אבל בשאר איסורין שגזירתן קרובה דתלוין בעצמן שלא נתיר סתם יינן מפני שיש בו חשש משום ודאי יינם עכ"ל ונמצא דוקא אם איסורו מחמת עצמו ולכן אסור לחולי משא"כ לדידן דאיסורו משום חתנות דומה ממש לבש"נ וכמש"כ תוס' בהדיא בע"ז נ"ז ע"ב וכמו שהתירו בש"נ ה"נ סתם יינם אך כ"ז אי אמרינן דבש"נ מותר אף בחול היכא דא"א בענין אחר א"כ גם סתם יינם דינא הכי במקום שא"א ביין כשר אבל לפי מה שנראה מל' הרשב"א בתשובה זו ובמשה"ב וברא"ה דדוקא כשיש היכר בין מעט או הרבה דאיסורו של שבת מוכיח עליו וכן לפי מה שכתב הר"ן כיון שהתירו לו מעשה שבת לא דקדקו לאסור בש"נ א"כ לכל הני טעמא אפי' בש"נ בחול אפי' א"א בע"א אסור וא"כ ה"ה ביינן דעכ"פ לכ"ע לא קיל מבש"נ ולא מצינו להתיר כ"א בשבת ע"י בישול. ועוד דהמעיין בתוס' ורא"ש לא כתב זאת רק סמך על המנהג וסיים הרא"ש וכן התו' הנח כו' מוטב שיהיו שוגגין הרי להדיא שאין הדבר ברור:

עוד להנ"ל (בענין הנזכר)

ומה שרצה עוד לדחות דברי. והביא ראיה מיומא פ"ג ע"ב דאין לחלק בין לעשות שבות ע"י ישראל בדבר שהיום גורם או להאכילו איסור דרבנן גופיה ודלא כהר"ן שהבאתי לעיל. דאיתא התם מי שנשכו נחש גוזזין לו כרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר. הרי אע"ג דטבל הוא איסורא מגופה והפרשת מעשרות אינו אלא מאיסור היום ואעפ"כ שניהם שוין. ונ"ל דשאני התם שהרי בודאי טבל חמור שעושה איסור בכל כזית וכזית. אלא כיון שאחרים צריכים לעשותו בשבילו כדתנן מאכילין אותו ואע"ג דאין חילוק בין החולה לאחר מ"מ כיון דשניהם איסור דרבנן ס"ל לרבי דאם ירצה מותר להאכילו טבל דמאי חזית כו' ובמידי דאפשר לגזור משום דאורייתא כגון בתבואה שנזרע בעציץ שא"נ דאמרינן דלכ"ע צריך להפריש תחלה. ואע"ג דגם בזה שניהם אינם אלא מדרבנן. מ"מ גזרינן משום עציץ נקוב. והתם מחויב להפריש תחלה כדי שלא יאכל החולה איסור דאורייתא ומה שהביא ראיה מתשו' ר"ן סי' ה' שהתיר סאבסט של יין של ישמעאלים כיון דאין בהם אלא אסור חתנות. זה אינו ראיה כלל דהתם שאני שאין בו דרך חתנות כמ"ש הר"ן שם:

והנה אף שדבר פשוט לדעתי דאם החולה בעצמו יש לו כח לעשר דאסור לאכול עד שיעשר אפי' לרבי ואינו דומה לחולה שאין בו סכנה דכל שמותר לחולי מותר גם לישראל אחר לעשותו בשבילו. ומה שאסור לישראל אחר אסור גם לחולה עצמו. שאני התם שאין שם איסורי אכילה ומ"ש ישראל זה מזה. אבל הכא כיון דקיי"ל מאכילין הקל הקל. ובהדיא איתא בעירובין ל"ב לרבי דס"ל ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא להפריש שלא מן המוקף ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה דהיינו לאכול טבל. אע"ג דהתם מיירי מתרומת תאנים דאינו אלא מדרבנן. אפ"ה קרי ליה איסור קל. וא"כ ה"ה הפרשת תרומה בשבת פשיטא דהוי איסור קל אלא כיון דגם איסור זה אינו אלא מדרבנן ס"ל לרבי דאחרים א"צ לעבור שבות בשבילו כיון שהוא ג"כ לא יעבור רק שבות. ונ"ל דפליגי בסברא דפליגי הפוסקים כדאיתא ברא"ש סוף יומא. והביאם הב"י בסי' שכ"ח. די"א דמוטב שנעבור אנחנו על איסור שחיטה שיש בה סקילה ולא נאכילנו נבילה דאינו אלא לאו דכיון דהתורה התירה הרי שבת הוי כחול לכ"ד. וי"א להיפך עיין בב"י. והנה מדברי רמב"ם בפ' י"ד מהלכות מ"א הל' י"ז שכתב במי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל כו' טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל עכ"ל. הרי שכולל דבריו גם דברי רבה ביומא דאמר הכל מודין דאם אפשר לתקן שצריך לתקן תחלה. וא"כ צ"ע למה לא כ' בהלכות שבת פ"ב דבירק א"צ לעשר כרבי דפליג התם אר"א ב"ש וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו וכן הקשה המ"א בסי' תרי"ח ותירוצו שכ' דהתם מיירי בחול אינו מספיק. ונ"ל דכיון דהרמב"ם כ' בפ"ב מהל"ש סוף הלכה ב' כללו ש"ד שבת לגבי חולה שיש בו סכנה ה"ה כחול לכל הדברים שהוא צריך להן. וזהו כסברת הר"מ שכתב הרא"ש שם. ואע"ג דהרמב"ם סובר דשבת דחויה אצל פ"נ. אפ"ה פסק הרי הוא כחול ולא כרשב"א שהביא הב"י דתני זה בזה. (והמ"א ס"ק ט' סי' שכ"ח שכ' משום שהותרה לא דק שהרי הרשב"א כ' הטעם דאפי' אם דחויה אין נותנין נחור דאין עושין דברים הללו ע"י נכרי). ובאמת לא ידענו מאין הוציא הרמב"ם דין זה כיון דפסק דחויה. אפשר שמצא זה בירושלמי או תוספתא או במקום אחר. וכיון שכן ממילא אידחיניה דרכי כיון שהוא חול גמור ממילא אף בתרומת ירק צריכין לתרום תחלה ושפיר פסק הרמב"ם דלא כרבי וכ"כ המ"א בס"ק ט' דברא"ש דיומא משמע דאפי' איסור דבריהם אין מאכילין אותו ובאמת לא מצאתי שום דבר ברא"ש אלא דנ"ל דנשמט ברא"ש סוף הברייתא דטבל ותרומה ודברי רבה שהרי הביא תחלת הברייתא וא"כ מוכח מדברי רבה דמיירי בעציץ שאינו נקוב ומדלא הביא ג"כ הא דמסיק לימא כתנאי ש"מ דאפי' איסור מדבריהם אין מאכילין וכן מצאתי ברמב"ן בתה"א דמייתי דברי רבה ולא הביא לימא כתנאי וצ"ל דס"ל דגמ' דחיק לאוקמי דגם רבי מודה אבל באמת רבה פליג על רבי וס"ל דלעולם צריך להפריש ודלא כרש"י שמפרש דטעמא דרבה משום גזרה כרבי ואיך שיהיה עכ"פ הראיה מיומא שהביא מר נדחה דודאי כל איסורי אכילה חמורים משאר איסורין כדכתבו תוס' במה זמני ואהא דר"י ב"א קרא והטה לא פריך השתא בהמתן כו' דלא שייך אלא באיסורי אכילה:

ועוד שכבר כתבתי לעיל דע"כ שבותי שבת קיל מאיסורי אכילה שהרי בשבותי שבת אע"פ שכל מה שמותר לעשות ע"י ישראל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עכ"פ מותר אפי' במקום שאפשר ע"י נכרי וכן מוכח מט"ז ס"ק ז' שהק' לדעת המתירין שבות כדרכו ע"י ישראל למה כחל אמימר ע"י נכרי היה לו לכחול ע"י ישראל. והניח הקושיא בצ"ע גדול עד שכתב שאינו יודע לישב כלל. ולמה לא מתרץ פשוט דבמקום דאפשר ע"י נכרי לכ"ע אסור ונ"ל שהוציא כן מדברי ר"ן בפ' ח"ש שהביא דעת רמב"ן שמוכיח מעובדא דאמימר דדוקא ע"י נכרי מותר אבל ע"י ישראל אסור דאל"כ מחי קאמר מסייע אין בו ממש אפי' יש בו ממש מותר ומנ"ל להוכיח כן דלמא לעולם היכא דא"א ע"י נכרי מותר ג"כ ע"י ישראל ובאמימר שאני שהרי היה אפשר ע"י נכרי שהרי כחל עינו מנכרי וכמו שתירץ הר"ן באמת בפ' חבית וא"ל דבאמת כן דעת רמב"ן ז"א שהרי הוכיח מההיא דגונח דע"י שינוי מותר מנ"ל דלמא בגונח שאני שא"א ע"י נכרי כמ"ש הר"ן וגה הר"ן שם הביא דבר זה לתי' ב' משמע ודאי דלרמב"ם ע"י שינוי מותר אפי' אפשר לעשות ע"י נכרי וראיה ברורה היא ודע שמש"כ הר"ן דמה שא"א ע"י נכרי מותר ע"י ישראל א"כ קשה מאי הק' ר"א לאמימר דהא מר עמיץ ופתח ומאי קו' דכיון דדבר זה א"א ע"י אחר וצ"ל ע"ק דהרפואה יכול להעשות אף אם לא יעמץ ויפתח עכ"פ כיון שהוכחנו דמשונה היתר שבות מלאכה בשבת משאר איסורים שהרי בשאר איסורין אם אפשר הדבר בהיתר אסור ליתן איסור אפי' בחולי שיש בו סכנה כמ"ש רשב"א בתשובה שהביא הב"י בסוף סי' קל"ד בי"ד ופסקה רמ"א בסי' קנ"ה וכ"כ בתשובה המיוחסת לרמב"ם סי' קכ"ז ובשבותי שבת מותר וע"כ צ"ל דשאני איסורי אכילה:

ונ"ל דאזלי לשיטתם דס"ל דחויה היא אצל פ"נ וכ"כ הרמב"ם ברפ"ב ולפ"ז נ"ל דה"ה בדין זה דהקיז דם ונצטנן בסעיף י"ח דוקא להקיז דם וכן ליולדת כל ל' יום כדאי' בסי' ש"ל דהצינה קשה לה אבל לשאר חולה אפי' יש בו סכנה אם אפשר לחממו בבגדים אסור לעשות מדורה וכדעת רש"י הביאו הב"י ריש סי' שכ"ח ובסי' ש"ל ד"ה ועושין מדורה ואף שהמ"ע פ"ב הלכה י"ד כתב דלרמב"ן אפי' לחולה עושין מדורה היינו דס"ל דדומה ליולדת ולהקיז דם אבל המ"מ כתב שם דמשמע דאעפ"י שאין במניעת אותו הדבר סכנה וכ"כ הב"י שם בשמו וכ"כ המ"א ס"ק ד' וס"ק י"ד וצ"ע למה ואפשר דזה כיונת המ"א שכ' ועיין בסעיף ט"ז ר"ל דשם מוכח דדחויה וכן מש"כ ועיין בסעיף י"ח ר"ל דשם כתב הב"י דוקא בהקיז דם ולא כ' שארי חולי ונ"ל דמש"ה השמיט המחבר בסעיף ד' וכתב רק מה שמרגילין לו בחול לכלול בו גם חולה היכא דאיכא למיחש שלא יספיק לו אם ימנעו ממנו שהרי גם בחולה אע"פ שאפשר לחממן בבגדים מ"מ חיישינן שמא יוציא איבריו או שיגלה עצמו ולכן עושין מדורה וא"כ ה"ה לחולה וא"כ מ"ש המ"א שם ס"ק ד' אינו מוכרח בדעת המחבר ומ"מ הדין אמת שאם יש כאן בשר שחוטה ובשר נבלה אסור לחולה אפי' יש בו סכנה אם אינו צריך לשהות כלל:

ועוד נ"ל ראיה ברורה שהרי סוף סי' קצ"ה בי"ד כתב המחבר והרב דאסור לבעל רופא למשמש בדיפק אשתו נדה אם לא שיש סכנה בדבר והוא מתשובת רמב"ן סימן קכ"ז וביאר שם דבריו וכתב וז"ל כיון שהוא חשאב"ס לא נתיר לו איסור דרבנן שלא כל השבותים שוין בין בי"ט בין בשבת בין בחול דהרבה שבות בשבת וי"ט התירו במקום מצוה ופעמים שמעמידין דבריהם במקום כרת וע"כ אין אנו למדין שבות משבות אלא במקום שאמרו. ועוד שהתירו בשבת לעשות כל צרכי חולה ע"י נכרי אע"פ שאמירה לנכרי שבות ואפ"ה לא מתברר שנתיר לו סתם יין ושומנו של גיד וגבינה של נכרי ושאר איסורי דרבנן ועוד שהרי יש בעיר כמותו כו' עכ"ל. משמע דודאי מיירי דאפי' דא"א ע"י אחר ואין בו סכנה כלל אסור וכמ"ש הרמ"א שם וא"כ מ"ש דלרמב"ן מותר ע"י נכרי בשבת או שמותר ע"י ישראל הרי כתב להדיא הטעם משום שאין מדמין בשבותין וא"כ אף אם נאמר כדעת המ"מ דמותר שבות ע"י ישראל בשבת לחשאב"ס איך נדמה שבות דסתם יין כיוצא בו לזה כיון שאין מדמין בשבותין ושמא איסור זה של סתם יין ובשול נכרי בחול העמידו דבריהם כמו שהעמידו דבריהם אפי' במקום כרת מנ"ל לדמות שבות דהיתר שמא דומה לשבות דהזאה ואינו דוחה שבת וכמ"ש המ"א בסי' ש"ו סק"ז בשם המ"מ:

וכ"ז אלו היה הדין ברור דשבות ע"י ישראל מותר בשבת. ואמנם באמת אדרבה הכרעת המחבר כדעת רמב"ן ורשב"א ורא"ה. וכ"כ ריטב"א ביבמות ס'. וכ"כ המ"א דוק שהיא דעת גדולי הפוסקים. ואף שנראה שהמ"א בס"ק כ"ח כ"ט ל' אזיל הכל בשיטת המ"מ שפירש ברמב"ם. כל המעיין יראה בהשקפה ראשונה שדבריו בס"ק כ"ח כ"ט ל' הם דחוקי' מאוד מאוד דהיאך מסתבר לומר שהגה"ה אחת דקאי על דברי המחבר בהחזרת רטיה שכתב בב"י להדיא דמיירי כשמצטער כל גופו שדינו כחולי הכולל. וע"ז כתב רמ"א הגהותיו. ואיך יכתוב ויחלק דין א' לג' חילוקים. פעם במקצת חולי ופעם לחולי הכולל וחוזר למקצת חולי. אבל לפי מה שפירשתי דגם רמ"א פוסק כהכרעת הב"י כדעת רמב"ן שהוא ס' שלישית א"ש הכל. דמיירי כל דין רטיה במצטער כ"כ שכולל כל הגוף. ולכן מותר לומר לנכרי לעשות רטיה ואסור ליתן אפר מקלה דהוי שבות כדרכו. וכן מ"ש רמ"א בסעיף ל"ז מיירי מחולי הכול. ונ"ל שגם המ"א ס"ל כדעת רמב"ן כמש"כ בהדיא ס"ק י"ד וכ"כ להדיא בסי' ש"ז סוף ס"ק ז'. אלא כיון שראה בד"מ שכתב שדעתו כדעת המ"מ והטור לכן דחק עצמו לפרש גם דברי הגה"ה לפי שיטה זו. אבל באמת אין לך דוחק גדול מזה לשבור דברי הגה"ה א' לשברי שברים. א"ו דרמ"א חזר בו ממ"ש בד"מ. שידוע דהגהות עשה לאחר שחיבר הד"מ כמ"ש בתשובה. ולכן ג"כ לא הגיה בסעיף י"ז על הכרעת המחבר. ועכ"פ הרי הב"י הכריע כרמב"ן וכ"כ הב"ח וט"ז וא"ר. וכ"ש שגם בדברי הטור אדרבה משמע להיפך שמסכים לרמב"ן שהרי כתב תחלה שהרא"ש מסתפק ולרמב"ם מותר ולרמב"ן יש חילוק ומנ"ל דדעת הטור כרמב"ם. אדרבה דעת רמב"ן מסתבר שהוא ממוצע ואין לנו בהדיא מי שיסבור להתיר שכמה פעמים כתב התה"ד שכלל גדול הוא הוא היכא שבדברי פוסק א' אי' להדיא. אף דמפוסק אחר משמע להיפך. צריך לפסוק כדעת אותו הפוסק דאיתא בהדיא. אמת שכן משמע להדיא מדברי הראב"ד בפ"ו מהל' שבת הל' ט' (ע"ש במ"מ ובלח"מ). והתימה על הפוסקים שלא הביאו דעתו לזה. כי דבריו יותר מפורשים מדברי הרמב"ם וצ"ע:

ומש"כ ב"י בשם תשובת רשב"א להתיר. אין ס' שהרשב"א חזר בו. שהרי בחי' רשב"א הביא כל דברי רמב"ן מתה"א. ובספר א"ח מצאתי ג"כ תשובת רשב"א שכתב כדעת רמב"ן. וכ"כ המ"מ שם. לא עדיף תשובה זו שהביא הב"י משלשה ס"ת שמצא עזרא ספר מעון וס' זאטוטי כי' וביטל א' לפני שנים. וכ"ש שידענו שהרשב"א היה תלמיד רמב"ן. וא"כ אין תשובה זו של רשב"א עולה למנין ועוד שמצאתי בא"ר שכתב שגם בצידה לדרך פסק כרמב"ן. ובעל צ"ל היה תלמיד בן הרא"ש. ומסתמא שמעה מאביו שלאחר שנסתפק בדבר נפשט ליה לאסור וכרמב"ן. ולכן כיון שהרמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א ור"ן בפ' ח' שרצים וצ"ל וא"ר כ' שגם הכרעת הטור כרמב"ן ובאמת כן משמע דבריו שכ' דבריו לבסוף וב"ח וט"ז ומ"א שכתבו שהוא דעת גדולי הפוסקים וכתב הא"ר שכן כתב המי"ט וא"ר וכן משמע דס"ל לרמ"א שלא הגיה מי הוא שיכול להכריע להיתר ע"פ פירושו של המ"מ ברמב"ם שאינו מוכרח. דיותר נוח לפרש דבריו כמש"כ הב"י ואף אם יהיה מבואר ברמב"ם מ"מ קיי"ל דאזלינן בתר רוב פוסקים וא"כ אף אם נאמר לסמוך על דעת המ"מ בשבותי שבת הבו דלא לוסיף עליה ולדמות שאר שבותין לזה ח"ו. ואין לך אלא מה שאמרו חכמים להתיר בישול נכרי בשבת. שגם בזה כתב הר"ן שלא מצא בהדיא אלא שנוהגין כן. והנה אין לנו קל בגזירות אלו מפת שלא פשט איסורו כלל ובאמת כתב הש"ע דא"צ להמתין ראה כמה החמירו הגאונים שאסור לאכול פת ב"ב עד שיתענה ג' ימים ורשב"א כתב דבשבת כיון דאסור להתענות מותר. ואיך נקל באיסור שתיית יין שהוא עכ"פ לכל הדיעות מי"ח דבר שמסרו נפשם עליהם. ולכך אפי' כשיבא אליהו וב"ד א"א לבטל:

ולכן א"א על תשובת רמ"א זו דבאמת איתרע חזקתה כיון שנפל ונשמט מתשובת רמ"א שנדפס בא"ד. ואין ס' שנשמט בכוונה דסמי חדא מקמי תרתי. שהרי בסי' קנ"ה פסק הרמ"א להדיא דאסור לחולי שאין ב"ס ובסי' קצ"ה כ' להדיא דאסור למשמש הדפק. והיינו דס"ל דאין מדמין בשבותין אפי' אם נאמר דס"ל כד"מ בסי' שכ"ח ואיך יתיר בתשובה זו וידמה לשבות שבת. א"ו דתשובה גנובה היא שבאותו הזמן החרימו כל גדולי ישראל אנשי מעהרין. ושלא יקבלו מהם שום רב ונסמך כמבואר הכל בספק יין המשומר שנתייסד ע"ז שחיבר הגאון מהר"ן שפירא. והסכימו עליו אדונינו ב"י ומבי"ט ור"מ אלשי"ך ומהרי"ל מפראג וכל חכמי אותו הדור והיה באותו זמן איזה תלמיד מאנשי מעהרין וכתב תשובה זו והניח בין כתבי רמ"א. ועוד איתרע תשובה שלא חתם עליו רמ"א כדרכו בכל התשובה אלא ע"כ תשובה גנובה היא ומה שהביאו המ"א כבר אז"ל כי קאי רבי בהאי מסכת כו'. והמ"א לא עסק אז באותו ענין אלא שכתב זה לחזק הדין דהחולה לא יקוץ בה. ומוטב שיתנסך כי כן דרך הפוסקים להביא אף מס"ד אע"פ שנדחה כידוע ומ"מ נ"ל דאדם שיש לו מיחוש גדול ורגיל בו שהרופא אומר שע"י חולי זו יוכל שתכבד עליו חליו ויהיה חולי שיש בו סכנה מותר. ואע"ג שכתב הב"י בסי' שכ"ח ד"ה ומ"ש מחללין עליו כו'. וז"ל כתב ר' ירוחם יש מי שכתב שכל דבר שאין בו סכנה עתה אע"פ שיוכל לבא לידי סכנה אין מחללין אלא שבות דרבנן עכ"ל. נ"ל כיון שלא הביא המחבר דין זה בש"ע ואדרבה כתב בסי' תרי"ח שאם יאמר הרופא אפשר שיכבד עליו החולי אף ע"פ שלא אמר שיסתכן כמ"ש שם המ"א משמע דבענין זה מותר דדוקא לענין שבת דדומה דין זה ממש לחולי שבקיאין בו ומכירים שימתין וא"צ חלול אסור לחלל כמ"ש הש"ע סעיף ד' אבל בנידון דידן שא"א להמתין דא"כ אסור לעולם הוי דינו עכשיו כמו לאחר זמן. ומותר לאכול אסורי דבריהם ודוקא שהרופא או בקיאין אומרים שצריך לאיסור לרפואה אבל להשיב הלב ופשיטא לתענוג לית דין ודיין דאסו' לכ"ע וכן אם יש יין אחר רק משום יוקרא נמי לכ"ע אסור:

ומ"ש הגר"א בסי' רע"ו ס"ק ט"ז ראיה דבמצטער מותר שבות כדרכו מהא דמפיס מורסא נ"ל דליתא דודאי פשטא דלישנא משמע דזה מותר אפי' אין לו אלא צער בעלמא והוא בריא גמור ואפ"ה מותר וכן משמע מכל הפוסקים שכ' סתם ולא חלקו בכך וא"ת שסמכו על הכלל ומיירי דוקא בכולל הכאב כל הגוף הרי כך נוכל לומר דמיירי שאינו כולל כל הגוף וא"כ אין כאן ראיה ובאמת מסתימת הפוסקים ודאי משמע דמותר אפי' משום צער בעלמא והיינו טעמא דבאמת מלאכה זו לא היה במשכן אלא כיון שהרופאים עושין כך נעשה תולדה ודוקא אם כוונתו לעשות לה פתח דאז הוי מלאכה אבל אם אינו מתכוין לפתח לא הוי מלאכה כלל. וכמ"ש המ"א ס"י ל"ג בשם מ"מ ודומה לזה כתב הלח"מ פ' י"ב הל' א' לענן מצרף ע"ש ואף דהתם עכ"פ אסור י"ל דהכא משום צער בעלמא התירו לכתחלה בשעה שגזרו על הרפואות אמרו בפי' דזה מותר וכ"מ קצת בשבת ק"ז ברש"י דאי איתא דמיירי דוקא במקצת חולי או חולי מה אשמועינן שמואל דפטור ומותר כיון דאיתא במתני' להדיא דפטור וא"כ ידענו שהוא רק שבות וממלא מותר בחולי אע"כ דזו גופא אתא לאשמועינן דמותר לכתחלה אפי' לבריא גמור דאין כאן אפי' שבות:

ובענין שתיית סממנים הב"ח והט"ז אוסרים כמו שכתבתי ורדב"ז בסי' תר"מ מתיר רק שכ' שכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ודקדק כן מש"כ ולא עוד כו'. דקדוק זה יש לדחות בקל דכונתם דאע"פ דבחולי מותר ע"י נכרי אפי' מלאכה וע"י ישראל בשינוי וע"ז כתב ולא עוד דאפילו בדבר שאין בו שום מלאכה אסור ומאן דיפרש לי דברי רדב"ז מובילנא כו' ואמנם באמת משמע מרמב"ן שכתב דמתני' דלא יגמע את החומץ הוא בחוליי שניים וס"ל דאפי' כאיב ליה טובא מיקרי חושש וכפשטא דסוגיא בע"ז דף כ"ח ולקמן נדבר בו משמע הא בחולי מותר. אך ז"א דבלא"ה קשה לרמב"ן דהא מסקינן בשבת דמגמע ופולט תנן וא"כ אפי' בחולי אסור לרמב"ן דהוי שבות כדרכו ולכן נ"ל דגם רמב"ן מודה בדברים שאין בו שום סמך מלאכה דמותר לחולי שאב"ס אפי' כדרכו כההוא דמעלין אונקלי ואזנים ודלא כמ"מ שכתב דמיירי שיש בו סכנה וכ"כ ר"ן דא"כ קשה למה לא בסם והר"ן כתב מפני שאפשר ביד והוא מפירש"י ורש"י אזיל לשיטתו. דס"ל דדוקא בהקיז דם מותר לעשות מדור' משא"כ לשאר חולי דאפשר בחימום עיין מג"א ס"ק י"ז (ואפשר דהר"ן לא ס"ל כי כן דרכו להעתיק פירש"י) (עיין ריש מגילה ד"ה אלא שהכפרים ושם ע"ב ד"ה ויש לשאול כו' שאין נראה שיהא אחד מבני העיר כו') אך באמת דחוק מאד דאיך פסיק ותני אבל לא בסם דא"כ לאשמועינן בשאר חולי שיש בו סכנה אבל לשיטת רמב"ן א"ש דמיירי בחשאב"ס ובסם אסור דהוי שבות כדרכו וביד מותר שאין כאן סמך מלאכה ומרמב"ם משמע דוקא דבר שאין דרך לעשותו בסם ולכן כתב הב"י דגרס אבל לא בכלי אבל י"ל דאפשר דגם כוונתו כן. עכ"פ לרמב"ן ודאי מותר וא"כ מ"ש מחומץ דאי היה מצער כל גופו מותר ליקח חומץ ולהפליט ובשתיית סממן כ' כבר הב"י דכיון דלא התקנו לו לעשות הרפואה ולשחוק הסמנים אלא ע"י נכרי אית ליה הכירא וה"ה בכל כיוצא בזה ודברי רדב"ז שכ' כיון דאינו אלא משום גזירת שחיקת סמנים קיל טפי לא ידעתי במה קיל מה שגזרו משאר תקנות והרי כל י"ח דבר אינו אלא גזירו' ואפ"ה חמירי טפי מכל איסורי דרבנן שהרי אפילו יבוא אליהו לא יוכל לבטל:

ועוד ראיה ברורה דלחולי שאין ב"ס אסור אפי' איסור דרבנן ואפילו דבר שאינו אסור אלא משום גזירה מהא דפסק בש"ע י"ד סי' פ"א בתינוק שפירש ג' ימים דדוקא משום סכנה מותר להחזירו אבל בחולי שאב"ס אסור וכמ"ש הש"ך שם בהדי' ס"ק כ"א והוא מירושלמי הביאו הב"י והתם אפי' בגדול אינו אסור אלא משום דאתי לאחלופי ואפ"ה אסור אפי' לקטן וחולי שאב"ס (ומכאן קשה לשיטת רשב"א ור"ן ר"פ יה"כ שכתבו ומותר להאכיל לקטן מידי דצריך לו באיסור דרבנן אפילו רק לתענוג שהרי בירוש' איתא להדיא דדוקא מפני הסכנה מותר אע"ג דאין זה אלא איסור דרבנן וצ"ע):

ועוד ראיה דאיסור דרבנן אסור לחולי שאב"ס. מהא דבבא קמא (כ') [פ' א'] ותמורה ט"ו. מעשה בחסיד א' שהיה גונח והביאו עז וקשרו כו' ונכנסו רבנן לבקרו ואמרו לסטין מזוין כו'. וא"ל דהוי חולה שיש בו סכנה דא"כ מאי הוי דלסטין מזוין. אע"כ דאין בו סכנה כדאיתא בכתובות גונח יונק כו' דהוי מפרק כלאחר יד. הרי להדיא דאסור לחולה שאב"ס שהרי זה דאין מגדלין בהמה דקה אינו אלא מדרבנן:

עוד נ"ל ראיה מפסק הרמב"ם בפרק י' מהל' מעשר הלכה י"ג שאסור לרופא חבר להאכיל לע"ה מדמאי של הרופא. ואפי' של חולה דוקא ליתן לידו ולא לפיו ע"ש והוא מירושלמי. ובודאי דהתם מיירי בחולה שאב"ס עיין בתוי"ט פ"ג דדמאי משנה א' שכתב דבעניים הקילו יותר מבחולי ע"ש. ודמאי אינו אלא מדרבנן:

ולענין כאב השינים כתב המ"א דמיירי במצטער כל גופו. ומה שהקשה מר דא"כ מאי פשיט אביי התם בע"א דאבעיא להו השינים אם הם כחולה שאב"ס ופשיט מדתנן החושש בשיניו כו' הא כאיב ליה טובא מותר ש"מ דהוי כחולה שאב"ס. ומשני תנא אפילו כאיב ליה טובא חושש קרי ליה והקשה דמאי ס"ד דאביי דלמא לעולם לא הוי אלא כחולה שאין בו סכנה ומש"ה דוקא חושש אבל כאיב ליה טובא מותר כדין חולה שאין בו סכנה בדבר שאין בו סרך מלאכה וכבר כתבנו דלכ"ע מותר. ונ"ל דאביי אזיל לשיטתו דקאמר בעירובין ס"ח הזאה שבות וס"ל דלא שרינן שבות לצורך חולה. ובאמת לא מצינו מימרא זו דלא נקרא חולי מאמוראי קדמאי אלא מבתראי אמימר ורב אשי וא"כ דייק אביי שפיר. אבל לדידן י"ל כמו שכתבו הפוסקים דגם חולי שינים הוא בכלל שאר חולי שהרי מתירין להוציא השן. ויש מן הפוסקים דסבירא להו דהאיבעיא בע"א קי"ל לקולא דהוי ס"נ עיין בב"י וא"כ לק"מ:

ולענין מיקר הדין א"א דקיי"ל כרמב"ן. שהרי מרמב"ם לא מוכח מידי. וכבר כתבנו לעיל דיותר נוטה לפרש כמו שכ' הב"י ובאמת בראב"ד משמע דס"ל דמותר ע"י ישראל. הביאו דבריו המ"מ פ"ו הלכה ט'. אך מדברי הפוסקים שלא הביאו דעתו נ"ל דס"ל דהראב"ד משיג על מ"ש הרמב"ם להתיר שבות דשבות ע"י נכרי. וע"ז כ' שבות דשבות אפילו ע"י ישראל מותר ובסברת הרא"ה בבד"ה דף פ"ט שכ' אההיא דגונח יונק כו' כיון דאף כדרכו ליכא אלא שבות. שלא כדרכו מותר במקום חולי. וכוונתו דס"ל כאותן הפוסקי' דאפי' בחולב פליגי רבנן וס"ל דאינו אלא שבות. עיין במ"מ פ"ח הלכה ז'. וכ"כ הר"ן בפרק אין צדין והש"ג בכלל גדול ואף דמשמע דהראב"ד מודה להרמב"ם בחולב דחייב. י"ל דהראב"ד ס"ל דע"י שינוי בישראל דומה לשבות דשבות ע"י נכרי ואפילו אם נאמר דהרמב"ם וראב"ד ס"ל בהדיא להתיר ע"י ישראל כדרכו כיון דרמב"ן ורשב"א ורא"ה וצ"צ וב"ח וט"ז ולבוש ומי"ט וא"ר אוסרין. ויפה כתב מר דגם הר"ן ס"ל כרמב"ן שהרי כתב זהו דעתו של רמב"ן. ובאמת גם בפ' מפנין כתב דעת רמב"ן. אלא מה שס"ל למר וכ"כ הגר"א דהר"ן לחד שינויא בחבית שכתב דגונח כיון דא"א ע"י אחר מותר ע"י ישראל ולתירוץ זה מיקל טפי מרמב"ן. דהיכא דא"א ע"י נכרי מותר ע"י ישראל. ול"נ דליתא אלא הקושיא כיון דרפואה זו א"א ע"י אחר ולכן ל"ג בזה אבל רפואה שאפשר ע"י אחר אע"ג דהשתא ליכא נכרי מ"מ אסור דלא פלוג. וכעין זה כ' הר"י בעירובין בהחזרת רטיה דהוי מילתא דל"ש ואם כן הרי מש"כ כד"מ דנקטינן להקל דהוי ס' דרבנן וכוונתו דס"ל דאם אנו מסופקים מה שאמרו בו קמאי בדרבנן אזלינן לקולא (ודבר זה מחלוקת בין הפוסקים ע' במנ"י בת"ח כלל א' ס"ק ו') ועוד כתב הד"מ דנראה דרוב מתירין והיינו ע"פ מש"כ הב"י בשם תשובת רשב"א להתיר וס"ל דגם הטור פשט מרמב"ם להתיר ע"פ פירושו של מ"מ אבל אחר שבארנו דהרשב"א ס"ל כרמב"ן כמ"ש בחי' רשב"א וכ"כ א"ח ומ"מ בשמו א"כ בטלי ליה אותו תשובה וגם הטור עכ"פ לא הכריע שכ' דרמב"ם מתיר ורמב"ן אוסר שהם לא ראו חי' רשב"א ורא"ה בבד"ה אבל אנו זכינו שנתפשט מראשונים לאיסור וכן הסכימו כל אחרונים והכי קיי"ל לאסור שבות כדרכו ע"י ישראל אלא ע"י שינוי ומיהו בשתיי' סמני' מותר וה"ה כאב שניי' כמ"ש בש"ע דאם כאיב ליה טובא הוי כמצטער כל גופו ודלא כרמב"ן:

שבתי וראיתי בחידושי רמב"ן ע"ז הנקרא מעשי צדיקים דף כ"ח שהק' קו' הנ"ל וז"ל וק"ל הא דדייקי' חושש הוא דלא הא כייבי טובא ש"ד ומאי ראיה שאני גמיעה דבלא סכנה מותר וכן נמי הא דפשט מר"י דחש בצפידנא דילמא דליכא ברפואה שלה חילול שבת בדאורייתא ואפשר לומר גבי חומץ אי לאו סכנתא היא כיון דאפשר ליה למעבד כדקתני סיפא אבל מגמע ובולע לא שרינן ליה למפלט וכן ההיא דקיי"ל גבי חומץ ושמן אין נותנין ע"ג המכה אבל נותן חוץ למכה ושותת לתוך המכה מ"ה הוא דכל היכא דאיכא לשנויי משנינן ומיהו דוקא בדנפיש צערא דהוי מיני חולה או סכנת אבר אבל חושש אין מתירין לו כו' והאי דר"י דלא מוקמינן בדליכא חלול שבת משום דצפידנא לא הוי מיני חולה ואפשר להמתין דהא מילתא צ"ע עכ"ל. והנה משמע ודאי דבשיטה זו הוא דלא כשיטתו בבה"א שכתב שם דחולי שיניים אפי' כאיב ליה טובא לא הוי חולה דא"כ היה יכול לתרץ ג"כ אשיניים הכי דהמקשן סובר דאין בו שום חולה כלל וע"כ משום דאית ביה סכנה ועוד משמע משיטה זו דס"ל דהיכא דא"א לעשות בשינוי מותר אף בלא שינוי והיינו כתירוצו של ר"ן בגונח כיון דא"א בענין אחר מותר כדרכו ולפ"ז יש לסמוך בזה כשהכאב גדול וא"א ע"י נכרי וגם א"א ע"י שינוי דמותר לישראל עצמו לעשות ולפ"ז אין אנו צריכין לתירוצו של הב"י בשתיית סמנין דכיון דזה א"א אלא ע"י הישראל מותר דכיון דמלתא דרבנן הוא ושיטת האוסרין הכל ע"פ רמב"ן ומדבריו גופא משמע דמותר וכ"כ הר"ן:

ואחד ממופלגי תורה הביאו ראיה דאיסור דרבנן מותר לחולי שאין בו ס'. מדאמרינן בנזיר נ"ז ע"ב דא"ל אב"א לר"ה ודידך מאן מגלח פרש"י לדידך דס"ל דהמקיף קט חייב קטנים דמגלחין בדאורחייהו כדי להברותן אחר החולי מאן קמגלח להו. ואמרינן התם מכדי תרווייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ע' שם ברש"י ותוס'. והקשה דמהיכא מוכח דלמא רב הונא ס"ל דלא הוי הקפה ומה שלא הקיף בעצמו וקטנים דעכ"פ אסור מדרבנן כדאיתא התם בדף כ"ט ע"א. דמשמע דלכ"ע עכ"פ להקיף הקטן איסורא דרבנן איכא. אע"ב כיון שלאחר החולי דינו כחולי שאב"ס ומותר כל איסור רבנן. ועוד הראה לי במל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה הל' ח' ד"ה ודע שעדיין בסופו שכתב וז"ל. ולפ"ז סברת רבינו נגד כל הראשוני' שכולם הסכימו שלא התירו בחולה שאב"ס כ"א איסור דרבנן ע"ש עוד שכפל הדברים. והשבתי לו דמ"מ אין ראיה דאם נאמר דכוונתו לכל איסור דרבנן. א"כ איך כתב שכולם הסכימו כו' והרי אדרבה כתבתי שהרשב"א ורא"ה ור"ן כתבו להדי' דאפילו איסור דרבנן אסור. ואפשר דכוונתו על איסורי דרבנן שלא כדה"נ. ומסוגיא דנדרים י"ל לפי מה שכתבתי בשם הר"ן דדוקא באיסורי אכילה אסור. וא"כ י"ל דאיסור דהקפה הוא דומה לאיסורי מלאכה בשבת אך לפ"ז נסתר הראיה מההיא מעשה דחסיד. ואדרבה משם קשה דשם גם כן אינו איסור אכילה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף