נשמת אדם/ב/כב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לידע הדין על בוריו צריכין אנו לבאר דעת הפוסקים. ומזה תראה דדברי המ"א בסי' ש"ב ס"ק כ"ב כ"ג כ"ד צ"ע. דעת התרומה והסמ"ג דל"א שרייתו זהו כיבוסו אלא כשיש טינוף וז"ל סמ"ג שרייתו זהו כיבוסו כשיש שם טינוף. ומכאן פסק בה"ג אם נפל יין על בגד בשבת אסור להשליך עליו מים עכ"ל. וז"ל הסמ"ק שריית הבגד זהו כיבוסו. ומכאן פסק בה"ג אם נפל יין או שתן על בגד אסור להשליך עליו מים עכ"ל. ומדברי הסמ"ג מוכח דיין על בגד הוי כטינוף אבל מסמ"ק דלא הזכיר דדוקא כשיש טינוף א"כ י"ל דס"ל כדעת הטור שכתוב דלעולם אמרי' שרייתו זהו כיבוסו וס"ל שיין ושתן לא מיקרי טינוף. ומ"ש בה"ג אם נפל יין ושתן אורחא דמלתא נקיט דאל"כ למה יתן מים על הבגד. וכן מוכח מס' יראים שכתב בהדיא אפי' בלא לשלשת אמרינן שרייתו זהו כבוסו והביא ראיה מבה"ג שכתב אם נפל חמרא על לבושו אסור למשדא מיא עכ"ל. ע"כ מוכח דלא ס"ל כסמ"ג דחמרא הוא טינוף. וא"כ גם מסמ"ק אין ראיה די"ל דס"ל דחמרא ושתן לא מיקרי טינוף. וס"ל כדעת הטור והיראים. אם לא שנאמר דהיראים לא גרס בבה"ג יין ושתן רק יין כמ"ש להדיא. וא"כ י"ל דשתן לכ"ע לא מיקרי טינוף. ולפ"ז לפי מ"ש הב"י דס"ל לטור דמה שכתבו תוס' ומצא ר"י מוגה. בזה סותרים מה שתירצו מתחלה לחלק בין היה טינוף או לא. אלא דס"ל דאפי' באין עליו לכלוך אמרי' שרייתו זהו כיבוסו. וא"כ י"ל דגם לתוס' שתן לא מיקרי טינוף ואפ"ה אסור לזרוק עליו מים. ולא התיר ר"ת אלא לקנח כיון שהוא דרך לכלוך ודוקא בשתן. אבל בצואה י"ל דגם ר"ת מודה דאסור. דאע"ג דמקנח ידיו מ"מ כיון שמעביר צואה ממש הוי ליבון. אבל אי נימא דאף לפי מ"ש תוס' ומצא ר"י מוגה לא חזרו מתירוצם דל"א שרייתו כו' אלא דוקא במקום שיש טינוף. וא"כ מוכח מדהתיר ר"ת לקנח במי רגלים ש"מ דאפי' במקום טינוף אם הוא מקנח כיון שהוא בדרך ליכלוך מותר וא"כ י"ל דה"ה בצואה וכדאיתא להדיא במרדכי פ' אלו דברים והביאו הב"י דר"ת התיר לאשה שהטיל בנה צואה לקנח כיון שהוא דרך לכלוך (ודעת המרדכי שם לא זכיתי להבין ע"ש) וכן משמע בטור סי' ש"ב דדרך לכלוך מותר אפילו כשיש לכלוך על הבגד. ואינו מחלק ומשמע אפי' צואה. והא דכתב דהתיר ר"ת במ"ר מעשה הכי הוי. אבל אין חילוק. אבל דעת היראים דלעולם אמרי' שריית הבגד זהו כבוסו אפי' הוא דרך לכלוך. והא דשרינן להסתפג באלונטית במתני'. וגם מעשה בכ"י דמנגבים הידים היינו במים מועטים כספוג וקנוח ידים בזה ל"א שרייתו זהו כבוסו. וגם בזה טוב הדבר לנער ידיו בחזקה ממים לפי שאין אנו יודעים שיעור כמה הוא מעט. עיין ביראים כי לדעתי לא היה להב"י ולרמ"א גוף הספר. ונ"ל דזהו ג"כ דעת הטור. שהרי בסי' של"ד כתב להדיא דאסור ליתן מים. וכן בסי' שי"ט והיינו דס"ל כיראים. והא דכתב בסי' ש"ב בגד שיש עליו לכלוך. היינו משום שרוצה לכתוב דר"ת מתיר היכא שהוא בדרך לכלוך כגון קינוח ידים אפי' במקום דאיכא מ"ר ואיכא לכלוך אפ"ה כיון שהוא מנקה בדרך לכלוך מותר. ואמנם מדסיים שם שהר"מ היה מפקפק לקנח ידיו בבגד פשתן דשרייתו זהו כיבוסו וכתב עליו דמותר לנגב כיון שאין בו אלא מעט מים. והיינו כדמחלק היראים דאל"כ ה"ל לכתוב כיון שהוא דרך לכלוך. א"ו משמע דס"ל כיראים. ואמנם דברי הש"ע שכתב בסי' ש"ב דבבגד שיש עליו לכלוך אסור. משמע דס"ל כדעת התרומה והסמ"ג. וכן נראה שהוא דעת רמב"ם ובסעיף י' כתב דלנגב ידיו יסיר המים בכח וזה אין לו טעם לשיטה זו. דבשלמא היראים כ"כ לשיטתו דמרובין אמרינן שרייתו זהו כבוסו אבל לא במועטין. ומסתמא מים שעל הידים הוא מועט אך שהחמיר כיון שאינן יודעין איזה מרובה לכן כתב דטוב דינערם בכח. אבל לשיטת המחבר למה לן חומרא זו. ואם בא לחוש לדעת הטור ה"ל לכתוב די"א דצריך לנער בכח כו'. ונ"ל דס"ל דאע"ג דבאין לו לכלוך ל"א שרייתו זהו כבוסו. מ"מ במים מרובים אסור ליתן שמא יסחוט כמש"כ הב"י בשם ס' התרומה. ולכן מדינא שרו דמסתמא מה שעל ידיו הוא רק מעט. רק כיון שאינן יודעין שיעור המיעוט טוב לנגב כו'. ובזה א"ש שהרי בסי' שנ"ד סעיף כ"ד כ' דנראה דברי הטור דאסור ליתן מים משמע דס"ל אפי' באין לו לכלוך חייב. ובזה א"ש דלא מטעם שריית הבגד אוסר אלא מטעם שמא יסחוט. וזהו ג"כ שכתב בסי' שי"ט דאסור לסנן מים בסודרין. היינו נמי טעמו משום שמא יסחוט ולפ"ז מ"ש רמ"א ויש שכתבו דאין לחוש לזה אינו מדוקדק. דגם המחבר ס"ל דל"א בזה שרייתו זהו כבוסו. אלא דחושש להא דכתב היראים דאינן יודעים שיעור המרובים וא"כ יש לחוש לשמא יסחוט. ואמנם רמ"א הבין דחושש לדעת הטור. גם מש"כ המ"א בס"ק כ' דהיש אוסרין שכתב רמ"א ס"ל דדרך לכלוך מותר. זה אינו מוכרח דאדרבה היראים וכן דעת הר"מ והטור דאפי' דרך לכלוך אסור. גם מ"ש המ"א בס"ק כ"א דלכן כ' שוב דמדינא שרי. לפ"ז לא ה"ל לרמ"א לכתוב יש שכתבו דאין לחוש כיון דהב"י חושש לדעת הטור. גם מ"ש המ"א ס"ק כ"ב דבדבר המקפיד אסור לנגב שמא יבא לידי סחיטה. זה לא מצינו בשום פוסק. ומ"ש ראיה מסי' ש"א אינו ראיה כלל דהתם לא מיירי מדרך לכלוך. וגם יש הרבה מים וע"י ניגוב עכ"פ אין כאן רק מעט מים. גם מש"כ בס"ק כ"ד דכשיש עליו צואה אסור להעבירו ובאמת לא מצינו שום חילוק בין צואה למי רגלים לכל הפוסקים וצ"ע. ומש"כ המ"א בס"ק כ"ז ודוחק עצמו מאד לפרש דברי מהר"מ. נ"ל ופשוט כוונתו דוקא בניגוב ידיו דמסתמא הידים מלוכלכות וא"כ אדרבה מלכלך המפה וכונתו ללכלוך ולא ללבן. אבל בנגיבת כוסות שהם נקיים רק שמנגבים ממשקה שיש בהם אסור דיבוא לידי סחיטה. וס"ל כיראים שכתב דאע"ג דביין ומשקין ל"א שרייתו זהו כבוסו מ"מ בסחיטתן שייך ליבון ע"ש. ורדב"ז ח"א סי' רי"ג מתיר אם לא שראוי לבוא לידי סחיטה. ומה שתמה המ"א בסי' שי"ט ס"ק י"א על הטור דמתיר לסנן במשמרת ולשיטתו הא אמרינן שרייתו כו' נ"ל דכוונת הטור כיון שעשוי לכך אינו בת ליבון כלל כמו עורות:
הרא"ש בתשובה כתב דמים שיש בהם תולעים מותר לשתות ע"י מפה ואינו חושש משום בורר ולא הזכיר כלום מאיסור ליבון. וכ' המ"א דלהאוסרין בסי' ש"ב אפי' במקום דליכא טינוף א"כ אסור ע"י מפה. והמ"א אזיל לשיטתו שכתב בסי' שי"ט ס"ק י"א דדעת הטור ג"כ כסמ"ג. דדוקא במקום שיש טינוף אמרי' שרייתו הוא כיבוסו ע"ש. וא"כ גם דעת הרא"ש ביומא הכי. וכדמשמע פשטא דלישנא דרא"ש שם. אבל לפי מ"ש הב"י בסי' ש"ב דדעת הטור דאפי' אין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. כדמוכח מסי' של"ד וסי' שי"ט. וכן מוכח ברמזים ביומא דס"ל שכן דעת הרא"ש. והתימא על הב"י שכתב דהטור ס"ל דלפי מ"ש התוס' ומצא מוגה בס' הישר חזרו מתירוצם הראשון וס"ל דאין חילוק בין היה מטונף וא"כ ה"נ י"ל דסובר הטור כדעת הרא"ש שם כיומא. ולכן כתב ברמזים דגם דעת הרא"ש כן הוא. ומ"ש המ"א דכוונת הטור בסי' של"ד סי' שי"ט היינו משום שמא יסחוט. לא משמע הכי שהרי שינה לשון הסמ"ג שכ' ומשום סחיטה ליכא. והטור כתב ואינו חושש משום ליבון. וכן בסי' של"ד כתב דמים אסור משום כיבוס. ומשמע דשרייתו זהו כיבוסו. וא"כ יותר משמע דגם דעת המחבר הכי הוא. ומ"ש בסי' ש"ב סמך עצמו על סי' של"ד ועכ"פ כיון דלדעת הטור גם דעת הרא"ש כן הוא וא"כ היאך התיר לשתות ע"י מפה. וצ"ל כמ"ש הב"י דלמעט סודר שבפיו ל"ש לומר שרייתו זהו כיבוסו. ולא משום שמא יסחוט. ולכן בשעת הדחק כדאי הם הפוסקים דל"ש כלל ליבון אלא כשיש טינוף:
כדאיתא בי"ד סי' פ"ז דבמבשל בשר בהמה בחלב שקדים אם מניח שם שקדים מותר לבשל אע"ג דיש חשש איסור דאורייתא אפ"ה כיון שיש הוכחה לזה מותר. וה"נ הרי הצואה שעל הבגדים מוכיח שלא כיבסן:
כתב הרמב"ם בפ"ט ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו. משמע דאין חילוק בין רכין לקשין. ובפ' כ"ב כתב מנעל וסנדל שנתלכלך בטיט מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור עכ"ל. וכ"כ בש"ע סימן ש"ב סעיף ט'. וצ"ע שהרי בזבחים צ"ד איתא להדיא דדוקא בעורות רכין שייך כיבוס אבל בקשין לא שייך כיבוס. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' מע"ק ומסקינן התם דאע"ג דשייך כיבוס ברכין מ"מ ל"א שרייתו זהו כיבוסו. וא"כ היה לו לרמב"ם להזכיר חילוק זה בהל' שבת דדוקא ברכין אסור שהרי בהדיא איתא שם דבקשין אפי' כיבוס מותר ע"ש. ואף אם נדחוק ונאמר דהרמב"ם סמך על מה שפסק בהל' מע"ק וסתם מנעל וסנדל הם רבים. מ"מ צ"ע כיון דהסחיטה הוא מצרכי כיבוס ולכן הסוחט בגד חייב כדפסק הרמב"ם. וא"כ כיון דברכים שייך כיבוס מנ"ל לרמב"ם דאין סחיטה בעורות. וכל נושאי כליו לא הראו מראה מקום. וא"ל דיצא לו מהא דנותנין מים על של עור וכמה שכתב המ"מ. דמזה אין מוכח דאין סחיטה. וא"ל דאל"כ קשה למה לא נגזר שמא יסחוט כדגזרינן בעלמא. א"כ קשה מנ"ל לרבא שם בזבחים למידק ממתני' דהיתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט אבל מים אסור. ומזה הוכיח דשרייתו זהו כיבוסו מנ"ל הא דילמא לעולם ל"א שרייתו זהו כיבוסו וטעמא דאסור ליתן מים הוא שמא יסחוט. וע"כ צ"ל דאין דרך כר וכסת לסחוט. ומזה דייק רבא דטעמא משום שרייתו זהו כיבוסו. א"כ עדיין הקו' על הרמב"ם מנ"ל דאין סחיטה בעורות רכים. ועוד צ"ע דלמה לא הזכיר הרמב"ם דין זה דשריית הבגד זהו כיבוסו. ואף שהזכיר דין זה בפרק כ"ב כר או כסת שהיה עליו טינוף מקנחו ואם היה של עור נותנין עליו מים כו' משמע אבל בשל בגד אסור ליתן מים מ"מ צ"ע למה כתב דין זה רק במשמעות ולא כתב רק בפ' כ"ב שהוא פרק שהזכיר כל הדברים שאסורים משום שבות. ולמה לא כתב דין זה בפ"ט ששם כתב כל מה שחייב עליו:
וגס על הרי"ף מאד תמוה שהביא בסוף פרק תולין רק סוגיא דזבחים דאסור לכבס מנעל ולא הביא שם הסוגיא דשריית הבגד זהו כיבוסו. וגם בפ' נוטל לא הזכירו. וצ"ע גדול שהרי כל הפוסקים שוין בזה ולא התעורר א' מהם על דברי רי"ף ורמב"ם. ולולי דמסתפינא אמינא דמזה מוכח דלס"ל דין זה. ואף דרבא אמר שם בזבחים מ"מ כיון דמצינו אמוראי בתראי לבתר דרבא ר"ח בר אשי ורמי בר פפא ורבא גופא ביומא ע"ז דס"ל דמותר לעבו' במים ביה"כ וכן גבי נדה דמערמת וטובלת כמו שהק' תוס' שבת קי"א. ולכן הוצרכו הפוסקים לדחוק עצמם לעשות חילוקים. ועיין ביראים שדחק לאוקמי כל אלו בבגד של עור. ולא ניחא ליה לרי"ף ורמב"ם לחלק בכך וס"ל דלא קיי"ל בזה כרבא ורבא גופא הדר ביה. וא"כ ע"כ טעמא דכר וכסת בלשלשת דאסור ליתן מים הוא מטעם שמא יסחוט ואפ"ה מותר בשל עור. ע"כ דבעור לא שייך סחיטה. ואף דנימא דרבא לא הדר ביה די"ל דמה שהתיר שם לבני עבר ימינא לעבור היינו בלא בגדים ומטעם רחיצה התיר מ"מ מדחזינן התם דרמי בר פפא אמר התם לר"י ור"ש בר"י דרב ושמואל אמרי עובר ובלבד שלא יוציא ידו משפת חלוקו ומעשה רב ורמי בר פפא הוא בתר רבא. שהרי רב פפא תלמיד דרבא. ואף אם נדחוק דמה שהתיר רבא ואביי ואינך לעבור דוקא בבגד של עור. מ"מ ברמי בר פפא דבמקרה באו ושאלו למה לבשו של עור. ואף אם נאמר שבמקרה היו מלובשים בעור. מ"מ מדאמר רמי ב"פ סתם רב ושמואל אמרי עובר ובלבד שלא יוציא ידו משפת חלוקו וחלוק הוא של בגד כנל ע"ד:
ובכלבו דף כ"א ע"ב ראיתי דבר תמוה שכ' ואין סחיטה בעור לפיכך אם היה על העור ליכלוך נותן עליו מים מיהו לכבסו אסור אע"ג דלאו בר כיבוס וצ"ע שהרי עור רך יש בו כיבוס כדכתב הרמב"ם ואי מיירי בקשין א"כ אפילו כיבוס מותר כדאיתא להדיא בזבחים אהא דרב דשכשך מנעלו שכשוך אין כיבוס לא. אי בקשין כאחרים דס"ל דגם בקשין שייך כיבוס. אבל לרבנן אפי' כיבוס מותר. אם לא שנאמר שיש ט"ס וצ"ל מיהו לסחטו אסור אע"ג דלאו בר סחיטה וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |