נשמת אדם/א/מז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
צריכין אנו לבאר אם מנין ג' ברכות הם דאורייתא או לא. ונ"מ אם בירך בדיעבד ברכה א' מעין ג' על דברים המסופקים כמו כיסנין שאכל כדי שביעה אם הוא ספק דאורייתא או לא כמו שכתב המ"א בסימן קכ"ח ס"ק כ"ה וס"ק ל"ד:
דעת הב"י בסי' קצ"ח דמדאורייתא יוצא בברכה א' ואפילו לא כלל בה מעין ג'. דהא דדרשינן מהארץ הטובה הוי אסמכתא וכתב שכן משמע מרמב"ם בספר המצות. שכתב רק מ"ע לברך ברהמ"ז ולא כתב לברך ג' ברכות. וכ"כ עוד בכ"מ פ"ב מה"ב שכן משמע מרמב"ן ורשב"א. וז"ל רמב"ן שאין מטבע לבהמ"ז מה"ת אבל נצטוינו לברך כל אחד לפי דעתו ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן כו' עכ"ל. וכן הביא דברים אלו בסי' קפ"ז ע"ש. והב"ח בסי' קצ"ד כתב מדברי רמב"ן ורשב"א ורא"ש אלו משמע דמנין ברכות דאורייתא (ומדבריו מוכח שנעלם ממנו דעת הכ"מ) ואנן יתמי אמאן נסמוך. והנה מ"ש הב"ח בשם רא"ש. אדרבה המע"מ סוף פ"א דברכות כתב להיפך. דכתב תר"י הוכיח ס"פ כ"מ מדאמרינן דאם בירך על תמרים ברכת הזן לבד יצא. ע"כ מוכח דברכה מעין ג' לאו דאורייתא. ולפ"ז כיון דהרא"ש ס"ל בהדיא בפ' ג' שאכלו סי' כ"א דהיא דאורייתא וכתב בהדיא בסוף פ"א דעל תמרים יוצא בברכת הזן לבד. וא"כ מוכח דס"ל דמנין ג' ברכות לאו דאורייתא אפי' בלחם עכ"ל מע"מ. אף שאין זה לשונו ממש ואמנם עדיין אינו מוכרח בדברי רא"ש אם דעתו דבלחם יוצא בברכה א' לבד או דס"ל דעכ"פ בעינן מעין ג'. ונראה דע"כ מעין ג' בעי' דהא ודאי ארץ הפסיק הענין שלא יהיה שוה ללחם וכיון דע"כ דלדידיה בז' מינים ברכה א' דאורייתא וא"כ בלחם ע"כ מעין ג' בעיא. ובאמת הדעת היה נוטה לסברא זו דאף אם נאמר דקרא דהארץ הטובה לאו אסמכתא נינהו: מ"מ אי כתיב על הארץ ועל הטובה דהוי משמע כל א' ברכה לעצמה. אך נ"ל דנעלם מב"י וגם מב"ח דברי רשב"א בחי' שלא נדפס בימיהם דמ"ד וז"ל ד"ה ורבנן ארץ הפסיק כו'. ק"ל א"כ מעין ג' לרבנן מנ"ל לז' מינים וי"ל מדאדכרינהו רחמנא הכא להני. וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת ש"מ שאף הן טעונין ברכה. ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוי מברכינן עליה ג' ממש כר"ג השתא דאפסקינהו לענינא בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד ואשארא מברכין ברכת הלחם דהיינו מעין ג' עכ"ל וכ"כ עוד דף מ"ח משה תיקן כו' ק"ל והא קיי"ל דברכות אלו דאורייתא וי"ל דמטבען הוא שטבעו כו' ע"ש הרי להדיא דס"ל דמנין ברכות דאורייתא. ולפ"ז יגיד עליו ריעו שגם כוונת רמב"ן כרשב"א. וכן מוכת שכן דעת תר"י דאל"כ איך הוכיח מדיצא אתמרים בברכת הזן ש"מ דעל ז' מינים דרבנן שמא בלחם מעין ג' הוא דאורייתא ובז' מינים ברכה א'. אע"כ דבלחם בעינן ג' ממש. וא"כ אי נימא דז' מינים ג"כ דאורייתא עכ"פ בעינן מעין ג' אע"כ דלאו דאורייתא לגמרי. מוכח דעכ"פ מנין ג' ברכות דאורייתא ובס' יראים מצוה כ"ד צוה יוצרנו שהאוכל לחם יברך ג' ברכות עכ"ל. משמע ג"כ דמנין ברכות הם דאורייתא. וכן בסמ"ג שהוכיח דברכה א' מעין ג' הוא דרבנן דאל"כ ג' ברכות טעונים ש"מ דס"ל דמנין ברכות דאורייתא ובתוס' פ' היה קורא מבואר להדיא דס"ל דג' ברכות הם דאורייתא ומרמב"ם בס' המצות שכתב הב"י אין ראיה כלל דאינו מונה אלא כללות המצוה וכ"כ בלח"מ שם. ונ"ל ראיה לזה שהרי במצוה י"ג י"ד ט"ו מונה מצות ציצית ותפילין ולא כתב מצוה לעשות ד' ציצית וד' פרשיות. וכ"כ המ"א בסי' קצ"ד שכן מוכח ברי"ף. ובאמת לא הבנתי הוכחתו דהא י"ל דס"ל לרי"ף דעכ"פ על לחם דאורייתא בעינן מעין ג'. וא"כ אם אין יודע לברך עכ"פ מעין ג' מעכבתו. וכמ"ש המ"א בסי' קצ"ד דזה דעת רש"י. וכמו שכתבתי שזה ג"כ דעת הרא"ש. והנה מוכח ברכות ל"ז קפץ ר"ע עד מתי כו' למד ג' ברכות. אפי' בדיעבד כשבירך מעין ג' לא יצא אפי' היכא דמסופק. דאל"כ מה הק' ר"ג עד מתי. ולפ"ז אפי' כשבירך מעין ג' על הכסנין שאכל כדי שביעה עדיין הוא ס' דאורייתא. וצריך ליטול ידיו ולברך המוציא ויאכל עכ"פ כזית פת ויברך בהמ"ז. וכן מצאתי בא"ר סימן רס"ח ס"ק י"ח שפ' דלא יצא:
ז"ל הראב"ן סי" קפ"ח אם שכח ולא בירך בהמ"ז ונזכר אם בעיר אכל יחזור למקום שאכל כו' ואם בדרך אכל ולא נזכר עד שהחזיק בדרך יברך במקום שנזכר עכ"ל. והא"ר בסי' קפ"ד תמה עליו מנ"ל חילוק זה. ועוד דהא מעשה דאשכח יונה דדהבא בגמרא בדרך היה ע"ש. ול"נ דחילוק זה מוכרח מההיא מעשה דאמרי' בגמרא דרבב"ח קאזיל בשרייתא אכל ואשתלי ולא בירך אמר היכי אעביד אי אמינא להו אנשאי לברך אמרי לי בריך כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא כו' ויל"ד דהא לשיטת הפוסקי' כב"ש דאפי' בשכח צריך לחזור למקומות וא"כ מאי קאמר אי אמינא להו כו' אמרי לי בריך כו' ולימא להו הל' כב"ש ואיך פשיטא ליה כ"כ שיאמרו כל היכא דמברכת. אע"כ דהפוסקים כב"ש הוא דוקא בעיר אבל בדרך כ"ע מודים אפי' ב"ש דא"צ לחזור. והוא רצה להחמיר על עצמו ושפיר קאמר רבב"ח אי אמינא כו'. וא"כ החילוק מוכרח לראב"ן דפי' כב"ש לחלק בין עיר לדרך:
בש"ע סי' קפ"ז כתב בפשיטות דאם לא אמר ברית ותורה מחזירין אותו כדעת הטור וכ"כ ב"י בשם הירושלמי. וכן נ"ל דמוכח לשיטת הפוסקים דהא דאיבעי בש"ס ד' כ' נשים בבהמ"ז דאורייתא היינו משום ברית ותורה וא"כ בע"כ דהכי גמירי מסיני לומר ברית ותורה. אכן ר"י כתב דיצא בדיעבד. ולי צ"ע על ר"י וגם על הב"י שהוצרך להביא ממרחק הראיה מירושלמי. והא בגמרא דידן מוכח בהדיא דף ע"ט ר"ח לא הזכיר ברית ותורה ואמאי לא כדר"ג א"ר לא אמר ברית ותורה יצא ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב. ויל"ד דהא רב לא אמר רק דיצא ולמה לא אמר ר"ח לכתחלה והייתי סובר דר"ח באמת לכתחלה לא הזכיר. כדמשמע לישנא דגמרא ורצה להראות חדוש בברכותיו הלכה לתלמידים כדכתב הרא"ש פ"ק דפסחים ובברכות ל"א. וס"ל לר"ח כיון דעכ"פ לרב יצא בדיעבד רצה להראות הלכה ולא הזכיר אפי' לכתחלה. וע"ז השיב שבקת כל הני. תנאי כו' דאפי' בדיעבד לא יצא. וא' מן הלומדים השיב לי דל"ד להא דפסחים ולהמוציא דהתם עכ"פ איכא מ"ד דאפי' לכתחלה מברך כך. אבל הכא כיון דרב נמי דוקא יצא קאמר היאך עביד ר"ח לכתחלה. ולכן צ"ל דבאמת ר"ח שכח מלהזכיר וסמך על רב דס"ל יצא. ועכ"פ מדהשיב שבקת מוכח דאפי' בדיעבד לא יצא. וצ"ע גדול על ר' יחיאל שכתב דיצא:
והנה מוכח לדעת התוס' שכתבו דאיבעיא בנשים אם חייבות מה"ת משום שא"א לומר ברית ותורה. וא"כ מוכח עכ"פ דכך הוא הלמ"מ. וכ"כ הלבוש בהדיא בסי' קפ"ז. וא"ר תפס עליו מרשב"א בחי' דף מ"ט שכתב דאינו אלא מדרבנן ולא עיין יפה שזה כתב הרשב"א אליבא דרב דס"ל דיצא ולדידיה באמת אינו אלא מדרבנן אבל לדידן לשיטת התו' שפיר י"ל דהוא מה"ת. וא"כ אם נסתפק אם אמר ברית ותורה צריך לחזור:
בגמ' אמרי' וה"מ דלא התחיל בהטוב כו'. וצ"ע אם תיבת ברוך הוי התחלה או שמא דוקא כשאמר כבר ברוך אתה ה' כמו בסי' קל"ח מ"א ס"ק ת'. ובסי' רס"ח דתיב' אתה הוי התחלה שאני דדיבר שלא כהוגן. ולכן כתבתי באמת דנ"ל דאם אמר בא"י אמ"ה. אע"פ שכונתו היה לברך הטוב והמטיב לדידן דקיי"ל דאין הכוונה מפסיד יסיים אשר נתן. וע"ש במ"א ס"ק ג'. ונ"ל דכונת הש"ס היא רק על סיום ברכה. ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה הב"י בסימן קט"ז מ"ש דבבהמ"ז תקנו ברכה בשכח מעין המאורע ומ"ש בתפלה כשסיים אתה גבור אומר משיב הרוח בלא ברכה וכן טל ומטר ויעלה ויבא וע"ש בט"ז ולבוש. ונ"ל ע"פ מה שלקטתי אורות מדבריהם דהכי הוא דבודאי דברי הט"ז נכונים. דאיך שייך מברך השנים ותן טל ומטר וכן המחזיר שכינתו ליעלה ויבא. ודברי הלבוש דחוקים ובודאי אף שהפסיק מעט בשהיה דלא שייך לומר שהוא סוף הברכה מ"מ דינא הכי. אלא הענין הוא כך דבמקום שהוא כבר גמר וסיים ברכות כמו בבהמ"ז אין שייך לומר שמה שיאמר אח"כ יעלה ויבא יהיה כאלו אמר בתוך הברכה אחר שכבר סיים כל ג' ברכות של תורה. אבל באמצע כמו בשכח משיב הרוח כיון דג' ראשונות חשובים כברכה א' שפיר יכול לומר עכשיו משיב הרוח ולא היו חכמים צריכין לתקן ברכה בפ"ע מלבד הטעם שכתב הב"י שגם הוא נכון. ויותר נכונים דברי הט"ז דתמני סרי תיקון (ובזה יתורץ דבשלמא אחר האל הקדוש לא יוכלו לתקן ברכה בפ"ע על משיב הרוח שהוא הפסק אבל בשכח יעלה ויבא וסיים המברך את עמו כו' למה יחזור לראש היה להם לתקן הברכה בפ"ע ולדעת הט"ז נכונים. אך גם לב"י לק"מ כיון שצריך להזכיר דוקא בתחיית המתים ובעבודה) וכן בשכח יעלה ויבא ולא התחיל מודים התקינו שיאמר יעלה ויבא. כיון דעדיין הוא באמצע ג' אחרונות וההוא דותן טל ומטר אע"ג דאמצעים אינן נחשבין כא'. מ"מ כיון שאסור להפסיק בברכה בפ"ע ועדיין הוא באמצע תפלה לא הטריחו אותו לחזור אפי' לאותו ברכה. וכ"ז דוקא בדבר שמחזירין אותו אבל בדבר שאין מחזירין אותו אסור להפסיק כלל:
ומה שהקשו הב"י והט"ז ונתקשו בדברי המרדכי צ"ל דס"ל לראב"י כיון דאמרינן בגמרא דלא חתים בר"ח ה"ה שגם בפתיחה אומר בלא שם. וכדמשמע נמי בש"ע עיין בא"ח. וא"כ אין כאן ברכה כלל ואפ"ה נמשך אחר הברכה. ה"ה דמשיב הרוח נמשך אחר הברכה אף שאומר בלא ברכה כלל בלא פתיחה וחתימה וכעין זה מצאתי בב"ח:
במ"א סי' קפ"ח ס"ק ט"ז משמע דסעודה ג' וד' דינו כר"ח דאומר בלא חתימה. וכ"כ הלבוש בהדיא משום דאי בעי לא אכיל ודבר זה צ"ע דהמעיין בגמרא מוכח בהדיא דמהאי טעמא דאי בעי לא אכיל הוא דוקא דאם פתח בהטוב והמטיב דא"צ לחזור. אבל דמטעם זה יהיה חילוק להתחיל בברוך ולא לסיים זה אינו מובן כלל דמ"ש פתיחה או סיום. ועוד צ"ע דבסמ"ק וש"ג הזכירו גם בר"ח חתימה ולא ידענו במאי פליגי הפוסקים. ונ"ל דלפי הכלל דקיי"ל דברכה ארוכה מסיים בברוך וברכה קצרה פותח ואינו מסיים בברוך. והנה תר"י כתבו דלכך בשבת ויו"ט חותם בברוך דכיון דמזכיר ב' דברים למנוחה לאות ולברית וכן ביו"ט שאומר לששון ולשמחה ה"ל מטבע ארוכה ולפיכך חותם בברוך עכ"ל תר"י והכל בו כתב וז"ל בר"ח אומר ברוך אשר נתן ר"ח לאות ולזכרון בא"י מקדש ישראל ור"ח כך כתב בה"ג. והרמב"ם כ' שאינו חותם בה לפי שהוא מטבע קצר עכ"ל הכל בו. וז"ל הרמב"ם פ"ח מה"ב בר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם עכ"ל הרי מבואר דלנוסחת רמב"ם שאינו מזכיר רק לזכרון וא"א לאות וא"כ הוי מטבע קצר ולכן אינו חותם אבל נוסחת בה"ג לאות ולזכרון ונוסחת ש"ג לכפרה ולזכרון וכן נוסחת הסמ"ק ע"ש וא"כ הוי מטבע ארוך ולכן כ' לסיים בברוך הרי האמת יעיד ע"ז דאין הטעם כמו שכ' הלבוש ונ"ל דזהו שאמרו שם בכ"מ דף מ"ט לא ידענא אם אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתם בה אי לא חתם בה כו' נ"ל דזהו הכל ספק א' דאי אמר בה שמחה א"כ הוי מטבע ארוכה ומסיים בברוך ואי לא אמר בה שמחה א"כ הוי מטבע קצר ואינו חותם ולפ"ז מה שכ' בש"ע סעודה ג' דינו כר"ח. וכן מה שכתבו תוס' דסעודה ג' לא הדר לרישא היינו דוקא לענין זה שוין לר"ח דאם פתח בהטוב והמטיב א"צ לחזור לראש דהא אי בעי לא אכיל אבל אם נזכר קודם הטוב דמברך אשר נתן אין חילוק בין סעודה ב' לסעודה ג' וד' ואפילו מאה דכיון דנוסחת הברכה בשבת ויו"ט הוי מטבע ארוכה לעולם מסיים בברוך ולכן דקדקו תוס' בלשונם וכתבו לא הדר לרישא. ובאמת מלשון הש"ע שכתב דינו כר"ח יש מקום לטעות אבל זה לשון הטור כ' אחי הר"ר יחיאל בסעודה ג' של שבת צ"ע אם מחזירין אותו לר"ת דיוצא במיני תרגימא בלא פת ודאי אין מחזירין אפי' אם אכל פת דדמי לר"ח ולדברי המפרשים שצריך פת לדידהו מחזירין אותו עכ"ל הרי להדיא שגם הטור לא כ' אלא לענין זה אם חוזר לראש:
ועמיתי כריע כאח לי הנגיד הרב המופלג מוה' ליב ב"ר בער הראה לי שהרי הרא"ש כ' ור"י כ' דאין לשנותה משבת וי"ט ויש לחתום אבל שמחה מסתברא שלא יאמר עכ"ל הרי אף שלא אמר שמחה מ"מ כ' יחתום. והשבתי לו דאין זה סתירה די"ל דס"ל לר"י להוסיף לאות ולזכרון או לכפרה ורק דמסתברא לר"י דשמחה לא יאמר דודאי למאן דס"ל לחתום בברוך צריך להוסיף כדי שתהיו ארוכה:
ולפ"ז בר"ה שכ' המ"א שלא לומר לששון ולשמחה וכיון שאין אנו נוהגין לומר בר"ח לא לאות ולא לכפרה א"כ בר"ה ג"כ א"א רק בא"י אמ"ה אשר נתן ימים קדושים לישראל יום הזכרון וא"כ הוי מטבע קצר ואינו חותם בברוך וכן ביה"כ כמו שכתב המ"א או אפשר דעכ"פ בר"ה ויה"כ אומרים לאות דהא הוקשו כל המועדים והם אות דמה"ט אין אין מניחין בהן תפילין שהם בעצמם אות וא"כ אף דבר"ח אין אומרים לאות דלא נקרא אות והראיה שחייב בתפילין עכ"פ בר"ה ויה"כ אומרים ימים קדושים לאות ולזכרון וא"כ הוי מטבע ארוך ומסיים בברוך וצ"ע וכן משמע בתשו' מהרי"ל סי' קמ"ו שכ' דבברכה זו בבהמ"ז יש מעין חתימה סמוך לחתימה כמו בשאר י"ט ושבת משמע דמסיים בברוך בר"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |