נחלת דוד/בבא מציעא/יא/א
|
|
תוס' ד"ה זכתה לו נראה דאמר לאו דווקא וכן כ' הרא"ש דאמר לאו דווקא אבל הרמב"ם וכן הנ"י בשם הרנב"ר כתבו דבעינן דווקא אמר וביאר הנ"י שדווקא אמר דגילה דעתו שרוצה לקנותו אז הוי שפיר משתמר ע"י עמידתו בצידו אבל כיון שלא אמר ולא גילה דעתו שרוצה לקנותו אינו משתמר ע"י עמידתו ולכך לא קני ובאמת דפשטא דלשנא דמתניתין ודאי דמשמע כדברי הנ"י והרמב"ם אך צריך ליישב לדבריהם הנך ראיות שכתבו התוס' והרא"ש. ונראה דהראיה קמייתא שהביאו התוס' מהא דאמרינן לעיל ואי תיקון רבנן כי לא אמר מאי הוי אינה ראי' כלל דשאני התם דעכ"פ גלי דעתי' דניחא לי' דליקני ולכך הוי שפיר משתמר ע"י ומה שדחו התוס' זה דאדרבה אמרינן לעיל דנפילה גריעותא היא דכיון דנפל גלי דעתי' כו' אינה דחיה כלל דבאמת המקשה דלא הוי ידע הך סברא דנפילה הוי גריעותא לענין עיקר הקנין דד' אמות ורק דהוי סבר דמה בכך דהוי סבר לקנות ע"י נפילה ולא הוי ידע הדין דד' אמות קונים לו מ"מ כיון דתקנו רבנן דד"א קונים לו גם כאן הוי לי' למיקני ע"י ד"א א"כ ודאי לפי סברתו איכא מעלה בנפילה כיון דעי"ז גילה דעתו דרוצה עכ"פ לקנות החפץ א"כ ממילא מעצמם קונים לו הד"א אף שלא כיון לקנות על ידיהם רק ע"י נפילה [וכן היא באמת הסברא לפי מה שהבאתי לעיל דלא פסקינן כשינויא קמא דכיון דנפל כו'] והתרצן השיב לו דנהי דאיכא מעלה בנפילה דעי"ז ידעינן דדעתו לקנותו מ"מ לענין עיקר הקנין הוא גריעותא דכיון דנפל כו' וח"כ הד"א אינם קונים לו ולכך לא מהני גילוי דעתו דבמה יקנה אבל בלא גילוי דעת כלל איכא למימר דאין קונים לו ד"א כלל וכפשטא דלשנא דמתניתין דידן דבעינן אמר דווקא. שוב ראיתי שהה"מ כתב ג"כ לדחות ראי' זו דהתוס' מטעם אחר והוא דאלימא קנין דד"א משום דיכול לשוח ולטלנו ולפ"ז בד' אמות אה"נ דלא בעינן אמר ולענ"ד הי' נראה כמש"כ דגם בד"א בעינן אמר אלא שבטלתי דעתי מפני דעתו משום דאפשר דמשמעי לי' כן פשטא דלשנא דסוגיא דלעיל דלא בעינן אמר בד"א ועל כל פנים יהי' איך שיהי' הנה ראייתם מסוגיא דלעיל אינה ראיה כלל:
ומה שהביאו ראי' מדר"י בר"ח דחצירו ש"א קונה שלא מדעתו הנה עיקר ראייתם הוא ע"כ כמו שפי' רש"א דהמקשה אדשמואל מריב"ח ולא הוי ידע דריב"ח איירי במשתמרת א"כ אמאי לא קשיא לי' אדריב"ח ממתניתין דבעינן אמר וריב"ח לא בעי אמר [דמה שרצה המהרמ"ש לפרש בכוונת התוס' כבר דחה בביאורי מהרמ"ש עיי"ש ודבריו ברורים] הנה לכאורה הי' נראה ליישב דסברת הרמב"ם הוא דאף לפי ס"ד דהמקשה הוי סבר ע"כ דאמר לאו דווקא מ"מ לפי האמת דמסקינן לחלק בין משתמרת לאמ"ש ואין לנו עוד הכרח לומר דאמר לאו דווקא לא שבקינן תו פשטא דלשנא דמתני' משום סברת המקשה אך זהו דוחק קצת דמנ"ל דהתרצן מחולק בהא עם המקשן [ואף שמהידוע שכן היא דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות מ"מ מידי דוחק לא נפיק] לכך נראה לפרש בפשיטות דשפיר ידע גם המקשה דריב"ח איירי בחצר המשתמרת ומתניתין איירי בלא משתמרת [וכן משמע מלשון התרצן דקמשני הני מילי בחצר המשתמרת דמשמע דלא חידש הא מילתא דריב"ח איירי במשתמרת דא"כ הכי הו"ל כי קאמר ריב"ח במשתמרת רק דהתרצן חילק דיש לחלק בין משתמרת לאינה משתמרת] ולכך הוי ניחא לי' דריב"ח לא בעי אמר משום דחצר המשתמרת הוי כשליח גם בלא אמר משום דאנן סהדי דדעתו לכך וכמש"כ הרא"ש הך סברא דחצר המשתמרת הוי כשליח וכמו שכתבתי לעיל בשמו אבל באינו משתמר' דמסתמא ודאי לא ניחא לי' דלהוי שלוחו לכך בעינן אמר שיעשה במאמרו את החצר לשליח אבל לענין שיהי' בעי עומד בצידו לא הוי ידע לחלק בזה בין משתמר לאינו משתמר משום דהוה סבר דהא דבעינן עומד בצידו היינו דלהוי סמוך לו דומיא דידו וא"כ לפ"ז אין לחלק בין משתמר לאינו משתמר ולכך מקשה שפיר מדריב"ח והתרצן חידש לו דגם לענין שיהי' משתמר גופא בעינן שיהי' עומד בצידו דאז הוא משתמר ע"י אבל לא משום דתהוי סמוך לו דומיא דידו או דחידש לו דדווקא באינו משתמר בעינן דומיא דידו משום דלית בי' משום שליחות אבל במשתמר לא בעינן שיהי' דומיא דידו משום דלא גרע משליחות וכן צריך לומר לפי האמת למאי דאסיק רב אשי חצר איתרבאי כו' וקודם שידענו משינויא דר"א הוי ס"ד דסברת התרצן והוא כמש"כ קודם משום דעי"ז משתמר כנלענ"ד נכון בישוב דברי הרמב"ם ועיין ומה שהביא הרא"ש עוד ראי' לזה מהא דמשכונו של גר הנה הוא אזיל לשיטתי' דמפרש לההיא סוגיא כפי' ר"י שם בתוס' דב"ק וכן כתב שם הרא"ש במס' ב"ק כפי' ר"י אבל באמת פי' ר"י שם דחוק מאוד ועיין במוהרמ"ש שם ובכאן והעיקר הוא כפירש"י דליתא למשכון בחצירו וכמו שכתבו התוס' בשמעתין ולפ"ז אין ראי' כלל מהא דמשכונו של גר ועיין:
שם תוס' ד"ה ה"מ וא"ת בפרק הזורק דאמר עולא והוא שעומדת כו' וי"ל דשאני גט דאיתא בע"כ כו' הנה לכאורה תירוצם תמוה דא"כ לקמן דמקשי רב שימי לר"פ והרי גט כו' ולא ידע לחלק משום דגט איתא בע"כ א"כ מאי מקשי אדר"פ ולא קשיא ליה על מימרא דעולא גופי' מדריב"ח דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצידו וכבר הרגיש בזה המהרמ"ש ותירץ דאפשר דרב שימי לא ידע מימרא דריב"ח דאמורא אין צריך לידע זה עיי"ש בדבריו ולכאורה הי' נראה להוסיף קצת על דבריו ולתרץ בזה גם קושיית התוס' לקמן ע"ב ד"ה וכי בצד שדהו שהקשו וז"ל וא"ת והלא התבואה היתה בביתו של ר"ג כו' ותירוצם דחוק כמו דמקשו התוס' עצמם ע"ז מהא דזבל שבחצר ונכנסו לתרץ בדוחק וגם בלא"ה הך סברא דאינו משומר לדעת המקבל אינו מתקבל כ"כ כיון דסוף סוף הוא מונח במקום המשתמר אמנם עפ"י דברי מהרמ"ש יש ליישב זה ברווחא כיון דכתב דרב שימי לא ידע ממימרא דריב"ח ולכך הוי סבר דעולא אפי' בחצר המשתמרת נמי אמר דבעינן עומד בצידו כמו כן נוכל לומר דר' אבא ג"כ הוי סבר דעולא אפי' במשתמרת בעי עומד בצידו או דלא ידע ממימרא דריב"ח כמו רב שימי או דידע רק דהוי סבר כיון דאפי' בגט אמר עולא דבעינן עומדת בצד ביתה א"כ מסתמא פליג אדריב"ח ולכך מקשי ר' אבא לעולא שפיר מהא דר"ג וזקנים ולא נוכל לשנויי כקושיית התוס' דביתו של ר"ג הי' משתמר כיון דר' אבא הוי סבר דעולא אפי' במשתמר אמר למלתי' כדמוכח מהא דאמר גבי גט ובזה הי' מדוייק לשנא דאיתבי' ר' אבא לעולא [אף שבאמת אין זה דיוק כלל כדאשכחן בדוכתי' טובא הך לשנא דאותביה ר"א לעולא והיינו משום דהוי בזמני' והוי שקיל וטרי עמו] דלעולא דווקא הוא דפריך כן משום דמוכח מיני' דאפי' במשתמר אמר למלתי' משא"כ לאינך אמוראי דאמרו ג"כ והוא שעומד בצדו לא קשיא משום דנוכל לחלק בין משתמר לאינו משתמר וגם הי' נראה ליישב עפ"י זה דברי הרמב"ם דפסק דלא כשינויא דר"פ דלקמן דדעת אחרת מקנה לו עדיף וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל כשינויא דמטלטלי אג"ק הקנה להם ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל דטובת הנאה היא ממון לקנות אג"ק והוא עצמו פסק בכמה דוכתי דטו"ה אינו ממון לענין לקדש בו האשה ולשאר מילי. אמנם לפמש"כ לק"מ דאף דלא פסק כשינויא דר"פ מ"מ כיון דפסק כסברת רב אשי דחצר משום יד אתרבאי כו' גבי גט דחוב הוא לה כו' א"כ ממילא לק"מ מהא דר"ג וזקנים דשאני התם שהי' במקום המשתמר והא דבעי עולא בגט עומדת בצד ביתה לא משום דפליג אדריב"ח רק משום דגט הוא חוב ואין חבין לאדם שלא בפניו:
שוב ראיתי שבדברי הרמב"ם ודאי דאי אפשר לומר כן דהא עיקר טעמו של הרמב"ם במאי דפסק דלא כר"פ הוא מכח סוגיא דקדושין וכמ"ש הה"מ והמהרמ"ש והש"ך וכן כ' בשנ"א להגר"א וא"כ מסוגיא ההיא מוכח דע"כ קיי"ל כשינוייא דמטלטלי אג"ק הקנה להם וא"כ אזדא לה מה שכתבתי בישוב דברי הרמב"ם ובאמת בלא"ה מעיקרא לק"מ מה שהקשינו על הרמב"ם מהא דטו"ה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה בישוב קושיית השאגת ארי' וא"כ גם על הרמב"ם לא קשיא מידי וגם בלא הרמב"ם נמי דחוק לומר כן דא"כ יהי' סוגיא דקדושין שלא אליבא שינויא דרב אשי וזהו בוודאי דחוק דהא כשינויא דר"א פסקו כל הפוסקים וגם הרי"ף והרמב"ם פסקו כן וא"כ ודאי דדחוק לומר דשינויא דר"א יהי' דלא כהלכתא לפי סתמא דסוגיא דקדושין. אך באמת לולי דברי התוס' נלפע"ד לומר דקושיית התוס' ד"ה וכי בצד שדהו בלא"ה אינו קושיא כ"כ דהא עיקר קושיית התוס' הוא מדמוקמינן בירושלמי להך עובדא דר"ג וזקנים דהתבואה היתה בביתו של ר"ג אבל לעד"נ מלשנא דתלמודא דידן דלא ס"ל בהא כהירושלמי דהא מדקאמר בסוגיין וכי בצד שדהו של ר"ג כו' ולא קאמר וכי בצד ביתו משמע מזה להדיא דתלמודא דידן מוקי לה להך עובדא דהתבואה היתה בשדה ולא בבית והיינו משום דתלמודא דידן ס"ל דגם בשדה נתחייב במעשר בדגן תירוש ויצהר וכמו שכ' הראב"ד או דר"ג מחמיר על עצמו הי' ואדרבה משמע לתלמודא דידן דדווקא בשדה איירי דאל"כ איך לא עשרן ר"ג מקודם כיון דחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן אלא ע"כ דבשדה היו הפירות עדיין ולכך לא עשרן ר"ג רק אח"כ שנתעכב בספינה הוקשה לו הדבר ומיהר לעשרן אף בהיותן בשדה ולכך פריך שפיר וכי בצד שדהו כו' ולפ"ז קושיית התוס' מעיקרא לק"מ כנלע"ד פשוט בישוב קושיית התוס' ועיין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |